44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"מוות" נמצאו 9 פוסטים

הגן של דנה

זה אחד המקומות האהובים עלי בטבריה. רוחות ההרים מלטפות את העמק, ובכניסתו פורחת אורנית לוהבת. הגנן שבחר בוורדים האדומים התעקש על מין חזק במיוחד, שריחו מפולפל ולא רומנטי, וגם על קקטוסים עם קוצים פרחוניים ופרחי שעוונית. יש אזור קטן של דשא, ויש קשתות מתכת מפוסלת עם דוגמא של תפרחות קאלה וענבים. הניחשתם היכן מקום זה? זהו הגן לזכרה של דנה בנט. יש מעט מאוד מקומות שקטים מרכזיים כל כך- בערים הגדולות, ובטבריה בפרט: המצבה לזכרה עומדת באבן שחורה, מתארת את קורותיה. הגן הזה שהוקדש עבורה הוקדש ביותר ממובן אחד. היא עדיין חיה שם, מרחפת בין האור והחשיכה. אין לה ברירה. הגן הפיסי נפרד מגן הרפאים שנבנה שם. בין השמשות, בליל זה הופך להיות הגן שלה ושלה בלבד. היא מארחת את החיים לעיתים רחוקות. המכשפות והאנשים הרגישים רואים זאת- מין הילה כסופה המכסה את המקום, כאילו היא לוגמת את אור הירח. גם באור יום, שכבה סגולה אפלולית אופפת את המקום- ומעטים האנשים שבוחרים לשבת על ספסליו המוצלים זמן רב. את הגן הזה ראיתי נבנה לאחר מציאתה של דנה בנט סמוך ליום העצמאות ב-2009. לא שמחתי עבור דנה. עוד לפני כן, כאשר אבי היקר החליט להשוויץ בכוחותי הוא גרר אותי למפקד המשטרה של טבריה באותו הזמן. פגשתי את אימא של דנה, והיא נתנה לי תמונות ושברירי אנרגיה. כבר אז הרגשתי מחסום. הנקרומנסיה שלי גילתה לי חשיכה ומים. לא מעבר לזה. הייתי אז צעיר יותר בכישוף, ולא ידעתי ולא רציתי לדחוף קדימה. קיבלתי גם תחושה של בושה עמוקה, של תחושת חרטה- הגופה לא רצתה להימצא. איך מתמודדים עם רצון כזה של גופה? האם משאירים את העולם באבל בעת שמקיימים את רצון המת או מספקים את רצונם של עולם המתים ומפוגגים את קשר האתרי הרך הזה? נותרתי אפוא, ללא תשובות. הסרתי את המקרה מסדר היום שלי והמשכתי בעיסוקים אחרים. המקום הזה, שבו מצבת הבזלת עומדת עם מילים שאיש לא קורא, בשפה עברית לא תקנית, מזכיר לי את הבדידות- כאן בעידן הממוחשב הזה אנשים בודדים כל הזמן. כן, חברים מבית ספר תיכון וצבא נמצאים בפייסבוק ובשאר האתרים הללו, אבל כל איש יש את הגן המבודד שלו. אולי רק רחל המשוררת זכרה זאת בשירה "גן נעול", שנכתב כי היא עצמה סבלה משחפת, שבה נדבקה ממטופלים להם היא החליפה מצעים ושפכה סירי לילה כאחות: מי אתה? מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות? ועיניים, אך תמתנה
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מדוע יש צרות בעולם?

