44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"וודו" נמצאו 58 פוסטים

מנחות ללגבה

לגבה, או אשו, או אלגואה (ועוד שמות רבים נוספים) הוא כוח טבע של פתיחת שערים וצמתים. כבר שהייתי ילד הכרתי אותו, אבל לא ידעתי מה -הוא. לדעתי עוד בבלוג הזה תיעדתי אותו, חלומות של להיות מוקרב לפה בוער של אליל אבן כשאנשים אחרים, חזקים ממני משליכים אותי פנימה. ברחתי ממנו והוא אמר שאני אחזור... ואני חזרתי. אשו התעלולן. נאמר עליו "הוא משליך אבן מחר והורג ציפור אתמול." הכוח שלו על הזמן והחלל, שהוא מראש אשליה אנושית, הם עצומים. ואכן, גם מכשפים שאינם ממסורת הוודון, הסנטריה והפאלו מיומבה קוראים לאדון המכשפים הזה. כבר התרגלתי לכך, שלא יהיה לי אגו-טריפ בשום טקס. הוא דואג להראות שהוא נוכח על ידי עשיית מעשה שובבות כלשהו- למשל, להפיל את הגחל שמיועד למחתת הקטורת, בעודו בוער, על כף הרגל שלי. אל דאגה! זה לא כואב, זה עוקץ קצת- להראות שהוא שם, ואז הוא ממשיך לפתוח את השערים ולהבטיח שהמנחות וההשבעות שלי תגענה ליעדן. המנחה הראשונה שלי לאשו, הייתה קטורת שלושת המלכים- על שמם של שלושת המאגים שהם כוכבי חגורת אוריון. המספר שלו הוא שלוש: לייצג אשכים ואיבר מין זכרי. הצבעים שלו הם אדום ושחור- האדום מסמל את הקיום הפיסי והשחור את הרוחני- והמעבר הפשוט שלו בינהם. קטורת זו נהדרת להצלחה ומציאת עבודה והמתכון שלה הוא הפשוט של הפשוטים: מור, לבונה וקינמון. מאז כבר השתמשתי בקטורות מורכבות יותר. אשו מקבל מנחות של טבק ואלכוהול עם אחוז גבוה. הוא אוהב שמשרים פלפלים חריפים מיובשים בבקבוק רום למשל, ומגישים לו בכוסיות (בסכומים של שלוש) אבל כשיש בקשה גדולה יותר או שסתם רוצים לכבד אותו, יש להכין לו שלושה רגלי עוף (עדיף תרנגול, אבל תרנגולת תספק בעידן הזה שבו איננו שוחטים בעצמנו): המתכון שלי לעוף אשו: קטשופ, דבש, ומעט רוטב סויה. אני אוהב לערבב את התערובת הזאת עם אבקת מרק עוף אורגנית איכותית, שום גבישי ותערובת קייג`ן. אני אופה את זה בטורבו על 200 מעלות. עד שמשחים, הופך ושם את זה במקומות של בין לבין. בין ביניינים, בצמתי דרכים ועוד. בעלי חיים כמו כלבים וחתולים (במיוחד בצבעים שחורים, לבנים או אדומים) יאכלו את המנות הללו והמנחה תושלם. אשו אוהב גם פירות, ממתקים וקפה עם תשע כפיות סוכר. את המנחות הללו, אפשר לתת גם לילדים (לא אלו שאתם ילדתם- אלא של אחרים וזה ייחשב לאותו הדבר). סיפור מעניין, אחרי ששלאויה תיארה בפני את
לדף הרשומה

שטן עף ומה שבא אחריו...

