00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הגברים בחיי: רוברט

הוא אמר שיתגעגע המון, שהוא אוהב אותי,שהוא רוצה להיות איתי לכל החיים.

הוא מצטער על מה שקרה ויודע שזה לא היה נכון. הוא יודע שמהרגע שהוא אמר "אני נפרד ממך" כבר לא היה לקשר סיכוי. 

הוא אמר שני משפטים לא נכונים ואז נלחץ מהמבט שלי. הוא חשב שהוא הרס את הכל, במיוחד כשרצה להגיד לי שהוא מאוהב או אוהב אותי. כל הרגשות התעוררו אצלו, הוא נלחץ. הוא כעס על עצמו ואז הוא אבד שליטה.

הוא אומר שזה היה חצי שעה, לי זה הרגיש כמו שעתיים.

הוא הצליח להרגע רק כשהגיע הפחד מהמילה משטרה. רק כשחשב שאצא למרפסת לצעוק לעזרה.

עם החברה הקודמת, זה תמיד היה ששניהם צעקו, אז זה פשוט היה ריב. צועקים ואז לוקחים צעד אחורה. זאת הסיבה שהוא רצה שגם אני אצעק.

הוא יודע שזה בלתי נסלח וזה לא טוב, אבל הוא ממש השתפר לעומת פעם. פעם הכעסים היו יותר חזקים. הוא למעשה שינה את זה אחרי שהיו לו בעיות בריאותיות והרופא אמר לו להרגע. 

זה קשה להסביר, במיוחד לאקסטרוורט.

הוא הרגיש חסר אונים, ללא שליטה ובגלל זה זה קרה.

כשלא עניתי זה היה כי המילים שלו לא עברו דרכי, אבל הוא מבין שכשצועקים קשה להבין.

בזכותי הוא הכיר עולם אחר, פתחתי לו צוהר לדברים חדשים. אני גרמתי לו לרצות להשתנות, נתתי לו להאמין בעצמו קצת יותר.

הוא עצוב אבל מקבל את ההחלטה שלי, לפחות עם הראש.

אם אשנה את דעתי, להגיד לו.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

יפה

תמיד ידעתי שאני יפה.

זה לא שהרגשתי את זה, זה בגלל שהיו אנשים שאמרו.

גדלתי לצד האמירה שאני יפה.

הייתה לי ילדות נוראית, אבל לפחות או לפעמים בגלל שאני יפה.

 

אף פעם לא הרגשתי נחשקת במיוחד על ידי המין השני. 

אולי רק במסיבות כשכולם שיכורים וזה תקף לגרמניה ולישראל.

 

כשהייתי בביה"ס, לא הרגשתי הכי יפה, תמיד שנאו אותי, אבל ידעתי שאני יפה.

בשיעורי הספורט כשהבנות היו רעות אליי והמורה לספורט גם שמה לב, היא אמרה לי בשקט בצד "הן מקנאות כי את יפה".

בגיל 16 כשכולן כבר התנשקו ועשו דברים אחרים, רק אני נשארתי יפה ולבד. עד שלבסוף איזה בחור פסיכופט הסכים לאתגר.

 

אני תמיד יודעת שאני יפה, אבל לא באמת מרגישה כמו משהו מיוחד אמיתי.

זה כמו קליפה כזאת שמקיפה אותי ולפיה שופטים אותי, לרב לרעה, כי אני לא מהיפות שנולדו להיות יפות, שגדלו בהרגשה שהן נסיכות.

אני גדלתי כמו נטל, אולי נטל יפה, אבל נטל שצריך לסחוב ולנסות להסתדר או לאלף.

 

אז אני יפה. ומה זה שווה כשיש הרבה מכוערות שמרגישות טוב עם עצמן כשהן מתעוררות, כשמישהו מחבק אותן, כשהן חושבות על עצמן.

אז אני יפה, יפה כ"כ שצריך לשאול אם לנשק. יפה, שבגלל זה לא תהיה נשיקה.

יפה.

לדף הרשומה

אני רוצה לחזור

חמש שנים באירופה. אירופה נמאסה עליי.

לא עזבתי את הארץ כי נמאס לי, סתם הייתה לי הזדמנות. לא שנאתי שום דבר, זאת סתם הייתה החלטה ספונטנית.

עכשיו אחרי חמש שנים, נמאס לי לענות על שאלות פוליטיות, נמאס לי להסביר על היהודים, נמאס לי להצטדק למה בארץ זה ככה והכי נמאס לי זה להסביר איך זה שאני יהודיה למרות שיש לי עור כהה ואף קטן. נמאס לי להיות בטוחה שאני לא מהודו, נמאס לי תמיד להסביר.

