00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

נוף החיים המתחלף

ערב ט״ו באב. יושב ברכבת בדרכי הבייתה. הרכבת דוהרת אל עבר האופק בדרום הפרוע והבתולי. מסתכל מהחלון על הנוף המתחלף וחושב על הנוף בחיים שלי. נוף שהתחלף כל כך הרבה פעמים. מי יודע כמה פעמים עוד יתחלף. זריחות, שקיעות, סערות, ערפלים. 

מעניין מה הייקום מתכנן לי. 

מה אני מתכנן לעצמי? 

מה אני רוצה? 

בזמן זמן שהרכבת דוהרת דרומה, וזכרונות מהמסעות שלי חולפים בחלון, אני רוצה לכתוב. 

אות, מילה, משפט, פסקה. 

כל אות שמוקלדת, מרגיש שנפתח עוד קשר בנפש המתוסבכת.

כל מילה מורידה מהמשקל הלוחץ על התודעה.

כותב לשם כתיבה. ללא מטרה מיוחדת. אולי הכתיבה תפתור את התסביכים שלי. או לפחות תעסיק אותי כדי שלא אדרדר לתהום.

בראש, המחשבות מתנפצות כמו גלים על המזח בליל חורף סוער.

והרכבת ממשיכה לפזר את החושך ולדהור קדימה.

אל עבר הדרום הפרוע והבתולי. 

אל עבר העתיד המסתורי.

אל עבר המסע הבא ועוד רבים אחריו.

אל עבר החיים.

אל עבר התחנה הבאה.

אל עבר האופק.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שחיקה ושיטת הבונוסים

יום שישי. לפי מיקום השמש בשמיים אנחנו לקראת חצות היום.

קשה לי להאמין לשעון וללוח שנה לאחרונה. לפעמים נראה, שמי שהמציא את הזמן שכח לכתוב אזהרה למשתמש: "זהירות! הוא עובר ממש מהר אחרי גיל 30".

היה לי שבוע קשה. העומס ויחסי "אנוש" בעבודה הפכו את השבוע לממש בילתי נסבל. באחד הימים, ישבתי לתומי במשרד, צפיתי בים באופק, שתיתי בירה קרה, והתחלתי לשרבט טיוטא של מכתב התפטרות. אבל אז נכנסתי לפורטל של הארגון שבו אני עובד וראיתי את הבוניסים שצפויים לי בשלושת החודשים הקרובים, וגרסתי את המסמך. יחד עם עוד כמה חוזים שחלקם, נראה לי, אמורים להחתם בתחילת שבוע הבא. כמה פעמים אמרתי להם, "לא רוצה ניירת במשרד! אנחנו בעידן הטכנולוגיה וחתימות דיגיטליות!". באמת לא מבין מה העצים אשמים. וחוץ מזה, כל הניירת תופסת מקום ואז אין איפה להניח בקבוק בירה. נו טוב laugh

אני חושב שכל שיטת הבונוסים כפי שהיא מוכרת למדע כיום, אינה נכונה. איפה הבונוסים שבאמת נותנים מוטיבציה?
- בונוס השנ"צ הכי קצר במשרד.
- בונוס עבודה מהבית - ככה הארגון חוסך חשמל, מים, הוצאות נסיעה, וחוסר יעילות במשרדים.
- בונוס סקס מוגן בזמן עבודה - חוסך לארגון את עניין חופשת הלידה ואת הצורך של ההורים לצאת מוקדם לאסוף את הילדים מהגן.
- בונוס המסע המגניב - כל מי שיוצא לחופשה, יכול לקבל שעתיים של במה ע"מ לחלוק עם שאר העובדים על המסע שלו, ופעם ברבעון עושים הצבעה למי היה את המסע הכי מגניב. המנצח מקבל סבסוד מלא למסע הבא שלו.

כמובן שיש לי עוד מלא רעיונות, אבל היי, אם במשרד האוצר קוראים את הבלוג שלי, אני רוצה לבוא אליהם גם עם דברים חדשים ולא רק מה שכתוב פה.

מה שטוב בבלאגן בעבודה, זה שהוא משכיח הרבה דברים אחרים, שלפעמים אני לא רוצה להתמודד איתם. אני מרגיש שחוק. לגמרי. דיברתי על זה עם הבוסית שלי השבוע. והיא אמרה לי שאני צריך בת זוג. מה שהבנתי מהדברים שלה זה שחסר לי סקס בחיים. עוד באותה שיחה חשבתי לעצמי כמה טוב היה יכול להיות להתעורר משנ"צ במשרד בגלל מציצה. גן עדן. אז אולי לא הייתי צריך לפסול את כל הבחורות מהעבודה שלי שראיתי בטינדר. 

