22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שנה בדרום הפרוע והבתולי

לפני שנה בדיוק, אחרי שנ״צ קודש של יום שישי, העמסתי את הארגזים הראשונים לרכב שקיבלתי מהשירות ויצאתי לנהיגה של קצת יותר משעה וחצי לבית החדש שלי, בדרום הפרוע והבתולי. הרבה רגשות עברו בתוכי במהלך הנהיגה הזאת. מקום חדש, שכנים חדשים, סביבה חדשה. התרגשות מהשינוי וקצת חששות מהמקום החדש. אבל יותר מכל, הרגשתי שמחה שהציפה אותי. כי באותו ערב, קבעתי להפגש איתה. היה ביננו קשר מיוחד של חברות, שניתק  אאחרי  שחזרנו מנסיעה לחו״ל, לפני כארבע וחצי חודשים.

העובדה שאהיה קרוב אליה גאוגראפית חיממה לי את הלב, למרות שידעתי שזה כמעט ולא ישפר את תדירות המפגשים שלנו. אולי קצת. היא אמנם לא הייתה הסיבה למעבר שלי דרומה, אבל בדיעבד, בהסתכלות של שנה אחורה, זה מה ששימח אותי הכי הרבה. 

יהרבה דברים קרו בשנה האחרונה. חלקם יותר טובים, חלקם פחות. הייקום, בשיא הציניות שלו, סידר שדווקא אחרי שעברתי דרומה, נפגשנו פחות. בייקום מקביל, זה שלא היה קשור אליה, התחיל עידן חדש בחיים שלי. תכניות חדשות, יעדים חדשים. התלהבתי מהבית החדש. מהמרפסת, שאפשר לשבת לעשן נרגילה ולהתמקד בכתיבה. אבל הייקום המקביל, לא היה מקביל באמת, ולאורך כל הזמן הזה היא הייתה אצלי בראש. ובלב.

והנה, בדיוק שנה אחרי אותה נהיגה דרומה, שנה אחרי אותה התרגשות, נהייתי תושב הדרום לכל דבר. הנוף הפך מגבעות ירוקות למחצה של השומרון, לצהוב-חום מדברי של הדרום הפרוע והבתולי.

אבל הלב שבור. 

והגעגועים...

למבט שלה, 

לחיוך שלה,

לשיחות איתה,

לרוך העור שלה,

למגע שלה.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

זכרונות וגעגועים בטיסה חזרה לארץ

ברגע שגלגלי המטוס נגעו בקרקע, משהו נצבט אצלי בלב. לא, זאת לא הייתה צביטת ההתרגשות שאני חש כל פעם שאני רואה באופק את קווי המתאר של חוף המבטחים של המדינה הקטנה והיפה שלנו אחרי נסיעה מוצלחת (או לפעמים פחות מוצלחת). כשהמטוס נחת, הייתה זאת צביטה שונה. צביטה, שהזכירה לי את החזרה הקודמת שלי לנתב״ג. הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי אותה ואת החיוך המתוק שלה.

מה שמוזר, זה שמאז שהגעתי לנתב״ג בדרך לחו״ל ועד שהמטוס המריא, כ-44 שעות אחרי זה, בדרך חזרה, המח שלי כאילו ניתק עצמו מהמחשבות האלה והכריח אותי להתרכז. דבר שאכן הצלחתי לעשות. אבל ברגע שהמטוס ניתק מהקרקע בדרך לארץ, וחושי ההשרדות שלי נרגעו, התרווחתי לי בכסא הרחב של מחלקת העסקים והוצאתי את יומן המסע שהיא קנתה לי לפני כשנה וחצי. ראיתי שהדפים בו הולכים להגמר. אולי יספיק לעוד מסע אחד. אולי מסע וחצי. מלאתי שורות של דף אחד במילים, שני עמודים. את המשפטים האחרונים כתבתי בקמצנות, כדי לא לגלוש לדף חדש. רק אחרי שסיימתי לכתוב ורגע לפני שעצמתי את עייני, הבנתי שביומן מסע הזה, יש משהו שמקשר אותי אליה. הבנתי שאני מנסה, כמעט בכח, לשמור על הקשר הזה ״חי״. כאילו שהלהבה תכבה כשהיומן ייגמר. ועם המחשבות האלה נשענתי על חלון המטוס, שקעתי בזכרונות עליה ונרדמתי.

רציתי, ממש רציתי, לשלוח לה הודעה כשאני נוחת. לספר לה על המסע הקצרצר והמעניין שלי. אבל הבנתי שזה לא יקרה. גם אם הייתי שולח לה הודעה, זה כנראה לא היה מוביל לשום שיחה, וסביר להניח גם היה מעצבן אותה. 

