00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

(3) הוא מצמיד את גופי אליו

הוא מתרוצץ ממקום למקום, הוא הוריד את הג'קט השחור ונשאר עם חולצת טריקו כחולה. הוא נראה מעולה עם התספורת החדשה שלו. רענן וצעיר. הוא שוב נעלם לי מהעיניים. אני מחזירה את מבטי לשולחן. "אנחנו הולכות לעשן" מודיעות הבנות. נשארנו שתינו, ילדות יום ההולדת. "תעשי את עצמך נהנית, כדי שהוא לא יחשוב שאנחנו פתטיות שיושבות לבד," אני פוקדת על אחותי. אנחנו שוקעות בשיחה מאולצת, תוך כדי פזילה לצדדים. הבנות לא מגיעות. כמה בנים שיכורים מתיישבים לידינו ומציקים בשאלות. אני מתחילה להתעצבן על הבנות המעשנות ולהתפלל שמישהו יעיף את הבנים האלה מהשולחן שלי.

"הנה הוא!" אני קוראת בהתלהבות, הוא מגיח מהכיוון של רחבת הריקודים. (מתי הוא הספיק לברוח לשם?) בהליכה מהירה אני ניגשת אליו ותופסת אותו. "קח," אני תוחבת לידו את הצמידים. "הבאת לי שניים מיותרים, תן אותם למישהו אחר,". הוא מצחקק במבוכה, האליל שלי, שאף פעם לא מובך מכלום. "לא... קחי אותם ותתני למישהו את," הוא אומר באבירות ומעביר אותם חזרה אליי, כאילו אני מעליבה אותו שאני מחזירה לו אותם. "לא," אני מתעקשת ומחזירה אותם בחזרה אליו "אתה תחלק," הוא משלים עם הפקודה שלי בחיוך נבוך ומשיכת כתפיים. אני משתדלת לא לטבוע בעיניים שלו. אני חוזרת לשולחן שלי, מרוצה מהשתלשלות העניינים. הוא איכשהו צץ לידי (שוב), "בואו שבו איתי בפנים," הוא מבקש בנימוס ומצביע בראשו לכיוון הספה העגולה שבה יושב מספר מצומצם של אנשים מקורבים. אני לא קולטת בהתחלה מה הוא מציע לי, וזה מתחיל להיראות לי כמו משימה בלתי אפשרית. אני מצחקקת בביישנות, בתקווה שהוא יעזוב אותי. הוא הרי מציע רק מתוך נימוס.

