00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שלהי חורף - תחילת אביב - התחלה חדשה

27/02/2017

שבוע אחרון של פברואר. שלהי חורף.

הרבה זכרונות מהתקופה הזאת בשנים עברו. חלקם יותר טובים, חלקם פחות. כמובן, שבראש פירמידת הזכרונות שלי לגבי התקופה הזאת, עומדת הפציעה.

יותר מעשר שנים עברו מאז, אבל עדיין בכל סוף חורף, זה חוזר. ולא, לא בקטע רע. אלא כמשהו שמזכיר לי על ערך החיים. על זה שהחיים קצרים, ויכולים לקבל תפניות לא צפיות בכל רגע. מה שבאמת מעניין, הוא, שתמיד ראיתי את תקופת סוף החורף ותחילת האביב, כהזדמנות להתחלה חדשה. והנה, לפני יותר מעשר שנים כשהתעוררתי בבית חולים, אחרי פינוי אווירי, כולי מסטול ממורפיום, אכן קיבלתי הזדמנות להתחלה חדשה. במובן מסוים, נולדתי מחדש. מאז אותו חורף, התחלות ואכזבות של שלהי חורף באו והלכו.

והנה, מגיעה שוב התקופה הזאת, ושוב אני מרגיש התחדשות. בשבוע האחרון עשיתי מספר החלטות, שאני בטוח שיהיו להן השלכות על העתיד הקרוב והיותר רחוק. החיים קצרים מדי כדי לחכות שיקרה בהם משהו טוב. יותר מזה, הצביעות האנושית, בדרך כלל מתרגמת כמעט כל דבר טוב שקורה כמובן מאליו. לפעמים צריך לעצור. לתת לעצמך לנוח בתוך הריצה המטורפת אחרי האושר. להנות מעכשיו. מהרגע.

בשנה האחרונה, התחלתי להפנים את זה יותר ויותר. וזה הביא אותי להחלטות שעשיתי השבוע. כדי להנות מהרגע, אדם צריך להיות מרוצה מאיפה שהוא נמצא וממה שקורה לו בחיים. לכן החלטתי לעבור מהמאורה שלי על הגבעה, למקום יותר נעים, שיהיה לי כיף לחזור לשם אחרי יום עבודה. מקום שיהיה לי בו טוב, ושאוכל לקרוא לו בית. כמובן שזה יגרום ליותר הוצאות, אבל אם ללכת לפי התאוריה של "החיים זה עכשיו", אין שום סיבה שלא אאפשר לעצמי את זה.

וזה מביא אותי להחלטה השניה שעשיתי השבוע - להגדיל את ההכנסה. אולי זה נשמע קצת מגוחך. הרי אם זה היה עניין של החלטה, כל אחד היה עושה את זה. אבל בין רצון לעשות משהו, לביצוע, בדרך כלל שוכנת תהום עמוקה של פחד והתלבטות. רק מי שמתגבר על הפחד מהלא נודע, יכול לקפוץ מעל התהום. ואכן, אחרי ההחלטה שעשיתי, התחלתי בסדרה של תכסיסים ותחבולת, שבסופו של דבר אמורים להביא את הבוסית שלי למצב שהיא תפנה אליי בעצמה עם הצעה להגדלת השכר - ושם יתחיל המשא ומתן. אה, כן...שכחתי לציין - כשקיבלתי את ההחלטה הזאת השבוע, שכחתי את המצפון בבית.

וזה מביא אותי להחלטה השלישית שלי - העסק. כבר כמעט ויתרתי עליו. הייתי מדוכא בגלל זה ולא הבנתי למה. אבל בסוף החלטתי לחזור ולנסות לבנות את העסק שכ"כ חלמתי עליו. וכן, יכול להיות שאהיה חלק מ-70% מהעסקים בארץ שלא מצליחים, אבל לפחות אז אדע שניסיתי, שהשקעתי בזה, ושגם אם חזרתי מהציד בידיים ריקות, לפחות טעמתי מהערבות של הספארי הזה. וכך, בשלהי חורף 2017, ערב שבת קודש, אני יושב וכותב על התניות שלי לעתיד הקרוב, ובטוח שאם לא כולן, לפחות אחת מהן תצא לפועל. אז נכון שהרבה תכניות נפלו, וכן, לא כל מה שאנחנו רוצים בחיים מצליח, אבל החיים פאקינג קצרים מדי בשביל לוותר, ואם בשביל לחיות את הרגע צריך לקפוץ מעל תהום, אז זה מה שצריך לעשות. כי כל דבר אחר, פירושו, להשאר מאחור, בצד הנח, המוכר. וזה לא בשביל זכר אלפא הרפתקן כמוני עם נסיון של שנים של חיים על הקצה :)

לדף הרשומה

זכרונות, מועקה ושברי תקווה

המבנים הכי מפוארים של העת החדשה נבנו על חורבות ההרס של ימי הביניים.
לוחמים דגולים קמו ונפלו לאורך ההיסטוריה המדממת של העולם. חלקם למען הדגל וחלקם למען אהבה.
מלכים טיפסו לפסגות של תהילה והדרדרו לתהום בזמן שיורשי העצר שלהם נטבחו בחרב אויביהם.
אהבות צמחו בבועות של אושר או של תאווה, אך כשהתערבבו בתוך המציאות של עולם רקוב ומושחת - נשרפו כליל.
ורק בירה של ליל חמישי הקדוש מרפאה את הכל.

ואלה הם תולדות הייקום.

במובן מסויים אני מרגיש שהיה לי חלק בכל השלבים.

בניתי. יצרתי.
הרסתי. החרבתי.
נלחמתי. נחלתי נצחונות אגדיים שהדהדו בספרי דברי הימים של אויבי, אך גם ספגתי הפסדים ואבידות בדרך.
במסעות שלי, לאורך שביל החיים, עליתי וטיפסתי על פסגות, אך גם נפלתי מצוקים לתוך תהומות עמוקים.
ואהבות? הדבר הכי טהור בייקום. הלכו לעומת שבאו. השאירו זכרונות טובים ולפעמים גם כאב. וגם לקח לחיים.

אבל המלחמות לא נגמרות. הן משנות פנים. אבל הן שם. ועת שהלוחם מוריד את חרבו ומתיישב על סלע על אם הדרך על מנת לנקות את החרב מדם אויביו, בתוך השקט שלפני הסערה הבאה, שומע את הדממה שהשאיר מקרבות העבר, ואת זעקות הקרב מן העתיד, ממש בהמשך השביל, מעבר לגבעה. שם מתבצרים להם בעמדות קרב המכשולים הבאים שהייקום שלח. אך גם כשנראה שהדבר הכי נכון זה להכנע לכאב ולמועקה, להניח את החרב, ולתת לכוחות האופל למשוך אותך לתהום של צער ויגון, השקיעה שבאופק, מזכירה שהשמש תזרח בעוד כמה שעות בצד השני, שעדיין לא הכל אבוד, ושבירה של ליל חמישי הקדוש מרפאה את הכל....

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מסע רוחני לצפון

יום יפה של חורף. דיי קייצי. יצאתי מהבית קצת לפני חצות היום. החלטתי שלא יעזור לי לשקוע בדכאון, וגם חבל לשרוף יום כזה יפה. התנעתי את הרכב והתחלתי בנסיעה צפון מזרחה. בחרתי לעצמי בדיוק את הדרך שתעשה אותי פחות מדוכא. וגם שבה אוכל להביא את המנוע של הסקסית שלי לשיאים חדשים. חציתי את השומרון מזרחה בכבישים מפותלים, עם מלא עליות וירידות. בכבישים האלה אין משטרה, אז אפשר לא לדאוג ל״על תנאי״ שנתן לי כבוד השופט. עברתי ליד כפרים של בני דודינו, ומושבים חקלאיים, גבעות ומישורים, ומלא נופים מטורפים. הצהוב-חום של מדבר, התחלף בירוק של שדות ועצים. איזה רועה צאן זקן טייל לאורך הכביש באחד השדות. עצרתי ללטף קצת כבשים. הדפוק הזה ניסה למכור לי אחד במחיר מופקע. כשהבין שאני לא רק דובר בשפה שלו, אלא גם מכיר את המנהגים והתחמונים שלהם, ויתר. הביא לי קפה מעולה לדרך, ואני המשכתי במסע שלי. עדיין קצת מצטער שלא צילמתי את הכבשים, אבל הזקן היה קצת רגיש ומשום מה ביקש לא לצלם. בהמשך, הנוף השתנה לעוד יותר ירוק. גבעות ירוקות, שמיים כחולים, נקיים. רומנטיקה. כן...רומנטיקה. ואני לבד ברכב. חושב על...לא יודע על מה אפילו. החיים נהיו מסובכים מדי. עדיף לא לחשוב. ברקע מתנגנת מוזיקה מהדיסק און קי שהידידה המסתורית שלי נתנה לי לפני הטיסה שלי ליוון לפני כמעט חצי שנה. כל כך הרבה השתנה מאז. עם ההרהורים האלה, בסופו של דבר, מצאתי עצמי על חופה של כנרת. כל כך יפה ושקט פה. רוח ממש קלילה, רשרוש קל של מים על הסלעים שבחוף, ושלוות נפש, מהולה בזכרונות טובים ומועקה. וכך אני יושב פה, על סלע סמוך למים, מקשיב למנגינה שנוצרת מפגיעה של המים בסלעים, וחושב. חושב על העתיד, על העבר, עליה, על השבועיים האחרונים, שבועיים נפלאים, שבועיים שבהם הייתי מאושר. אבל בחיים אין שום דבר קל. אחרת, כנראה שבאמת יהיה משעמם. לפעמים אני רוצה שיהיה משעמם ושהחיים יהיו יותר פשוטים. אבל אז אני חושב שלא הייתי שורד בשעמום. חיים על הקצה. כשעוצמים עניינים, ומתמקדים ברעש של הגלים, זה נשמע כאילו שהייקום מספר סיפור. רק הבעיה היא, שכשהעיניים נפקחות, מבינים, שהסיפור היה פנטזיה. שהיא לא באמת לידי, שאני לא מחזיק ומלטף את ידה, ושזה רק אני שחושב פה על הזמן שבילינו ביחד ועל כמה שזה היה טוב. אשב לי פה עוד קצת באופוריה ואחלום על מה שלעולם לא יקרה, ואתחיל לחזור למציאות, ולהפתעות שהייקום מכין...

לדף הרשומה

בועה של אושר

מחשבות.
כבר שבועיים לא יוצאות מהראש.

ואולי אף יותר.
קשה להגיד. קשה למדוד.

