22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יוון פרק רביעי- אתונה עצמה

קיבלנו אישור לקיים טקסי הקטרה על הסיפון השמיני של הספינה. אנחנו יושבים שם בזמן שעשן ארז ועץ הסנדל מסתלסלים באוויר. "פתח לי על אתונה, מחר, " אפונדי מבקשת. אני מהסס. אני זוכר את הדרמה הארסית כשבה הראייה מגיעה כשאני עורך פריסה לאפונדי בקלפי הטארוט החלופיים שאני נושא בערכה המאגית שלי. הם מראים בבירור רב תשובות לשאלות כולל לשאלה אחת שבה נקבל תשובה מעצבנת.

"אנחנו לא נראה את האגורה מחר." אפונדי מתעצבנת. "אבל האגורה תמיד פתוחה!" לא ברור לי למה לא נראה אותה. אני אראה חלק ממנה והיא לא בכלל. הקלפים מתקררים. שאלות נוספות תתקלנה בדממה רועמת ובמזל רע. סלילי עשן אחרונים מתפזרים אל השמיים החשוכים. אני אורז את ערכתי וחוזר עמה לחדר אחרי ארוחת הערב. אנחנו נחושים לצאת מוקדם ככל האפשר בבוקר, להימנע מסיורים מתוכננים ופשוט לחרוש את אתונה. אפונדי צריכה לעשות עבודה רוחנית מסוימת בעיר קרובה- אלוזיס, ואת רוב היום אבלה לבד.

בבוקר אנחנו הראשונים בסיפון שיורד את החוף של פיראוס. אנחנו פוגשים זוג מבוגר שבא לפגוש קרוב משפחה באתונה ואני מקשיב לסיפורה של האישה המבוגרת כיצד היא ניצחה גידול סרטני בגרון. זה הולם אני חושב להקשיב לסיפורי גבורה בעיר שבה כל סיפורי הגבורה מתחילים ונגמרים. אנחנו מוצאים את הכניסה לרכבת, קונים כרטיס לכל הנסיעות באותו היום, ונוסעים לאתונה. פיראוס היא עיר נמל דרומית לאתונה- היא נראית כמו אזור תעשייתי גדול ומכוער, עזובה וטינופת בכל מקום. אני תמה מדוע מישהו יחליט לקרוא לגבינה על שם המקום הדוחה הזה. "החולות של פיראוס, מזכירים את חיפה." זה עלבון ליופייה המפוקפק של חיפה המתועשת.

הרכבת עוברת דרך תחנות שנראות יותר ויותר מטונפות- תוך כדי שזוג צעיר מזדווג כמו זוג צלופחים לצדינו. אפונדי מותירה אותי בתור הארוך לאקרופוליס שנחלש על ידי גובהו הפרתנון, ה מקדש אתנה של העיר אתונה. היא לא תצטרף אלי אלא תיסע עם אחד החברים שלה לאלוזיס. אני אמור לבקר את הפרתנון, מוזיאון הפרתנון, האגורה, ולהיפגש איתה במתחם השוק הססגוני בשם הפלאקה- סך הכל, מינוס מקדש זאוס השמימי, הקרמיקוס- בית הקברות ומוזיאון הארכיאולוגי מדובר ברוב האזורים החשובים של אתונה העתיקה.

התור ארוך, והעמידה בחום גורמת לי חוסר נוחות. כאשר אני מגיע לדוכן הכרטיסים האישה שואלת אותי מאיזה ארץ אני. אני עונה שאני מגיע מצרפת. השאלות הלא רלוונטיות שאחרים נשאלו הובילו לליווי חמוש ברחבי הפרתנון. אני נעזב לנפשי ומטפס בקרב העתיקות. אני מאוד רוצה להגיע למקדש של אתנה ניקה אבל אסור לי להתקרב אליו. לאחר מכן אגלה שבפתחו עמד פסל חשוב של האלה הקטה- אבל אז המשיכה למקום הזה לא הייתה לי ברורה.