האישה הזיעה ודיממה... המגיפה הנוראה קרעה את גופה. אופון הביט בה, בזמן שהיא מכוסה שמיכות. למרבית המזל, לא היה נר לרגליה. זה אמר שהוא יכול היה להציל אותה. הוא קרא לילדה הקטנה ששיחקה בחוץ. "את אנאנאגו הבת של האישה החולה הזו?" הוא שאל. היא הנהנה. "האם את אוהבת סוסים, ילדה? הסוס שלי אוהב ילדות קטנות. אנא לכי להביא את התיק שלי מהסוס כי איני רוצה לעזוב את אימך. הוא לא יפגע בך." הילדה מיהרה להביא את התיקים מהסוס. השמש מיהרה לשקוע. הילדה הביאה שני תיקים שהיו קשורים לסוס כי היא לא ידעה לאיזה התכוון המרפא. הוא הוציא צמח מסתורי וניקה את גופה של האישה באמצעותו. החום נשבר מיד והיא נרדמה לשינה מרפאה. המרפא לקח בד לבן ואסף את הצמח שמכיל עכשיו את המחלה, כי הוא היה מיודע במלאכת הכשפים ורצה לכלוא את נשמת המחלה הזו לנצח כדי שלא תרוץ בעולם ותפגע באנשים. הוא הכניס את הבד המגולגל לתיק השני. לפני שנים רבות, איקו (מוות) סבתו של אופון פנתה אליו ולקחה אותו לטיול מסתורי ביער. היא לקחה אותו לפני עץ אירוקו גדול, ואמרה: "כאן האלים ירדו פעם ראשונה לעולם. כאן הכוח שלי עלה ונשבר וכאן אנו נעשה את העיסקה שלנו." אופון המתין להסבר. "הנה אני מוסרת בידיך צמח מופלא שגדל ליד עץ האירוקו, ולמרות שכאן הוא בצורתו הקדושה ביותר, הוא צמח נפוץ וגדל בכל מקום. אם תשתמש בו כדי לנקות את גוף החולה, ואפילו יהיה זה חולה אנוש ביותר שכל שאר המרפאים יכשלו בריפוי שלו, אתה תצליח לרפא אותו." אופון לקח את הצמח והמתנה הנפלאה, אבל לא בטרם איקו סיפרה לו על התנאי הנורא. "יש אנשים שהם שייכים לי והם צריכים למות. אלו הנדירים, אתה תראה נר לרגלם, ואותם לבדם, אסור לך לרפא." האישה שאופון ריפא נעה והתעוררה. היא הודתה לו בחום ואמרה לו שאין לה איש בעולם, ואם השכנים שלה לא היו טובי לב ונדיבים וקוראים לו, היא הייתה מתה. האישה הניחה את ידה על אופון וביקשה ממנו שיהיה הסנדק של ביתה אנאנאגו. הוא הסכים, וכך שתי המשפחות אוחדו. אופון, אנאנאגו ואימה. הזמנים היו קשים מבחינה כלכלית, ובכפר הקטן, אימה של אנאנאגו לא מצאה עבודה. היא שקלה זאת מול עצמה ופנתה לאופון: "אני רוצה ללכת לעבוד, אבל אני חוששת שלא אוכל לקחת את ביתי עימי. האם תשמור עליה בזמן שאני מחפשת עבודה במקום אחר?" אופון אמר לה: "אני מכשף, אני יכול להשתמש בכשפים עבורך, או להתפלל לרוחות
לדף הרשומה

נאנא בורוקו ואובטלה

נאנא בורוקו היא השומרת של שערי המוות, ורק היא והנשים המשרתות אותה רשאיות לדעת מה נמצא ב"צד השני". אובטלה בער בהשתוקקות לדעת מה נמצא מעבר לשער- כי לשם כל היצירות שלו יגיעו בבוא הזמן. לפיכך הוא תיכנן ומצא דרך לגלות את הסודות הללו: הוא לבש שמלה לבנה, ועטה את ה"אדה" הכתר שעליו חרוזים שמסתירים את הפנים שמלכות היורובה חובשות. הוא הצטרף לתהלוכה הצועדת אל השער. בדיוק לפני שהוא עמד להציץ ולראות מה יש בשער, נאנא גילתה את זהותו האמיתית. "אהא!" היא הדגישה. "אובטלה כה סקרן ללמוד את הסודות שלי עד שהוא מתחפש לאחת מהכוהנות שלי! עבור הטירחה שלך אני מכריזה שאתה בהחלט תגלה מה נמצא בצד השני, בממלכת המוות וגם, עם המטה שלך אתה תחליט את הגורל של כל אלו שעוברים בדרך הזו. אבל, המחיר עבור הידע והכוח הזה הוא שאתה תמיד תתלבש כאישה, ותקבל מן המאמינים שלך עופות, עיזים ושאר חיות שהם ניתנות באופן מסורתי לאורישות נשיות. " וכך היה שאובטלה מוצגת גם כאישה. הנוכחות שלה מורגשת ברגעים הקשים ביותר, כמנחמת ומושיעה היא מעניקה לאנושות מנוחה נצחית ולא מופרעת. הערות: נאנא בורוקו היא אורישת היצורים החד תאיים. היא יצרה במו ידיה את החיידק הראשון, ובהחלט בבלו-איה הוא הילד שלה. היא האם הפרימורדיאלית המקורית. לאחר שהעולם קיבל שליטה אנושית, היא פרשה ממנו. היא מתעבת ציוויליזציה, טכנולוגיה ומתכות. אוגון הוא אויבה בדם. יצורים מתוחכמים עם שיניים, ציפורניים ושאר טכנולוגיות שרידה מתקדמות מייצגים את התערבותו של אוגון בבריאה, וזו הסיבה שהיא פרשה ממנה. היא מייצגת טבע פראי, טהור שאינו מושחת על ידי אדם. היא גרה בביצות, בשלוליות ואוכלת מזון טבעי מאוד, פירות וירקות וגם- בעלי חיים הנחנקים בצורה טקסים בשבילה- דמם, (דם זה המצאה של אוגון) אינו נשפך על האדמה. היא מתעבת יחס שאינו נאות לנשים, ואחראית לפיריון. נשים רבות באו לבכות בפניה על מקרים של אונס והתעללות. העונש שנאנא בורוקו רקחה עבור האנסים והמתעללים היה ברוטלי וחסר רחמים. היא מרפאה מחלות חיידקיות ומסירה טפילים. בברכה, ארדן של הגן.
לדף הרשומה