כאשר הוא התקשר הוא שאל בקול רועד "אתה רוצה שאספר לך משהו מצחיק"? קולו היה עייף, חמור וכבד. כבר ידעתי שמשהו לא בסדר. הוא עבר תאונת אופנוע, רגל אחת עברה שבר מורכב שקרע את הבשר והיא בלטה החוצה... רגל שנייה... ללא תחושה. האם אימא טבע רצתה ללמד אותו לקח? זה לא ברור. אבל המילים שצפו לתודעתי היו ברורות. נוסחת המצב הבסיסית של ההודו כאן היא שטן עף. השם הוא דו משמעי, מחד מדובר באמת בנוסחה שאמורה לגרש אנרגיה שלילית בכמויות גדולות, ומאידך, מה שהנוסחא עצמה מכילה מזכיר מאוד את אותו השטן העף. כאשר התקשרתי לשלאויה לשאול אותה על הנוסחא, אחרי שראיתי לא מעט נוסחים במקומות אחרים היא חייכה בהנאה. זה זמן רב שהיא לא השתמשה בנוסחא שכזו. (אני מעורר אצלה המון נוסטלגיה באופן כללי ומזכיר לה את סבתא שלה). כרגיל היא פיזרה באוויר את הניחוח הוודאני המקורי שקרוב יותר כנראה למקור של המתכון מאשר הגירסאות המדוללות. שמן שטן עף שבעה פלפלי צילי חריפים שומשום שחור קצח וגרגרי חרדל צהוב שמן זית (ואם אין זמן לחכות לנוסחה, שמן פלפל שחור או שמן צ`ילי דרושים כאן). במקום להשתמש בפלפל צ`ילי טחון מראש, עדיף לטחון את הפלפלים בעלי ומכתש כנגד כיוון השעון עד שזה מרגיש שהכוח שלהם מתפזר בצורה טרייה באוויר. משתמשים בצ`ילי כי הוא "שורף" את הרוע, וטרי וחריף יותר יותר טוב. פלפל צ`ילי טחון מראש כבר איבד משהו מכוחו בתהליך הטחינה. הצ`ילי הוא גם ה"לגבה" של המתכון- ויש להתחיל בו כדי לייצר נוסחא חזקה. כאשר משקשקים את הבקבוק, זרעוני הצ`ילי עפים מן התחתית לחלק העליון ומייצגים את השטן העף. השומשום השחור מסמל את כוחות החולי והשינוי. הם שם כדי לרפא ולהביא שינוי חיובי. הקצח במסורת הוודון הוא מטהר חזק במיוחד. גרגרי החרדל הצהוב משמשים כדי "להציל את הזהב" או הדברים הטובים מהמצב הקשה. הצמח מושך מולקולות זהב מהאדמה. ושמן הזית מסמל קדושה שסותרת את האנרגיה השלילית במצב. לאחר הכנסת הצ`ילי ושאר הרכיבים לבקבוקון, יש למזוג לתוכו את שמן הזית, זה השלב שאם צריך את השמן בדחיפות ואין זמן לתת לזה להתבשל, יש להוסיף שמן פלפל צ`ילי חריף או פלפל שחור,  ולקדש את זה לאלים שעבורכם מגרשים את הדברים השליליים על ידי העברה בקטורת שלהם- לאחר מכן, לסגור את הבקבוקון. בחרתי נר אדום, עם חרט ציירתי את דמות השטן "עפה". כתבתי
לדף הרשומה

אורונמילה והצבר

לפני עידן ועידנים הילדים של אימא צבר היו חלקי עור וגדלו ביער, יחד עם העצים, השיחים והפרחים האחרים. מכיוון שהם היו כה שבריריים, כל הלך, או בעל חיים נתקל בהם, ושבר אותם. אימא צבר בכתה. זמן רב היא חיפשה פתרון ולבסוף רוחה מצאה את אורונמילה- חוזה העתידות של האלים. היא הלכה אליו. הוא אמר שאפשר לשנות אותה בצורה שלעולם לא יגעו בילדיה. הוא אמר לה להביא לו מחטים וצמחים אחרים מן היער וסכין חד. הוא שחט מעליה תרנגול בשביל הדם, ולקרוא לאלגואה. הוא לקח את הסכין ועשה חתכים קטנים בבשרה. בחתכים הקטנים הוא החדיר מחטים ועיסה לבשרה אבקת קסמים שהוא רקח מן הצמחים. מאותו יום הילדים של אימא צבר צימחו מחטים ארוכות ואיש או חיה לא רצו לגעת בהם. למעשה, העצים שנפצעו מילדי הצבר, בחרו לא לצמוח לידם, וכך הקקטוסים נשארו לבדם, והארץ שהייתה סביבם הפכה למדבר צחיח מחיים של צמחים אחרים. ילדי הצבר ואימם אמנם שגשגו בשממה הזו, אבל נטרו טינה לאורונמילה על בדידותם. שנים ארוכות לאחר מכן, אורונמילה נרדף אחרי האויבים שלו, והגיע למדבר. הוא חש בטוח כי הוא זכר את הדבר שהוא עשה עבור הצברים- מלכי המדבר. הוא ביקש עזרה והשם סירבו. רק לאחר שהזכיר להם את ההגנה שהוא סיפק להם, הצברים ניאותו לספק לו מחסה. הערות: הסיפור השולי הזה נלקח מספר על צמחים בשימוש הרפואי שלהם במסורת הלוקומי- Ewe Osain , ובחרתי בו כדי בעצם לבאר לקח שמסופר בצורות שונות בכל תרבות, וזה שכוח מגיע עם מחיר מסויים. כאן לא מדובר על האחריות בשימוש בכוח, אלא בעובדה שגם הכוח הטבעי שאנחנו מקבלים על ידי האלוהות מגיע עם מחיר ועם הודיה. כיום כאשר אני מקריב לרוחות על בסיס קבוע, אני בעצם מאשרר את הקשר שלי אליהן. אותם דבר עם אלים ופיות. בנוסף הצבר גם כאן מראה רוח מאוד עוקצנית, לא מסבירת פנים ועקשנית אולי כמו דימוי "הצבר הישראלי" המפורסם. האם לקחנו את החסות הרוחנית של הצמח עלינו כעם? אם כן, אנחנו צריכים להמשיך להעניק קורבנות לצמח הקדוש הזה שמגן עלינו כאן. וגם המכשפות שבינינו... המחטים ניתנו לצבר עבור הגנה... אין סיבה שאנחנו לא נשתמש בהם באותה צורה. ארדן, של הגן.
לדף הרשומה

