00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
מדינה בחשיכה

אפשר להגיד ערבים, מוסלמים אבל פלסטינים?


הפלסטינים
אין יצור כזה



















מילא הערבים המציאו את הפלסטינים אבל למה אנחנו צריכים לתת יד לשטות הזו?

אפשר להגיד ערבים, מוסלמים אבל פלסטינים?

בכלל מה זה פלסטיני, איפה פלסטין?

 

לדף הרשומה

העם הפלסטיני, היה עם כזה? יש עם כזה?


לא פעם שמענו "חיזרו אל הארצות מאיפה שבאתם",
הערבים הצועקים את הסיסמאות האלה כלפי היהודים בארץ מי הם בעצם?
מי הם הערבים המתגוררים היום בגדה, האם הם העם הפלסטיני?
הערבים הגרים בעזה הם פלסטינים?
אגב, אם כולם בני עם אחד איך זה שבגדה ובעזה התושבים לא משתמשים באותה שפה?
חמולות חמולות מדברים ביניהם במצרית, בסורית, בלבנונית, בשפת ערב הסעודית, בירדנית.
איך מישהו יכול להסביר זאת?
איפה היו התגוררו אבותיהם בשנת 1900?
האם הם זכאים להיקרא פלסטינים?
הסרטון הבא תוכלו לראות עדויות למקורם של הערבים הטוענים להיותם העם הפלסטיני.
איך הם שהוריהם בזמנו באו ממצרים, סוריה, לבנון, כווית, ערב הסעודיה ותימן יכולים להביא טעון כזה היום כבסיס לקיומו של העם הזה?
זה כל כך מגוחך, שקרי, מטעה.
ישנן כל כך הרבה עדויות כתובות על שהתרחש בחלקת ארץ בו במאה התשע עשרה והעשרים שאי אפשר להתעלם מהן.
במאה התשע עשרה אכן היו כאן פלסטינים, אתם יודעים מי הם היו?
הם היו צאצאי האנוסים היהודיםשהוכרחו במאות הקודמות להתאסלם או להרצח.
הפלסטינים היחידים האותנטיים שאפשר להתייחס אליהם הם רק המוסלמים שבעברם היו אותם יהודים שהתאסלמו!
כל השאר הם סתם מהגרי עבודה שנדדו בעולם או ערבים שננדו לחפש מקום חיים טוב יותר מארצם. 
אין לי בעיה שערבי יגדיר עצמו שהוא פלסטיני או אסקימוסי, שיגדיר עצמו איך שהוא רוצה, אך סגנון הדיבור שלהם `מדינה לעם הפלסטיני` בסיס המהות היא מגוכחת. 
בצפיה בסרטון אפשר להבחין `בהתיישבות הערבית` בארץ מול איך נראים הערים העבריות שהוקמו בתחילת המאה הקודמת, אנחנו שבנו לארצנו, ומה הם? הם שבו? מתי שבו, מתי בכלל הלכו?
ישנם אצלנו בחברה יהודים שכל כך קשה להם לראאות את סבלו של העם הפלסטיני, המאושרים לשמוע כאשר טייס ישראלי נהרג, הרוצים לראות חייל ישראלי שרוף וחרוך טוב, הם ללא כל ידע על שהתרחש בעבר, איך אלפי יהודים נרצחו בארץ, אז לא היו התנחלויות, אז לא היתה ליהודים מדינה, אז לא היה כיבוש. אבל אז לערבים היה כייף גדול לרצוח יהודים, אז גם לא היה מי שיעצור אותם.

לדף הרשומה

גולדי


   הכלב הכי טוב שהיה לי.
אמו היתה אמסטפית שאף אחד לא יכול היה להתקרב אליה ואביו גולדן חביב שתמיד היה מסתובב שמח וחביב.
גולדי היה שילוב מעניין. כלב עליז ואוהב אך גם עם אופי. הוא ידע מתי לאהוב ומתי להיות הכלב השומר.
הולא לא היה כלב טיפש, להיפך כלב חכם מאוד ואתלטי מאוד.
גולדי נולד בשנת 2004 והלך אתמול 16 לאוגוסט 2014 לעולמו בסביבות השעה ארבע אחה"צ.
בן עשר היה במותו.
אתמול היה מאוד חם, מאוד חם.

   בחצר שלו עמד פח מפלסטיק שתמיד היה מלא במים אך כנראה שהוא תוך כדי ההשתוללות הרגילה שלו הפיל אותו וכל המים נשפכו לאדמה.
הוא מת מהתייבשות וחום.