הבועה התנפצה. כנראה. לא רוצה להפנים. ביבשת הקרה קרו הדברים.
זכרונות של המגע שלה, של הנעימי בגב, של שפתיה, הקול המתוק, העור הנעים, הגניחות הקלות, התזוזות, הגוף החמים.
כל קימור וקיפול חרות בזכרון, לא יכול להפסיק על רגעי אושר לחלום.
רוך עורה, הצוואר, המבט, החיוך.
רגשות מתרוצצות בתוך יער סבוך.

הכל כל כך מסובך. לא ברור. היה כל כך טוב באותו מסע קצר. הרגיש כל כך נכון, אבל גם לא. נראה שנוצר איזה שהוא חיבור. חיבור בלתי מוסבר. בועה. רק היא, אני, והיבשת הקרה. הרחק מחוף מבטחים. שתי נפשות אבודות בואוקיאנוס החיים, בעיצומה של סערה רגשית, בחרו לעגון בנמל האושר, במקום לשקוע במצולות המציאות. אני חושב שגם לה היה טוב. הרגשתי את זה, שמעתי את זה בלחישות שלה. אולי זה לא היה נכון, אבל בו בזמן, זה היה הכי נכון. אחרי שנחתנו, הייתי עוד באופוריה. אולי אני עדיין שם. אולי גם היא. למרות שאחרי השיחה שלנו אתמול מול שקיעה, נראה שאין לזה עתיד. והיא צודקת. אבל הרגיש טוב לשבת שם איתה, לחבק אותה, להחזיק ידיים. אמנם נושא השיחה היה קצת טראומטי, אבל זה פשוט הרגיש טוב כשהיא נשענה עליי ויכלתי ללטף לה את השיער, את הצוואר, את הלחיים. מחשבות. יותר מדי מחשבות שלא מפסיקות לזרום. רואה מולי את החיוך המתוק שלה. היום כמעט פספסתי מחלף בגלל זה. מתנהל על טייס אוטומטי. רוצה לגרום לה לחייך, לצחוק, להנות מהחיים, רוצה לשמח אותה, וכשהיא עצובה או נסערת, להיות שם בשבילה, לחבק, לתמוך. רוצה לישון איתה, ולהתעורר לידה, רוצה שהיא תהיה מושא השירים שאני כותב. חוץ מהאחרון, שום דבר מזה לא אפשרי. עכשיו. ואולי, כנראה, גם אף פעם. הייקום לא הוגן. אתמול, כשישבנו על החוף וצפינו בשקיעה, אמרתי הרבה דברים שחששתי שיכולים להרוס את הידידות שאנחנו רוצים לשמר אחרי מה שהיה בינינו. הרבה דברים חוץ מדבר אחד. אבל מה הטעם? אולי כל זה בכלל קרה כדי לבחון את חוזק הקשר שלנו, הידידות שלנו. וכל שנותר בשבילי, זה למצוא את כפתור הכיבוי. נכנסתי שמח ומאושר לסופ"ש הזה, ועכשיו אני מרגיש שאיבדתי משהו שמעולם לא היה שלי. מוזר. יש לי עוד יום להנות מהסקסית שאני נוהג אליה בימים האחרונים. מחר אנסה לאסוף את עצמי, לקרצף עצמי מהמיטה, ולצאת לטייל. מין מסע רוחני כזה על אדמות הקודש של המדינה הקטנה שלנו. הייתי מעדיף לטייל עם ה"ידידה המסתורית" שלי, אבל זה לא יקרה. לא מחר. אצטרך לחכות בסבלנות עד שאוכל שוב לחבק אותה, להחזיק לה את היד, להסתכל בעיניים היפות שלה, ללטף לה את הלחי, ואולי להרגיש שוב את מגע השפתיים העדינות שלה, ולהבלע בתוך בועה של אושר....

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

יום נישואין שלא היה...

היום היה אמור להיות לי יום נישואין. לפני שמונה שנים התחתנתי. כל כך הרבה רגעים שמחים ועצובים היו. כואב. יושב בפאב השכונתי, ליל חמישי הקדוש. אבל לא מרגיש את הקדושה. רק כאב וגעגועים. מעניין אם גם היא מתגעגעת. שום דבר לא עושה לי מצב רוח. לא בירה, לא נרגילה, לא ההמבורגר האלוהי. אפילו לא הברמנית שמתרוצצת מאחורי הבר. אין לי כח לכתוב לא על ההישגים שעשיתי השבוע בדרך למהלך על הכתר ולא על התחרות "התחת הסקסי" של הברמניות מאתמול שבמקרה יצא לי להיות בסגל השופטים. במקום זה אשתף את הזכרונות שכתבתי מהתקופה שפגשתי את בת האולפנה שלי לשעבר...

לפני שאתחיל...מחשבה שעלתה לי לראש בפאב...
"מסע החיים בנוי מזכרונות העבר, תקוות לעתיד, ונקודת זמן מזערית שמחברת בין שניהם - היא מתרחשת עכשיו, והיא לעולם לא תחזור..."

ועכשיו....שעת סיפור...

זה היה בתחילת סתיו 2007. נחתי באחד אחרי משימה באחת מהמפקדות שלנו אחרי כמה ימים מרתקים איי שם על כדור הארץ. חזרנו ללא נפגעים בקרב כוחותינו, מלאי התרגשות, רעבים, מלוכלכים, עייפים, חרמנים. שחררתי את הצוות שפיקדתי עליו לישון, והחלטתי שיש לי את כל הסיבות להסתגר בחדר הפיקוד שלי, להכין ראש בטעם תפוח עדין, להדליק גחל, למלא דוח מבצע ולעשות הפקת לקחים בדרך הייחודית שאימצתי לעצמי במהלך השירות. חשבתי הרבה על המשך שירותי במערכת הבטחון. ידעתי שיש לי פוטנציאל טוב. הייתי בקבע אחרי שהייתי חייל בודד בסדיר. בן למשפחה שעזבה את הארץ והיגרה לארצות הברית. גדלתי בארץ, באחת הערים באזור המרכז, שבאותם ימים אי אפשר היה להגדיר אותה כבטוחה במיוחד. את רוב ילדותי ותקופת הנעורים ביליתי בשכונות ובמגרשי כדורגל. אהבתי לגדול פה. בערך שבועיים אחרי סיימתי את לימודיי בתיכון בארה"ב, נחתתי בנתב"ג בדרכי להגשים חלום - להתגייס לצה"ל. המעט שידעתי על המערכת. אחרי שעברתי כמה מבדקים, הציעו לי לשרת באחת היחידות של משרד הביטחון. לא חשבתי יותר מדי. הסכמתי. אהבתי את כל מה שהרבה אחרים לא סבלו. את האוהלים, את המסעות, את השטח. אבל הכי אהבתי את הנשק שבמהלך השנים הפך לחלק בלתי נפרד מגופי. וכך לאט אך בטוח הגעתי לאותו בוקר סתווי שבו פמפמתי נרגילה הרחק מעייני כל וכתבתי דוח מבצע עם רעש מרגיע של בועות ברקע. זאת לא הייתה המשימה הראשונה שלי, אבל בכל זאת התרגשתי אחריה כמו אחרי סקס עם בת אולפנה בתולה אחרי שהחזרתי לה את האמונה באלוהים.
התעוררתי מרעש של פלאפון. זה היה חבר וותיק שגדלתי איתו. דיברנו קצת על כל מיני דברים תוך כדי שאני מכין לעצמי עוד ראש ומדליק גחל. אחר כך ניצלתי את הזמן לתכנונים של המשך הקריירה שלי בצבא. באותו זמן אפילו לא העליתי על דעתי איזה מהפך החיים מתכננים לי ממש בחודשים הקרובים. וכך זה המשיך...מבצע, חזרה למטה, סיבוב ניצחון, דוח מבצע, הערכות מצב מדי פעם וחוזר חלילה. כשהייתי יוצא אהבתי לבלות עם החברה שלי דאז. יצאנו לפאבים, מסיבות או שסתם זרקנו את עצמנו באיזה חוף ים עם אוהל, אלכוהול ורגילה. בחורף דווקא העדפנו משהו יותר סגור - צימרים או מלון זול באיזה חור פעם בכמה זמן. ניצלנו את הזמן שהיה לנו ביחד להרפתקאות. היה סוג של ברור לשנינו שלא בטוח שיש עתיד לקשר, אבל מצד שני היה לנו כיף, אף אחד לא היה רוצה להיות הראשון שיפסיק את הקשר, הסקס היה טוב, וכנראה שאף אחד מאיתנו לא רצה למצוא את עצמו לבד באותו זמן - המשכנו להנות.
ואז...זה התחיל. המסע המטורף שלי בדרך שלא תכננתי דפק בדלת בצורת שיחת טלפון מהמטה. "תתיצב, יש משימה הרחק מחוף מבטחים, צפון אמריקה, אתה הולך לבקר את הדוד סאם". במהלך שירותי טסתי לבקר את המשפחה בחוף המזרחי מספר פעמים. לא אהבתי את ארה"ב וכשטסתי לשם זה היה יותר ע"מ למלא סוג של חובה מוסרית ולבקר את משפחתי. ועכשיו, באמצע נובמבר 2007, גיליתי שעליי לטוס לשם שוב...אבל הפעם למשימה. היה להם נח לשלוח אותי. ביקור משפחתי. הכל טוב. בשבילי זאת הייתה אבן ייסוד חשובה להמשך הקריירה שלי במערכת הבטחון. אבל, נראה שהחיים לא כ"כ התרשמו מהיסודות שהנחתי לדרך שלי בשנים האחרונות. ומאחר ואני אדם מאוד נחוש ודבק במטרה, הייתה צריכה להתרחש רעידת אדמה בעצמה חסרת תקדים ע"מ להסיט לכיוון אחר את היסודות שהנחתי בדרכי...והרעידה הזאת ממש חיכתה לי מעבר לפינה...

