00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לאהוב את מה שאני עושה, לעשות את מה שאני אוהבת ?

בזמן האחרון אני שמחה. גם בימים קצת קשים אני שמחה.

ולמה אני שמחה? כי אני עושה את מה שאני אוהבת.

כי אני מתרכזת בעצמי, בלפתח את התחביבים שלי, להראות את הכשרונות שלי לעולם, ובזכות זה להכיר אנשים חדשים או צדדים חדשים באנשים שאף פעם לא זכיתי להכיר.

אני חושבת שהכישרון היה שם כבר הרבה זמן, והוא חיכה לפרוץ. אני חושבת שלא באמת הערכתי את עצמי עד הרגע שהחלטתי להראות לכולם מה אני שווה. אני חושבת שאני עד עכשיו לא מעריכה את עצמי מספיק אבל המחמאות לא מפסיקות להגיע מכל כיוון וזה מחזק בטירוף.

אני מרגישה שאנשים התחילו להעריך אותי יותר. שאני לא סתם הילדה השקטה, אולי גם חכמה, אולי לא, אולי נחמדה ושם זה נגמר - אני משהו אחר.

אני מתחילה את היום עם חיוך ומסיימת אותו עם חיוך, גם אם יש קצת בכי באמצע.

ואני יודעת שאני ממש לא בשיא שלי ויש לי דרך כל כך ארוכה לעבור אבל אני מרגישה שאני צועדת בשביל הנכון.

זה כל כך כיף להרגיש סוף סוף שיש לך משהו משלך, שהוא רק שלך, שאת טובה בו ואף אחד אחר לא יחליף אותך כי יש לך את הסגנון המיוחד שלך.

אני מקווה שבעתיד אסתכל על הפוסט הזה ואחשוב כמה חמודה הייתי בתחילת דרכי, אני מקווה שאני אסתכל על עצמי מההר הגבוה ואהיה גאה בדרך שעברתי, בחלקים היפים והפחות יפים, בכל השבילים המפותלים.

ואתם ? אני ממליצה לכולכם, צאו ותעשו מה שאתם אוהבים, תפתחו עם זה את הבוקר, תמלאו עם זה את אחר הצהריים או תסגרו עם זה את הערב - אבל תעשו את זה . ואל תפחדו . אל תפחדו להראות לעולם מה אתם שווים . זה שווה את זה :)

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

באמת כיף בבית הספר?

כיתה י"א. מערכת שלא נכנסת לתוך דף אחד, שעות שלא הכרתי בחיי. שיעור 8,9,10,11,12,13.. מה הולך פה?

טוב, כן, כמו שאמרתי, כיתה י"א.

ובכל מקרה, משום מה, מתחילת השנה אני לא מפסיקה לחייך.

משהו שונה בשנה הזאת.

באתי עם אנרגיות טובות, אחרי חופש מדהים, באתי בתור עצמי אבל בגרסה המשופרת שלי.

באתי עם ביטחון, לשם שינוי.

וכל יום מפתיע אותי יותר ויותר לטובה.

אני מצליחה לבטא את עצמי, אני מצליחה לצאת מאזור הנוחות שלי ולהסתדר גם בלי החברות הקרובות.

ובכל מקרה, השנה החברה הכי טובה שלי נמצאת בכיתה שלי, אמנם אנחנו לא לומדות את כל המקצועות ביחד, אבל זה מדהים שאחרי 4 שנים אנחנו סוף סוף ביחד.

היום הייתי בלי טלפון כל היום, וגם בהקבצות נפרדות מכל החברות הקרובות שלי, והאמת? הוא לא היה חסר לי. ז"א, כן, מדי פעם כשהיה רגע מביך ובדרך כלל מה שהייתי עושה זה להסתכל בטלפון או לשחק עם הכיסוי שלו, זה כן היה קצת חסר. או כשהייתי צריכה לדעת מה השעה. אבל חוץ מזה, לא הרגשתי הבדל משמעותי בכלל - לעומת החטיבה, ששם היה אסור להוציא את הטלפון מהתיק בכלל. דווקא אז, כשהיה אסור, זה היה כל כך חסר. אבל אז הייתי גם בן אדם שונה לגמרי.