לא יודע מה אעשה בעניין השחיקה שלי, ממה שלמדתי במסעות שלי, זה שלפעמים, צריך לתת לדברים להסתדר מעצמם. ואם לא יסתדרו, אז לפחות להניח זמנית את החרב, לנקות אותה מדם האויב, להסתכל אחורה ע"מ למדוד את הדרך שעברת, להשען ולנוח על איזה סלע על אם הדרך, ואחר כך להביט קדימה אל עבר האופק במבט רעב להמשך המסע ולהרפתקאות חדשות שהייקום טומן בתוכו.

שבת שלום :)

לדף הרשומה

הדרום הפרוע והבתולי

ערב שבת קודש. השמש עושה את מסלולה אל עבר האופק ומאותת למלאכי השרת שעוד מעט יחל היום בו הם שולטים בייקום. ואני יושב עם נרגילה, סלסלת דובדבנים ומוסיקה טובה במרפסת ביתי החדש איי שם בדרום הפרוע והבתולי.


בדיוק לפני חודש הגעתי לכאן. חודש של חיים חדשים. חיים טובים. יש לי הרבה על מה להודות לבוראת העולם בחודש האחרון. מרגיש שהחלה תקופה חדשה בחיי. ואף על פי כן מרגיש מבולבל. אולי אפילו קצת אבוד. ייצר האדם, חוץ מלשרוד, הוא לחיות טוב, וכשטועמים פשטידת בשר טעימה, רוצים לאכול את הכל. וכך גם אני, אחרי שטעמתי מהחיים הטובים של החודש האחרון, נהייתי רעב לעוד.


בין שאר השדרוגים שחוויתי עם המעבר לבית החדש, אני סוף סוף, אחרי שנה וקצת שחייתי בצריף על גבעה, גר במקום שאפשר להביא אליו בחורה. אז אתמול ניצלתי את ההזדמנות, כשמישהי מהעבודה שאלה "בתמימות" אם אני רוצה שהיא תבוא לבקר אצלי. אני חושב שלשנינו היה ברור למה התכוונה המשוררת. הגענו לממלכה שלי בדרום ואחרי שהראתי לה את נפלאות המרפסת החדשה שלי עם נרגילה ובירה, עברנו בהדרגה למטרת הביקור שלה אצלי.
אחרי שסיימנו את הניסוי המדעי שעשינו, הבנתי שהמשא הזה הסתיים. ואפילו קצת הצטערתי שאי אפשר לשלוח אותה לדרכה כי אין לה איך לחזור הבייתה בלילה. נכון, מחשבה של מניאק, אבל לא היה לי כח לנהל שיחה אחרי הסקס. גם לא בבוקר. אבל הכרחתי את עצמי כדי להיות נחמד לפחות כלפי חוץ. אבל כלפי פנים, הראש שלי המשיך להיות טרוד במחשבות. מחשבות על החיים, על העתיד, על עוד דברים. כשאכלנו ארוחת בוקר, היא אמרה משהו על לבוא עוד פעם, אבל לא ממש התייחסתי לזה. מבחינתי, אשרת הכניסה החד-פעמית שהיא קיבלה, כבר פגה תוקף ואפילו הייתה בחריגה של כמה שעות, והתפקיד שלה בחיים שלי הסתיים.


את האמת, חשבתי ששמעבר למקום חדש יפתור את התסביכים שלי. והוא אכן פתר. פתר הרבה. אבל תסביכי הליבה נשארו. על חלקם יש לי שליטה, ואני עובד עליהם. יום אחרי יום. שעה אחרי שעה. אבל המסע אל האופק כרוך גם בתסביכים שאין לנו שליטה עליהם. ג'ונגל הרגשות, הדאגות והגעגועים הזה, השאיפות, התקוות, שלא בטוח שאיי פעם יתממשו - פעם הייתי מהגר בלתי חוקי בתוך הג'ונגל הזה. כיום - נראה לי שצריכים להעניק לי כאן אזרחות של כבוד. ומי יודע, אולי יום אחד אלהים תטיב איתי ותעזור לי לסלול את דרכי אל מחוז חפצי. או מחוזות חפצי. כי יש הרבה כאלה.


ובינתיים, אחרי שנפתח בי התאבון לחיים טובים ומאושרים, אני ממשיך לי במסע שלי אל עבר האופק. נהנה מהבית החדש שלי בדרום הפרוע והבתולי, נהנה מהשקט והרוגע במקום זה, נהנה מהנסיעה ברכבת למקום שממנו אני שואב את המשאבים הכלכליים ע"מ להמשיך במסע. אמנם המחשבות והדאגות מלוות אותי לכל מקום, אבל הן חלק בלתי נפרד מהמסע הנפלא הזה. מה שבטוח, זה שהשמש תזרח גם מחר מן המדבר במזרח, ושהקוסקוס שהצלחתי להכין היום דורש שיפור רציני בכישורי המטבח שלי...
 