או שלא?
"באמת. אני אשמח אם תבואו לשבת איתי," הוא לא מרפה, הוא עומד ומסתכל עליי במבט שואל. אני מחליפה מבטים נבוכים עם אחותי התאומה, שתינו זהות בשמלות מיני כסופות וזרי יום הולדת. זה ברור שהיא יותר מבולבלת ממני.
"לך, אנחנו נצטרף אליך," אני ממלמלת ומקווה שהתירוץ העלוב הזה ישחרר אותי מהרגע המביך. הוא נשאר לעמוד לידי. "בואו," הוא מוליך אותנו לפנים החדר, לכניסה אל הטבעת הפרטית והנחשקת. הגיטריסט שלו יושב שם עם מי שאני מזהה כזמרת מהופעת החימום שלהם. אני בטח חולמת. הוא מוביל אותנו פנימה ומתיישב ראשון, אני נכנסת אחריו. הוא מציג אותנו לכמה מהאנשים. "אני יכול להציע לכן משקה? מה תרצו?," הוא שואל אותי כאילו היה אחד המלצרים. אני מחווה בידי על המשקה שלי ומראה שאני מסודרת. הוא מפסיק להפציר. הוא זז הצידה על הספה "בואו, תתקרבו עוד קצת... תצטופפו," אני לא חושבת פעמיים ונצמדת הכי קרוב אליו שאפשר. הירכיים שלנו נצמדות על מושבי העור. זה לא מזיז לו. אם לא אכפת לו, לא אכפת לי. "תצטופפו עוד" הוא פוקד. אני מצייתת. אני משאירה בצד את העובדה שהרוקסטאר האהוב עליי הציע לי כרגע לשבת איתו ומנסה לנצל את הזמן לשיחה מעמיקה, לשאול כל מה שאי פעם רציתי. להכיר אותו טוב יותר. השיחה שלנו זורמת. יש לנו אלף נושאים לדבר עליהם. אנחנו מצמידים את הראשים שלנו ומדברים זה באוזנה של זו, מנסים להתגבר מעל קולות המוזיקה הרמים. אני שמה לב שכף היד שלי נחה על הירך שלו בסמוך אליי ונעה בתנועות ליטוף קטנות. לא נראה שזה מפריע לו. אני שוכחת מהעובדה שיש לו חברה, שם, באנגליה. משכנעת את עצמי שרוק סטאר כמוהו בוודאי מנהל מערכת יחסים פתוחה. אם זה היה מפריע לו, הוא היה מסיט את היד שלי או אומר לי. אף פעם לא הייתה לו בעיה לפתוח את הפה הגדול שלו ולהתריס. הוא שוקע בשיחה עם זמרת החימום הגותית בזמן שהגיטריסט שלו קם לברך אותנו בפעם האחרונה ועוזב. את מקומו של הגיטריסט תופס עובד במה, שאף פעם לא ראיתי לפני כן. "אתן ילדות יום ההולדת???" הוא שואל בהתלהבות. "הלהקה מתה עליכן. הם לא מפסיקים לשבח אתכן ולהגיד עליכן דברים טובים. נכנסתן ללב שלהם, הם אוהבים אתכן... תקשיבו, אנחנו חייבים לעזוב להולנד בקרוב, מצטער. אתן יכולות ללוות אותנו לאוטובוס אם אתן רוצות," הוא מזרז את ידידי הסולן ואנחנו יוצאות בעקבותיו מהספה המעוגלת. אנחנו נעצרים אחד מול השני בפתח. במבט מבוייש אני מודה לו על הערב הטוב בחיי.

אחרי שלושה חיבוקים ואיחול לילה טוב אנחנו הולכים ביחד לכיוון הבר. "אנחנו צריכים לעשות את זה שוב, לשבת ביחד... אולי ביום רביעי,אחרי ההופעה?," הוא מציע. אני מהנהנת באישור ומחבקת חיבוק אחרון. הוא נעמד מולי ומסתכל עליי במבט שמחכה למשהו. למה הוא מחכה? אמרנו להתראות כבר שלוש פעמים. הוא ממלמל "להתראות" ומחייך (שוב) אבל ממשיך לעמוד מולי. אני מנסה לחשוב איך לסיים את הלילה הנהדר בחיי. אני לא מספיקה לחשוב כשהגוף שלי פועל מעצמו, ובהילוך איטי אני מרגישה את עצמי סוגרת את המטר בינינו בריצה קלילה על פלטפורמה של חמישה עשר סנטימטרים, היישר לתוך הזרוע המושטת שלו, הפנים שלנו מתקרבות ואני מנחיתה נשיקה קולנית וחזקה על הפינה השמאלית של הפה שלו. השפתיים שלי ננעצות על העור החלק שלו ודוחפות פנימה, הראש שלו נוטה לכיוון ימין מההדף. היד שלו כרוכה מסביבי והוא מצמיד את גופי אליו, עוזר לי להשלים את הנשיקה. אני מאמצת אותו אל החזה שלי. הליפסטיק האדום שלי לא השאיר סימן על הפנים שלו. בלי לומר מילה נוספת, אני עוזבת אותו ומרחפת החוצה.