מה שאני מנסה להגיד...

תמיד תמצאו איך לבטא את עצמכם. תמצאו דרך לבלוט ולהיות מיוחדים. תהיו בטוחים בעצמכם.

תלכו בראש מורם, תפגינו ביטחון, גם כשאתם לא מרגישים ככה כי אנשים יתייחסו אליכם כמו שאתם מתייחסים לעצמכם.

תהיו אופטימיים, תחייכו, תקחו הכל בקלילות - זה ישפיע על ההרגשה שלכם במהלך היום, וימשוך אליכם הרבה חברים חדשים.

---------

 

את הפוסט הזה כתבתי בתחילת שנת הלימודים, ומשום מה שכחתי לפרסם.

וזה היה נכון.

והייתי באה עם כל כך הרבה אנרגיות לבית הספר, גם אם לא באמת ישנתי טוב בלילה , היה לי מאוד כיף.

וידעתי שזה לא יישאר להרבה זמן, אבל קיוויתי שכן.

עכשיו.. עדיין טוב לי. אבל גם קצת רע.

למה טוב? כי אני לא נותנת ללימודים לעצור אותי ולהשתיק לי את החיים, אני ממשיכה להתפתח, לעשות דברים שאני אוהבת וטובה בהם.

ולמה רע?.. האווירה נהייתה מתוחה. לא כל כך כיף כל הזמן.

כשאת באה לסביבה טובה, את נהנית. החברים שלך עוזרים לך לעבור את הימים הארוכים עד חמש או שש באווירה טובה וכיפית. 

אבל עכשיו? כולם לחוצים, ומוציאים את זה על כולם .

עם העומס הלימודי אני יכולה להתמודד.

עם חוסר השינה אני יכולה להתמודד.

אני יכולה להתמודד עם כל קושי אבל כשהאנשים שקרובים אליי מתפרקים, מתרחקים, שופטים, מזלזלים בי ובעצמם..

זה קשה, ועם זה קשה להתמודד.

אני שמחה שלא איבדתי את עצמי. אני שמחה שאני שלמה עם כל מעשה שלי ויודעת לתת לעצמי ביקורת כשצריך. אני שמחה שאני יודעת שאני לא אשמה. אני שמחה שאני לא נותנת לעומס להשתלט עליי. אני שמחה שלמדתי לקחת דברים בפרופורציות. אני מקווה שנתגבר והשנה הזאת תעבור בשלום .

אני יודעת שנצליח.

עברנו הרבה,

נעבור גם את זה.

אני מקווה.

מאוד.

לדף הרשומה

על חצ'קונים ודימוי עצמי.. סיפור האקנה שלי.

אני מספרת את הסיפור הזה מתוך איזשהי פריקה,

אני באמת מרגישה מיואשת ברגעים אלו,

ואני רוצה שאם מישהו קורא את זה עכשיו ונמצא באותה בעיה הוא ידע לא לעשות את הטעויות שאני עשיתי.

אז הנה סיפור האקנה שלי. 

---

כל כך נמאס לי.

זה אולי הנושא הכי רגיש שלי בשנים האחרונות.

הפנים שלי.

זה התחיל בכיתה ז'. החצ'קון הראשון.

הסתובבתי בחברת בנות שלדעתי היו נורא יפות, אבל הן כל הזמן הסתכלו במראה ואמרו לעצמן "אני מכוערת, אני שמנה, אני מחוצ'קנת" - מה שגרם לי לחשוב, שאם הן אומרות את זה על עצמן, אז אני בכלל כנראה זוועה לעומתן.