 

בסביבות סוף נובמבר התחלתי להכין את הקרקע למשימה. עברתי על תכניות אופרטיביות, אנשי קשר, וכמובן סיפור כיסוי שבחלקו היה "שחרור" ממערכת הבטחון ו"יציאה לאזרחות". היו ששה ימים בין ה"שחרור" שלי לטיסה לארה"ב. עשיתי את הסידורים האחרונים שלי לפני הטיסה, פגשתי הרבה אנשים שלא היה לי זמן להיפגש איתם בזמן האחרון, עישנתי הרבה נרגילה, שתיתי הרבה בירה, וביליתי את הימים האחרונים שלי עם חברה שלי דאז. שנינו הגענו למסקנה שאנו רוצים להיפרד, מאחר וכבר ידענו שהקשר לא מוביל לשום מקום. האהבה שהייתה בהתחלה כבר נעלמה ובעצם שנינו ידענו שאנו נשארים ביחד כי זה פשוט היה נח וכי בסך הכל היה לנו כיף לבלות ביחד. אבל עכשיו, כשאני עוזב לתקופת זמן לא ידועה החלטנו לחתוך בלי חרטות ולהישאר ידידים - זה בעצם מה שהיינו עד עכשיו בלי לשים לב...רק עם סקס. ביום של הטיסה ארזתי מזוודה קטנה עם ציוד בסיסי (את כל שאר הדברים שלי העברתי כמה ימים לפני כן למחסן בבית של חברים בדרום). זהו. עכשיו אני חפשי לגמרי (לטוב ולרע)... הקשר עם החברה נגמר בצורה טובה, אני "משוחרר" ממערכת הבטחון (עד סוף המשימה), אין שכר דירה או כל התחייבות אחרת. לקחתי את הנרגילה שלי ושתי פחיות בירה והלכתי לחוף. מצאתי לי מקום נחמד על המזח, התמקמתי על הסלעים, הנדסתי מקום לנרגילה כדי שהגחלים לא יעופו, הכנתי ראש בטעם תפוח-נענע, הדלקתי גחל והתחלתי לעבד בראש שלי את כל מה שקרה בשבועות האחרונים. היה יום יפה וזה הרגיש טוב לשבת שם על הסלעים עם פחית בירה חצי מלאה, להריח את הים, לשמוע איך המים נוגעים בחוף, לבעבע את הנרגילה, לראות את הים האין סופי ולחשוב על העתיד כשכל האפשרויות פתוחות. בשלב מסוים השמש התחילה לנוע לכיוון המים וזה היה סימן בשבילי שהגיע הזמן להתקפל אם אני לא רוצה לפספס את הטיסה. לפני שעזבתי את החוף, עשיתי החלטה שעד היום אני לא כ"כ מבין אותה. מאחר ולא ידעתי כמה זמן באמת אצטרך להישאר בארה"ב, החלטתי שלא אעשן נרגילה כל זמן שאני שם וזה ידרבן אותי לסיים את המשימה יותר מהר. אחרי ההחלטה האמיצה הזאת, אספתי את כל הזבל שייצרתי, עשיתי הליכה קצרה צפונה לאורך הטיילת כדי להנות עוד קצת מהנוף היפה, וחזרתי לבית שבו ביליתי במהלך השנתיים האחרונות כשהייתי חוזר ממשימות. השמש כבר כמעט שקעה. סידרתי את הדברים האחרונים במזוודה, בדקתי שאכן יש לי את כל המסמכים שהייתי צריך, עשיתי מקלחת חמה, התלבשתי ויצאתי לדרך בלי שמץ של מושג מה צופן לי העתיד...
הגעתי לשדה התעופה בערך שעתיים וחצי לפני הטיסה. כהרגלי בקודש בשנים האחרונות הזמנתי טיסת אל על שיוצאת אחרי חצות ככה שאנחת בניו יורק מוקדם בבוקר אחרי שינה טובה במטוס. עברתי את כל השלבים המסורתיים של שדה התעופה והגעתי לשער יציאה שלי. הדבר האירוני לגביי הוא שאני אוהב את כל מה שקשור לשדות תעופה, אוהב מטוסים, אוהב לטוס, אוהב לבקר במקומות. אבל יש דבר אחד שאני לא אוהב - אני לא אוהב לעזוב את הארץ. בעיה רצינית. לפני שהתחילה העליה למטוס, הספקתי להתעדכן בחדשות שממש ברגעים אלה מתחוללת סופה ממש חזקה מעל החוף הצפון מזרחי של ארה"ב וקנדה...מדהים. הגעתי לתור למטוס לפני שהוא הספיק להיווצר ולהתארך, נכנסתי למטוס, החלפתי כמה מילים עם הדיילת, התמקמתי במקום שהזמנתי לעצמי מראש, חגרתי את עצמי, הנחתי את הראש על הכרית שחיכתה לי במושב, ונרדמתי.
התעוררתי בערך שלוש שעות לפני הנחיתה (מספיק זמן לראות סרט). הלכתי לבדוק אם אפשר להכין קפה ו/או להתחיל עם איזו דיילת. חזרתי למושב רק עם קפה. לא הייתה לי סבלנות לסרטים, אז ישבתי ועקבתי מהחלון אחרי היבשת שכוסתה בלבן אחרי הסופה. נחתנו כמתוכנן בשעה 5:30 בשדה התעופה JFK שבניו יורק. עברתי במהירות (עד כמה שמתאפשר) את כל שלבי היציאה משדה התעופה, ויצאתי לאוויר הקר של בוקר חורפי. ניו יורק הייתה אחרי סופה, מלאה בשלג, הרבה רחובות צדדיים נסגרו לתנועה והרבה רמזורים לא פעלו. בקיצור, יום נפלא למי שרוצה להגיע לאיפה שהוא. לא היה לי כח להיסחב ברכבת התחתית, אז למרות הפקקים החלטתי לקחת מונית לתחנת הרכבת הראשית של ניו יורק. להפתעתי הנסיעה לא התארכה יותר מדי זמן. קניתי כרטיס לרכבת המהירה לוושינגטון הבירה וירדתי לרציף. הרכבת הגיעה בזמן. זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת בתוך ארה"ב. מצאתי לעצמי מקום ליד החלון וכשהתיישבתי הרכבת כבר התחילה לדהור לכיוון דרום. יצאנו מהעיר, הנוף האורבני התחלף בנוף של הרבה לבן שמתוכו עולים שלדים של עצים ללא עלים. הרכבת נסעה מהר. יותר מהר מהרכבות בארץ. הסתכלתי על הנוף הנע, חשבתי על החיים, על האירועים של החודש האחרון, על העתיד, והתעוררתי בתחנה הסופית - וושינגטון הבירה. אמא שלי ובעלה פגשו אותי כשירדתי מהרכבת, התחבקנו, הלכנו לרכב, והתחלנו בנסיעה לכיוון הבית שלהם בעיירה קטנה במרחק של כ25 דקות נסיעה מהבירה. תוך כדי נסיעה דיברנו על הרבה דברים, ובעיקר על מה קורה איתי, ומה קורה איתם. קצת אחרי שיצאנו מהעיר, אמא שלי ובעלה, כאילו תיאמו את זה מראש, שאלו ביחד, "אז מתי אתה מתחיל לימודים?". קיוויתי שהנושא הזה יבאו אחרי שיאכילו אותי עד אפס מקום בקניידלך. "כן...זאת הולכת להיות תקופה מאוד שמחה ומאתגרת...", חשבתי, אבל אפילו לא תיארתי לעצמי עד כמה המחשבה הצינית הזאת תהפוך למציאות...

 

אחרי נסיעה של כחצי שעה לכיוון צפון מערב, הגענו מתחנת הרכבת של וושינגטון הבירה לבית של אמא שלי ובעלה - הבית שגרתי בו במשך כשנתיים אחרי שאמי ובעלה התחתנו ולפני שחזרתי לארץ להתגייס. הבית לא גדול במיוחד אבל חמוד. בקומה הכניסה יש סלון, מטבח, וחדר שירותים. בקומה השנייה יש יחידת הורים עם אמבטיה ושירותים, עוד שני חדרי שינה וחדר מקלחת ושירותים - זאת הקומה של ההורים, אחי, ואחותי החורגת. מעל זה ישנה עליית גג קטנה. מתחת לסלון ולמטבח יש מין קומת מרתף שבה יש מין חדר דיי גדול שהיה מיועד למחסן כנראה, חדר מחשב, חדר כביסה, חדר שירותים ומקלחת, חלונות צרים הסמוכים לתקרה ודגל ישראל ענק שמכסה רבע קיר. כמו שכבר ניחשתם - זה היה החדר שלי בבית הוריי. עברנו לבית הזה בסוף אביב של 2002, אחרי שאמא שלי ובעלה התחתנו. הבעיה הייתה שאחי, אני והאחות החורגת החדשה שלנו היינו צריכים להתחלק בשני חדרים. אחרי שהבנתי ששום חלוקת שלל למעלה לא תהיה לטובתי, החלטתי לעזוב את המערכה ולפתוח חזית בקומת המרתף. ההערכה ההתחלתית שלי הייתה שאחותי החורגת לא תוותר על החדר שלה (בכל מקרה היא הייתה שם לפנינו והיא גם גדולה ממני בכמה שנים), אחי, שקטן ממני בכמעט שש שנים, לא כ"כ ישמח להיות במרתף ורחוק מכולם (באמת שאני לא מבין את הקטע של פחד ממרתפים), ואני - לי אין שום בעיה עם לחיות בקומת מרתף כל עוד יש לי פרטיות וחופש פעולה מלא. אף אחד לא התנגד, כמו שחשבתי. ניקיתי את קומת המרתף, סידרתי אותה שתהיה מתאימה למגורים, הבאנו לשם קצת רהיטים, מיטה וחצי, מחשב חדיש לחדר מחשב. לבסוף תליתי דגל ישראל גדול על אחד הקירות וכמה תמונות ופוסטרים על קירות אחרים. וכך, תוך מספר ימים, מעונו הזמני של שר האנרכיה היה מוכן וכשר למגורים.

בחזרה לאמצע דצמבר 2007...