היהלום של אושון

לאושון היה יהלום נפלא, בעל פאות רבות. היא קיבלה אותו במתנה מאחד הכיבושים הרבים של בעלה שאנגו. למרות נטייתה של אושון לאופנות, היא בחרה לענוד את אותו יהלום שוב ושוב על צווארה הארוך והעדין. היא ענדה אותו בקבלות פנים, בסעודות, כאשר המשרתות עיצבו את שיערה בתסרוקות מורכבות, וגם בביקוריה בנהר. למרות שאושון הייתה מלכה היא לא שכחה את כוחו של הנהר שהביא לה ולכפר מולדתה חיים. פעם בכמה ימים היא בחרה יום שקט לכבס את שמלתה בנהר. באחת מהפעמים הללו, בעודה שוטפת את שמלתה, היהלום נפל מבין חזה למים. היא לא הצליחה לתפוס אותו בידה, והוא נשטף ממנה והלאה. היא קיבלה את אובדן היהלום כדבר טבעי, וכאשר היא פגשה את בעלה השני אוגון, בידו כבר הייתה מתנה נוספת: ענק זהב כבד, בצורת חצי ירח, עם אלפי יהלומים זעירים, הנוצצים באור יקרות. מיד אושון שכחה את היהלום הנפלא וענדה את היצירה החדשה והמוזהבת. היהלום נסחף, והמשיך בכוח הנהר ספק להחליק, ספק לרחף, עד שהגיע לאוקיינוס. בים הגדול, ישבה ימיה עם ילדותיה אובה ואויה. שלושתן שתו חלב קוקוס מספלים מהודרים, עשויים מג`יקארה- דלעת מגולפת ומעוטרת. היהלום נסחף ונפל בספלה של אובה. "אבוי! דבר מה נפל בספל שלי!" התלוננה אורישת הבית והמשפחה. היא הניחה את הספל על השולחן ושלתה מתוכו את היהלום הזוהר. "איזו מתנה נהדרת קיבלתי כך סתם מן היקום!" היא אמרה בפליאה- כאשר היהלום זהר באור יקרות מתחת לים. "את קיבלת?" שאלה ימיה. "אל תשכחי, זה בכל זאת הים שלי!" אויה לא בזבזה זמן למילים וכבר שלפה את חרבה, הכתה בידה של אובה, ואפשרה ליהלום להתגלגל לכף ידה דרך החרב. "האבן שלי, כי לקחתי אותה כשלל קרב!" היא אמרה עם חיוך מפחיד. המלחמה של הנשים על היהלום הזוהר נמשכת עד ליום זה ממש. הערות: את הסיפור הזה, לא הוצאתי מאורקל איפה, ממספר סיפורים מקצועי או מאיזה ספר. לשם שינוי נתתי לאורישות לדבר בשמי. אין זה תרגום, אלא סיפור שלי ממש. היהלום אם לא ניחשתם הוא ירושלים. אור שלם במקור, על שם אל השקיעה הכנעני, שלם (שאחיו נקרא שחר ולמרבית האירוניה הוא אל השחר). שלושת הדתות המרכזיות בעולם עדיין נלחמות עליו, כמו שלושת האורישות בסיפור-אבל הבעלים המקוריים, עובדי האלים שהיו במקום, כבר מזמן לא חלק מהסיפור. האובדן של היהלום לאושון היה טראגי, אבל היא מבינה שז ו דרך הטבע, בדיוק כמו שזה היה דרך הטבע ליבוסים למות
לדף הרשומה