מהרגע הזה ואילך, הוא מחבב אותי אפילו יותר.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

(2) הוא רוכן קדימה ומחבק אותי

מזווית העין אני קולטת אותו מתקרב אל השולחן שבו אנחנו יושבות. הוא עוצר מולי ושואל אם אני נהנית מיום ההולדת שלי, פניי קרובות לשלו ממרומי כיסא הבר שאני יושבת עליו. אנחנו מתקרבים אחד לאוזן השנייה כדי לגבור על קולות המסיבה מרחבת הריקודים לשמאלנו. אני עונה בחיוב ושולחת אליו חיוך גדול, הוא רוכן קדימה ומחבק אותי. הוא מחייך לשאר הבנות שלידי, מהנהן להן לשלום נמרץ ומחזיר בזריזות את המבט שלו אליי. הן לוטשות לעברנו מבטים סקרניים. "אה, רגע. שכחתי להביא לך משהו," הוא נזכר ומניח את המשקה שלו על קצה השולחן. אני מסתקרנת ונועצת בו את המבט שלי בזמן שהוא מחפש משהו בכיס המכנס האחורי שלו, זה מרגיש כמו נצח. אני בוהה בו מתרכז בחיפוש ותוהה למה הוא מבזבז את זמן הרוק-סטאר היקר שלו על חבורה של מעריצות, הרי ברור שיש לו יותר מידי מאיתנו. "הנה," הוא שולף מספר צמידי נייר בצבע כתום זוהר. "זה בשבילכן.... תחלקי לבנות, זה יאפשר לכן לקבל משקאות חופשי מהבר במשך כל הלילה," הוא מחווה בידו על המשקאות שלכן על השולחן "אני מצטער," הוא אומר בכנות. המבטא הסקוטי המתנגן שלו סקסי להחריד, "אני מצטער ששילמתן עבור משקה, רק עכשיו נתנו לי את הצמידים האלה לחלק...."

"אתה רציני? אני גם ככה שונאת את המשקה הזה, עשית לי טובה!" אני קוראת בקול אל נקודה בין הפנים לאוזן השמאלית שלו, מעל רעש המוזיקה. הוא מחייך ומהנהן בראשו לאט. "אוקיי, אז אנחנו נתראה בהמשך," הוא קורץ, "תהני מהמסיבה, ושוב, יום הולדת שמח". אני מחלקת את הצמידים לבנות. "אנחנו הולכות לחגוג הלילה!!!" הן צוחקות. מתלהבות שסולן הלהקה שאנחנו אוהבות פינק אותנו במשקאות, אנחנו רצות אל הבר להרים כוסית. "לחייכן, ילדות יום ההולדת" הבנות צוהלות.

אני ממשיכה לעקוב בזווית העין אחרי המקום שהוא יושב בו. ספה פרטית שהכניסה אליה היא רק מהצד הפנימי של החדר, אין סיכוי להתקרב בכלל...טיפשה... איך ציפיתי לבלות איתו הלילה ? מן הסתם שייסגרו עבור הלהקה מקום פרטי ומבודד. מנסה להתנחם בעובדה שהוא התייחס אליי ושאני יושבת במקום שאני יכולה להשקיף עליו ממנו. הבנות מפטפטות בעליצות. אחת מהן כבר עזבה. נותרנו ארבע. נשארו לי שני צמידים מיותרים ואני מחפשת אותו במבט שלי, כדי להחזיר לו אותם.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

(1) הוא שולח אליי חיוך אחרון ונעלם

אני צוחקת חזק יותר כשראש בגוון חום חול מופיע מאחורי אחותי ועושה לי פרצופים מגוחכים. מאיפה הוא צץ ?


"הייייי," "היי!!!, "הייי!, " הוא עובר בין המעריצים עם טוש שחור בידו ומשרבט את שמו על חפצים אקראיים. הוא שמח מתמיד, מקפץ ושולח חיוכים ענקיים וממיסים לכל עבר. אני עומדת בצד ולא נסחפת בין כל המעריצים. אני אוהבת לקבל את מלוא תשומת הלב שאני זקוקה לה בפרטיות. "היייייי, ילדות יום הולדת!!!!!!" הוא מנופף אלינו בידו ומסתכל עלינו מזווית העין. אני צוחקת ומנופפת לו בחזרה. הוא נראה נהדר עם התספורת החדשה שלו. צעיר יותר בעשור לפחות. אני לא יכולה לחכות לרגע שהוא יגיע אליי ואוכל להודות לו על כל מה שעשה עבורי היום, אבל מנסה להיאחז בטיפת הסבלנות שנותרה לי, למען הרושם הטוב.