הגענו לבית אחרי שהייתי בדרכים ובאוויר יותר מ-18 שעות במצטבר. הורדתי את הציוד שלי למרתף. כמעט הכל שם נשאר אותו דבר. אותם רהיטים, אותן תמונות ואותם פוסטרים על הקירות, אותו הדגל, אותה מיטה, וגם אותה הרגשה של אי שייכות שוב מילאה אותי כמו שהיה בשנה וחצי שהייתי גר שם. החתול ירד למרתף ביחד איתי כאילו רוצה להזכיר לי מי הדייר הרשמי של המקום אחרי שעזבתי וחזרתי לארץ. סידרתי את הדברים שלי, שיחקתי קצת עם החתול, עליתי למעלה לשתות בירה עם בעלה של אמא שלי ולתכנן את החודש הקרוב. כבר אז הצטערתי שלא הבאתי איתי נרגילה, אבל כמו שהזכרתי קודם, זאת העסקה שחתמתי עם עצמי. כהרגלו בקודש, בעלה של אמא שלי קנה בירות, שמעולם לא שתה קודם, לקראת הביקור שלי. כמה שנים לפני כן, כשעוד הייתי נחשב דייר בבית הזה, הגענו איתו למסקנה שאנחנו צריכים לטעום את כל הבירות שיש בעולם. מאז אותו יום, לא הייתה פעם אחת שהוא קנה בירה שכבר שתינו בעבר. וכמובן שכשעליתי מהמרתף, ראיתי על השולחן ששיית בקבוקים תוצרת קליפורניה שזה עתה הוצאה מהמקרר. איזשהו לאגר מקומי. זרמתי.
יום למחרת התחלתי לטפל בעניינים שבגללם בכלל טסתי לארה"ב. תוך מספר ימים גיליתי שאהיה חייב להשאר שם יותר משלושה חודשים. אחרי זה נזכרתי שלא הבאתי איתי את הנרגילה שלי והתאכזבתי. בניתי לעצמי לו"ז אימונים (יש הרבה שדות, יערות ואגמים קטנים באיזור...מושלם בשביל ריצות בטבע), שקדתי על תכנונים וביצוע המשימה.
וכך עברו להם הימים. היה לי סדר יום די קבוע. בבוקר הייתי יוצא לריצה, חוזר, מתקלח, אוכל ארוחת בוקר, שורף זמן על כל מיני שטויות, עובד על המשימה, ובלילה הייתה מבלה מול המחשב בתקווה שיש עם מי לדבר בצ'אט. היו לי כמה חברים ומכרים בארה"ב, אבל הם כולם היו רחוקים - מבחינה גאוגרפית, רגשית ומבחינת תפיסת עולם. בסופי שבוע הייתי מבלה עם ההורים, עם אחי, עם אחותי החורגת ועם החתול. לפעמים הייתי נוסע לבקר את דוד שלי שחי לא רחוק משם. הסתדרתי איתו הכי טוב.
אחרי שעבר השבוע הראשון שלי בארה"ב, התחיל השבוע השני. היה קר, אבל האווירה הייתה חמה - חגים מקומיים התקרבו. אף פעם לא חגגתי כריסטמס. לדעתי יש לנו, עם ישראל, מספיק חגים טובים ויפים. אבל אני חייב להודות שכשאתה נמצא בארה"ב בתקופה של כריסטמס, אתה מרגיש שמשהו טוב ויפה קורה מסביב. מין חמימות כזאת שמרגישים בכל מקום ציבורי שנכנסים אליו ושומעים את המנגינות המסורתיות של החג הזה שלהם. אבל עדיין, הכל היה זר, לא שייך. הזמן זרם לאט. ואז...הכרתי אותה...

 

ערב אחד, כמה שבועות אחרי שנחתתי בארה"ב, חזרתי למרתף וחיפשתי איך להעסיק את עצמי. הבית ממוקם בעיירה טיפוסית של פרוורי בירת ארה"ב - הרבה עובדי מדינה, סנובים, וכל מי שמשרת אותם. הכל קר. מנוכר. חסר רגש. אפילו כשמקללים אותך, עושים את זה ללא שום הבעה על הפנים. בקיצור - מקום מושלם לעבדים של המכונה הקפיטליסטית הגדולה בעולם. אחרי אימון קטן שעשיתי, כמה סטים של שכיבות שמיכה וכפיפות בטן, התיישבתי מול המחשב. זה היה עוד בתקופה שהיה אפשר להגיד שיש לך חשבון ICQ, מבלי לחשוש, שיחשבו שאתה מיושן. למי מכם שלא זוכר או לא יודע מה זה ICQ...זה צ'אט שהיה דיי פופולרי בזמנו (המצאה ישראלית דרך אגב). בקיצור, התחברתי והתחלתי לחפש מי מהחברים שלי מחובר. הפרשי הזמן עשו את שלהם. רוב האנשים בארץ עובדים בשעות האלה, אחרים בצבא בלי שום קשר לשעה. שעמום. השעה הייתה לקראת 23:00. לא רציתי לישון. פתחתי בקבוק בירה והחלטתי לבצע ניסוי חברתי קטן. עשיתי חיפוש אקראי של אנשים ושלחתי לכולם את אותה ההודעה שהסתכמה במילה אחת - "Hi". היו כמה אנשים שענו. עם חלקם\חלקן החלפתי כמה משפטים. ובדיוק כשרציתי לסגור את המחשב וללכת לישון, שמעתי את הציוץ המסורתי של ICQ, ועל המסך הופיעה הודעה ממישהי שקיבלה את ה"היי" שלי. התחלנו "לדבר". השיחה זרמה והייתה דיי מעניינת. סיפרתי לה קצת על עצמי, על החיים בארץ, ועל עוד כל מיני דברים. אחר כך היא סיפרה לי על עצמה. גיליתי שהיא צעירה ממני בשלוש שנים, שהיא בת ישראל שנולדה וגדלה בגלות (בחוף המערבי של ארה"ב), שהיא גדלה במשפחה גדולה, שומרת תורה ומצוות, שהיא למדה עברית בעצמה ושהיא רוצה לעלות לארץ בקרוב - אחרי שתסיים את הלימודים, ושהיא מאוהבת באיזה בחור מצפון הארץ שהיא הכירה כשהגיעה לישראל  לשנת לימודים באולפנה. כן, חלומו הרטוב של שר האנרכיה - בת אולפנה. דיברנו במשך שעות. היא הייתה בחורה עם ראש פתוח, עניינית, קצת שמרנית בנושאים מסוימים. במהלך השיחה גיליתי שגם היא עוברת תקופה לא קלה בלימודים, עם ההורים שלה, ובמיוחד עם הבחור שהיא מאוהבת בו אבל לא בטוחה שאכפת לו ממנה. בסופו של דבר היא שמה לב שהשעה כבר אחרי חצות - מה שאומר שאצלי השעה הייתה אחרי 3:00 לפנות בוקר. קבענו שנתחבר שוב מחר ונמשיך לדבר ונפרדנו לשלום. באותו לילה הלכתי לישון עם חיוך. משהו טוב קרה היום. הכרתי בת אולפנה...בחורה מעניינת שנראה שכמעט ואין בינינו שום דבר משותף, ויכול להיות שלעולם לא אדבר איתה עוד, אבל היום היא הצליחה לגרום לי ללכת לישון עם חיוך. ולו רק ידעתי אז לאן ההכרות הדיגיטלית המקרית הזאת תוביל...

בן אדם מתעורר בבוקר עם זיקפה מיליטנטית וחתול ליד השמיכה (אין קשר בין הדברים). אחרי כמה דקות מתפקח למצאיות: אני במרתף, במרחק של אלפי קילומטרים מהבית, בחוץ שלג, קור כלבים...בקיצור לא המצב והמקום האידיאלי להתעורר בו, ובכל זאת באותו בוקר התעוררתי עם מצב רוח טוב. מה גרם לזה? בת אולפנה. אז נכון שבלילה הקודם הכרתי אותה בצ'ט, נכון שהיא נמצאת בצד השני של היבשת ובמרחק של בערך 6 שעות טיסה ממני (גבול הגזרה שלי זה טיסה של לא יותר מ-3 שעות טיסה בשביל זיון, 4 שעות טיסה אם מדובר בתאומות ולא יותר מ-5 שעות עם מדובר בתאומות ג'ינג'יות), אבל היי...הכרתי בת אולפנה...מה עוד זכר אלפא במצבי יכול לבקש? מקלחת קרה בשביל להרגיע את הייצרים, ארוחת בוקר דשנה בשביל לתחזק את המערכת, ריצה קצרה מסביב לאגם ליד הבית, ואז מתחברים לרשת לבדוק האם בת האולפנה שם. והיא הייתה שם. אבל זו לא הייתה בת אולפנה רגילה. לא-לא. הייתה זו בת אולפנה לא סטנדרטית בכלל. מה הופך בת אולפנה לסטנדרטית? התמימות הכמעט טהורה, החצאית המשוחררת שמשגעת כל זכר במחשבות מה קורה מתחתיה (וחברים, דברים קורים שם גם ובעיקר אצל בנות אולפנה), המבט המיוחד הזה - מלא ביראת קודש ותשוקה לפורקן בו בזמן, וכמובן - הפשטות שעוטפת את הגוף הגזעי, החטוב והמעוצב - גוף שכל מה שהוא משדר זה: קַחֱנִי כי רוצה אנוכי, למדני והדריכני כי תמימה אני, עשני כרצונך כי תסביכי אב לי. אבל חברים, כמו שאמרתי קודם, בת האולפנה שלי לא הייתה סטנדרטית. כבר מההתחלה התחלתי להבין שהיא עשויה מחומר קצת שונה. חומר איכותי. מהסוג שממנו מכינים נערות גבעות. לא ידעתי שמייצרים כאלה בחו"ל. את האמת שבאותו זמן ממש לא חיפשתי קשר, וכמו שאמרתי, לטוס יותר מ-5 שעות זה מעבר לגבולות גזרה שלי, אז החלטתי לתת מנוחה לחושי ההשרדות שלי ופשוט לזרום לאן שתוביל הרוח שמלטפת בחושניות את החצאית הארוכה של בת האולפנה שהכרתי. ואכן הרוח הביאה אותי למקום טוב. במקום פורקן מיני, מצאתי פורקן רגשי. בית חם לנשמה האבודה. וזה היה טוב. בהמשך גיליתי שההרגשה הייתה הדדית. מה הסיכוי, שבעולם מלא תהפוכות כמו שלנו, זכר אלפא גזעי ובת אולפנה שמתאימים אחד לשניה ייפגשו? בקיצור, אחרי חודש של התכתבויות על החיים, שמחה, עצב, אלוהים, ים, סקס, בעיות, פתרונות, הגענו למסקנה בעלת חשיבות להמשך הקיום בסוואנה הרגשית שבה שנינו היינו מהגרים בלתי חוקיים - החלטנו לעבור לשיחות טלפון. מתקשר. מנתק. מתקשר שוב. היא עונה. מנתק. פאק! אין לי מושג מה אומרים לבחורה שכל ההכרות שלי איתה עד עכשיו הייתה דיגיטלית. בסוף התקשרתי בפעם השלישית ואמרתי לה בכנות שאין לי מושג מה להגיד, אז אולי עדיף שנמשיך לדבר בצ'ט. אבל כמו שאמרתי קודם, זו הייתה בת אולפנה לא סטנדרטית בכלל. פתאום הימים התחילו לרוץ מהר. שיחות הטלפון התארכו ונראה היה שלעולם לא נגיע למצב שאין על מה לדבר. הסוואנה הרגשית לאט לאט הפכה לג'ונגל. אפילו השעמום בעבודה הפך לחוויה. וכך התחיל סיפורם של זכר אלפא ובת אולפנה...