הפרתנון כמובן חולש על המתחם, הוא בתהליכי שיפוץ תמידיים ורק זוויות מסוימות שלו מרשימות. הגודל כמובן הוא עצום, אבל סך הכול מלבד הגודל המראה המשתקף אלי לא מרשים אותי במיוחד. מקדש פוסידון ודיוניסוס גם הם גדולים, אבל אין גישה לחלל הפנימי, זה כאילו כל המתחם הוא גלויה מתוחה על מסגרת- הנה, לראות אבל לא לגעת. כמו לצפות במסך. כל חריגה קטנה מטופלת על ידי עשרות השוטרים המסתובבים שם.

המקדשים המפוארים של אתונה נבנו מכסף הגנה שהם לקחו מהברית הדלניאנית שנתגבשה באי הקסום דלוס. כסף פרוטקשן והחזקת צי נגד פרס ששנים רבות כבר לא היוותה איום על ערים אחרות באזור. אולי בגלל שלשם כל הממון זרם, כנראה שהשחיתות הושלכה אל עצמות האדמה והמבנה עצמו. הבניינים לא דיברו אלי. המסחור לא דיבר אלי, מלבד נקודה ריקה שבה הקטה ישבה, כל התיאטראות, המקדשים והמבנים בפרתנון לא דיברו אלי. מצאתי חיבור לאנרגיה של דלוס ומקומות אחרים, אבל לא לשם. קטפתי זית קטן מעץ הזיתים המקודש של אתנה בהיחבא ואכלתי אותו. נתתי למרירות להיכנס לתוכי- זהו, זה כל מה שיכולתי לקחת משם. ירדתי מהצד השני של ההר.

משם הלכתי אל המוזיאון של הפרתנון. זה שונה מהמוזיאונים השונים של אירופה- שוב המון פיקוח. כאן מותר לצלם וכאן לא, להפקיד הכול בארוניות למרות שהרוב נעול מאחורי זכוכית מחושלת, אי אפשר להרגיש את ההיסטוריה, והכל חנוק במבנה שעשוי מזכוכית וברזל. ראיתי פסלים, במיוחד של נערות צעירות ואלים. ראיתי כדור כישוף שנקבר מתחת לזירת מרוץ כרכרות כדי להביא הצלחה לרוכבים הנכונים. איבדתי עניין אחרי ארבעים דקות בערך. ראיתי יותר מעשרים כדי יין, ושום כיתוב מעניין, חנויות המזכרות יקרות ומוצרים ירודים.

משם הלכתי אל האגורה. האגורה מסתבר, נסגרת מוקדם מאוד היום כי יש שם פסטיבל מוזיקה. מיהרתי לחפש את המזבח של הקטה שנמצא שם, אבל לא מצאתי אותו. מסתבר ששאלתי אנשים שנמצאים ממש מול המזבח עצמו, אבל אם לא הייתי שואל הייתי רואה את המזבח פשוט מעבר לדרך החצץ. ראיתי את מקדש הפייסטוס, שבשלמות ובגודל שלי הרשים אותי הרבה יותר מהפרתנון בעצמו, ואז לאחר הצצה מהירה בחלקים אחרים נאלצתי לעזוב, כאשר אחד השוטרים אמר שהמקום נסגר עבור פסטיבל המוסיקה שלו.

היציאה מהמתחם הובילה למקום מלא מסעדות. בחרתי אחת שנראית טוב ומעוטרת בעתיקות. הבעלים שאל אותי באנגלית מאיפה אני. עניתי שמישראל. פעם ראשונה שאני מודה בישראלותי ביוון. הוא מתחיל לדבר איתי עברית משובשת ומסתבר שאחיו עובד בחיפה- גלובליזציה זה דבר נפלא מתברר. אני מקבל יחס מלכים ומזמין צלעות כבש ברוטב ציזיקי. הבטחתי זה מכבר לשלוח תמונה לשלאויה של הצלעות כבש הללו- בזמן שאני ממתין לאפונדי. אפונדי מתקשה להגיע ובצדק. האגורה סגורה והיא צריכה ללכת מסביב. אני גם נלחץ כי אני בארץ זרה לבד בפעם הראשונה. אנחנו מוצאים אחד את השנייה ומנסים להתאפס על עצמנו לקראת הנסיעה לפלאקה ולקניות המרכזיות שלנו.