"יום הולדת שמחחח!" הוא רץ אל שתינו ותופס אותנו בשתי ידיו, אחת מכל צד. אני מתרפקת עליו והזר שעל ראשי מתחכך בלחי שלו. בלי לחשוב הרבה אני שולחת יד ומלטפת, הלחי שלו רכה וחלקה כאילו הוא הרגע התגלח. הוא מנער את הראש שלו ומניד בחיוך. אני מחבקת אותו שוב. הוא נראה מרוצה, הוא שואל איך עבר עלינו הערב ואם נהנינו מהשיר שהם הקדישו לנו על הבמה. אני מודה לו בפעם המאה. על חמישה עשר סנטימטרים של עקב אני כמעט מגיעה לגובה העיניים שלו. אני שולחת יד ומלטפת את צווארון הג'קט שלו. תוך כדי שיחה אני מעבירה יד אוהבת על הכתף שלו. מסתכלת עמוק לתוך העיניים התכולות שלו. הוא מדבר בהתלהבות, ולא מפסיק לחייך אליי. "אני אוהבת את התספורת שלך!," אני מציינת בהתלהבות. הוא נראה מוחמא. "אני אוהב את הזר שלך!", עכשיו תורי להיראות מוחמאת. אחרי כמה תמונות הוא פותח בשיחה שוב; "תשמעו, אנחנו עורכים מסיבה באחד המלונות פה, זה לא רחוק," הוא מחווה בידו על נקודה דמיונית אי שם באופק. "את יכולה למצוא את הכתובת אונליין," הוא מסמן בידיו תנועה של אצבע הגוללת מעל מסך של סמארטפון. "אז אני הולך לשם, ונתראה בהמשך," הוא שולח אליי חיוך אחרון ונעלם במורד הרחוב.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אני משחררת את השפתיים שלי ממנו. אני מרחפת.

אני מתחרטת שלא לקחתי את היד שלו ביד שלי, אז בסוף אוגוסט, ברחובות אוסלו. עמדנו כל כך קרובים, חצי מחובקים. הראש שלי נשען על הכתף שלו, כף היד שלי מרפרפת סנטימטרים ספורים מכף היד שלו. שנייה לפני שאני לוקחת את היד שלו אל מול הקהל הרחב אני נעצרת.

אני מתחרטת שלא אמרתי לו כמה אני אוהבת את העיניים הכחולות שלו, אז בבר, אי שם במרכז קופנהגן. ישבנו צמודים על ספה עגולה וצפופה. הראשים שלנו נצמדים. העיניים שלו כל כך קרובות. ריסים בהירים ממסגרים את הכחול הטהור הזה. ואני טובעת.

אני מתחרטת שלא נישקתי אותו חזק יותר. בסוף המסיבה שהוא עומד מולי אחרי שלוש פעמים שאמרנו להתראות, מתקשים להיפרד. אני רצה אליו ומטילה את כל משקל גופי על החזה שלו והוא תופס אותי בידו הפנוייה, אני נועצת את השפתיים שלי בין הקצה השמאלי של הפה ללחי השמאלית  שלו, מכווצת אותן בחזקה. לרגע אחד רק הוא ואני במועדון ההומה.


אני מתחרטת שלא הטיתי את השפתיים שלי קצת יותר ימינה.... לכיוון השפתיים שלו. אני משחררת את השפתיים שלי ממנו. אני מרחפת.