אני כנראה צריך להפנים שסביר להניח שלא נבדר יותר. אני מקווה שזה לא המצב, אבל ההגיון שובר ומנפץ כל תסריט אופטימי שאני מנסה לצייר. ואולי, אולי עם הזמן נחזור לדבר, נחדש את החברות שלנו. אולי. רק הייקום יודע מה הוא טומן בחיקו...

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

זמן

מה זה זמן?

מי המציא אותו?

האם זה מדע מדויק?

פעם שמעתי משפט חכם: כשאתה יושב בכיתה מול מרצה, שניות נמרחות כמו שעות. כשאתה יושב על חוף ים ליד בחורה יפה, שעות עפות כמו שניות.

וכמה זמן צריך כדי להתגבר על אהבה? שלושה חודשים עברו מאז. אני מנסה להעסיק את עצמי בדברים אחרים, אבל היא איכשהו תמיד צצה בזכרונות שלי.

ואולי זאת אשמתי. אולי אני לא רוצה לשכוח. ומה רע בזה? אנשים אומרים שזה לא בריא לי. ולנשום זה בריא? 

לפעמים כל כך רוצה לעלות על הגג ולצעוק....למה? למה שלחת לי אותה ולקחת ככה בפתאומיות? אולי די? אולי מספיק להתעלל בי כוסומו?!!!

אבל במקום זה, אני יוצא למרפסת, מדליק גיחל, ומקשיב איך הבועות בכד הנרגילה מתמזגות עם הזכרונות שלי מתקופות יותר טובות...

לדף הרשומה

מסעות בעין הסערה

פחות מדקה אחרי שעליתי על כביש 1 מזרח, התחיל המבול הכי חזק שאיי פעם ראיתי בתקופה הזאת של השנה. ביחד עם רעמים שהרעידו את הייקום, הענן השחור שכמעט הפך את היום ללילה, והרבה רכבים שעצרו בשולי הכביש והפעילו איתותי מצוקה - זה הזכיר לי משום מה את הפסוק המוכר לכולם, "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם". וגם כמה נבואות זעם. אז בזמן שמבול-סוף-העולם פינה בשבילי את כביש 1 מזרח בשעה הכי עמוסה ביום, נסעתי להנהתי ליעד שלי - וכך, בצהרי יום רביעי שחורים משחור, התחיל הסופ"ש הארוך.

זאת לא הייתה חופשה. פשוט הקפיצו אותי מהשירות. סוג של "מילואים" לא רשמיים. שינוי האווירה עשה לי טוב. בהתחלה לפחות. לחזור לשטח, לאקשן. אבל יחד עם סיום המשימה, חזר הדיכאון. 

לאור העובדה שיש לי רכב של השירות ודלק על חשבון משלמי המיסים, ובהתחשב בעובדה שהמשימה הסתיימה רשמית, הצעתי לידידה שלי לבוא איתי לטיול בצפון אתמול. טיילנו כל היום, צילמנו נופים (בפרקי הזמן שלא היה גשם). פיקניק שתכננו בטבע, הפך לארוחה ברכב בזמן שאנחנו חונים על צוק ורואים איך נהר של גשם נופל לתוך וואדי. בסך הכל היה ממש כיף, אבל בלב הרגשתי מועקה. לא יכלתי להפסיק לחשוב עליה. אותה אחת שדרינו "נפרדו" לפני כשלושה חודשים אחרי שחזרנו מלונדון. כעסתי על עצמי שאני לא מצליח להנות ב-100% בגלל מחשבות עליה. נראה שכל פעם שקורה לי משהו טוב, אני נזכר בה, וזה עוד פעם מוריד אותי למטה.

לפעמים אני חושב שלעולם לא אצליח לשכוח אותה. ואז אני מתקן את עצמי ואומר שכנראה הבעיה יהא שלא ארצה להצליח לשכוח אותה. אפילו לא לנסות. אצלנו בשירות אומרים, שיש רק דרך אחת להשתחרר מהשירות. יכול להיות שזה נכון גם לגבי הגעגועים שלי אליה.

השמש מעל קו האופק מזכירה שהסופ"ש תכף נגמר. השבוע החדש יביא עימו הפתעות חדשות. אבל נראה שגם הפעם, הגעגועים למבט העמוק שלה, לחיוך המתוק שלה, ולעור הרך שלה, ישארו וימשיכו איתי לתוך עוד שבוע...

שבוע טוב :)

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אהבה אסורה

יום יפה היום. כנראה שזה אחד הימים הנעימים האחרונים לפני שמתחיל החום הבלתי נסבל.

בלתי נסבל.

איך האדם יודע מה רף הסבל שלו?