כשאתה נמצא בסוואנה רגשית, אין יותר מדי הבדל בין יום ללילה. וכך היה המצב אצל עבדכם הנאמן לאחר שהכיר בת אולפנה בצ'ט. הכל התמזג לתוך מקשה אחת של זמן, שהחלוקה הסבירה היחידה שהייתה שם זה לפני שיחת טלפון ואחרי שיחת טלפון עם בת האולפנה. תוך כדי השיחות הזמן עצר, נוצר מימד אחר, רק בשבילנו, ושום דבר אחר לא היה קיים. יום אחד, היא סיפרה לי שבקרוב היא עוברת לניו יורק ע"מ לסיים את הלימודים במכללה שבה למדה. שאלתי בתמימות אם היא רוצה להפגש איתי בניו יורק כשאהיה בדרכי חזרה לישראל, ונענתי בחיוב. נייס. ימים המשיכו לזרום, שיחות הטלפון המשיכו לצבור תאוצה, מועד הפגישה שלי עם בת האולפנה הלך והתקרב. היה רק דבר אחד שהפריע בדרך. לפני שההכרות שלנו התהדקה, בת האולפנה קנתה כרטיס טיסה לישראל לשבועיים ע"מ לפגוש את "אהוב ליבה" שהכירה כשלמדה באולפנה בארץ. לא היה יותר מדי מה לעשות לגבי זה, במיוחד שכל הזמן שדיברנו תמכתי בה כשאמרה שהיא רוצה לפגוש אותו שוב, אפילו אם זה פעם אחרונה, כדי לסגור מעגל. זרמתי בידיעה שהמעגל יכול להפתח שוב. איזו עוד ברירה הייתה לי. במהלך החודש האחרון לפני הפגישה שלנו הדברים קצת השתנו. בת האולפנה שלי הודיעה לי רשמית שהיא לא הולכת לפגוש את הזכר שהכירה בארץ, אבל בכל זאת רוצה לטוס לבקר חברות. 1-0. אחר כך היא שאלה אם אוכל להשאר קצת יותר בניו יורק. 2-0. עניתי בחיוב. אמרתי לה שיהיה לי קצת קשה לממן מלון לשבועיים, אז כנראה שאזרוק את עצמי אצל קרובים-רחוקים באיזור אחר של ניו יורק במרחק 40 דקות נסיעה בערך ברכבת תחתית. אבל בת האולפנה שלי לא הייתה בת אולפנה סטנדרטית בכלל. היא אמרה שאני יכול להיות בשבועיים האלה אצלה אם ארצה. 3-0! בינתיים הודיעו לי מהמטה שעליי לחזור לארץ ע"מ לקבל תדריךחדש לגבי המשימה. מנגד, הודעתי להם שיש התפתחויות גם אצלי ושהחזרה שלי תצטרך להדחות בשבועיים. ומאז הזמן התחיל לזחול לעבר המפגש המיוחל. היא טסה לישראל. קבענו להפגש בשדה התעופה JFK כאשר היא נוחתת חזרה בניו יורק. ואני התחלתי בהכנות האחרונות לקראת החזרה שלי לחוף מבטחים עם תחנה בת שבועיים בניו יורק, אצל בת האולפנה. עשרה ימים לפני הנסיעה שלי לניו יורק, נסענו הוריי, אחי ואני לטיול בניו מקסיקו. הטיול היה מעניין. מקום חדש, נופים מדהימים, טבע, חיות חדשות, בלילות במקום לישון, אני מדבר עם בת האולפנה שלי בטלפון, בימים שורף את הכבישים האין סופיים של מדבריות ניו מקסיקו עם הפורד השכורה - תענוג. חזרנו מנוי מקסיקו בטיסת לילה שלושה ימים לפני הנסיעה המתוכננת שלי לניו יורק. קבעתי עם איזה רחוק משפחה בברוקלין שאזרוק את עצמי אצלם בלילה שבין היום שבו אגיע לניו יורק לבין הבוקר שבו אלך לפגוש את בת האולפנה בשדה התעופה. כל הסיפור נשמר באפלה ואף אחד חוץ ממני וממנה לא ידע מה באמת קורה, איפה אני הולך להיות, ומה אני הולך לעשות בניו יורק במשך שבועיים. אבל במשפחה שלי כבר למדו לא לשאול. בערב שלפני הנסיעה שלי, ההורים שלי ארגנו לי ארוחת פרידה והזמינו כמה קרובי משפחה וחברים (הסעודה האחרונה?). לא היה לי כ"כ איכפת. מנטלית כבר לא הייתי שם. בסוף הערב, ניגשו אליי זוג חברים של המשפחה ע"מ לאחל לי הצלחה, ואמרו: "נראה שאתה מתקיים כרגע במימד שונה לגמרי", עניתי שזה אכן נכון והמשכתי לחשוב על בת האולפנה ועל ההרפתקאות שמצפות לנו בניו יורק.
יום למחרת, בערך 30 שעות לפני הנחיתה המתוכננת של בת האולפנה בJFK, זרקתי את התיקים שלי לתא המטען, חיבקתי ונישקתי לשלום את כולם, והתחלתי בנסיעה לניו יורק במונית שאירגנו לי עם נהג שהיה מהגר (אולי בלתי חוקי) מפקיסטן. בזמן שתוך כדי הנסיעה, הבחור מלמל ברקע ספק לעצמו ספק אליי על ההיסטוריה המפוארת של פקיסטאן, אני הייתי שקוע במחשבות על איך שלפני קצת יותר משלושה חודשים נסעתי ברכבת בכיוון השני, בדרך לבית הוריי, על המשימה, על המשך המסע. ואז המחשבות התחלפו באיך שהכרתי את בת האולפנה שלי בצ'ט, על מה שצמח מזה, ועל זה שאני בדרכי לפגוש אותה בקרוב.
בסופו של דבר הגענו לברוקלין. ירד גשם והיה קר. לקחתי את הציוד שלי, שחררתי את הנהג, ועליתי למרפסת הקדמית של הבית שבו הייתי אמור להעביר את הלילה. המחפתח, שהיו אמורים להשאיר לי, לא היה במקום. התקשרתי לבעלי הבית והבנתי שהם אמורים לחזור הבייתה בעוד כשעתיים - בדיוק מספיק זמן שארטב לגמרי בגשם. מצאתי בערך מטר מרובע על המרפסת הקדמית שלא היה רטוב מהגשם עדיין, ואחרי שמיקמתי את הציוד שלי שיינזק כמה שפחות מהמים, התקשרתי לבת האולפנה ע"מ לספר לה על החוויה שלי ולאחל לה טיסה נעימה למקרה שלא נדבר שוב לפני הטיסה שלה. בסופו של דבר הזוג המאושר הגיע. ביטלתי את כל התכניות שלי לאותו ערב, עשיתי מקלחת חמה וארוכה, אכלתי סעודת שחיתות עם בעלי הבית והלכתי לישון ולצבור כוחות ליום שלמחרת.
בבוקר שלמחרת התעוררתי לאור קרני השמש שחדרו מהחלון. הגשם הפסיק. עשיתי מקלחת מהירה, נישנשתי ארוחת בוקר קטנה, הודתי על האירוח החם, לקחתי את הציוד שלי, והתחלתי את החלק האחרון במסע שלי לפגוש את בת האולפנה. ידעתי את הדרך לתחנת הרכבת התחתית מהפעמים הקודמות שביקרתי שם - אותה עיר, זבל חדש. 35 דקות נסיעה ברכבת התחתית לשדה התעופה JFK נראו כמו נצח. בסופו של דבר הרכבת עצרה בתחנה שלי שעתיים לפני שהמטוס של בת האולפנה אמור לנחות - כמעט מספיק זמן בשביל לקנות זר פרחים.
המטוס נחת. בערך ארבעים דקות אחרי זה בת האולפנה ואני נפגשנו בטרמינל 4, בשדה התעופה JFK. היא חייכה אליי. הוׂ, החיוך של בנות אולפנה! יכלית לראות שהיא עייפה, אבל שמחה. הרבה יותר יפה ממה שראיתי בתמונות, גם אחרי 12 שעות טיסה. והמבט...הו, המבט של בנות אולפנה. התחבקנו. היא אכן אמיתית, חשבתי לעצמי, כאילו שעד אותו הרגע לא הייתי בטוח בזה. לקחנו מונית לדירה שהיא שכרה עם שותפה בשכונה מוזנחת בניו יורק. במהלך הנסיעה, היא נשענה עליי, חיבקתי אותה, סיפרנו אחד לשנייה את ההרפתקאות שעברנו ביממה האחרונה, התקרבנו אחד לשניה יותר ויותר, עד שהשפתיים שלנו נפגשו, הפסקנו לספר סיפורים, והתחיל סיפור אהבה חדש בנשיקה הראשונה שלנו במונית הצהובה.