אני מתחרטת שלא אמרתי לו שאני אוהבת אותו.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

26 ביולי

השעון הדיגיטלי שעל מסך המחשב שלי משתנה ל00:00, התאריך מורה על ה26 ליולי

עוד 30 ימים ואני בדרך אליך ♥

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

"אוי אלוהים, התקלת אותי"

אני סמרטוט. נזרקתי בפעם הראשונה ואני שבורה. כבר שבוע שאני שוכבת במיטה ובוכה. אף אחד לא מצליח לנחם אותי. פשוט אף אחד. 20 הודעות פתוחות בצ'אט שלי ואני לא רוצה לדבר עם אף אחד מהם... הם לא מבינים אותי. נמאס לי מהם. עם כל הרצון הטוב אני לא מסוגלת לשמוע את הקלישאות שהם מנסים למכור לי.

שעת לילה מוקדמת ואני נכנסת למיטה ובוכה. חושבת, מי לעזאזל יכול לעזור לי. הבן אדם היחיד שרציתי בחיבתו זרק אותי והלך לאחרת, הוא כבר לא מדבר איתי. אני צריכה רק שמישהו שאני אוהבת ומעריכה מאוד יגיד לי משהו קטן כדי לנחם אותי, ואז אני אהיה בסדר. החברות ואמא שלי מקסימות, באמת דואגות וזמינות בשבילי תמיד. אבל אני מחפשת אמפתיה אחרת.... אני צריכה מישהו נייטרלי, חכם, בעל ניסיון, מישהו שאני אוהבת ומעריכה מאוד, אני אשמע כל משפט קלישאתי שיהיה לו להגיד. אבל מי? אני מניחה שוב את הטלפון ושוכבת בחושך. הדממה הורגת אותי. חייבת עכשיו שמישהו ידבר איתי.

אני פתאום נזכרת בו. בטוח יהיה לו משהו חכם להגיד. בבכי אני נכנסת לצ'אט שלו "אני לא מסוגלת להתמודד עם האובדן הזה, אני משתגעת, ואף אחד לא מצליח לנחם אותי" אני כותבת לו בדרמטיות. תוהה אם בכלל רוקסטאר ברמה שלו יטרח להגיב על הודעה כזו. מייד אני מניחה את הטלפון בצד ולא מסוגלת לפתוח אותו יותר. בבוקר אני רואה את התגובה שלו "אוי אלוהים, התקלת אותי", הוא מבקש לדעת פרטים ואני מוסרת, הוא עונה לי בכמה משפטים חכמים שמעודדים אותי. כשזה מגיע ממנו זה מחייב אותי לחייך. אני מתמלאת באנרגיות חיוביות. מה שעשרות בני משפחה וחברים לא הצליחו לעשות בשבוע הוא עשה בין לילה. עברו חודשיים, הספקתי לנסוע לטייל בארצות הברית ולחזור. לחזור להודעה ממנו "היי... איך את מרגישה עכשיו? מקווה שיותר טוב..." איך הוא זכר? להיות עקבי איתי? לוודא שבאמת אחרי כמה חודשים אני מרגישה בסדר? איך הוא זכר? הוא כוכב רוק, יש לו להקה עכשווית ופעילה והם עובדים קשה, אין זמן לשטויות. זו חידה בשבילי. הוא זוכה בעוד נקודות זכות. הוא מתעניין בשלומי ומוסר ד"ש חם לאחותי.

הוא יכול להצטלם איתי עשרות תמונות, להזכיר את שמי על מאות במות, לרוץ אליי בזרועות פתוחות אלף פעמים ולאסוף אותי למיליון חיבוקים, אבל שום דבר, שום דבר לא ישתווה למה שהוא עשה עבורי כאן. הוא הציל את הלב שלי. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

השדרן בגלגלצ נושא עליהם נאום

כבר חודש שאני חורשת למבחן ענקי באנגלית ואין שום דבר שיכול להוציא אותי מהחדר. חוץ ממנו, כמובן. בצהרי יום שישי של סוף יוני אחותי פותחת את דלת הממ"ד שלי בשלווה ומודיעה ש"השדרן בגלגלצ נושא עליהם נאום", אני בטוחה שהיא עובדת עליי אבל בכל זאת הולכת אחרייה לסלון בהלם מוחלט עם העט ביד שלי. כבר חודשים שאני שולחת לגלגלצ סינגלים מהאלבום החדש של הלהקה, שיצא בתחילת 2018 וכלום, שום דבר לא שודר, למה דווקא עכשיו? השדרן מהלל את הלהקה ובמיוחד את אחד הלהיטים ההיסטריים שלהם שחגג פה בשנת 2004 ואין מישהו שלא מכיר את הריף הגאוני הזה של הגיטרות, אני בעננים.