שבת שלום :)

לדף הרשומה

דרך חדשה

שבוע אחד נשאר למעבר שאני כל כך מצפה לו. שבוע אחד להתחלה חדשה. את האמת, אני לא יודע מה מצפה לי שם. הזמן כמובן יגיד אם אני עושה את הדבר הנכון. אבל החוסר שקט שיש בי כבר מספר שבועות, הצורך הזה לשבת כל יום בפאב אחרי עבודה, לשתות בירה קפואה, ולעשן ראש נרגילה - זה בהחלט מצביע על העובדה שאני צריך את השינוי הזה.

בגדול הכל כבר מוכן. היום עשיתי את המיון האחרון של דברים שנשארים איתי, ושל כאלה שאני זורק. משאיר מאחור. היה קשה להתקל בחלק מהדברים. כל מיני "מזכרות" מתקופת הנישואין. את המזכרות מהילדים בוודאי שאקח איתי. תמונות , יצירות של יורש העצר מהגן, קישקושים של המחבלת הקטנה. אבל גם ממה שנשאר מהגרושה קשה להפטר. מכתבים שהיא כתבה לי כשהיינו מאורסים ובמשך חצי שנה, אוקיאנוס ו-12 שעות טיסה הפרידו ביננו, תמונות, ציורים שהיא ציירה, מתנות מתקופת הנישואים.  לא יכלתי לזרוק הרבה מאלה. בינתיים הם ממשיכים איתי, לחיים החדשים. אשים הכל בארגז באיזו פינה. בסך הכל אני חושב שזה לגיטימי שיהיה לי קשה להפרד מכל זה. הזכרונות האלה מסמלים תקופה מאוד משמעותית של כתשע שנים מהחיים שלי. ועדיין, הייתי רוצה פשוט לשחרר. לפתוח דף חלק לגמרי. להתחיל הכל מחדש. כמו שכבר עשיתי פעמים כ"כ רבות בחיים שלי.

אם כי, הפעם זה מרגיש שונה. הפעם אני נכנס למערכה הזאת עם נסיון. עם זכרונות מקרבות העבר. עכשיו זה הזמן ליישם את הידע שרכשתי במהלך המסעות שלי. אחרי שאעבור, אתן לעצמי כמה זמן שאצטרך, בשביל להתארגן, להתאקלם, להתרגל למקום החדש. אחד הדברים שסיפרו לי שמאפיינים את האיזור שאליו אני עובר, זה השקט. ולא רק מבחינת רעש של כבישים או עיר סואנת, אלא גם שקט נפשי. מין מקום מפלט בלב מדבר שבו האדם יכול להתחבר לעצמו. זה מה שאני צריך עכשיו. להבין את עצמי. להבין מה אני רוצה. לאן אני רוצה להמשיך. זהו מסע שצריך לעבור לפני שהאדם מחליט אם להפטר או לא להפטר ממזכרות של שבע שנות נישואין, לפני שהאדם מחליט אם להתחיל לחפש זוגיות חדשה או לתת לזוגיות למצוא אותך, ולפני שהאדם עושה כל החלטה אחרת שתשפיע על חייו. שינויים אפשר לעשות תמיד. כנ"ל גם להכניס אנשים חדשים לחיים. אבל בינתיים, חשוב לי לעשות את החשבונות נפש שלי ולהיות מוקף באנשים שאני מכיר ושטוב לי להיות בסביבתם בזמן שאני יוצא לדרך חדשה...

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שני ציוני דרך במסע אל האופק

שני דברים גדולים קרו אתמול. האמת, שהבנתי רק היום שהיו אלה שני ציוני דרך גדולים במסע שלי. אתמול לא ממש התייחסתי לזה. כמו שכתבתי באחד מכתי העט שלי, "לפעמים רואים את השביל המוביל אל האופק, רק כשמביטים לאחור ומבינים שכברו עברנו את הדרך הזאת".

בגדול אני מדבר על השנה האחרונה שהובילה אותי למה שקרה אתמול. הייתה לי שנה לא קלה. שנה ראשונה אחרי הגירושין. בשנה הזאת חוויתי הרבה עליות ומורדות, התאבלתי על המצב, חיפשתי את עצמי, טיפחתי תקוות שווא, יצאתי למסע רוחני בהרים של מדינה שכוחת אל, הכרתי אנשים חדשים, חוויתי הרבה געגועים לצד ריגושים חדשים, והתנסויות חדשות. כל אלה הובילו אותי למה שקרה אתמול. 