נראה שהייקום תמיד דואג להעלות את הרף מבלי ששמים לב.

אז היום גיליתי שיותר קל לרוץ כמעט 6 ק"מ עם נקע ברגל (זה בערך כמה שנשאר לי להשלים ל-10 ק"מ אחרי שנקעתי את הרגל) מלהתקיים עם לב שבור.

אסור היה לי להתאהב בה. זאת אהבה אסורה. ידעתי שלא ייצא מזה שום דבר טוב. אבל נכנעתי לסבך של רגשות חסרות תועלת.

עברו כמעט שלושה חודשים. היא בטח כבר שכחה אותי. ואני לא מצליח. או אולי לא רוצה לשכוח אותה.

כל פעם שאני יושב על חוף ים ומביט באופק, אני רואה את עומק המבט שלה.

כל נוף יפה או פרח שאני רואה, אני נזכר ביופי שלה.

כל דבר שאני עושה, אני עדיין חושב עליה.

אולי זו היא דרכו של הייקום לגרום לי לשלם על כל החטאים שלי.

אולי יום אחד, דברים עוד ישתנו לכיוון שאני רוצה.

ואולי כל זה לא אמתי. אולי אנחנו נמצאים בתוך ניסוי חברתי אחד גדול, כמו עכברי מעבדה ובתוך מבוך ענק שהייקום הכין לנו...

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

עולם בדיוני

אני מנסה להדחיק את זה.

אבל זה לא עובד.

אני עדיין מתגעגע אליה.

נזכר בבילויים ובשיחות העמוקות שהיו לנו...

עצוב שזה נגמר.

עצוב.

רוצה לשלוח לה הודעה, אבל יודע ששום דבר לא יצא מזה.

אולי יום אחד עוד נפגש. 

ואולי זאת סתם אשליית שוא, עולם בדיוני שאני מצייר בתודעה.

ואולי, אולי, הייקום יחליט יום אחד להפוך את העולם הבדיוני הזה למציאות....

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ביעור חמץ

ערב ליל הסדר. יצאתי למכולת לקנות כמה דברים אחרונים לפני החג. בדרך, בחורשה, ראיתי כמה קבוצות של אנשים שהדליקו מדורות. שריפת חמץ אחרונה שלפני החג.

נזכרתי שגם אני הייתי עושה את הטקס הזה פעם. במשך דיי הרבה שנים.

ואז עלתה לי בראש השאלה שנהוג לשאול בליל הסדר - מה נשתנה?

כנראה מה שנשתנה, זו היא תפיסת העולם שלי.

בהיותי רודף אמת וצדק, לא יכלתי, כנראה, לשאת את הצביעות שבטקסיות הזאת. כי חמץ גלמי, אפשר לנקות, לשרוף, לבער, להשמיד. אבל מה עם החמץ הפנימי, הרוחני, החמץ שהצטבר בנפש? מי עובר שם עם נר ומטאטא קטן באור לי"ד ניסן? 

על מנת לייצר דת (או כת...כל אחד והגדרותיו), צריך סיפור טוב המבוסס על ארוע היסטורי, אדם שיודע לדבר יפה ולסחוף אחריו המונים, ומסגרת של חוקים וטקסים שההמון יהיה מוכן ללכת לפיהם.

על מנת לחיות חיי אמונה, אמת וצדק, צריך לדעת להתרחק מכתות שכל מטרתן זה צבירת כח מההמון.

כי אמונה אמיתית באלוהים אינה נמדדת בכמות הלחם והפסטה שהאדם שרף בבוקר של י"ד בניסן. אמונה אמיתית, היא האמת של האדם - בינו לבין המצפון שלו ואלהים.

חג חירות שמח :)

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תאונה

היום הייתי מעורב בתאונת דרכים. 

יחסית ללא נפגעים. אולי איזו מכה יבשה. לא יותר מזה. רק הרכבים ניזוקו, אבל מאחר ולא אני נהגתי, גם הכאב ראש של הביטוח לא שלי.

מה שקצת יותר הדאיג אותי, זה העובדה שיותר מדי אנשים שסיפרתי להם על זה, התעניינו אם לקחתי פרטים וסיפרו לי איך ומה אפשר להוציא מזה. יותר מדי אנשים. רק שניים באמת שאלו את השאלה המתבקשת, "אתה בסדר?".

ואני שואל את עצמי...לאן הדרדרנו? האם כל מהות קיומנו הפכה לשיקול כלכלי אחד גדול וחיפוש איך לסחוט פיצויים?