מבשמים מוצקים שמגיעים מהודו ומוגשים בכדי חומר קטנים, ועד צלמיות של אלים (לא מצאנו הקטה, אבל כן פסלים פאן וארטמיס שחיפשתי)  ופותחני בקבוקים בצורה של פין, תגליפים מעצי זית, זיתים, כדים קטנים ומצוירים וקופסאות חומר הצטיידנו בכל טוב וכמעט סיימנו את התקציב שלנו. אפונדי ואני עמוסים עלינו חזרה על הרכבת. הרכבת הובילה אותנו לתחנה המרכזית של פיראוס, עם שעה זמן להגיע חזרה לספינה. במידה והפסדנו את הספינה כמובן, ניתקע באתונה- בתת המודע של אפונדי זה מה שהיא רצתה. היא ביקשה זמן להתאפס ולסדר את חפציה בצורה סבירה יותר. כאשר ראיתי שזה לוקח יותר מחמש דקות ולא ניתן להאיץ בה, רבנו.

בזמן שאיבדנו את דרכנו בדרך לספינה היא החליטה שהיא רוצה לקנות גיירוס- הסבא רבא של השווארמה הישראלית. החלטתי להתמסר כי היינו לפחות קרובים לנמל. לא ידעתי שזמן ההכנה של גיירוס הוא לפחות רבע שעה. בזמן הזה שתיתי לימונדה תוססת- אחד המשקאות של יוון. יוצר הגיירוס טיגן פעם נוספת את חתיכות בשר החזיר, ערבב אותם עם יוגורט וירקות והכניס אותם לפיתה לא חתוכה כמו שמגישים טאקו. הוא ארז לנו את הכול באיטיות, ואנחנו רצנו לספינה. הגענו אולי דקה לפני שהיא יצאה בלעדינו. אם היינו מפספסים אותה, הייתי מתרגז נורא.

 

המשך יבוא: בפרק הבא, הדרמה הקשה של סנטוריני.

 

ארדן

של הגן

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ארבעת הכשפים הראשונים שלי

אני האחרון שירוץ ויעיד שהסבתות שלו היו מכשפות. הן לא קראו לעצמן מכשפות, ואם מישהו היה קורא להן כך הן היו נעלבות מאוד. אבל הרעב המטורף שלי לכל מה שמאגי ומכושף היה כבר מבוסס כשהייתי בן ארבע. שתיהן ידעו משהו מאמנות הכישוף והן לא שמחו במיוחד ללמד אותי, אני שחיפשתי את שרביטי הכשפים שהן סרבו להראות לי בבתים עם חיפוי עץ מיושן וטפטים שמקומם בטירות בארוק ולא בטבריה של תחילת שנות התשעים.

ובכל זאת היו הכשפים הראשונים שלמדתי מהן. לא הם לא נקראו כשפים. סגולות, אמונות תפלות שהן עצמן לא הבינו מדוע הן מחזיקות בהן ובכל זאת, רציתי ללמוד ולמדתי. כשהתקדמתי סבתי היקרה רבקה לקחה אותי לאחת המכשפות המשמעותיות של טבריה והיא לימדה אותי עוד שני כשפים והרי הם לשיפוטכם להלן:

לחש הגנה מפני עין הרע: הלחש הזה הגיע מאימא של אבא שלי, שהחזיקה בבית קמיעות עין בצבע כחול טורקי, וחששה מאוד מפני כישוף היא ציוותה עלי לא לדבר על כישוף בנוכחותה:  לוקחים מידה של מלח ומניחים אותו על ניילון נצמד, מכינים חבילה נחמדה ונושאים בכיס. אין שום מילים או תפילות מלוות למלח הכוח לספוח את כוחה של העין, ויש להחליפו פעם בפעם.

