00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בסופו של דבר

אני בסך הכל רוצה לדעת לעשות אהבה.

בלילות הקשים בהם האור היחיד שהיה בקצה המנהרה היה פס הדלת החצי מוגפת בחדרי, והאפלולית שהגיעה מהמסדרון, חשבתי שלעולם לא אצליח..

מבטים בראי על צלקות שחוזרות אחת לכמה זמן לתחיה לא מותירות שום צל של ספק.

אני, בסך הכל, רוצה לדעת להיות ראויה למעשה אהבה. 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

כמה מתחשק לי

להרגיש יפה. 

להביט במראה על הילדה הקטנה שבי, זו שמלאה בצלקות ולהגיד לה שהיא יפה. 

שלא משנה מה אמרו לה.

לא משנה מה עשו בה. 

היופי הזה לא נפגם לעולם. 

שהצלקות הן עיטורי גבורה, גם אם לרגע, הן הביאו את הניצחון שלהן במלחמה.

והיופי הזה הוא הכי עמוק שיש, לא שטחי, לא יופי פלסטיק.

אלא יופי אמיתי, כזה שרואים אותו בעיניים שספגו כל כך הרבה דמעות עד שהקרקע שבהן הצמיחה שורשים חזקים של תקווה.

תקווה מהולה במלח של כאב. 

מתחשק לי להרגיש יפה, להביט במראה גם על הילדה הגדולה שבי כיום, זו שמלאה בצלקות, ולהרגיש את היופי הזה שלא משנה מה אמרו לי, או מה עשו בי, לנסות ולהרגיש שהיופי הזה לא נפגם לעולם.

להתגאות בצלקות במקום להחביא אותן. 

ללטף את השורשים של התקווה, להרגיש מוגנת, עטופה, אהובה. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לא טעימה לי

הבדידות.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

היא אמרה לי

שהיא רוצה למות. 

והסתכלה אלי בעיני הזגוגית הגדולות.

העיניים האלו שמסתכלים עליהן ויודעים שהיא לא באמת כאן איתנו. היא שוב בעולם משלה, העולם שבו היא שוכחת שיש לה ילדים, נכדים, בעל אוהב, משפחה וחיים מסביבה. כמה אגואיסטי מצידי לרצות להחזיק אותה בכוח. כמה אגואיסטי לרצות לתת לה עוד נשימה, ועוד אחת. רק עוד קצת. 

כבר שנים שהיא לא איתי לסירוגין. פעם כן, פעם לא. פעם נזכרת והזיק הקטן הזה בעיניים חוזר ולרגעים עושה לי חם ונעים בלב, עד שנעלם שוב.

כשאני אומרת שכבר אין לי אמא, אף אחד לא באמת מבין. יש לי, אבל היא לא באמת כאן. היא נושמת, היא קיימת, אבל היא לא באמת איתי. היא בעיקר רוצה למות.

מתחרטת על דברים שלא עשתה, על בריאות שלא שמרה, בוכה על נקודת האל חזור הנוראית הזאת שבה מבינים שאנחנו בעצם חד פעמיים ואין איך לתקן, לאחות את השברים. 

ולי לא נותר אלא לחבק את הצער, לנסות להתיידד עם חוסר האונים. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל zvbishvili אלא אם צויין אחרת