כמה כבר אפשר להיות האחרת, כשאני גם ככה תמיד הייתי אחרת אבל לפחות בשפה שלי.

חשבתי שבארץ זה רע, בעיקר פחדתי להשפט כרווקה זקנה, אבל עכשיו נראה לי שלא אכפת לי. נראה לי שאולי זה עדיף להסביר למה רווקה לעומת למה זקנה, למה הצבא, למה הלימודים מתחילים מאוחר, למה עבדתי לפני שעברתי, למה 33.

נמאס לי מאירופה, נמאס מהאירופאים, נמאס מהבדלי התרבות, נמאס לי לטעות.

אני רוצה לארץ, אבל יש לי עוד תשעה חודשים לתואר.

אני רוצה לגור בתל אביב, ליד הים ושכל הגרמנים יבקרו אותי בבית שלי, במדינה שלי.

נמאס לי להיות הכי שונה. לפחות בארץ אני קצת דומה.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מסיבה

חזרתי ממסיבה. לפעמים זה מרגיש מגוחך כמה קשה חברתית ונפשית מסיבה יכולה להיות.

הלכתי עם ידיד למסיבה של חברים שלו. אני אהיה הזרה אפילו אם אנסה שלא.

מאוד רציתי וקיוויתי שאוכל להתנהל בגרמנית הפעם, בכל זאת הייתי היחידה שלא גרמניה שם.

אפילו הצלחתי ברבע שעה הראשונה. אבל אז פתאום הגיעה הבחורה ששינתה לאנגלית וזה היה כל כך פשוט וקל ויכלתי לספר כל מה שרציתי מבלי לסבך את עצמי.

לפעמים קשה להיות זרה ובכלל קשה להיות אני.

מסיבה בסך הכל.

וגם הייתי ממש פתוחה לגרמנית ביחס לעצמי, בקבוצה, בלבד, בלהקשיב.

אולי אני מרגישה רע כי דניס, הידיד, רצה שלא אספר משהו בסוף, כבד לו מידי הנושא... 

אולי זה בגלל הבחור שרציתי לשמור על קשר ידידותי איתו, שאמר לי שאין לי מה לשמור על קשר איתו.

אולי זה הבחור שבחר לכתוב על היד "אללה אכבר" כי הנושא היה האולימפידה במינכן והוא בעצם הטרוריסט.

לא יודעת. היה לי קשה. וקל ומשכנע לכעוס עליי, איכשהו להחליט שאני זאת שטעיתי במה שאמרתי או עשיתי.

אני בוחרת לאהוב אותי. לשמוח שהלכתי, להיות גאה בשיחות שהצלחתי.

אני אבחר להרגיש טוב, גם אם זה יקח זמן, גם אם עכשיו אני מרגישה דחויה.

לפעמים זה קשה, אבל עדיין חשוב לנסות והכי חשוב זה לאהוב אותי אחרי זה. 

לומר לי מילים טובות, לא לכעוס על עצמי.

קשה להיות זר. אין מה לעשות. 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

פה ושם

כמו תמיד לחזור מנסיעה בחזרה לבית (במינכן) זה משונה.

כמו תמיד אני מרגישה מפוזרת בעולם. כאילו שחלקים ממני חיו ונשארו שם, איפה שהייתי ואני קצת מתגעגעת אליהם.

כמה תובנות של הדרך גרמו לי לדמוע ברכבת. הכל בסדר, לא משנה איפה אני, יש לי אותי.

אנשים מתחלפים, מפגשים מסעירים נשכחים ומי איתי אם לא אני. והאני החדשה היא טובה אליי, היא אומרת רק מילים טובות, מלמדת אותי לאהוב.

קודם כל אותי.

שוב מביחד ביחד שהוא קצת חונק אבל גם קצת נעים, נשארנו שתינו ואני כבר לא מפחדת ממנה. היא זו אני.

גם לבית המוכר צריך להתרגל. כבר לא מיטות במלונות חמודים, אלא המיטה הכי נעימה בעולם שהיא שלי ורק שלי.

הנה אני פה וגם שם, כיף לטייל אבל לוקח לי זמן למצוא את המקום שלי מחדש. 

אולי הפעם אמצא מקום חדש יותר טוב בשביל המקום שלי, הזמני.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל isjass אלא אם צויין אחרת