אז שמתי קונסילר, מייקאפ, התחלתי להשתמש במוצרים שלא באמת ידעתי איך להשתמש בהם.

בכיתה ח הייתה התפרצות האקנה הראשונה שלי, מלא פצעים במצח. כמובן שהחברות שהסתובבתי איתן לא הפסיקו להגיד לי לטפל בפנים שלי על אף שהן ידעו שאני מנסה.

הלכתי לקוסמטיקאית הראשונה שלי אחרי שהתייעצתי עם קוסמטיקאיות רבות.

זה היה כואב, זה היה לא נעים בכלל, והפנים שלי לא חזרו לעצמן - הן התחילו להיות יבשות ומוזרות, ואני לא זוכרת יותר מדי, אבל אני זוכרת שכל הזמן הייתי צריכה לקנות מוצרים חדשים והתמונה של הפנים שלי הייתה עוברת בין עשרות קוסמטיקאים וקוסמטיקאיות למען התייעצות.

לאחר תקופה החלטתי שהספיק לי, שנמאס לי, והפסקתי לגמרי עם הטיפולים.

כך עברה לה שנה בערך, הפנים שלי התחילו להתאזן, כבר היו לי פחות פצעים אבל נשארו צלקות, אז חזרתי לטיפולים.

הפעם אצל קוסמטיקאית אחרת, יותר מנוסה, שגרמה לי באמת להאמין שבקרוב הכל יעבור.

הקוסמטיקאית הייתה נראית נורא אמינה, בחדרה היו תלויות תעודות רבות, ציורים של בלוטות החלב בפנים עם כל מני שמות מדעיים. היא הייתה בטוחה במה שהיא עושה וכולם יצאו מרוצים ממנה.

אז התחלנו בטיפולים.

הטיפולים האלה היו פשוט סבל עבורי.

פעם בחודש הגעתי לשעה וחצי של כאב, של עינוי, של סבל שהאמנתי שבאמת יעזור לי מתישהו.

כל פעם אחרי הטיפול, במשך שבוע - שבוע וחצי הפנים שלי נראו פשוט זוועה, הכל היה אדום, התקלף, היו אפילו כתמים חומים ושחורים.

לאחר תקופה של טיפולים חזרו לי הפצעים שכבר היה נדמה שנעלמו, והתדירות של הטיפולים עלתה. זה הגיע למצב שיש לי יום קבוע בשבוע שאני הולכת לקוסמטיקאית ואני יודעת שאני הולכת לסבול.

יש יום אחד שאני זוכרת במיוחד,

הייתי צריכה ללכת להתנדבות שלי בפעם הראשונה, והיה לי פשוט יום כל כך עמוס, ולפני ההתנדבות הגעתי לקוסמטיקאית, והיא קיבלה אותי באיחור. באמצע הטיפול היא השאירה אותי עם מסכה על הפנים, המסכה שרפה ולא יכלתי לראות דרכה כלום, ואז פשוט התחלתי לבכות. זה היה בכי כזה של ייאוש. ולא בגלל שהמסכה שרפה לי, פשוט כאב לי. נפשית ופיזית. יש לי תמונה מהיום הזה, ובמקום לשמוח מהיום המרגש הזה שבו התחלתי את ההתנדבות שהייתה חוויה מדהימה, אני זוכרת אותו כיום טראומטי וכיום שנראיתי בו כל כך כל כך כ ל כ ך רע.

אני זוכרת שהייתה פעילות בכיתה לקראת ט"ו בשבט, והמחנכת שלי אמרה שיש שוני בין בני אדם לעצים- אנחנו יכולים לקום וללכת ממקומות שלא טוב לנו בהם. היא ביקשה מכל אחד לחשוב על מקום שהם קמו והלכו ממנו או מקום שהם רוצים לקום וללכת ממנו. אני חשבתי על הקוסמטיקאית, ואמרתי שבאמת נמאס לי וכואב לי אבל אכפת לי מהפנים שלי ואיך שהן יראו בעתיד.