לפני שבוע, מצאתי מקום חדש לגור בו. לטענת רבים, עוד "חור" על המפה של מדינת ישראל. אך לא בשבילי. לדעתי זה המקום המושלם בשבילי שיספק לי את השקט, את הרוגע ואת שלוות הנפש שאני צריך כשאני חוזר. אחרי שהחלטתי לעבור, התחלתי לתכנן את המעבר מבחינת לו"ז ולוגיסטיקה. וכך, אתמול, כשעברתי על כל מיני דברים שיש לי בבית, כדי למיין מה לקחת איתי ומה לזרוק, נתקלתי בהרבה תמונות וחפצים מתקופת הנישואין שלי, שהתחבאו להם במזוודה. מעניין לראות, איך כשהגעתי לכאן לפני שנה, שמרתי על כל דבר קטן, אפילו אם הוא שבור, כדי להאחז, ולו קצת, בעבר. אתמול הייתי קצת מופתע שלא זרקתי חלק מהדברים עוד לפני המעבר הקודם. אבל הדבר הגדול שקרה, הוא שראיתי את כל זה, את התמונות הישנות באלבומים, ובניגוד למה שהיה קורה לפני שנה, לא הזלתי דמעה. עברתי קצת על התמונות, נזכרתי בכל מיני רגעים שקרו, מיינתי את מה שאני משאיר ואת מה שאני זורק, והמשכתי למגירה הבאה בידיעה שזהו המצב ובאמונה שלמה שהכל לטובה. לפני בערך חצי שנה, חשבתי לזרוק את כל המזוודה הזאת כדי שהיא לא תשאיר אותי בעבר. היום, אני ממש שמח שלא עשיתי את זה. זה חלק ניכר מהחיים לי, מהמסע שלי, ואין שום סיבה למחוק אותו כמו שאני לא מוחק חלקים אחרים מהמסע הזה.

אז אחרי יום שישי של סידורים וללא שנ"צ, ואחרי שצפיתי בשקיעה המדהימה, שכמה שניסיתי לא יצאה טוב בתמונות בגלל הזווית הלא נוחה בתקופה הזאת של השנה, עשיתי עוד צעד גדול. בזמן שגלשתי בפייסבוק, איך שהוא הגעתי לפרופיל של עצמי שבו ראיתי, שמאז שפתחתי את הפרופיל החדש אחרי הגירושין, מעולם לא עדכנתי בו את המצב המשפחתי שלי ל"גרוש". כמובן שבהתחלה בכלל לא רציתי להשלים עם זה, אחר כך דאגתי שזה יהיה מין "אות קלון", ועם הזמן כנראה פשוט שכחתי מזה. אבל אתמול, כשראיתי את זה, לא חשבתי פעמיים, ושיניתי את הסטטוס. וזה הרגיש נכון. הייתי שלם עם עצמי.

וכך, עשיתי עוד שני צעדים גדולים, במסע שלי אל האופק, שטומן בחיקו עוד הרבה עליות וירידות, קרבות ומחלמות, תהילות נצחון וכאבי תבוסה. לעולם לא נדע מה הייקום מתכנן לנו, אם נשב בחיבוק ידיים ונתאבל על תבוסות העבר. המסע ממשיך, האופק עודנו רחוק, והדרכים פרוסות בפנינו. כל מה שצריך, זה לבחור את השביל שמתאים לנו ובחרב שלופה להתקדם קדימה, אל תהילת הנצחון שנמצאת איי שם מעבר לגבעה....

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

החיים זה דבר מוזר - המשך המסע

החיים, זה דבר מוזר. מעניין. לא צפוי. אדם מתעורר בבוקר, ואף פעם לא יודע לאן תוביל אותו דרכו של הייקום ואיך היום הזה ייגמר. וכך גם אני, כשהתעורתי היום, לא ידעתי מה הייקום מתכנן לי. בעצם, אולי הרגשתי שהולך לקרות משהו. נראה שכבר כמה ימים, או אולי אפילו חודשים, הייקום שולח מסרים לתת מודע שלי, אך מרוב בלגאן בחיים, אני לא מצליח לפענח את המסרים האלה. אבל הבוקר, בזמן שפסעתי לעבודה, בדרך הקבועה, לאור זריחה מדהימה, עצרתי לרגע, פניתי לכיון השמש, ובזמן שאני מעלה חיוך מסונוור על הפרצוף, חשבתי לעצמי שזאת אחת הפעמים האחרונות שאני עושה את הדרך הזאת.