ואולי התאונה הזאת,  היא איזה שהוא סימן מהייקום? אולי לי, אולי לנהגים של הרכבים? במיוחד שזה קרה לאחר שרשרת של ארועים שהובילו אותי למקום הזה בשעה הזאת. שבאופן טבעי בכלל הייתי אמור להיות בעבודה ולא שם.

אולי אני מיושן.

אולי הצדק פחות רלוונטי בעולם שלנו.

אבל בהתחשבת בעובדה, שברוך השם, לא נפגעתי בתאונה,  חוש הצדק שלי אמר שאין טעם להזיק לנהגים יותר מהנזק הכלכלי שהם כבר קיבלו מהתאונה הזאת.

הייתי רוצה להאמין, שאם אני הייתי אחד הנהגים האלה, גם אותי אף אחד לא היה מנסה לדפוק. 

אבל נראה שאמונה כזאת, ממש רחוקה מהמציאות...

 

לדף הרשומה

הרהורים מהקידוש של ליל שבת קודש

היום חשבתי על משהו בזמן הקידוש של ערב שבת קודש. בעודי עומד מול השולחן, עם גביע זהב מלא ביין משובח, ומדקלם את הפסוקים, נזכרתי, לפתע, בחיים ההם. חיים שבהם חייתי אחרת, התנהגתי אחרת, חשבתי אחרת, התלבשתי אחרת. חיים, שבהם הסתכלתי אחרת על העולם. חיים שבהם היו לי חברים אחרים. חיים אחרים.

האמנם?

האמנם הכל היה שונה אז? הרי אם היה לי רע בחיים ההם, כנראה שלא הייתי מתגעגע. ואם היה לי טוב, למה שיניתי את סגנון החיים?

התשובה פשוטה. 

אדם יכול לשנות תפאורה, מיקום, כל דבר. אבל דבר אחד הוא לא יכול לשנות. את המהות שלו. את מהות הקיום שלו בעולם. את האמת. את האמת הפנימית שלו. זה לעולם יישאר.

וזה אכן נשאר. המלחמה והאמונה. 

וזו היא לא מלחמה בנשק, אלא מלמה על האמת הטהורה.

וזו היא לאו דווקא אמונה באלהים, אלא אמונה בדרך אל האמת.

זה מה שנשאר לי מאותם החיים, וזה מה שמוביל אותי.

האמונה בדרך, והמלחמה בררך אל האמת.

האמת שמסתתרת לה מעבר לעיקול של שביל החיים, מעבר לגבעה, בהמשך המסע אל האופק....

שבת שלום :)

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לצאת למסע

יושב במרפסת. מעשן את הנרגילה של שבת קודש. הבל של קפה מחמם את הנפש האבודה.

אני רוצה לצאת למסע.

מסע בלי יעד מוגדר או הגבלת זמן.

מסע שבו אראה נופים חדשים.

מסע שבו אכיר אנשים מעניינים.

מסע שבו אחצה יבשות ואשרוף אלפי קילומטרים של כבישים מפותילם ומאות ליטרים של סולר בנהיגה פראית כמו שאני אוהב.

מסע שבו בסופו של יום אחליט אם אני רוצה לסיים את היום על הבר של פאב עם כוס בירה מקומית מהחבית ואולי להתחיל עם איזו בחורה בתקווה להעביר איתה את הלילה. או שמא אני רוצה לסיים את היום על איזה צוק או גג של בניין גבוה עם נרגילה ובקבוק בירה ביד, להנות מהנוף המרהיב, לחשוב על החיים ולכתוב ביומן מסע שמישהי מיוחדת קנתה לי לפני כשנה וחצי.

מסע שבו אהנה ממאכלים, בירות וויסקי מקומיים בכל מקום שגיע אליו.

מסע, שאולי יצליח לרפא לי את הנפש ולהחזיר אותי בשפיות לשגרה המשעממת.

מסע שבו אשכב עם בחורות מקומיות או תיירות נועזות ואמשיך בדרכי אל עבר כיבוש היעד הבא.

מסע שאין בו אתמול או מחר. רק היום. רק הרגע.

מסע אל האופק....

לדף הרשומה
12345
סקר
תוצאות הצבעה חזרה לסקר
מסע של שבועיים עם רכב ובלי גבולות - לאן?
סקר זה פתוח למשתמשים רשומים בלבד. לכניסה או הרשמה- לחץ כאן
עליך לבחור תשובה
תשובה אחוזי הצבעה
איטליה מהדרום לצפון 0%
איסלנד 0%
ספרד ופורטוגל - טיול ל..  100%
פינלנד - שוודיה - נורב.. 0%
סה"כ מצביעים2
סקר למשתמשים רשומים בלבד
הצבעת כבר
הצבעת כבר
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TheWanderer85 אלא אם צויין אחרת