ובתכלס? זה מה שמוכרים לנו בכל מקום. "אם לא תטפלו בזה עכשיו, בעתיד ישארו המון צלקות, ובגיל מאוחר הרבה יותר קשה לטפל בהן".

לאחר כמה זמן באמת חשבתי על זה והחלטתי להפסיק את הטיפולים. זה נהיה כואב מדי, וכל הזמן הייתי אצל הקוסמטיקאית, זה כבר היה "הבית השני שלי" והיא בעצמה התחרפנה מזה שהיא לא מצליחה להתמודד עם הפנים שלי. היא רצתה להכניס אותי לסדרה אגרסיבית של טיפולים, המון טיפולים, ואני פשוט לא הצלחתי להתמודד עם זה והחלטתי שאני מפסיקה.

באותה תקופה הופיעו בפייסבוק שלי פרסומות למעבדה כלשהי עם שיטה בלעדית לטיפול באקנה. נכנסתי.

ראיתי תמונות של לפני ואחרי. ראיתי סרטונים של בנות ובנים כמוני שעברו את הטיפולים ומספרים כמה הם עזרו להם, כמה הם נתנו להם ביטחון, בקיצור- נגעו בכל הנקודות הכי רגישות שלי. וכל כך האמנתי לזה. הרי רואים את תמונת הלפני שלהם ואז רואים אותם עם פנים חלקות בסרטון. ואני ממש רציתי גם להיות אחת מהבנות שמדברות בסרטון עם פנים חלקות אחרי כל הסבל הזה, שמספרות על איך אחרי כל הייאוש שהן עברו וכל הטיפולים הן הגיעו לשם ויצאו עם פנים חלקות.

חיפשתי המלצות וכולן היו חיוביות, ואיכשהו, אין לי מושג אפילו איך, הצלחתי לשכנע את ההורים שלי ללכת לטיפולים האלו. הבטיחו לי פנים חלקות תוך שישה חודשים, טיפול ללא כאבים, חומרים טבעיים - בקיצור נשמע טוב. נכון שכשאני כותבת את זה זה לא נשמע אמין בכלל, אבל אז, עבורי, זה היה מאוד אמין, והייתי בטוחה שאצא משם עם פנים חלקות.

בחלק הזה של הסיפור אני אציין שהמעבדה היא שעה וחצי נסיעה מהבית שלי, והטיפולים עלו לא מעט כסף (מדובר בסכום של אלפי שקלים) ששולם מראש. זה לא היה קל לנסוע לשם כל חודש, לפעמים גם באוטובוסים, אבל כן ניצלתי את הנסיעות כדי סתם לבלות ולדבר עם ההורים שלי. לפני שהתחלתי את הטיפולים אמרו לי שהפנים שלי הן מקרה שקל יחסית לטפל בו ולא אמורות להיות בעיות.

לא ראיתי כל כך הרבה שיפור, ואמרו לי שבהתחלה האור הכחול שעליו מתבססת השיטה גורם לפצעונים "להתעורר" ורק אחר כך הם יכולים להתנקות. חיכיתי בסבלנות, ולאט לאט עברה לה חצי שנה, ולא היה שום שיפור. והמצב התחיל להיות הרבה יותר גרוע.

המעבדה בעצם מתופעלת על ידי קוסמטיקאיות שיש להן הוראות קבועות שמשתנות מדי פעם. אני ביקשתי להיפגש עם המנהלת שם, זאת שיזמה את כל הרעיון, שיצרה את השיטה ושמתפעלת הכל. היא באה רק פעם בשבוע בשעות קבועות, וביקשתי לראות אותה ולדבר איתה. כשהגעתי וישר רצו להכניס אותי לטיפול, אמרתי שאני רוצה שהיא תראה אותי קודם. הפקידה הלכה לשאול אותה אם היא יכולה לדבר, וחזרה אליי בשיא האטימות - "היא לא תוכל לדבר איתך היום. כנסי לטיפול." באותו הרגע, פשוט הייתה לי התפרצות מטורפת, ומזל שאבא שלי היה שם כדי לדבר במקומי כי פשוט לא יכלתי לדבר מרוב הלם. אחרי שעשינו קצת רעש סוף סוף הסכימו להכניס אותנו להוד מעלתה. היא דווקא קיבלה אותנו עם חיוך, בזמן שאני מרגישה הכי זוועה בעולם.