הרעיון לעבור לבית יותר גדול עלה כבר לפני מספר חודשים. בשלהי החורף פרסמתי את הבית שאני גר בו להשכרה והייתי בטוח שתוך שבוע-שבועיים אני סוגר את הסיפור. אבל הייקום דאג להזכיר לי שכאשר הגעתי למקום הזה, הייתי נואש ומונע ממניעים שונים לגמרי מעכשיו. היו אלה חודשיים של עליות וירידות. רובן נבעו מכמות הפונים/פונות לגבי השכירות. וככל שיותר אנשים ראו ולא רצו את המקום, מדד האופטימיות הדרדר. ואז הגיעו החגים. כמעט ולא היו פניות עד שכמעט והפסקתי לפרסם. וכשכבר כמעט השלמתי עם העובדה שכנראה אשאר פה עד סוף החוזה, קיבלתי כמה הודעות וטלפונים מאנשים שרוצים להגיע לראות אחרי יום העצמאות. רובם אמנם ביטלו, אבל לי זה השאיר טעם של תקווה. ובסופו של דבר, מתישהו בין ליל אמש להיום בבוקר התגבשה בי ההחלטה שאני מפסיק לחכות לדיירים, אלא מוצא לעצמי מקום חדש.

בגדול, היו לי בראש ארבעה מקומות שבהם אני רוצה או יכול להרשות לעצמי לחיות. שניים מתוכם הובילו על שניים אחרים. באחד מהם אני גר עכשיו, ובשני עוד לא ספקתי לגור במהלך המסעות שלי. וכך, היום, כשהסתכלתי על הזריחה וחשבתי לעצמי שזאת אחת הפעמים האחרונות שאני מגיע לעבודה מהכיוון הזה, עוד לא דמיינתי שאני לקראת מסע חדש. החיים זה מעגל. לכל התחלה יש סוף. לכל זריחה יש שקיעה. וכנראה שכל רעיון שנולד, צריך זמן להתבשל לפני שהוא יוצא לפועל. ואחרי המחשבה האופטימית שהייתה לי בזמן הזריחה בדרך לעבודה, התחלתי, בזמן שקיעה, בדרך הבייתה, להוציא לפועל את הרעיון שלי.

כבר שבועיים בערך שאני רואה שלוש מודעות ביד 2 באחד המקומות שעליהם דיברתי קודם. אבל היום, כשיצאתי מעבודה אחרי יום מטורף, החלטתי שאני מפסיק להסתכל על המודעות ולחכות שייעלמו, אלא לוקח יוזמה ומקדם את עצמי החוצה מהבית שאני גר בו כעט. שניים מתוך שלוש ענו. כבר סימן טוב. עם שניהם קבעתי למחר בשעות הערב המוקדמות, אחרי עבודה. אמנם יכול להיות מבאס לנסוע הרבה זמן בשביל לראות רק שני מקומות עם אופציה לעוד אחד, אבל מצד שני - זה הבתים היחידים שמפורסמים שם. ככה לפחות אוכל להסגר על עצמי לגבי המקום הזה. הבחור הראשון שדיברתי איתו היה נשמע כמו סטודנט סטלן שכל מה שמעניין אותו זה למצוא דייר-מחליף ולנסוע להזרק במזרח. בבית השני ענתה בחורה. נשמעה נחמדה. אחרי שדיברנו קצת בטלפון על הבית, על הסביבה, ועל בעל הבית הנחמד, היא הציעה, אחרי שאראה את הדירה, להראות לי את הסביבה אם לא אגיע מאוחר מדי. אז אנשים שם גם נחדים בנוסף לכל. נייס.

וכך, יום שהחל ללא כיוון, הסתיים עם תכנית פעולה מוגדרת וממוקדת לקראת המשך המסע שלי בשביל החיים. אז נכון שהחיים זה דבר מוזר ולא צפוי, אבל מתברר, שלפעמים, אם נעצור לרגע, נסתכל אל האופק, נחייך לשמש, ונתמסר לייקום, הייקום יכול לפתוח בפנינו דרכים חדשות מבלי שתכננו אותן או התכוננו עליהן...

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שלהי חורף - תחילת אביב - התחלה חדשה

27/02/2017

שבוע אחרון של פברואר. שלהי חורף.

הרבה זכרונות מהתקופה הזאת בשנים עברו. חלקם יותר טובים, חלקם פחות. כמובן, שבראש פירמידת הזכרונות שלי לגבי התקופה הזאת, עומדת הפציעה.