אורונמילה עושה שלום

לאורונמילה הייתה אישה קשה ודעתנית במיוחד בשם אלווה. יום אחד לאחר שאורונומילה עשה חיזוי באורקל איפה, נאמר לו שעליו לבצע אבו- או הקרבה לאלווה. בנוסף צווה עליו שלא להתמקח על המחירים של החומרים של האבו. הוא בדק את מחסני הבית ולשמחתו נתגלו כל חומרי האבו, מלבד אחד- סוג של חולדה נאכלת גדולה שמשמשת לפולחן בניגריה. הוא שלח את אלווה לשוק לקנות חולדה, צייד אותה בכסף רב וביקש ממנה שלא להתמקח על מחיר החולדה. אלווה צעדה בצעד בטוח לשוק. בשוק היא ראתה מוכר עם חולדה, והיא ראתה את המחיר המגוחך בגובהו. מיד באופן מוכשר היא התחילה להתמקח איתו, המחיר ירד ועלה ולבסוף הוא עדיין היה גבוה לטעמה, אז אלווה בחרה ללכת למקום אחר לקנות את החולדה שלה בשוק. בזמן שהיא מסתובבת בדוכנים ומפשפשת הסתבר לה שזו הייתה כנראה החולדה האחרונה בשוק. בזמן הזה, נכנסו לשוק שלוש נשים. אשתו של המוות, אישתו של בבלו-איה, אשתו של חוסר מזל, ואשתו של לגבה. כולן חיפשו גם הן חולדות, והן התמקחו אחת אחרי השנייה עם החולדה, ולבסוף, שלוש מן הנשים בחרו כמו אלווה לקנות את החולדה במקום אחר. כולן חוץ מאשתו של המוות: איקוג`וג`ו. היא הבטיחה לעצמה לחזור עם חולדה הבייתה. בזמן שהיא מוציאה את ארנקה, אלווה שכבר הבינה שאין שום חולדה אחרת, כאילו התממשה משום מקום ונתנה למוכר את התשלום שהיא סיכמה עליו איתו מלכלתחילה- וחטפה את החולדה מן הדוכן. מיד איקוג`וג`ו וכל שאר הנשים התחילו לצעוק על אלווה ועל התנהגותה הנלוזה. מגנה על החולדה בידיה, היא רצה חזרה לבייתה- לאורונומילה. היא סיפרה לו על מה שקרה בשוק. אורונמילה הבין שכל הנשים כבר חזרו לבעלים שלהם וסיפרו להם על התנהגותה של אלווה. וכך היה, כל אישה בכתה לבעלה על ההתנהגות של אלווה, וכל הבעלים נפגשו בצומת דרכים: מוות, בבלו-איה, חוסר מזל ולגבה. הם החליטו להשיב לאורונמילה כגמולו, על כבודם של גברים והם חימשו את עצמם בכלי נשק איומים. אבל אורונמילה האל של החכמה כבר ידע את הפתרון: הוא חילק את החולדה לארבע ועמד מחוץ לביתו. כאשר הגברים באו אליו חמושים, הוא ציין שהוא חיכה להם, והסביר: "הסיבה למה אלווה התעקשה לקנות את החולדה היא, בגלל שהיא רצתה לעשות טקס קורבן לכל הנשים שלכן, ולא רק שאחת מהן תזכה. לפיכך, החולדה עומדת מחולקת כאן לארבע." הגברים ששמעו את הסיבה של אורונמילה- הודו שהם באו להכות אותו, אבל אם הוא
לדף הרשומה