אחרי נסיעה קצרה במונית ניו יורקית צהובה, שבה חווינו את הנשיקה הראשונה שלנו, הגענו לביתה של בת האולפנה שפגשתי לפני שעה קלה בנמל התעופה JFK. השכונה הייתה מאוד מוזנחת. האוכלוסיה שלה התחלקה לשניים: עבריינים שחורים ששונאים כל דבר לבן שזז, ובני ישראל לובשי שחור מזרם חסידי מופרע שחיים בתוך הבועה שלהם. אני בספק שלשני אנשים לבנים עם ראש פתוח יש מה לעשות במקום כזה. אבל אנחנו היינו בבועה משלנו. וזה היה טוב. אחרי שלהט הנשיקה הראשונה עבר, עוד כשהיינו במונית, בת האולפנה תדרכה אותי שכשנגיע לשכונה, צריך להזהר מדקירות, ירי מזדמן של עבריינים בשעות הלילה, וממעקב מצד החסידים המופרעים בכל שעות היממה (אם יגלו שזכר שוהה אצל בת ישראל רווקה בבית, יכולים לזרוק אותה מהדירה שאותה היא שוכרת, להוציא עליה ועל השותפה שלה שם של זונה, לדווח לאחיה שגם גר בסביבה, לפגוע בו חברתית...בקיצור כמו בכל חברה אפלה...). ירדנו מהמונית, לקחנו את כל הציוד שלנו, והלכנו בשקט-בשקט מסביב לבית, לחצי מרתף שבו גרו בת האולפנה והשותפה שלה. נכנסנו לדירה. זאת הייתה יחידת שותפים ניו יורקית טיפוסית. דלת קטנה, מדרגות למטה בכניסה, חלונות קטנים שנושקים לקרקע בצד של הרחוב, מטבח קטן בכניסה, חדר אמבטיה ושירותים של בנות (עם כל המשתמע מזה) ושני חדרי שינה. בת האולפנה הובילה אותי לחדר שלה. כאשר עברנו ליד החדר של השותפה שלה, הבנתי, לפי הקולות, שיש עוד זכרים בזירה. הו, בנות אולפנה! נכנסנו לחדר שלה. אני בממלכה חדשה שהייתה זרה בשבילי עד עכשיו. זכר אלפא שנלקח מהסוואנה שעליה הוא רגיל לתוך ג'ונגל חדש, זר ולא מוכר. ג'ונגל, שמצד אחד מכניס אותך לתסביכים, אבל מצד שני משדר תחושה של בית, חום ואהבה. החדר של בת האולפנה היה ממש קטן. מיטה, ארון, שולחן מחשב, שידה וספרי לימוד תפסו את רוב חלל החדר. אחרי שנכנסנו לשם עם המזוודות והתיקים, נשאר לנו בערך שני מטר מרובע לתמרן. מה אני אמור לעשות עכשיו? אני מכיר את הבחורה הזאת שלושה חודשים משיחות אינטרנט וטלפון, פגשתי אותה לראשונה לפני כשעתיים, ולפני בערך חצי שעה התנשקנו בלהט בפעם הראשונה. מה לעזעזל עושים עכשיו?? צריך להגיד משהו. לא. זה יהרוס את השקט, היא תבין מה היא עושה ותגרש אותי מפה. עדיף לשתוק. היא התיישבה על המיטה והזמינה אותי לשבת לידה. אם אני נוגע במיטה הזאת, אני חוצה קו אדום. חציתי. התיישבתי לידה. לא יודע כמה זמן ישבנו ככה, מחזיקים ידיים, אני מלטף לפעמים את הפנים שלה, היא מסתכלת עליי במבט עמוק מלא יראת קודש. הו, המבט של בנות אולפנה. היה משהו טהור במה שקרה שם. כשאני מסתכל אחורה, מחשבות על סקס אפילו לא עברו לי בראש באותו זמן. הייתה רק תחושה של טוב. תחושה של חום. תחושה של בית לנפש האבודה. כל העולם עצר רק בשבילנו, כדי שנוכל להנציח את הרגע הזה. רגע, שכנראה לעולם יהיה חרוט בלב ובתת מודע שלי.
כשהתפקחנו מהטרנס שבו היינו שקועים, הגענו למסקנה ששנינו ממש רעבים. היה כבר ערב, לא היה כח לצאת (מקומות כשרים שראויים לאכילה נמצאים רחוק מהחור שבו היינו), אז החלטנו להזמין אוכל. מבירור קצר עם בת האולפנה, הבנתי שזה לא באמת משנה מה מזמינים, בסופו של דבר הכל טועם כמו חתול וצריך לקוות שזאת פרה. נו טוב. אחרי שאכלנו, ניסינו לסדר קצת את הדברים במזוודות. בת האולפנה מצאה את הפיג'מה שלה, והלכה ללבוש אותה...יותר נח. הו, בנות אולפנה, הו, התמימות. ייצרי ההשרדות התחילו להתעורר. בסך הכל אני זכר אלפא שלא היה בפעילות מהסוג הזה יותר משלושה חודשים. אבל ידעתי שצריך לקחת את הדברים לאט. זה לא עוד אחד מהדפוק וזרוק. יש פה רגשות מעורבים...משני הצדדים. שאלתי את בת האולפנה האם יש לה משהו לזרוק בשבילי על הרצפה כדי שאוכל לישון. היא צחקה ואמרה בנימה תמימה שאני ישן איתה במיטה. חברים, פקודה זאת פקודה. נכנסנו למיטה. זה היה קצת מוזר. הייצרים שודרו משני הכיוונים, אבל ידעתי שאם אפעל, זה יכול להרוס הכל ביום למחרת. ולא רציתי להרוס שום דבר. היו נגיעות הדדיות. אני רציתי לחקור את שדה הקרב, אבל ידעתי שהיא בתולה, תמימה, ושצריך לקחת איתה את הדברים לאט. בת האולפנה מצדה גם עשתה חקירות משלה. התחלנו להתנשק. מנשיקות על השפתיים עברתי לאתרי מורשת נוספים. התגובות שלה היו חושניות ומסחררות. כל תנועה שביצעתי לכיוון דרום לוו בתנועות של "לא, די, תמשיך". עד שהגעתי למחוז חפצו של כל זכר אלפא מתפקד. והמחוז הזה היה כה תמים, כה טהור, ממש מעשה בראשית. היא אמרה לי שהיא רוצה, אבל מפחדת ומתביישת. כבר הזכרתי את השילוב של תשוקה ויראת קודש שיש בבנות אולפנה? אמרתי לה שאפנק אותה, ושאם היא לא תרצה להמשיך, אז לא חייבים. וכך היה. זכר אלפא הביא בת אולפנה לפורקן, ונאלץ להסתפק בעצמו רק עם פורקן רגשי, אבל ההרגשה הייתה טובה והלכנו לישון מחובקים. וזה היה טוב.

בבוקר למחרת התעוררנו ליום אביבי ניו יורקי קר. היו לפנינו 13 ימים של בילויים, אבל מבחינתנו הזמן עמד מלכת. היינו מאוהבים. אחרי מקלחת קצרה וארוחת בוקר מעולה שבת האולפנה הכינה, זרקנו כמה דברים לתיקי גב ויצאנו לחקור את ניו יורק. דיברנו וצחקנו, ביקרנו במלא מקומות מגניבים, אכלנו במסעדות יוקרה כשרות במנהטן, הלכנו לראות סרט והתמזמזנו במושב האחורי, הלכנו לראות פינגווינים בגן חיות. בקיצור עשינו מה שכל זוג מאוהב עושה. השבוע הראשון של גן העדן שהיינו שרויים בו התקדם לקראת סיום. יום שישי בבוקר, ערב שבת קודש, בת האולפנה החליטה להכין סעודת שחיתות לכבוד שבת. התפקיד שלי כזכר אלפא בכל הנושא הזה היה להביא בשר, בירות, יין לקידוש ובעיקר לא להפריע. חוץ מהדבר האחרון, עמדתי במשימות בהצלחה. וכך התקדם היום. בת האולפנה עמלה לה על משתה, אני תפסתי יוזמה והתחלתי לנקות את מאורת האהבים שלנו. לבסוף, כל ההכנות הסתיימו, סידרנו פלטת שבת, מיחם (איך אפשר בלי קפה?), השמש נטתה לשקוע, ואפשר כבר היה להרגיש איך קדושת השבת מלטפת את הדירה הקטנה עם קרני שמש אחרונות...או יכול להיות שהיו אלה אנרגיות האהבה שלנו מחפשות להן מקום לנוח בתוך סוואנה רגשית שיצרנו בחלל החדר. בת האולפנה הדליקה נרות שבת. שלווה נינוחה עטפה את החדר. זהו. עכשיו זה רק בת האולפנה, אני, קדושת השבת, אלוהים ומלא אוכל טעים שגאונת המטבח הכינה. זורם. הייתי במלא סעודות שבת במהלך השירות, אבל כאן, בביתה של בת האולפנה, הכל היה שונה. חלל החדר היה מלא במין יראת קודש וביחד עם האהבה שחשתי כלפי בת האולפנה, הרגשתי שאני עף למקומות ששום נרגילה ושום אדרנלין מהמשימות לא הביאו אותי לרמות האלה. שרנו "שלום עליכם" ו"אשת חיל". יותר נכון היא שרה בקול היפה שלה ואני סוג של גמגמתי אחריה. אחר כך בת האולפנה ביקשה שאעשה קידוש. זכר אלפא לא יכול להגיד לא לבת אולפנה. וכך עשיתי את הקידוש הראשון בחיים שלי. בתכלס, כל המקומות האלה של ה"חזרה בתשובה" מתנהלים לא נכון מהשורש. אם לכל חוזר בתשובה היו מצמידים בת אולפנה שתגיד לו מה צריך לעשות, איך ומתי, כל עם ישראל כבר היה מזמן שומר מצוות באהבה ובאמונה שלמה. במהלך השבוע האחרון, בת האולפנה כבר הספיקה להתרשם מיכולות האכילה שלי, אבל באותו ערב שבת הפתעתי אפילו את עצמי. האוכל שהכינה היה כל כך טעים, שלא שמנו לב איך ומתי הוא נגמר. וכך ישבנו בת האולפנה ואני בתוך בועת האהבה שלנו בשבת הראשונה שלנו ביחד - זאת הייתה הפעם הראשונה ששמרתי שבת כהלכתה. אחרי הקינוח וברכת המזון, שלא הבנתי הרבה ממנה, סידרנו את ה"שולחן" שאילתרנו מקרש ושתי מזוודות גדולות ופרשנו לחדר שינה. אני לא יודע אם הייתה זאת קדושת השבת, הטעם המשגע של האוכל, או האלכוהל ששתינו, אבל אחרי הפינוק היומי, שנהגתי לתת לבת האולפנה לפני שינה במהלך השבוע האחרון, רמזתי לה בעדינות שגם אני רוצה. בת האולפנה היססה לכמה שניות, אבל התשוקה ואנרגיות הסקס, שטסו בחדר כמו כדורי פינג פונג מקיר לקיר, לא השאירו מקום להססנות. בת האולפנה הסתכלה עליי ביראת קודש והבינה שזה הולך לקרות כאן ועכשיו. הו, המבט של בנות אולפנה. הו, בנות אולפנה שעושות את זה בפעם הראשונה. הו, קולות של מעשה בראשית. וכך, אחרי שבאותו ערב, הגענו לרמות קדושה חדשות, ושנינו חווינו משהו חדש (בין אם זה קידוש או סקס), נרדמנו מחובקים, מסופקים ואוהבים.