לחש קללה לאלו שפגעו בנו: לסבתא מצד אימי הייתה משרה רמה מאוד עבור מישהי שרק סיימה כיתה ט'. היא הייתה גזברית של מקום ציבורי במשך כמה שנים. כאשר פיטרו אותה התירוץ היה שהיא גנבה כספים. דבר זה לא היה ולא נברא- אבל כנראה שרצו להחליף אותה במישהו אחר וזה היה סך הכול תירוץ נוח. בין אם היא למדה את הלחש ממגדת עתידות, או מסבה הקבליסט הנודע, הסיפורים השתנו כל פעם שהיא עצמה סיפרה אותם.  הלחש הוא מה נותר אותו הדבר:  לוקחים חצי חופן של פלפל שחור טחון.  מדברים אליו ואומרים את כל הדברים הרעים שקרו לנו ואת כל האיחולים השליליים כלפי מי שפגע בנו. מפזרים על כיסא או במקום שבו אדם שפגע בו ידרוך. היא נהגה לספר לי על האנשים שפגעו בה ואיך הסרטן או התאונות לקחו אותם. ללא שמץ של חרטה או רחמים.

את שני הלחשים הבאים למדתי ממכשפה שסבתא לקחה אותי אליה. קראו לה רבקה, והיא הייתה המכשפה המקצועית של טבריה. היא מזמן חלפה אל בין הערפילים והיא הייתה אישה מבוגרת מאוד כבר שהכרתי אותה. למיטב זכרוני היא שקלה כמעט 200 קילו, גובהה 1.50 והלכה עם שני קביים. לקח כמה דקות מרגע הדפיקה בדלת עד שזאת פתחה אותה, בשל קשייה ללכת.

לחש הסרת עין רעה: זה חלק מטקס שלם:  לוקחים חתיכת גביש אלום (תחמוצת אלומיניום נקראת גם שבה ועד היום היא נמכרת בחנויות תבלינים עם אזור מיסטיקה) וחתיכת לחם קטנה. שמים הרכיבים במחבת על אש נמוכה. מצביעים על האדם שאמור להיטהר ואומרים "בשם אברהם יצחק ויעקב אני מבקשת מאחינו שלמעלה (המלאכים) ואחינו שלמטה (השדים) לטהר את _______ שם האדם המיטהר. " את האלום יש להמיס במחבת עם הלחם וצורת העין, הקללות והשדים יופיעו במחבת. את השאריות יש לעטוף ולהשליך למקור מים טבעי.

לחש החזרת אהבה: "פעם באה איזו אישה, היא הייתה אחות במקצועה, והיא ביקשה להחזיר בחור ששבר לה את הלב. ביקשתי ממנה להביא לי תחתון מלוכלך שלו. גזרתי אותו לשלושה ועשיתי עם החתיכות פתיליות באמצעות עיתון ישן ונתתי לה אותם. לפני כן אמרתי "בשם אברהם יצחק ויעקב,  כמו שתחתון ישרף, ככה קורבן הכישוף יישרף בלהבת האהבה עד שהוא יחזור אליה." ונתתי לה את הפתילות,  והיא שרפה אחת ביום וביום השלישי הבחור חזר אליה."

אני לא אומר שהלחשים הללו עובדים. אני לא יכול לעמוד על האפקטיביות המלאה שלהם. הידע עצמו אינו מעיד על כוחו. אני בוחר בלחשים מורכבים כי הם מכילים שכבות רבות של משמעות, אבל אני שוב איני מזלזל בכוחו של ההודו היהודי הזה. אולי עם חסד אלוהי גבוה מספיק והידע עצמו תזכו לכוחו של הכישוף. אולי הכשפים הללו חזקים כל כך כי הם מעטים, מדויקים וסודיים כל כך. כל מה שנותר לי זה להביט אל העבר בכמיהה ולתהות מה עוד אבד, ואילו עוד שיעורים נותרו לי ללמוד- אני שבכזאת קלות רצתי אל הזר והאקזוטי והתורתי מלח, פלפל, אלום, לחם ונייר עיתון על שולחן המטבח של סבתותיי.