    גולדי שנא מים, אף פעם לא אהב כשהייתי מתיז עליו מים כדי שיתרענן, תמיד היה בורח ממני כאילו היו רעל.
כשבאתי אליו אתמול להביא לו אוכל בסביבות השעה שש בערב ראיתי אותו מרחוק מביט בי ללא תנועה.
לרגע חשבתי שהוא שוב מתלוצץ איתי, היה לפעמים נוהג להמתין לי בשקט שאכנס אליו ואז היה קופץ עלי בתנועה מהירה, הפעם מבטו היה קפוא.
אותה שניה שאזכור כנראה עוד זמן רב ליבי החסיר פעימה. לא יכולתי לזוז ממקומי. אז גם שמתי לב לפח המוטה על צידו, האדמה עדיין היתה לחה למרות החום, לשניה כעסתי עליו איך בטיפשותו שפך את המים, כל כך כעסתי עליו, כאבתי את מותו בצורה שאי אפשר להסביר, התכופפתי אליו וליטפתי אותו, שערו הזהוב היפה היה חלק כמו רגיל, כיסיתי את ראשו בשמיכה שהיתה לידו, לא יכולתי להמשיך להביט בפניו האהובים כל כך עלי. 

איך נפרדים מכלב שהפך לחלק בלתי נפרד ממני?

נזכרתי איך הבאתי אותו גור קטן ושובב. הסתובב בבית ושיחק עם כל דבר.    
הוא היה זקוק למרחבים, הוא אהב לרוץ ולהתרוצץ, אהב לטפס על כל דבר.
ערב אחד נזכרתי שיצאתי איתו לטיול והוא נעלם לי, הוא היה רק בן כמה שבועות והיה יום חורפי וגשום.
למרות הרוח והגשם חיפשתי אחריו כמעט במשך כל הלילה. רק אחרי יומיים נודע לי ששכן מצא ואימץ אותו.
כשראה אותי ברחוב השתחרר מהרצועה שהשכן החזיק בו והוא בא אלי בריצה.
מאז לא שיחררתי אותו אף פעם לרחוב, תמיד היה יוצא קשור אלי ברצועה.
היה לו מבט אוהב שרק כלב יכול להביט באדם, הוא קופץ עלי בשמחה כל פעם שהייתי מגיע אליו. גולדי למרות גודלו אהב ילדים.
כל ילד היה יכול לשחק איתו, מעולם לא גרם נזק לילדים. אף פעם לא נשך אותם.
    אהב לאחוז בעדינות מרובה בפיו הגדול את הזרועות הקטנים של הילדים והם מאוד התרגשו מהמעשה ומרגיעים את הוריהם שהסתכלו עליהם בדאגה, "אמא, הוא רק מחזיק לי את היד, הוא לא נושך אותי.."
   לגבי אנשים זרים היה תוקפן מאוד, גם ביחסו לכלבים אחרים היה אלים.
בגלל זה החזקתי אותו במרחב סגור שבניתי לו.
חששתי שלא יפגע במישהו כי בכל זאת אי אפשר היה לצפות את התנהגותו עם זרים. זה היה מפחיד. בהתחלה הגדר שהקיפה אותו היתה בגובה של כמטר וחצי אך הוא הצליח בקלות לטפס עליה וכל הזמן הגדר התרוממה יותר ויותר. היום גובהה כשני מטרים. גם מעליה היה מטפס כמו שד או הודיני. בטיפוס הוא היה אלוף האלופים. 


כל היום אני חושב עליו,
אלפי זכרונות אהובים, השארתי את קערת האוכל בכניסה לחצר שלו,
לא ידעתי מה לעשות איתה, השארתי אותה במקום.

תקופה הסתיימה עבורי, גולדי היה יותר מסתם כלב, נזכר איך היה בא לקראתי בקפיצות מהירות ומושיט מולי את ידיו כדי ללטף אותי ממתין שאלטף אותו.

עד לרגע זה לא סיפרתי לאף אחד שגולדי כבר לא נמצא כאן. גם לא לאשתי. לא רציתי לצער אותה.


        


        


       


      




לדף הרשומה

רק תנו להם סיכוי



מכללה למחוננים

עולמנו מאז ותמיד היה שופע בילדים ובני נוער מחוננים.
מה - אנחנו - עושים - בנדון?