יותר מעשר שנים עברו מאז, אבל עדיין בכל סוף חורף, זה חוזר. ולא, לא בקטע רע. אלא כמשהו שמזכיר לי על ערך החיים. על זה שהחיים קצרים, ויכולים לקבל תפניות לא צפיות בכל רגע. מה שבאמת מעניין, הוא, שתמיד ראיתי את תקופת סוף החורף ותחילת האביב, כהזדמנות להתחלה חדשה. והנה, לפני יותר מעשר שנים כשהתעוררתי בבית חולים, אחרי פינוי אווירי, כולי מסטול ממורפיום, אכן קיבלתי הזדמנות להתחלה חדשה. במובן מסוים, נולדתי מחדש. מאז אותו חורף, התחלות ואכזבות של שלהי חורף באו והלכו.

והנה, מגיעה שוב התקופה הזאת, ושוב אני מרגיש התחדשות. בשבוע האחרון עשיתי מספר החלטות, שאני בטוח שיהיו להן השלכות על העתיד הקרוב והיותר רחוק. החיים קצרים מדי כדי לחכות שיקרה בהם משהו טוב. יותר מזה, הצביעות האנושית, בדרך כלל מתרגמת כמעט כל דבר טוב שקורה כמובן מאליו. לפעמים צריך לעצור. לתת לעצמך לנוח בתוך הריצה המטורפת אחרי האושר. להנות מעכשיו. מהרגע.

בשנה האחרונה, התחלתי להפנים את זה יותר ויותר. וזה הביא אותי להחלטות שעשיתי השבוע. כדי להנות מהרגע, אדם צריך להיות מרוצה מאיפה שהוא נמצא וממה שקורה לו בחיים. לכן החלטתי לעבור מהמאורה שלי על הגבעה, למקום יותר נעים, שיהיה לי כיף לחזור לשם אחרי יום עבודה. מקום שיהיה לי בו טוב, ושאוכל לקרוא לו בית. כמובן שזה יגרום ליותר הוצאות, אבל אם ללכת לפי התאוריה של "החיים זה עכשיו", אין שום סיבה שלא אאפשר לעצמי את זה.

וזה מביא אותי להחלטה השניה שעשיתי השבוע - להגדיל את ההכנסה. אולי זה נשמע קצת מגוחך. הרי אם זה היה עניין של החלטה, כל אחד היה עושה את זה. אבל בין רצון לעשות משהו, לביצוע, בדרך כלל שוכנת תהום עמוקה של פחד והתלבטות. רק מי שמתגבר על הפחד מהלא נודע, יכול לקפוץ מעל התהום. ואכן, אחרי ההחלטה שעשיתי, התחלתי בסדרה של תכסיסים ותחבולת, שבסופו של דבר אמורים להביא את הבוסית שלי למצב שהיא תפנה אליי בעצמה עם הצעה להגדלת השכר - ושם יתחיל המשא ומתן. אה, כן...שכחתי לציין - כשקיבלתי את ההחלטה הזאת השבוע, שכחתי את המצפון בבית.

וזה מביא אותי להחלטה השלישית שלי - העסק. כבר כמעט ויתרתי עליו. הייתי מדוכא בגלל זה ולא הבנתי למה. אבל בסוף החלטתי לחזור ולנסות לבנות את העסק שכ"כ חלמתי עליו. וכן, יכול להיות שאהיה חלק מ-70% מהעסקים בארץ שלא מצליחים, אבל לפחות אז אדע שניסיתי, שהשקעתי בזה, ושגם אם חזרתי מהציד בידיים ריקות, לפחות טעמתי מהערבות של הספארי הזה. וכך, בשלהי חורף 2017, ערב שבת קודש, אני יושב וכותב על התניות שלי לעתיד הקרוב, ובטוח שאם לא כולן, לפחות אחת מהן תצא לפועל. אז נכון שהרבה תכניות נפלו, וכן, לא כל מה שאנחנו רוצים בחיים מצליח, אבל החיים פאקינג קצרים מדי בשביל לוותר, ואם בשביל לחיות את הרגע צריך לקפוץ מעל תהום, אז זה מה שצריך לעשות. כי כל דבר אחר, פירושו, להשאר מאחור, בצד הנח, המוכר. וזה לא בשביל זכר אלפא הרפתקן כמוני עם נסיון של שנים של חיים על הקצה :)

לדף הרשומה

זכרונות, מועקה ושברי תקווה

המבנים הכי מפוארים של העת החדשה נבנו על חורבות ההרס של ימי הביניים.
לוחמים דגולים קמו ונפלו לאורך ההיסטוריה המדממת של העולם. חלקם למען הדגל וחלקם למען אהבה.
מלכים טיפסו לפסגות של תהילה והדרדרו לתהום בזמן שיורשי העצר שלהם נטבחו בחרב אויביהם.
אהבות צמחו בבועות של אושר או של תאווה, אך כשהתערבבו בתוך המציאות של עולם רקוב ומושחת - נשרפו כליל.
ורק בירה של ליל חמישי הקדוש מרפאה את הכל.