הוא משדר את אחד הסינגלים בסדר אקראי ואני מופתעת אבל מגבירה את הווליום ונשארת לשמוע, ואמא שלי מתלהבת, "הם שרו לכן את השיר הזה?" אני מציינת לפנייה שהוא אפילו שר לי שורה מהשיר (לא נעים לי להגיד לאמא שגבר בשנות הארבעים שר אליי "שוכב במיטה שלך" לפני קהל של מאות איטלקים, למרות שזה היה לגמריי מגניב).

אני מאזינה לדקה האחרונה ונעלמת לחדר שלי עם העט הורוד עדיין ביד שלי, עם הערכה גדולה יותר לרדיו הישראלי ממה שהייתה לי לפני ארבע דקות.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

השם שלו בכל מקום

השם שלו בכל מקום; על מבנה של מרכז קניות בברלין, על שלטי חוצות ובתי עסקים ברחבי העולם. גם בישראל, כבר נתקלתי בו מתנוסס על שלטים ובניינים בשלושה מקומות שונים בעיר שאני גרה בה. הוא נמצא בכל מקום. אני מכירה לפחות שלושה חברי להקות שונות בעלי אותו שם. אני תמיד מתבלבלת ומחפשת אחר שם המשפחה כשמישהו מהם מוזכר באיזו כתבה, שמא ציינו את הסולן שהבעלות עליו היא שלי. התחביב שלי לטוס להופעות כל כמה חודשים גרם לי לנטוש תחביב ישן - לקרוא ספרים, ודווקא בספר הראשון שאני לוקחת לידיים שלי, אחרי כארבע שנים של התנזרות, מוזכר צעיר בריטי יפה תואר עם... השם שלו. אני משתגעת? אני מגלגלת את השם שלו על הלשון שלי. את השם המלא ואז את השם המקוצר. זיכרון ישן מרחובות ציריך מציף אותי; השנה היא 2015 והרגע חגגתי עשרים ואחת, ופגשתי בו בפעם הראשונה. הוא עומד מטר ממני וחותם לאחת הבנות על פתק נייר, כשאני רואה שהוא עומד לסיים אני קוראת בשמו ותוך שנייה הוא מגיב, המבט המבולבל שלו מתמקד בי, העיניים התכולות שלו בוהות בחומות שלי והגבות שלו מתרוממות בהבעת שאלה, זאת הפעם הראשונה שקראתי בשמו בנוכחותו ולא מתוך ציוץ או שיחת טלפון. השם שלו יפה מכדי לא להתייחס אליו, הוא פשוט וקל להגייה. לדעתי, זה ממש כמו מותג. יש סולן בלהקה בריטית עכשווית באותו השם, ההבדל ביניהם הוא שמיים וארץ, ובכל זאת, תמיד הם מזכירים לי אחד את השני.

אני מריצה חיפוש בגוגל ומגלה שמקור שמו בא מיוון. זה מתחבר מצויין כי הוא ממוצא יווני. 'בינלאומי, טרנדי' מציין האתר. 'אנשים בעלי כישרון, כריזמה וחוש הומור, צעירים לנצח'. קלעו בדיוק. זה שם עתיק, אצילי ויפהפה שהקיצור שלו הרבה יותר אטרקטיבי לטעמי. אני חושבת שאם תהיה לי בת אקרא לה בשם הזה, למרות שהוא יותר שם של בנים. לא אוכל להשוות בן אליו. לא ארצה.