 

ארדן

של הגן

לדף הרשומה

שקיק רפואה לעבודה ושליטה בארבעת היסודות

כפי שציינתי בבלוגי פעמים מספר, אמפדוקלס הוא הראשון בתרבות המערב שציין שהעולם מחולק לארבעה היסודות: אש אדמה אויר ומים. אמפדוקלס דיבר גם על הזיקות השונות בין היסודות וחלקים שונים של העולם, ואת ה"שינאה" וה"אהבה" הפועלים בינהם. כמו שעץ "אוהב" אש, וכמו שאש "שונאת" מים. הפילוסוף דיבר גם על החלקיק הקטן ביותר, האטום, ממנו העולם בנוי. אפלטון ציטט באריכות אחד משיריו וזה היחיד שנותר לנו מחכמתו הרבה. אני מתעצב לחשוב על כמה אבד.

את הקמיע הזה הרכבתי לפני שנים, במהלך עבודתי עם ארבעת היסודות. בתור אדם מאוד חושי אני נאחז בקמיעות, שיקויים, שמנים וקטורות כדי להתניע את הכשפים שלי- וגיליתי שהרבה פעילויות של איחוד עם יסוד מסוים חסר לי התהליך החומרי שמתניע אותו. הנר ליסוד האש, הקטורת של יסוד האוויר מתכלים ולא מותירים דבר שמזכירים לי את העבודה איתם. הקמיע הזה עזר לקדם אותי רבות, וכאשר סיימתי את התרגול- במידה ויש סיום לתרגול (ואין) שקיק הרפואה ממשיך להיות עמכם כתזכורת לעבודה שעשיתם.

רכיבים:

גביש קווארץ שקוף קטן

חתיכה של טורמלין שחור או ג'ט

פרוסה סימטרית פחות או יותר של אנדלוסייט עם ארבע זרועות כמו צלב

מעט מחטי ברוש מיובשות- ליסוד האדמה

מעט אזוביון (לבנדר) מיובש- ליסוד האוויר

מעט ריחן, בזיליקום מיובש- ליסוד האש

מעט עלי כותרת של ורד מיובש- ליסוד המים

בד לתפירה לשקיק או בצבע סגול או בדוגמא של עלים ופרחים.

כלי תפירה

 

למרות שניתן לקנות את הרכיבים הצמחיים והגבישיים בקלות, במקרה זה עדיף בהרבה לאסוף אותם בצורה משמעותית תוך כדי הכנת הקמיע- ותרגול היסודות לפי המסורת שלכם. למשל, כאשר מתרגלים את יסוד המים אז יש לקצור כחלק מהתרגול את עלעלי הורד ולפרוס אותם על צלחת לייבוש. עד שסיימנו את השבועות של התרגול להוסיף את הצמח שכבר הספיק להתייבש, לשקיק. את הגבישים פעמים רבות נאלץ לקנות. אולי נמצא קווארץ או טורמלין שחור שניתנו לנו בצורה משמעותית, אבל את האנדלוסייט יש לקנות בצורה מיוחדת ורצוי לבחור אותה ביד (ולא באינטרנט למשל) ולוודא ככל הניתן שארבעת צלעות הצלב שוות באורכן.

בתחילת התרגול של ארבעת היסודות יש לתפור את השקיק ביד. יש הרבה סרטוני יוטיוב שמראים איך עושים זאת עם כישורי תפירה פשוטים וגם לא קיימים. כאשר התחלנו לתרגל, נכניס פנימה את הטורמלין השחור, הקווארץ והאנדלוסייט.  לאחר מכן, נקצור את הצמחים אחרי שנזהה אותם מהטבע הישראלי, או הטבע העירוני, או אפילו נבחר לגדל אותם בעצמנו. כאשר סיימנו לעת עתה לתרגל את החלק של יסוד האדמה למשל, נשים בשקיק את מחטי הברוש שהתייבשו בנתיים. לאחר שסיימנו את מחזור התרגול של ארבעת היסודות נתפור ונסגור את השקיק- ונקדש אותו בצורה הכללית של להעביר אותו בקטורת, להבת נר, מים מקודשים, ומלח לקידוש בטקס באופן רגיל.