הנסיך אלגואה

בממלכה רחוקה באפריקה, לפני הרבה מאוד שנים חיו מלך ומלכה אהובים על ידי העם: המלך נקרא אוקוברה, והמלכה אננקי. שנים אחרי הנישואין שלהם, המלכה לא הצליחה להיכנס להריון ולהביא יורש לממלכה. היא התחננה בפני המלך שישלח אותה מעל פניו, או לפחות ייקח אישה שנייה- כמנהג המלכים האחרים בזמן ההוא- אבל המלך סרב. השנים נקפו ורחמה נשאר סגור, עד שיום אחד בחושבה על טוב הממלכה ותושביה, בשעת לילה, המלכה אננקי הסירה את תכשיטיה ובגדיה היפים, ובעורמה עזבה את מתחם הארמון ורצה. אננקי רצה בגלל שהיא ידעה שזו הדרך היחידה שבה המלך ייקח אישה אחרת. המלכה אננקי ידעה שאם לא יוולד נסיך, הממלכה תיפול לידיים של טיראן אכזר. המלכה אננקי רצה בגלל ליבה הטוב. המלכה רצה ורצה, ולבסוף היא התעייפה והתיישבה ליד עץ דקל. ביושבה, עץ הדקל הפיל אגוז קוקוס גדול מאוד. צמאה, המלכה אננקי שברה את אגוז הקוקוס ושתתה את החלב. לאחר זמן מה הלכה לישון. בזמן שהמלכה ישנה, היא שמעה קול גדול ומוזר: "אננקי! אננקי!" היא ניעורה במהירות: "אני עץ דקל הקוקוס. שתית את דמי ופתחתי את ריחמך. יהיו לך ילדים רבים ובריאים! אבל אם את רוצה לשמור את הראשון שבהם, עלייך להקדיש אותו לי שלושה ימים לאחר היוולדו!" אננקי חשה רע. ההיתקלות הזו עם רוח בזמן מנוסתה הפחידה אותה מאוד והיא רצה הפעם לכיוון השני: לארמון. עם בגדים קרועים, היא באה לפתח הארמון, שם המלך אוקוברה ישב ובכה על אובדנה. מה רב היה אושרו לראות את מלכתו, מלוכלכת אך בריאה שבה אליו! המלכה סיפרה בקוצר נשימה את הסיפור והמלך זעק "ברוך יהיה דקל הקוקוס"! תשעה חודשים בדיוק לאחר היום הזה, נולד הנסיך אלגואה, שבלשונם, פירושו הנאה שבילדים. הילד גדל להיות חברותי, נעים, דיפלומטי וספורטיבי אבל מפונק מעט. כאשר הוא גדל הוא נהג לצאת למשלחות ציד רבות. הנער אלגואה שהקסים נשים רבות, ארגן משלחת שכזו, עם משרתים, ציידים ונערות שעשוע ליערות אפריקה העבותים. בהולכם ביער, לרגע פניו חסרי הדאגות של אלגואה נחרשו קמטים, ומבט נורא עלה בפניו: המשרתים והנערות שהכירו אותו דאגו מאוד כאשר הוא סטה מהדרך, התכופף והרים חפץ זוהר מן האדמה. החפץ היה אגוז קוקוס יפיפה שזרח כמו השמש. לאחר מסע ציד מוצלח, הנסיך הזמין את הוריו לחדרו והראה להם את החפץ המשעשע, ההורים חששו, אבל אלגואה צחק, והפיל את החפץ בצורה הומוריסטית. אגוז הקוקוס התגלגל והתיישב
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל RainBird אלא אם צויין אחרת