מה העניין עם שמות ? תמיד רציתי שם שיישמע טוב לאוזני זרים. לא רק שהשם שלי ישראלי מאוד, אלא גם נדיר. שבועות שלמים לפני הפגישה הראשונה שלנו חשבתי בקדחתנות איך אני הולכת להציג לו את השם שלי מבלי להישמע מוזרה ולגרום לו לשאול שוב, כמו ש99% מהאנשים מבקשים. אף אחד, גם לא ישראלים, לא מכירים את השם שלי. כשהגיע רגע האמת, וביקשתי ממנו בביישנות לחתום על הספר שלו בשבילי, הוא ביקש ממני לומר אותו. במבוכה אני ממלמלת, מתפללת שלא יגרום לי לומר אותו שוב, כמו 99% מהאנשים שמבקשים. הוא חכם, הוא גאון, הוא יותר טוב מכולם כשהוא פשוט קולט בפעם הראשונה ומשרבט אותו בקלות. בדרך כלל אני נדרשת לאיית אותו. בתום הפגישה שלנו הוא לוחץ את היד שלי, וקורא לי בשמי (אני מצטמררת לרגע תוך כדי לחיצת היד הגדולה שלו. אף אחד, אף אחד לעולם לא ביטא אותו בכזו שלמות על הפעם הראשונה), "היה נעים להכיר אותך". כל זה טוב ויפה. מי ידע ששלוש שנים לאחר מכן הוא יציג אותי לקהל ברייטוני שלם, ושוב יבטא את שמי הישראלי הנדיר בשלמות של מישהו ששמע את השם הזה פעם אחת ויחידה בחייו לפני שלוש שנים....

הבאתי לו ספל במתנה. על הספל חרוט השם שלו, בעברית. השם שלו, המילה הכי מוכרת לו, המילה היחידה שהוא שמע מהרגע שנולד ועד היום, מי יודע כמה פעמים ביום ? על הספל, היא כלום. היא זרה לו לחלוטין, כאילו כתובה בסינית. "זה עברית ?" הוא שואל אותי בסקרנות. ציור קטן של מיקרופון בתחתית הספל מרמז לו שהספל נושא את שמו. חודשיים לאחר מכן ואני מקבלת הודעה מידיד אמריקאי שפוגש אותו בהופעה, "הוא סיפר לי שהוא הניח את הספל שנתת לו במטבח שלו". ספל תה פשוט ולבן, שעליו חרוט השם שלו, היפה, בשפה זרה, והוא מוצב איפהשהו במטבח בתוך לונדון.

השם שלו בכל מקום.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מזכרת מתוקה

מרץ 2018

השעה אחת לפנות בוקר ואני נמצאת בבר אי שם במרכז ברלין. 'אפטר פארטי עם חברי הלהקה' נכתב בכרזה שהופצה ברחבי המדיה. השם שלו מצויין ראשון באותיות גדולות.
אני מכריחה את אחותי להזמין לי בירה. "אני לא יכולה לפגוש אותו ככה, אני חייבת להשתחרר". הבר הצפוף מתחיל להתמלא עד אפס מקום... המסיבה מתחילה.