ארדן,

של הגן

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לחש כבילה נגד אלימות במדינה שלמה

אז מכשפות יקרות שלי, החלטתן להטיל לחש כבילה על צ'צ'ניה בגלל האלימות כלפי להטבפאקים? ברוכות הבאות. מדריך קצר וקליל זה יסביר לכן איך לעשות זאת בצורה פשוטה ויעילה. לחשי כבילה הם לחשים מאגיים עתיקים מאוד, ויש מסורת קבועה של שימוש בהם מיוון העתיקה בערך, ב-600 לפני הספירה, ויש בהם שימוש נפלא גם היום. לחשי כבילה נועדו לשלוט בפעולה של אדם או ארגון, מוסד או ארץ ולמנוע אותה. ניתן להשתמש בכבילה באופן זמני על כל דבר בעצם. אבל עלינו לזכור שגם אם הכבילה זמנית ביותר, היא עדיין משמשת כסוג של כוח שיכול לתת שבריר של שנייה כדי לתת זמן לקורבן המועד לברוח מהתוקף בצורותיו השונות.

רכיבים:

מפה מודפסת מהאינטרנט של צ'צ'ניה או רוסיה

עט מקודש או טוש שחור דק

מספריים

בקבוק זכוכית או פלסטיק קטן

נר בצבע שחור/ אפור או לבן

פמוט

קטורת בריח מושק,  או בריח אחר

נייר דבק או איזולירבנד שחור

מים

ארבעה מסמרי ברזל או פלדה

מקום פנוי במקפיא.

צמחים שאין חובה להשתמש בם: ירבוז, סימפטון, יקינתון, ברוש, דטורה, קיסוס ובוצין. (מאלה אפשר להוסיף או שלושה קמצוצים של כל אחד משלושה צמחים שונים, או שלושה קמצוצים מצמח אחד בלבד, או להימנע משימוש בכלל אם אין גישה לאף אחד מהצמחים. הצמחים הם סאטוראניים בטבעם במקור ויש להם יכולת של הגבלה ומחסום כראוי ללחשי כבילה, מלבד היקינתון שמסמל עוצמה של הומוסקסואליות, והברוש שהוא גם סטוראני וגם מסמל עוצמה הומוסקסואלית- אפשר להשתמש בעלים, בפרי הכתוש או בשמן אתרי שלו, הוא מאוד מומלץ אבל לא חובה.)

גבישים שאינם חובה: ג'ט, אובסידאן או טורמלין שחור- כדי לחזק את המגבלה על התוקפים ולייצר הגנה בשביל ההומוסקסואלים, ולאפיס לזולי, אזורייט מלאכיט, או אקוומארין כדי לפצות על המרחק של המדינה הזו משלנו ולתת לכישוף אנרגיה אימהית מגוננת. מן הגבישים יש לבחור רסיסים או חרוזים קטנים שניתן להכניס בנוחות לבקבוק.

הוראות הטלה:

יש להיכנס לאסוף את הרכיבים על המזבח או במקום מקודש אחר, או בחדר השינה ולהיכנס למצב-רוח מאגי. יש להטיל מעגל ולקרוא ליסודות אם זה ראוי ובמסורת שלכם, ואם לא, לפצוח בתפילה כנה מהלב לכוחות הטבע, האלים, האלות המלאכים וכו' שיקשיבו לפעולה שלכם וינפחו בה חיים וכישוף. אם אתם יהודים אפשר להתפלל לשכינה, האספקט הנשי והמכיל של אלוהים, אם נוצרים למריה הקדושה ואם מוסלמים אז לפטימה אשת מוחמד. יש צורך להדליק עבור הכוחות הללו קטורת ונר כמנחה. להעביר את הרכיבים שיכנסו לבקבוק בעשן הקטורת. אפשר לצייר את הסמל הבא על המפה: מצד שמאל למעלה, את האות א' העברית, עם ארבעה מעגלים קטנים מסביב לה שחוסמים את כל הצדדים, ומתחתיה, ספירלה שמצוירת מהפנים החוצה ומסתיימת בסוג של קערה מתחת למעגל התחתון של האלף, ראו תמונה. סמל זה "מפצה" על הריחוק הפיסי של הלחש מהמטרה שלו, ומאפשר גמישות אנרגטית שמשיגה את המטרה גם ללא הוראות מפורשות מהמכשף, לדוגמא, יגרום לאדם שבא לתקוף הומוסקסואל להחליק וליפול, גם אם זה לא חלק מפורש מהלחש.