לדבר על ההולכים בדרך

החלטתי לפרסם את הטקסט שכתבתי ודיקלמתי באזכרתה של סבתי...   "חלפה עברה עונת פריחת השזיף... אך האמן רשאי לזמן אותה מנפשו חזרה לחיים". לינג שיאו 1832. העולם התנפץ. העולם התנפץ ואני אפילו לא הבאתי את עצמי לחוש זאת. הייתי באוטובוס- בדרך למבחן מיותר בקורס קנטרני בנושא אמנות יפן. זה היה מועד ב'- ורבים אלו שהחליטו בסופו של דבר לוותר על הנקודות המעטות שמועד ה-ב' יכול לתת להם, אבל אני בחרתי לנסוע. אימא התקשרה. "סבתא במצב קשה...היא כנראה לא תצא מזה." אני הקשבתי ונתתי צליל של אישור.  ניתקתי את השיחה- ובראשי העברתי שוב, כמו מנטרה את השמות של היצירות האמנותיות מתקופת היאן לקאמקורה. אתם בוודאי חושבים שזה לא אנושי להתנהג ככה, איך הוא יכול לחשוב על פסלים של רוחות רעות בזמן שסבתא גוססת? האמת, שלא הייתה לי שום מאנה רוחנית ורגשית להתמודד עם זה. יבשתי לחלוטין. כמעט חצי שעה עברה מאז השיחה הראשונה, ואימא התקשרה בדמעות. זה נגמר. אני חושב שהרגשתי סוג של קתרזיס. אני התפללתי להחיש את מותה של סבתי- היא סבלה מאוד. מוות במקרים כאלו הוא סוג של רחמים. גם אימי ציינה שהיא קראה לאביה, יצחק, שיבוא שייקח את סבתא. לבסוף רבקה קולסקי נפטרה מטביעה. היא טבעה בנוזלי הגוף שלה עצמה. נאמר לי שזה מוות קל, ולא כואב. אני מסרב להאמין. רק כאשר ישבתי בלילה, על מיטתי, ועשן קטורת ההקרבה שלי למתים הותיר ניחוח פרחוני אך מחוספס על קירות חדרי בכיתי לראשונה. "עשבי קיץ, הם כל שנותרו, מחלומות הגיבורים." באשו, המאה ה-14. ומי הוא גיבור? היום גיבור זה תואר שנותנים רק לאנשים מתים. גם ביוון העתיקה הגיבור היה זה שעשה מעשים על-אנושיים, כאלו שאדם פשוט לא יכול לעשות, ואז מוות נורא. רבקה, עם השכלה של ילדה בכיתה ט', השכלה שהיום לא נחשבת אפילו להשכלה שלמה, התגברה על שד הבורות שמגביל כה הרבה אנשים גם אז וגם היום- ולמדה במהירות את מקצוע הגזברות- היא החלה בתור תופרת ווילונות וסיימה בתור זו שהייתה חלק מתהליך היסטורי של בניית מה שנקרא היום קופת חולים מאוחדת. גם אחרי שהיא הפסיקה לעבוד שם, מקומות עבודה נחשבים אחרים רצו בה. כל זה בלי פרוטקציות, אלא באמת משהו שהיא בנתה בשתי ידיה. היא חיה בזיכרוני עדיין... לא רק מהחוויה שלי אותה. אני בתור ילד שמעתי סיפורים רבים כל יום שישי כאשר ישנתי אצלה עד יום שבת. עד
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל RainBird אלא אם צויין אחרת