התעוררנו מאוחר בבוקר, חזרנו על פעולות אמש...על מנת לוודא שאכן עשינו את זה נכון, והמשכנו בדברים שעושים בשבת שגרתית כשאין עוד אנשים בבית - אוכל וסקס. בסופו של דבר השבת נגמרה, ובת האולפנה ואני התחלנו לתכנן את השבוע הבא. רק אם היינו יודעים מה מצפה לנו באותו שבוע. אבל התכניות השתבשו. בת האולפנה שלי נדבקה באיזה וירוס ששינה לנו את כל התכניות...גם לטווח הארוך. היא התחילה להרגיש לא טוב בדיוק כשהיינו באקוואריום של ניו יורק וצפינו בסוג של חזיר ים ענק עם שפם (כן....אפשר להבין). הבנתי שהטיול נגמר, אז לקחתי אותה הבייתה, השכבתי אותה במיטה, כיסיתי אותה בשמיכה, הכנתי לה תה. בקיצור טיפלתי בבת האולפנה החולה שלי. כשהיא רצתה שאשב איתה - ישבתי איתה, כשהיא רצתה שאספר לה משהו - סיפרתי, כשהיא רצתה שאביא לה אוכל - הלכתי והבאתי לה...עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, כשהיא ביקשה שאכין לה טוסט - כמעט שרפתי את המטבח. לקראת הפעם השביעית או השמינית הטוסט יצא בצבע נכון. וכך, אחרי קרבות אין סוף עם הטוסטר, כיוצא משדה קרב מלא עשן, הבאתי לבת האולפנה שלי את מה שביקשה. אחרי יומיים של טיפול מסור בחום, אהבה וטוסטים שרופים, בת האולפנה התחילה להרגיש יותר טוב. הקשר שלנו התהדק עוד יותר. ידעתי שצריך לעשות משהו לגבינו. מצד אחד, בעוד כמה ימים אני חוזר לישראל והיא ממשיכה ללמוד במכללה שלה בניו יורק למשך החצי שנה הקרובה. מצד שני, למרות שהיא אומרת שהיא רוצה לעלות לישראל אחרי הלימודים, לך תדע מה יכול לקרות בחצי שנה. ידעתי שאני אוהב אותה ורוצה לחיות לצידה כל חיי. ידעתי שזה הדדי. אז החלטתי לעשות מעשה. בוקר תמים אחד, בת האולפנה שלי הלכה לפגוש את אחיה באיזה בית קפה מקומי. לפני שיצאה, אמרתי לה שאעדר מספר שעות, מאחר ואני הולך לפגוש חברים בשכונת שיפס האדס ביי. אך לא לשם היו מועדות פניי. מיד אחרי שהלכה, שאלתי את השותפה של בת האולפנה אם היא יכולה להמליץ לי על חנות תכשיטים כל שהיא. היא מיד הבינה מה קורה, ציחקקה, הלכה לחדר וכעבור פחות מדקה חזרה עם כרטיס ביקור של חנות תכשטים בבעלות ישראלית בפארק סלופ (זה כנראה מסביר את הסיבה שהזכר שהיה אצלה בליל אמש ברח). אחרי מספר בירורים איפה החנות נמצאת, התארגנתי, לקחתי את משקפי האיומים שלי ואת מעיל המזל שלי. הולך לרכבת תחתית. לא בטוח שאני מבין עד הסוף מה אני עושה. מחליף רכבת. ממשיך להתקדם למחוז חפצי. בראש רבים אחד עם השני שני קולות...זמזום של שיר שבת האולפנה שרה לי בליל אמש, ומשהו שנשמע כמו "אל תעשה את זה אידיוט, כל החיים עוד לפנייך". לא התערבתי. אני בדרך כלל דיי ליבירלי עם הקולות בראש שלי ונותן להם חופש פעולה כמעט מלא. הגעתי לחנות. חנות ניו יורקית טיפוסית. דלת קטנה עם מדרגות למטה, כאילו אנחנו חיים בתקופת שלטון הגמדים. פעמון מצלצל. אני נכנס. סחרחורת. מתנשם. חמצן. עוד צעד. זהו....אפשר לסגור אחריי את הדלת. מסתכל על טבעת. היא מסתכלת עלי. יש ביננו סוג של רגע אינטימי. במבט חודר אני מבטיח לה שעוד אחזור לבדוק אותה וממשיך הלאה. ניגשת אליי מוכרת, מתחילה להציע דברים. אני אומר לה שבאתי רק להסתכל. היא עונה שעם עיניים נוצצות כמו שלי באים לקנות ולא להסתכל. התחלנו לדבר. סיפרתי לה שאני קצין ישראלי, שפגשתי בת אולפנה והתאהבתי בה ושעכשיו אני פה. המוכרת עזרה לי למצוא טבעת (אותה אחת שהסתכלתי עליה כשנכנסתי לחנות). שאלתי כמה היא עולה. היא ענתה. ואז...מיד נרגעתי. הכל בסדר! אין שום סיכוי שהסכום הזה יעבור באשראי שלי. אבל הוא עבר. רגע, ככה פשוט התקבל אישור? זה אומר שקניתי טבעת לבת אולפנה? "בהצלחה ומזל טוב", אמרה המוכרת בעברית והראתה לי את הכיוון הכללי בחזרה לרכבת תחתית. התחלנו, הטבעת ואני, לחזור חזרה לבית בת האולפנה. הולך והולך. לא זכור לי שהדרך מתחנת הרכבת לחנות הייתה כזאת ארוכה. מסתכל מסביב. כןןןן....פיספסתי את התחנה. הנוף השתנה מבתים מאבן אדומה עם גג משולש וחנויות מותאמות לגמדים בלבד, לשכונה טיפוסית של פליטים על כל המשתמע מזה. לחזור חזרה? לא זוכר איפה פניתי. טוב...אמשיך קדימה. עוצר ליד קיוסק, שואל איך מגיעים לרכבת תחתית. לא מקבל מענה. ממשיך ללכת. רואה מישהו עם מיזוודה נראה כמו עורך דין או סרסור. ניגש אליו לשאול לגבי רכבת תחתית. הוא מסביר לי איך מגיעים ומוסיף: "תזהר כאן, אתה לבן". תודה אחי, לא שמתי לב עד עכשיו. מהדק את האחיזה סביב הטבעת בכיס והולך לכיוון שאיש המזוודה הראה לי. כשהגעתי לתחנה, שמתי לב שמאז שיצאתי מהבית של בת האולפנה עברו יותר משלוש שעות. התקשרתי. הבנתי שהיא עדיין יושבת עם אח שלה, שלא יודע בכלל על קיומי. קבענו להפגש בבית שלה בעוד כשעה. ואני חושב לעצמי...מה יקרה עוד שעה? איך לעזעזל עושים את זה? תנו לי שדה קרב, לנהל מבצע מסובך...זה בכיף! אבל להציע נישואין? עומס יתר. מתיישב ברכבת. נרגע קצת. הרכבת מגיעה ליעד. הרוגע מתפוגג. הולך כמו זומבי לכיוון בית בת האולפנה ומקווה שהיא שם לבד. והיא אכן הייתה שם לבד. הולך לחדר. שם את הטבעת במקום שהיא לא תראה. חוזר למטבח. מדבר איתה קצת, היא קולטת שאני לחוץ, אני מציע לה לעבור לחדר. היא מתיישבת על המיטה, אני על הרצפה ליד הרגליים שלה (ככה יהיה יותר נח לשלוף את הקופסה עם הטבעת ולכרוע ברך). מתחיל להגיד משהו. לא בטוח שזה משהו מובן. אפילו הקולות בראש שלי השתתקו ע"מ להנות מהמופע. אני חושב שלנהל קרב מול מחבלים לאור ירח מלא ללא תחמושת יותר קל מה הדבר שעשיתי באותו רגע, אבל איך שהוא מצאתי עצמי כורע ברך ושואל את השאלה הכי חשובה ששאלתי בחיים שלי. לתגובה שבאה אחרי השאלה שלי לא ציפיתי בכלל. בת האולפנה ישבה על המיטה, מסתכלת עליי במבט עמוק ומבולבל חצוי ביראת קודש וכל מה שיוצא לה מהפה זה: "איך? מתי? איך? מתי? איך? מתי?...". הבנתי שזה לא הולך לשום מקום, אז נתתי עוד לחיצה, "אז זה כן או לא?". התשובה לא איחרה לבוא: "ברור שכן מפגר! תשים אותה כבר על האצבע!". בסוף התברר שגם את המידה ניחשתי נכון. וכך התארסו זכר אלפא ובת אולפנה...

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מצב הרוח באיזור חיוג לא זמין

ליל חמישי הקדוש. כהרגלי בקודש, יושב על הבר, במקומי הקבוע, בפאב השכונתי. בחוץ קור אימים, משהו מיוחד, על סף אפוקליפסה. אבל פה, בפאב שלי, אני יושב ומחמם את הלב בבירה קפואה. קצת השתנו פה דברים בשבוע שלא הייתי. אבל הדברים החשובים עומדים על איתנם. האווירה, החום, הנרגילה, הברמנית שמקפצת לה מאחורי הבר, הוויסקי שאני מקבל פה על חשבון הבית באופן קבוע אחרי שאני נכנס ומצהיר ש"אבא בבית". יש פה משהו. לא יודע...מיוחד כזה. הרגשה של בית. של משפחה. טוב, חפרתי...
השבוע היה ממש מוצלח. גיליתי כמה דברים טובים לגבי עצמי, וכולם נאמרו מפי הסובבים אותי. כחלק מתהליך השלטת הטרור בעבודה והמהלך על הכתר, הייתי שותף לכמה תהיליכים מעניינים שקורים בחברה שלנו, וגיליתי שהרעיונות שלי אשכרה מתקבלים ברצינות - מי היה מאמין, אחרי כל מה שאני כותב כאן. השיא היה כאשר בהמלך ישיבה, זרקתי איזו הערה לא קשורה ודיי בוטה, וכשאחת העובדות זרמה עם הבדיחה, הבוסית, במקום לנזוף בי, שאלה אותה למה היא חושבת שהיחס הוותרני כלפיי קשור איכשהו לשאר העובדים. ושם הבנתי שהדרך כס השחיתות סלולה בלבנות מזהב. וגם שרוב עמיתיי לעבודה שונאים אותי. יותר נכון - שונאות, אבל הן לעולם לא יראו את זה מאחר ואני זכר האלפא היחיד בצוות. בקיצור, כל הסימנים מראים שאני צריך לוותר על חלום העסק ולהמשיך להתפתח בחברה שבה אני עובד. אבל אני דפוק. משהו ממש דוחף אותי להיות עצמאי. אני יודע שאצליח בזה אחרי שאמצא את ה2-3 הלקוחות הראשונים, אבל בינתיים זה לא קרה. כנראה שאצטרך לדחות את ההחלטה לאחרי המסע שתכננתי לסוף ינואר - יבשת קפואה, שותפה חמימה וחמודה :)
ובכל זאת, למרות כל ההצלחות וההישגים של השבוע האחרון, אני במצב רוח מבולבל. תקראו לזה צרות של עשירים. ויש שיגידו שאני מפונק או כפוי טובה. אבל פאק! אני במשך שבע שנים ביטלתי את עצמי והשקעתי במישהי שתקעה לי סכין בגב. אז כן! אני רוצה הרבה. ושהייקום יתומדד, כי אני לא מתכוון לוותר על שום דבר. לאט לאט, אאסוף את הכוחות, אחזור לשדה הקרב, ואכה באויב ללא רחמים עד שאעלה לפסגה.