לאחר מכן, יש לצייר את קו המתאר של המפה באמצעות העט המקודש או הטוש, להשתדל שלעשות זאת במשיכה אחת ארוכה, כמו בהטלת מעגל, ראו להבות שחורות או אפורות יוצאות מקו המתאר שלכם ויוצרות קונטור מושלם מסביב למדינה שאותה אתם מכשפים.

כתבו בתור תחומי המפה תשע פעמים אחד מתחת לשני את הדבר שאותו תרצו להגביל ולכבול: שנאה ואלימות נגד הומוסקסואלים לדוגמא. סובבו את המפה ב-90 מעלות. כתבו על המשפטים שכתבתם "אני כובל זאת!" או "אני כובלת זאת!" בהתאם לזהות ולמין של מטילת הכבילה, שוב תשע פעמים.

קפלו שליש מהדף פנימה החל מהצד של הא', סובבו את המפה, וקפלו את הצד השני. לאחר מכן, ישרו את המפה ותגלגלו אותה מכם והלאה.

 

קחו את דבק הסלוטייפ או האיזורלירבנד, לפי מה שזמין ולפפו בשכבה עבה עם כוונה מסביב למפה. הכניסו אותה לבקבוק ומלאו אותו בעשן הקטורת. הכניסו את ארבעת המסמרים פנימה עם כוונה למסמר את השונאים והאלימים לאדמה. כאן יש מקום לשים צמחים מאגיים, את האבנים ורכיבים נוספים. יש למלא את הבקבוק בשלושה רבעים מים, ולהותיר מקום לאוויר, אחרת הוא יתפוצץ כאשר תקפיאו אותו. לפקוק את הבקבוק, לאטום את הפקק עם מעט שעוות נר,  להודות לכוחות ולפתוח מעגל במידה ועשיתם בו שימוש, ולמקפיא.

בהצלחה בכבילה!

ארדן,

של הגן

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שיעור קצר מפאלו מיומבה חלק ראשון

כאשר אני מלמד כישוף,  אני תמיד מתחיל משני שיעורים קצרים של היסטוריה.  אנשים בהתחלה, גם כאלה שנמצאים זמן מה בכישוף מזלזלים בזה קצת. "מה אני צריך היסטוריה? זרוק עלי פרקטיקה אחי!" אבל אני טורח ומסביר שוב ושוב, כי בלי הקשר היסטוריה המאגיה שלנו נכה. אנחנו לא נבין למה אנחנו עושים מחווה זו או אחרת. הספרים הניאו-פגאנים של היום לא מסבירים מדוע העולם מחולק לארבעה יסודות (אוקיי חמש אם אתה הסוג הזה של וויקאני) ואת הסיבות האמתיות לקיומו של מעגל, או לשימוש בצורה זו או אחרת של מאגיה. מאגיה בבלית? שומרית? מצרית? יוונית? הרי הכול הושמד על ידי הנצרות והפטריארכיה. אין מה ללמוד מהם. ומה שיש ללמוד מהם אפשר ללמוד מהדילול החולני של המורים של המסורות שאליהם אנו מצטרפים.