הראש הבלונדיני שלו לא נראה באזור, ואני מתאכזבת. אבל המסיבה מגניבה, הקלידן והמתופף שלו מביאים יופי של מוזיקה ומקפיצים את הקהל המצומצם. קונפטי בצבע כחול שאחד מהם מפריח בקול תרועה נדבק לקצה הפלטפורמה שלי ואני מגלה אותו רק ימים אחר מכן.... מזכרת מתוקה.
אני מבינה שהוא כבר לא יגיע הלילה. אני מסתכלת אונליין ומגלה שההזמנה שונתה, ושמו אינו מופיע שם יותר. דקות מאוחר יותר, אני שומעת את שמו מבין קטעי שיחה של אחת המבלות וחבר צוות, "העשן במסיבות האלה לא עושה לו טוב" אני יודעת שהוא סובל מאסתמה.
השעה שלוש לפנות בוקר ואני גמורה מעייפות. העיניים שלי נעצמות על רחבת הריקודים. אבל אני ממשיכה לקפוץ על חמישה עשר סנטימטרים של פלטפורמה כאילו החיים שלי תלויים בכך. דוחה את הקץ. בעוד שעה אני כבר אהיה בשדה התעופה, בדרך לארץ. אני רוצה לראות אותו. זה לא יקרה הפעם הזאת.
אני מתקרבת לעמדת התקליטן, מחווה בידי לעבר המתופף, מנסה לגבור מעל לרעש הנוראי "אנחנו עוזבות!" אני קוראת לעברו, מצפה לנפנוף או הנהון. הוא מיד תולה בי מבט רב משמעות ומחווה בתנועת יד חדה לעבר הכניסה של העמדה, מרמז לנו להיכנס. "בנות, תודה, היה כל כך כיף איתכן השבועיים האלה. נתראה בקיץ, כן??" הוא מחבק כל אחת מאיתנו, זה גורם לי להרגיש חשובה ואהובה....וגם קצת אטרקטיבית. לבסוף הוא מדביק נשיקה מצלצלת על כל אחת מהלחיים שלנו ומאחל דרך צלחה. אנחנו רצות החוצה ותופסות מונית. היעד הבא הוא ישראל.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

התאהבתי בכוכב רוק

התאהבתי בכוכב רוק.

זה נשמע פתטי. זה נשמע הזוי. בכל פעם שהוא נראה באזור אני מברישה את השיער שלי באצבעותיי ללא הרף ומסדרת אותו, לוודא שאני נראית טוב. בכל פעם שהעיניים שלו עליי, אני מחייכת בביישנות כשהלב שלי דופק על 200. אחרי כל תנועה שלו העיניים שלי עוקבות. כשהוא בסביבה אני מנסה לשלוט בעצמי כמה שיותר, להיראות מעודנת, יפה ונשית. שבועות שלמים ביליתי במדינות זרות, שעות על גבי שעות באלפי תורים. בחושך צעדתי שעות על עקבים של עשרות סנטימטרים על מנת שאיראה טוב ליד ה1.80 שלו. בשלג קפאתי שעות בלבוש דקיק, על מנת לצאת יפהפייה בתמונה. כשהוא מעניק לי תשומת לב על הבמה, וכולם מסביבי בוהים בי אני מנסה להגיב באדישות כאילו זה לא מזיז לי. כשהוא שולח ידיים מהבמה לקהל ונותן כיפים למעריצים אני לא מושיטה את היד שלי, אפילו שהוא מושיט את שלו אליי. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני יותר מידי להוטה. המילים נעלמות מפי כשהוא עומד סנטימטרים ספורים ממני. כשהראש שלי נשען על הכתף  שלו אני מחייכת ועוצמת את העיניים. המוח שלי ריק לגמריי כי אין לי על מה לחשוב. הדבר הכי חשוב נמצא פה איתי. אני מאושרת. אני מושכת את החיבוק לעוד כמה שניות והוא סבלני, מוכן להתנתק כשאני אהיה מוכנה. עוד כמה דקות אני אקרא בשמו ואבקש עוד חיבוק. ואחרי כמה דקות עוד אחד. אני פשוט אוהבת אותו. בתמונות היד שלי מונחת על החזה שלו בגאווה, אני מרגישה את החזה שלו עולה ויורד בנשימות קטנות. הוא לידי והוא כל כך... חי. "אני שונא חיבוקים!!!!" הוא דואג ליידע את כל המעוניין. אבל בשנייה שהעיניים שלו תופסות את המבט שלי, שנינו יודעים שאנחנו הולכים ליפול אחד על השני בחיבוק, זה הפך לדפוס הקבוע שלנו. לפעמים אני חושבת שהוא דואג לנו כאילו היינו הבנות שלו. בכל זאת, גילו כפול משלי. לפעמים אני מייחלת באגואיסטיות שלא יהיו לו ילדים לעולם. אני לא אוכל לשאת בקנאה. אני אהיה הילדה שלו מתי שרק ירצה, לנצח.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
123
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל midnightshowtix אלא אם צויין אחרת