The war has just begun....

ליל חמישי הקדוש שמח חברים :)

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ליל חמישי הקדוש בפאב השכונתי

ליל חמישי הקדוש. יושב על הבר בפאב השכונתי. הפאב שלי. המקום היחיד בעולם שאני מרגיש בו בבית כרגע. ״
״מזמן לא ראינו אותך״, אמרה לי הברמנית. 
צודקת. שבוע שלם לא הייתי פה. 
״קר לי, תביאי לי בירה קפואה כדי להתחמם, וגם לעצמך ובואי שבי איתי״.
אני ה״לקוח״ היחדי כאן. מרגישים את תחילת החורף. הרבה אנשים מעדיפים להשאר בבית. בחום. הברי מזל מביניהם מגלים את נפלאות הסקס של תחילת חורף מחדש. 
פתחו לנו נרגילה. שאפתי במלוא הכח את טעם  האבטיח האהוב עליי, ואחרי שמלאתי את החלל הקר בעשן, הסתכלתי על הפיה ואמרתי, ״שוב אני מוצץ את פטמת המוות המתכתית שלך״. הברמנית צחקה. דיברנו קצת עד שקראו לה להצדיק את המשכורת שלה. 
היה לי שבוע קשה. בעבודה היה עמוס בצורה מטורפת. התפקיד החדש גומר אותי. אבל זאת הדרך היחידה לעשות מהלך על הכתר בעוד שנה. וגם אני לא אחד כזה שמתקפל בקלות. המלחמה ממשיכה. והלוחם שבי מתעורר חזרה לאט לאט. רוח הקרב חוזרת וממלאת אותי. הברמנית שאלה למה אני נראה עצוב. 
״בדידות״, אמרתי לה, ״קשה להיות לבד בחורף״. 
התחלנו לדבר על דייטים ועל זוגיות. מתברר שגם היא עברה דברים לא קלים בחיים. זה מוזר, איך שהו אני מתחבר טוב לאנשים שקשה להם בחיים. ואולי זה לא מוזר. אולי זה קורה כי גם לי קשה ואני יכול להבין אותם, והם אותי. 
התחלתי לכתוב שיר חדש בהשראת הגשם והבדידות. חסר לי קצת עומק, אבל בטח האווירה החמה בפאב, הנרגילה, הבירה, והחרמנות יפתרו את הבעיה. 
תכף אזמין את ההמבורגר האלוהי שלהם. אולי אנסה לצוד מישהי היום. הגיע הזמן. זמן - דבר שאני לא מבין. איך יכול להיות שהוא טס כל כך מהר? ולאן? מה צופן העתיד? הרבה שאלות, שהתשובות אליהן נמצאות איי שם מעבר לאופק. לא יודע אם היי פעם אגיע לאופק, אבל דבר אחד בטוח, כל המלחמות מובילות לשם,ולשם פניי מועדות...
ליל חמישי הקדוש שמח אנשים....

לדף הרשומה

אני מרגיש מרוקן

אני מרגיש מרוקן. אין לי יותר כוחות להלחם. קשה לי. ככה פתחתי היום את הפגישה השבועית אצל הפסיכו שלי. היום סיפרתי לו משהו שקצת זיעזע אותו. משהו ששמרתי לעצמי עד עכשיו, ולא הרשתי לעצמי לדבר על זה או להעלות על כתב. בעיקר חששתי שאם אפתח את זה, זה יהפוך לאמיתי. אבל הרגשתי שאני חייב לדבר על זה עם מישהו. לדעתי הוא קצת הופתע מהנפילה שלי יחסית לשבוע שעבר. אבל באמת, הנפילה התחילה עוד לפני, פשוט היו כמה נקודות ציון בדרך שהאיצו את הדהירה לתהום. כמה נקודות ציון כאלה קרו היום. אחת מהן, ואולי זה יישמע פטתי, היא שנודע לי שהחתול שפעם חלקתי איתו את אותה המיטה, בבית של ההורים שלי, נפטר. לא ראיתי אותו 8 שנים. כי פשוט לא ביקרתי שם. אבל בתקופה שהתקיימתי בבית שלהם, הוא תמיד היה יורד למרתף שלי ומארח לי חברה. הייתה תקופה, שהבן זונה הפרוותי הזה היה הייצור הכי קרוב אליי. בלילות הקרים, כשלא יכלתי לישון והתמרמרתי על החיים, הייתי קורא לו, משכיב אותו לידי, מלטף את הפרווה שלו ומספר לו את מה שעובר עליי. לפעמים היה נראה שהוא מקשיב. מצחיק. זכרונות מלפני יותר מ-10 שנים, ליתר דיוק משהו כמו 13, ואני עדיין זוכר את זה כאילו קרה היום. אחרי שסיפרתי לפסיכו עוד כמה דברים מטרידים ודנו בכל אחד מהם, הוא שאל אותי אם מי אני מדבר על זה. ואז הבנתי עד כמה אני בודד בעולם המחורבן הזה. התשובה שלי הייתה עם אף אחד. מה לעשות ששני האנשים היחידים שאני יכול לסמוך עליהם כרגע, נמצאים באיזור גיאוגראפי שונה ממני. היום הבנתי עוד משהו. אנ כבר לא מצה לכלום. יום עובר אחרי יום. ישדברים שאני מצליח להכריח את עצמי לעשות, ויש דברים שלא - על חלקם אני משלם בהמשך. אין לי כח יותר. אני עייף מהמלחמה הבילתי פוסקת הזאת. לפעמים נראה שהייקום מצפה ממני שאשתין כנגד הרוח ולא ארטב. המלחמה הזאת התישה אותי. אני כבר לא חושב שאני מסוגל להרים את החרב שאיתה פעם כבשתי עולמות. אין יותר כוחות. רק ריקנות שהולכת ומתעצמת בתוך תוהו של רגשות מעורבות ואוקיאנוס של תסכול... 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שקיעה ולא רק של השמש

עוד שבת מסתיימת לה. בערך שעה לפני שהשמש שקעה, יצאתי לטייל קצת בגבעות. רציתי לצאת לריצה, אבל הברך שלפני איזה חודש ומשהו נזכרה בפציעה ישנה שהייתה לי, לא ממש איפשרה לי את התענוג הזה. אני מתגעגע לריצות שהייתי עושה פעם. בגדי ספורט, אזניות באזניים, מוזיקה בפול-ווליום, נופים טבע, שקיעה לפעמים. אז במקום ריצה, יצאתי לטיול קצר. לא יכלתי להכיל יותר את הבדידות. בחוץ היה קר. ממש. הרוחות בשטח פתוח ממש מקפיאות. בדידות של "בבית" התחלפה בבדידות של "בחוץ". הרגשה של לבד בייקום. המועקה הזאת שאין לך עם מי לשבת ולפרוק את כל מה שהצטבר. והצטבר הרבה. הרבה תסכול, הרבה אכזבה עצמית, הרבה תחושת השפלה. חשבתי שאני על הגל. היה נראה שהכל זורם לכיוון הנכון במשך איזה חודש-חודשיים. ואז הכל התרסק. אני התרסקתי. האופק נראה רחוק ומטושטש. לא מרשה לעצמי לחלום. החלומות כואבים. רובם לא יישימים עכשיו. וחלקם אולי אף פעם. הגברתי את הווליום בתקווה שהמוזיקה תפזר את המחשבות האלה. אבל המחבות לא יצאו מהראש. לקראת שקיעה, עליתי ל"פסגה" של גבעה. היה ממש קר, הרוח כמעט העיפה אותי, אבל רציתי להנות מהטבע ומהנופים. כשעמדתי שם, צופה בשקיעה, נזכרתי בסיטואציה דומה שהייתה לי לפני בערך 10 שנים. גם אז הייתי על איזה הר, ביבשת אחרת, קור עוד יותר מקפיא מעכשיו, צפיתי בשקיעה ולא ידעתי מה צופן לי הייקום. מחשבות וזכרונות על העבר אכלו אותי. על ההווה והעתיד אני לא מרשה לעצמי לחשוב יותר. הכל דפוק אצלי בחיים. שום דבר לא עובד. הכל נהרס. ואני בטוח שגם את ההצלחה שלי בעבודה אצליח לקלקל. רק עניין של זמן עד שמשהו יתפוצץ. נמאס לי מהכל. לא רוצה יותר חלומות או תקוות שלעולם לא יכולים להתממש. בזמן שהמחשבות האלה עברו לי בראש, השמש כמעט שקעה, נהיה יותר חשוך, הקור נהיה מוחשי יותר. הסתכלתי לעבר האופק וראיתי איך נקודות אחרונות של שקיעה בצבע כתום-ארגמן מתפוגגות בתוך אוקיאנוס של חושך מסתורי בזמן שכוחות האופל שוב משתלטים ובולעים בתוכם את האופק שגם ככה רחוק מתמיד. 

לדף הרשומה

בין אושר למציאות

לא עבר הרבה זמן מאז שעצמתי את העיניים עד ששמעתי דפיקה על הדלת. זאת הייתה היא. עמדה בפתח. נועצת בי את המבט העמוק שלה. אחר כך חיבוק, נשיקה. לא האמנתי שזה קורה. כנגד כל שמץ של הגיון. ישבנו במיטה מתחת לשמיכה, מתחבקים. דיברנו על משהו. אחר כך הדיבורים התחלפו במחול סוער של רגשות והחלפות נוזלים הדדית. לא היה כלום מסביב. רק אנחנו וייקום אינסופי של תוהו מסביב. ורק אנחנו מלאנו את העולם והחייאנו אותו מחדש. שתי נפשות אבודות שנפגשו על אי בודד בתוך אוקיאנוס המציאות. ואז השעון המעורר צילצל. כשהתעוררתי, חשבתי לרגע שכל זה היה אמיתי, עד שהבנתי שמה שאני מחבק זה כרית, ושהיא לא ממש מגיבה. לקח לי כמה דקות לחזור לעצמי, להתחבר חזרה למציאות. התארגנתי מהר, ולפני שיצאתי מהבית, הסתכלתי לכיוון המיטה כדי לוודא שכל זה אכן היה חלום. אם היא הייתה שם, הייתי נכנס חזרה מתחת לשמיכה, מחבק אותה, ויותר מאוחר מודיע בעבודה ששוב לקיתי באלרגיה למקום עבודה, ושאני לא רואה את עצמי מגיע לשם. אבל המיטה הייתה ריקה. פתחתי את הדלת ויצאתי לאוויר הקר והחשוך של יום חדש...

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TheWanderer85 אלא אם צויין אחרת