העיניים שלי נצצו ולא רציתי לבכות, אבל פשוט לא יכלתי לדבר, ניסיתי. "כואבות לך העיניים?" היא שאלה. הפה שלי פשוט נהפך לסמיילי עצוב, רעדתי, קפאתי, ולא יכלתי להגיד כלום. פשוט פרצתי בבכי.

"את בגיל ההתבגרות, זה יעבור, אנחנו נמשיך לעשות טיפולים...."

הפסקתי להאמין לשטויות האלה. פשוט הפסקתי.

כרגע הפנים שלי נראות פשוט נורא.

המצב מחמיר מיום ליום, צצים פצעים במקומות שהם בחיים לא היו בהם לפני זה.

כבר אין לי זמן לנסוע שעה וחצי לכל כיוון בשביל טיפולים שלא עוזרים לי.

הפצעים כבר כואבים. זה באמת הגיע לשלבים חדשים.

אני מיואשת.

אני לא יודעת מה לעשות.

בימים האחרונים אני לא מסוגלת ללכת בלי איפור ולהרגיש ביטחון.

ואפילו עם איפור זה כבר לא מרגיש לי יפה.

אני רואה חברות אחרות עם פנים חלקות, וכל כך קשה לי להבין למה אצלי זה לא ככה.

ניסיתי הכל. ניסיתי לשנות את התזונה שלי, ניסיתי רופאי עור, ניסיתי את כל הטיפולים וכל המוצרים האפשריים. 

נשבר לי. נמאס לי. אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה.

אני לא יודעת מתי זה יעבור, ואם בכלל זה יעבור.

וכואב לי על כל הזמן והכסף שבזבזתי על החצ'קונים האלה כשזאת התוצאה.

בקיצור, אם אתם קוראים את זה, אם אתם נמצאים באותה בעיה כמוני, בואו נפסיק לבזבז כל כך הרבה זמן וכסף מהחיים שלנו על הטיפולים האלה,

בואו נפסיק להאמין לשטויות שמוכרים לנו,

ומי שלא התחיל עם זה - עדיף שגם לא יתחיל.

אין לי יותר מדי עצות כרגע כי אני בעצמי תקועה, אז אם יש לכם מה להגיד בנושא מוזמנים להגיב.

זה באמת מרגיש ממש טוב להוציא את כל הפריקה הזו החוצה.

אני מקווה לעדכן בעוד כמה חודשים על שיפור, מקווה למצוא איזשהי שיטה מדהימה, אבל כרגע אני די מבולבלת ולא באמת יודעת איך להמשיך.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

"חברות"

ובאמצע הלילה, אחרי תקופה ארוכה של ריחוק, שלחת הודעה.

סיפרת שאת עוברת תקופה קשה ואת רוצה לדבר, שאת מתגעגעת.

"אין לי בעיה שנדבר", כתבתי לך. "אבל תזכרי שאת זו שבחרה להתרחק".

רציתי לכתוב לה שהיא הפסידה אותי, שהיא הפסידה חברה.

שהיא הפסידה אותי על ריבים מטופשים,

שהיא בחרה לא להיות שם בשבילי ולהתרחק כשאני מנסה להיות שם בשבילה.

היא בחרה ללכת לאנשים שפגעו בה במקום להישאר איתי.

היא בחרה להעלות סטורי ותמונה בכל פעם שהייתה נפגשת איתם ולהוסיף משפט מרגש על חברות אמיתית,

ואני כל הזמן הזה ידעתי שהכל היה מזויף.

