00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אז למה לי?

יריות יריות צרורות צרורות מלא בצורות יפות עד כדי כיעור תהומי.

אני נשאבת אל תוך עולם קצר שהתרחב יותר מידי.

אני פותחת עיניים ומיד רוצה לסגור. חור שחור. תבל ייקום עם ודם. אין לאן. נגמר הכוח אין לה מילים אין לה מנוח.

סליחה, בדיוק רצחתי כאן מישהו בטעות, איפה אפשר לזרוק את הבוד? טוב טוב יאללה איזה מחשבות את גם כן. כותבת ויורה לכל הכיוונים.

עכשיו ממריאים. צוללים ואז מתים. בית משוגעים. תהילה הם רוצים? הם ביקשו ממני שאבריח להם סמים. איזה סמים ואיזה נעליים אולי סנדלים וגם זה כפליים.

בקיצור לא ברור אבל תמיד היא אומרת את זה. חיה על הקצה. חושבת שעכשיו זה מתחיל אבל אין לה דרך לדעת באמת מה היא עושה.

היא לא באמת היא, היא מוחיית, מונשמת כמו כולנו עבדים של הלא נודע הגדול האנרגיה הזוהרת הזו הכולנו אחד נו כל הסיפורי תחת האלה שאנשים "מוארים" מספרים.

בואו , להיות מואר זה לא דבר, להבהב כן. כולנו מהבהבים ואני עכשיו בשיא ההבהוב השחור. מקיאה על המקלדת מילים בגוונים של סוף דרמטי.

פחזניות פחזניות היא צועקת מלמעלה אמרתי לה אני עסוקה בלהרעיב את עצמי למה את הורסת לי?

בואי קחי עוד קצת סוכר ואז נתפלא התקפי לב שבץ גופים סוחבים עצמם בקושי מוגזם לא מבינים מה לעזאזל רוצים מהם? עד מתי זה יימשך?

ושקט ושקיפות מלאה. לא רואים כלום. כאילו לא קיים כאילו לא היה מעולם. שקט ודממה.

לדף הרשומה

בית משוגעים

בית משוגעים. כולם פה משוגעים. אחד אחד. ואנחנו משחקים אותה כאילו אנחנו בסדר.

זעקות של המונים נזעקות בשקט מצמרר. סבל של בני אדם. סבל שאנחנו גורמים סבל שמגיע מכל מקום מכל עבר.

ילדים הולכים לאיבוד בתוך בתי חרשות לרובוטים. זקנים נמרחים על מדרכות ואין אף אחד שירים. החלטות נוקבות . מדינות צונחות נשרפות עולות באש בדיוק כמו כל אחד מאיתנו.

הרס עצמי מוביל את כולם, תכלס הוא ראש הממשלה של כל הייקום הזה. הבנה לא ברורה על אלוהים, מה שלימדו אותנו כבר לא תופס עם המצב של העולם.

אנחנו לבד בתוך כל ההמון הזה. נוהרים לשומקום. דאגה מהולה בעצב נוכחת בליבו של כל אחד. גם ייאוש הוא נחלתו של כל אדם באשר הוא.

ואל תספרו לי על סיפורי הצלחה, מצלמים אותם פעם אחת ואז כולם רואים את זה בריפיט בעוד שה"מצליחן" יושב בבית בוכה וחותך את עצמו אבל היי, פעם הוא היה סיפור הצלחה.

שקרים ועוד שקרים ערימות של חרא אנושי מהול בקקי של יונים. אבל אנחנו מחייכים. מחייכים אחד לשני, מפרגנים בטירוף כשהיד קלה על המקלדת אבל משהו קטן לא נראה ובום יש פיצוץ.

הם עוברות פה כל יום ואני שונאת אותם אני רוצה שהם ילכו. אבל הן פה להישאר.

אני עובדת איתה כבר 33 שנים אותו הגוף שהתפתח להיות דבר שתמיד אשנא. אותי. כי מישהו פגע בי. כמה זה אידיוטי.

חיים פה חבורה של מטומטמים שלא אוהבים את עצמם כי מישהו אמר להם שאי אפשר כי מישהו חרט להם על הלב צלקות שלא יורדות גם עם סבון ממש חזק, לא יורד. כוסאמק.

העולם הפסיק לרגש אותי. כלואה בין עצמי לבין עצמו לבין העולם כולו. כלואה ואין לאן ללכת או מה לעשות.

בואי תנסי את הכדור הזה, רגע אולי זה, בואי חמודה אנחנו לא באמת יודעים עד הסוף את העבודה.

רגעים עוברים לידי , טובעים בבריכת הדמעות האינסופית שלי.

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מתמודדת בהפרעה אלא אם צויין אחרת