ואלה הם תולדות הייקום.

במובן מסויים אני מרגיש שהיה לי חלק בכל השלבים.

בניתי. יצרתי.
הרסתי. החרבתי.
נלחמתי. נחלתי נצחונות אגדיים שהדהדו בספרי דברי הימים של אויבי, אך גם ספגתי הפסדים ואבידות בדרך.
במסעות שלי, לאורך שביל החיים, עליתי וטיפסתי על פסגות, אך גם נפלתי מצוקים לתוך תהומות עמוקים.
ואהבות? הדבר הכי טהור בייקום. הלכו לעומת שבאו. השאירו זכרונות טובים ולפעמים גם כאב. וגם לקח לחיים.

אבל המלחמות לא נגמרות. הן משנות פנים. אבל הן שם. ועת שהלוחם מוריד את חרבו ומתיישב על סלע על אם הדרך על מנת לנקות את החרב מדם אויביו, בתוך השקט שלפני הסערה הבאה, שומע את הדממה שהשאיר מקרבות העבר, ואת זעקות הקרב מן העתיד, ממש בהמשך השביל, מעבר לגבעה. שם מתבצרים להם בעמדות קרב המכשולים הבאים שהייקום שלח. אך גם כשנראה שהדבר הכי נכון זה להכנע לכאב ולמועקה, להניח את החרב, ולתת לכוחות האופל למשוך אותך לתהום של צער ויגון, השקיעה שבאופק, מזכירה שהשמש תזרח בעוד כמה שעות בצד השני, שעדיין לא הכל אבוד, ושבירה של ליל חמישי הקדוש מרפאה את הכל....

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מסע רוחני לצפון

יום יפה של חורף. דיי קייצי. יצאתי מהבית קצת לפני חצות היום. החלטתי שלא יעזור לי לשקוע בדכאון, וגם חבל לשרוף יום כזה יפה. התנעתי את הרכב והתחלתי בנסיעה צפון מזרחה. בחרתי לעצמי בדיוק את הדרך שתעשה אותי פחות מדוכא. וגם שבה אוכל להביא את המנוע של הסקסית שלי לשיאים חדשים. חציתי את השומרון מזרחה בכבישים מפותלים, עם מלא עליות וירידות. בכבישים האלה אין משטרה, אז אפשר לא לדאוג ל״על תנאי״ שנתן לי כבוד השופט. עברתי ליד כפרים של בני דודינו, ומושבים חקלאיים, גבעות ומישורים, ומלא נופים מטורפים. הצהוב-חום של מדבר, התחלף בירוק של שדות ועצים. איזה רועה צאן זקן טייל לאורך הכביש באחד השדות. עצרתי ללטף קצת כבשים. הדפוק הזה ניסה למכור לי אחד במחיר מופקע. כשהבין שאני לא רק דובר בשפה שלו, אלא גם מכיר את המנהגים והתחמונים שלהם, ויתר. הביא לי קפה מעולה לדרך, ואני המשכתי במסע שלי. עדיין קצת מצטער שלא צילמתי את הכבשים, אבל הזקן היה קצת רגיש ומשום מה ביקש לא לצלם. בהמשך, הנוף השתנה לעוד יותר ירוק. גבעות ירוקות, שמיים כחולים, נקיים. רומנטיקה. כן...רומנטיקה. ואני לבד ברכב. חושב על...לא יודע על מה אפילו. החיים נהיו מסובכים מדי. עדיף לא לחשוב. ברקע מתנגנת מוזיקה מהדיסק און קי שהידידה המסתורית שלי נתנה לי לפני הטיסה שלי ליוון לפני כמעט חצי שנה. כל כך הרבה השתנה מאז. עם ההרהורים האלה, בסופו של דבר, מצאתי עצמי על חופה של כנרת. כל כך יפה ושקט פה. רוח ממש קלילה, רשרוש קל של מים על הסלעים שבחוף, ושלוות נפש, מהולה בזכרונות טובים ומועקה. וכך אני יושב פה, על סלע סמוך למים, מקשיב למנגינה שנוצרת מפגיעה של המים בסלעים, וחושב. חושב על העתיד, על העבר, עליה, על השבועיים האחרונים, שבועיים נפלאים, שבועיים שבהם הייתי מאושר. אבל בחיים אין שום דבר קל. אחרת, כנראה שבאמת יהיה משעמם. לפעמים אני רוצה שיהיה משעמם ושהחיים יהיו יותר פשוטים. אבל אז אני חושב שלא הייתי שורד בשעמום. חיים על הקצה. כשעוצמים עניינים, ומתמקדים ברעש של הגלים, זה נשמע כאילו שהייקום מספר סיפור. רק הבעיה היא, שכשהעיניים נפקחות, מבינים, שהסיפור היה פנטזיה. שהיא לא באמת לידי, שאני לא מחזיק ומלטף את ידה, ושזה רק אני שחושב פה על הזמן שבילינו ביחד ועל כמה שזה היה טוב. אשב לי פה עוד קצת באופוריה ואחלום על מה שלעולם לא יקרה, ואתחיל לחזור למציאות, ולהפתעות שהייקום מכין...