   הטכניון, מכון ויצמן, ועוד מספר מוגבל של קריות מדע מודעים לפוטנציאל הקיים בארץ ועושים משהו בהקשר זה אבל, וזה אבל גדול, האם לכל אותם ילדים ובני נוער ישנה את אותה הזדמנות להכרה ביכולותיהם?
   במספר ערים התעוררה המודעות לנושא מזה כמה שנים והן מקיימות מערכות פנימיות לאיתור וקידום אותם ילדים ובני נוער. לדעתי עדיין לא מספיק טוב. 
   אני יודע שכך זה נעשה(חלקית) בתל אביב, חיפה, רחובות, לוד, נס ציונה ואולי בעוד כמה ערים שאני לא מכיר אם כי גם בהן לא נעשה הדבר בהיקף המרבי, האפשרי.
   גם בערים אלה ילדים רבים לא נחשפים למערכות עידוד למצוינות. עד כמה שנחשפתי לנושא כל הפעילות עדיין מתעלמת מאלפי ילדים עם כישרונות אדירים רק בגלל שאין מערכת מקצועית לאומית שהוקמה למטרה זו. 
בכלל אתם הרי יודעים מה קורה לילדים אלה מעבר לכך שהם מתבזבזים והייתי מחפש מילה המתאימה למילה הגרמנית `אפ-פאלט` שאיני יודע לתרגמה במלואה, הם כמו השיירים של החומר הנזרק והבלתי נחוץ, הם מיוסרים בכיתות שלהם, לעיתים מרגישים משועממים, לעיתים כועסים אך בעיקר הם חולפים מכתה לכתה עד לבגרות מבלי לנצל את יכולותיהם. מערכת החינוך שלנו מצויינת ביצור תלמידים בינוניים-מינוס.
    אני יודע שלילדים מעיירות פיתוח כמעט ואין סיכוי לצאת ממעגלי החינוך במקום יישוביהם, אם בגלל מערכת חינוך כושלת, אם בגלל המצב המשפחתי, אם רק בגלל ריחוקם ממרכז הארץ או ממרכזי למידה נאותים.
   האם לא חבל שאנחנו מוותרים עליהם? 
האם זה לא עוול שאנחנו עושים להם? לנו?
   השקעה מסוימת בילדים אלה הרי היא תיתן לחברה הישראלית תרומה של אלפי מונים, למה שמשרד החינוך בשיתוף משרדים אחרים כמו הרווחה, האוצר, לא יתן דעתו לנושא כה חשוב וימליץ על מסגרת לאומית כמו הקמת מפעל חינוכי גדול הכולל מגורים בתנאי פנימייה לכל אותם ילדים המתגוררים הרחק מעבר לקו חדרה גדרה. 
האם השקעה מעין זו באמת שאינה כדאית? 
האם ישנן השקעות יותר חשובות ממנה?

   ישנם כל כך הרבה ילדים כישרוניים,- בשירה, נגינה, ציור, ריקוד, התעמלות, מתמטיקה, פיסיקה, כימיה ועוד מקצועות רבים שהדבר היחידי שצריך לתת לאותם ילדים היא מסגרת, את השאר הרי הם יעשו כבר לבד, רק לתת להם את ההזדמנות.


האם פרויקט כזה נראה בדיוני?

 מרכז לנוער מחונן בתנאי מכללה/פנימיה?

לדף הרשומה

סכנת המנהרות לתושבי ישראל


כולנו היינו בהלם כאשר חוליית חמאס פרצה מהאדמה בכיסופים.
אני מניח שלכל אחד מאיתנו לקח כמה שעות לעכל את התדהמה, יוצאים לנו מהאדמה לוחמים.
אחרי התדהמה וההלם התחלנו לחשוב. מה היה יכול לקרות, למה לא ידענו, אם הצבא ידע למה לא סיפר לנו, אם ידע למה המתין, למה המתין, מאה שאלות שלאף אחת בעצם עד היום אין לנו תשובה.
אנחנו בדרך גם איבדנו חלק מהאמון שלנו בצבא ובמנהיגים שלנו.
אם אנחנו לא יכולים להאמין להם אולי אנחנו לא יכולים גם לסמוך עליהם וזה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לנו, להפנים שאין על מי לסמוך.

באתר אחר שפרסמתי בו יצאתי בזעקה, -

אל תגידו לנו בבוא היום, ידענו.

     אתם לא יודעים כלום

    רק אל תשקרו לנו שוב

תושבי הדרום כבר הרוסים, ארבע עשרה שנה חיו עם ילדים ואחים קטנים יום יום תחת הפצצות מרגמות וקאסמים, לאף אחד לא היה איכפת מהם, יום אחד קמו בבוקר עם חמאסניקים בחצר הבית.
ומה הלאה?
מה הבטיחו להם? הבטיחו להם שהרסנו את כל המנהרות, חיזרו לבתיכם, אז הם חזרו.
לא כולם.
חלקם, התמימים שהאמינו לדברי הרמטכ"ל.
כך הוא אמר להם בארשת פנים רצינית, הכל בסדר.
אבל שום דבר לא היה בסדר כי איך שהם חזרו לביתם החלו פצצות ליפול בחצרות בתיהם.
אז מה יהיה?
תושבים מפחדים לחזור לבתיהם גם ברגעים אלה, הם לא חוזרים.

   בואו ונעזוב לרגע את בעייתם של תושבי הדרום, יש לנו עוד גבולות.