והנה, היא עוברת תקופה קשה.

וכרגיל, חוזרת אליי.

ולא נעים לי לומר, אבל בזמן שהיא עברה את אחת התקופות הקשות בחייה, אני עברתי את התקופה הטובה בחיי.

מצאתי את עצמי, התפתחתי , הבנתי מהי חברות אמיתית ומיהן החברות שאני רוצה סביבי.

ואני מצטערת, את לא אחת מהן.

אבל אני מעריכה את ההודעה ששלחת והבגרות שגילית,

ואני יודעת שקשה לך עכשיו,

וזו הסיבה שאמרתי לך שאני אשמח להיות שם בשבילך,

ולשמוע את מה שיושב על לבך.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

איפור

היום הייתי במקרה בהרצאת איפור.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד אוהבת איפור.

אני אוהבת לגרום לעצמי להיראות טוב יותר, לצייר על הפנים שלי, על העיניים שלי, אני אוהבת לעוף על עצמי וגם להגזים לפעמים.

כן, זה מעניק לי המון ביטחון וזה אחד התחביבים האהובים עליי.

אבל היום, בהרצאה הזאת..

המרצה, "מאפרת מקצועית" שעברה המון קורסים והשתלמויות (ובינינו, כל ההרצאה הרגשתי שהיא רק מנסה למכור לנו את המוצרים שלה במחיר הרבה יותר יקר ממה שהם צריכים לעלות), הדגימה את הנחת המייקאפ על המודלית שנבחרה מהקהל.

"המייקאפ הוא מאוד טוב, לא יוצאים בלי מייקאפ מהבית."

"יש לי פה כתם, יש לי שם פצע, מי צריך לדעת את זה?! לא יוצאים בלי מייקאפ מהבית. אישה בלי מייקאפ זו לא אישה."

הסתכלתי על אמא שלי שישבה לצדי בגיחוך. למה אנשים צריכים לדעת שיש לי פצע או כתם? טוב, אולי כי אני אנושית?

אנחנו כל היום רודפים אחר השלמות, אחר האידיאלים.

ואני שואלת, למה? אף אחד לא מושלם. לכולנו יש פגמים. אצל חלקנו הם נראים גם מבחוץ, ואצל חלקנו הם מסתתרים בפנים.

אישה בלי מייקאפ זו לא אישה אמיתית? אישה אמיתית היא אישה שגאה בעצמה ובמי שהיא.

ולא, אני לא נגד איפור או מייקאפ, אני הכי בעד. תמיד כששואלים אותי למה אני מתאפרת אני עונה שאני נהנית מזה, אני אוהבת את זה, וכן, אני לא מסתירה - זה נותן לי להרגיש בטוחה בעצמי גם בימים פחות טובים.

אבל אם אישה מרגישה בטוחה גם בלי מייקאפ, אישה חזקה, אישה שכנראה מאוד עסוקה, אישה שאולי אין לה אפילו זמן להתעסק בזה וללמוד להתאפר. מי את שתבואי ותגידי שהיא לא אישה?

כן, אני יודעת, אולי לקחתי את זה קשה מדי.

אולי זה גם נושא די רגיש אצלי שאוכל לפרט עליו בהמשך.

גם על כל האידיאלים יש לי כל כך הרבה לכתוב.

על הציפייה של העולם שנהיה מושלמים.

שלא יהיה שום פצע או כתם, שהכל יהיה חלק. מושלם. 

מאפרת יקרה, אני מאחלת לך שתלמדי לקבל את עצמך כמו שאת.

בלי לשים שכבות של פריימרים, סרומים ומייקאפים - וגם עם.

מאחלת לך שתלמדי לקבל גם את הפגמים, כי זה מה שהופך אותנו למיוחדים.

כולנו בסך הכל אנושיים.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל random girl אלא אם צויין אחרת