לדף הרשומה

בועה של אושר

מחשבות.
כבר שבועיים לא יוצאות מהראש.

ואולי אף יותר.
קשה להגיד. קשה למדוד.

הבועה התנפצה. כנראה. לא רוצה להפנים. ביבשת הקרה קרו הדברים.
זכרונות של המגע שלה, של הנעימי בגב, של שפתיה, הקול המתוק, העור הנעים, הגניחות הקלות, התזוזות, הגוף החמים.
כל קימור וקיפול חרות בזכרון, לא יכול להפסיק על רגעי אושר לחלום.
רוך עורה, הצוואר, המבט, החיוך.
רגשות מתרוצצות בתוך יער סבוך.

הכל כל כך מסובך. לא ברור. היה כל כך טוב באותו מסע קצר. הרגיש כל כך נכון, אבל גם לא. נראה שנוצר איזה שהוא חיבור. חיבור בלתי מוסבר. בועה. רק היא, אני, והיבשת הקרה. הרחק מחוף מבטחים. שתי נפשות אבודות בואוקיאנוס החיים, בעיצומה של סערה רגשית, בחרו לעגון בנמל האושר, במקום לשקוע במצולות המציאות. אני חושב שגם לה היה טוב. הרגשתי את זה, שמעתי את זה בלחישות שלה. אולי זה לא היה נכון, אבל בו בזמן, זה היה הכי נכון. אחרי שנחתנו, הייתי עוד באופוריה. אולי אני עדיין שם. אולי גם היא. למרות שאחרי השיחה שלנו אתמול מול שקיעה, נראה שאין לזה עתיד. והיא צודקת. אבל הרגיש טוב לשבת שם איתה, לחבק אותה, להחזיק ידיים. אמנם נושא השיחה היה קצת טראומטי, אבל זה פשוט הרגיש טוב כשהיא נשענה עליי ויכלתי ללטף לה את השיער, את הצוואר, את הלחיים. מחשבות. יותר מדי מחשבות שלא מפסיקות לזרום. רואה מולי את החיוך המתוק שלה. היום כמעט פספסתי מחלף בגלל זה. מתנהל על טייס אוטומטי. רוצה לגרום לה לחייך, לצחוק, להנות מהחיים, רוצה לשמח אותה, וכשהיא עצובה או נסערת, להיות שם בשבילה, לחבק, לתמוך. רוצה לישון איתה, ולהתעורר לידה, רוצה שהיא תהיה מושא השירים שאני כותב. חוץ מהאחרון, שום דבר מזה לא אפשרי. עכשיו. ואולי, כנראה, גם אף פעם. הייקום לא הוגן. אתמול, כשישבנו על החוף וצפינו בשקיעה, אמרתי הרבה דברים שחששתי שיכולים להרוס את הידידות שאנחנו רוצים לשמר אחרי מה שהיה בינינו. הרבה דברים חוץ מדבר אחד. אבל מה הטעם? אולי כל זה בכלל קרה כדי לבחון את חוזק הקשר שלנו, הידידות שלנו. וכל שנותר בשבילי, זה למצוא את כפתור הכיבוי. נכנסתי שמח ומאושר לסופ"ש הזה, ועכשיו אני מרגיש שאיבדתי משהו שמעולם לא היה שלי. מוזר. יש לי עוד יום להנות מהסקסית שאני נוהג אליה בימים האחרונים. מחר אנסה לאסוף את עצמי, לקרצף עצמי מהמיטה, ולצאת לטייל. מין מסע רוחני כזה על אדמות הקודש של המדינה הקטנה שלנו. הייתי מעדיף לטייל עם ה"ידידה המסתורית" שלי, אבל זה לא יקרה. לא מחר. אצטרך לחכות בסבלנות עד שאוכל שוב לחבק אותה, להחזיק לה את היד, להסתכל בעיניים היפות שלה, ללטף לה את הלחי, ואולי להרגיש שוב את מגע השפתיים העדינות שלה, ולהבלע בתוך בועה של אושר....

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TheWanderer85 אלא אם צויין אחרת