החיזבאללה.
מה עושים בני המוות החיזבאללה היום?
כולם משבחים את פעילות צה"ל האחרונה בלבנון לפני שמונה שנים,
הם אומרים לנו אתם רואים? יש לנו כבר שמונה שנים שקט, חמאס, הם הבינו, הגבול הזה שקט.

האומנם?
מי מבטיח לנו שהגבול הזה שקט?
כך חשבו גם בכיסופים, אולי נסראלללה לא יושב כל כך בשקט בשנים האחרונות?
אולי חייליו חופרים וחופרים ומחכים ליום בו האדמה תפרץ וממנה יצאו 30 לוחמים רכובים על 15 או 16 אופנועים באמצע הלילה ויכנסו לישובינו כדי לטבוח ביושביהם?

אולי? זה נשמע בדיוני?


בשבת האחרונה נסעתי לאורך כביש הצפון. בנסיעה איטית, במהירות של 20 קמ"ש ומדי כמה מאות מטרים עצרתי ויצאתי מהרכב.    
יכולתי לנגוע בגדר, היא הרי צמודה לדרך כמעט לכל אורכה, צבא לא ראיתי במשך כל השעה, יכולתי לחתוך את הגדר האלקטרונית עשרים פעם.
   אם הייתי חיזבאליסט רכוב על אופנוע יכולתי להיות בחיפה עד שהנגמ"ש האיטי של צה"ל היה מגיע לפריצה בגדר.
תגידו, רק אני הייתי יכול לעשות זאת? זו באמת רק אפשרות בדיונית?
אבל אני אומר לכם שיש להם כבר מנהרות מתחת לאדמותינו, אין צל של ספק.
תשאלו את עצמכם, כמה לוחמים צריכים לחדור לישראל כדי לערוך כאן כאוס שנזכור כל החיים? עשרה? שלושים?
   הם יכולים להיכנס מתי שירצו ומאיפה שירצו. מהאדמה ומהגדר, הם רק צריכים לרצות.
לאורך הגדר בצפון שורה ארוכה של ישובים:
 
זרעית, שתולה, שומרה, אבן מנחם, דובב, ברעם, יראון, אביבים, מלכיה, דישון, נטועה, כרם בן זמרה, אלקוש, חניתה, שלומי, אידמית, גורן, יערה, בצת,
כולם כמעט צמודי גדר, מעניין מה חושבים התושבים שם, האם שם הם סומכים על צה"ל?


מעניין. עד כמה שהבנתי 
גם שם ישנם תושבים שהתחילו לא לסמוך על צה"ל.
בעיקר בזרעית.

אז יש מנהרות בגבול הצפון או לא?
צה"ל אומר שלא.
אני אומר שצה"ל פשוט עובד עלינו או שהוא פשוט לא יודע.
נראה לי שהוא לא יודע.
הוא לא שקרן. אולי כן?

וכאן המקום לחזור על הקריאה לצה"ל ולמנהיגינו,

אל תגידו לנו בבוא היום, ידענו.

     אתם לא יודעים כלום

    רק אל תשקרו לנו שוב




שמעתי שבניו זילנד מגדלים כבשים.
שדות מרעה ענקיים, שקט, רחש הרוח, שמים ושמש
    וקהילה ישראלית די גדולה ההולכת וצומחת לה שם בשקט ובהחבא












 

לדף הרשומה
השנטי
אנא בכוח

  

לזכר אלו שהיו ואינם
לזכר הבלוגרים זכרונם לברכה

בן ציון תמרי(בני)
כז' שבט התשע"ב 20/02/12

גיטה שצמן-יפה
כג' אדר התשע"ב 17/03/12

ציפי מעיין
טו' אדר ב' התשס"ח 22/03/08

חיה קרפ-צור
ו' סיון התשע"א 19/05/10

אילנה קורן
יז' סיון התשע"א 19/06/11

יוסי לייבמן
ט' תמוז התשע"א 11/07/11

רובן זמיר
ט' אב התשס"ט 30/07/09

אנדרי ברודנר
ט' אב התשס"ו 03/08/06

ענת מרק-קוגמן
כה' אב התשס"ח 26/08/08

גוגי ליפשיץ
ד' תשרי התשס"ט 03/10/08

יהושע צימבלר
ג' כסלו התשע"ב 29/11/11

הדר גרד
ידיד יקר
יב' טבת התשע"א 19/12/10

לזכרם



אילנה קורן ז"ל 19/6/2011

הדר גרד ז"ל 19/12/2010

חיה קרפ-צור ז"ל 19/5/2010

יהודית פילי ז"ל 23/12/2012

ענת מרק קוגמן ז"ל 26/8/2008

לייבה רחמן ז"ל
22/11/1962-25/10/2001
ח' חשון ה'תשס"ב

בני פלד ז"ל 13/7/2002

תפסיקי לשתוק
הרשומות החשובות לי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שמואל אייל אלא אם צויין אחרת