הרי שירו של אמפדוקלס שהגה את ארבעת היסודות לא באמת יכול להסביר את הקוסמולוגיה שלהם טוב יותר. הרי כתבי מאגיה מאוגרית לא באמת מעניינים אותנו היום. תן לנו העצמה אישית ודמיון מודרך! זה הקסם האמיתי!  אז זהו שלא. ההיסטוריה היא באמת חשובה. אין בעיה שקיימת היום שאין לה מקבילה עתיקה. וגם אם יש, הרכיבים העתיקים מביאים את הפתרון- בין אם זה מבנה לחש מילולי שמזריק את המשמעות לעולם הרוח בעצם הגייתו, או מסע חלום שניתן לאתר בטקסט ולהתחבר אליו, או אפילו מתכונים של צמחי מרפא ותכונות גבישים וחלקי בעלי חיים. כל נמצא שם, רק צריך חשיבה חוקרת, יכולת לקרוא אנגלית והבנה של שפה אקדמית. זה הכול.

בשיעורי המאגיה שלי אני עובר באריכות על מתכונים ורעיונות של מאגיה ממצרים העתיקה. הם המציאו את השימוש בנרות שעווה למאגיה, הם אחראים לשימוש בשמות קודש כדי לעורר ולכשף, הם הביאו לנו את שרביטי הקסם הראשונים והם מומחים בסוגים רבים של רפואה ומרקחות שונות לכל מטרה- שאת חלקן ניתן גם להכין היום. לאחר מכן אני עובר ליוון, רומא, ימי הביניים וכל השאר- וכאן נוצרת בעיה אחרת- אפריקה נותרת מאחור. אחרי ההרס של מצרים העתיקה בשליטתה של קליאופטרה השמינית, שיעורי ההיסטוריה אצים לאירופה, אסיה והאמריקות. מה נותר באפריקה עצמה? עדר של ברברים- או ככה אנשים היו רוצים שנאמין. גם בלימודי המאגיה ההיסטוריה של המאגיה כמעט לא מציינת את אפריקה וכאשר יש אזכור הוא תמיד ביקורתי- דיון על הפראים והפרימיטיבים. שהקונסטורטקטיבים הותירו מאחור. תודה לאל לפוסט מודרניזם שפירק את הטקסט מהסמכות שלו ושאפשר ורצוי ללמוד כמה שיעורים מאגיים מאפריקה.

אין מאגיה שנכונה לכל אפריקה. יש לנו נטייה לאגד יחדיו סוגים שונים של "אחר" לקבוצה אחת. הם כולה כושים נכון?! באפריקה יש שבטים, ממלכות, אזורים עם אקלים שונה, ממוזג ועד מדבר, דרך יער גשם, זו יבשת ענקית: עם המון סוגים של אנשים, פילוסופיות, דעות וכמובן סוגים שונים של סובלנות לכישוף- מאין סובלנות בכלל והוצאה להורג של מכשפות עד היום, דרך מחנות ריכוז למכשפות באזור הקונגו שהיום מתפרקים להם לאיטם ועד ממלכות מאגוקרטיות שנשלטות על ידי כישוף: שם הפוליטיקאים משתמשים בלחשים שונים וקורבן אדם כדי להישאר בשלטון.

גם אם אנסה לחלק את הממלכות וההיסטוריות השונות של אפריקה נגלה שאפילו הדת והמנהגים והסיפורים שונים מכפר לכפר, מארץ לארץ ואזור לאזור. אפילו הוודון האפריקאי המפורסם שונה מאזור לאזור. גם אם הנהר של אושון עובר בשלוש מדינות שונות, לכל פיתול וסלע הרוח שלו, המקדש שלו והדרך הייחודית שבה חוגגים את האלה עצמה. לכל כפר יש סיפור אחר, כאן הוא צבעה את האריגים שלה באינדיגו, ושם הוא עצרה את הפוריות לכל העולם, וכאן הוא אכלה לטאה שהביאה להרס של הבריאה ובנייה של בריאה חדשה. במקום אחר היא לא נקראת אושון בכלל, ומחוץ למערב אפריקה אף אחד לא שמע את שמה (מלבד שאר העולם זאת אומרת). דתות אחרות הן סנגומה, זינדוקי, זמבי- ואין ספור אחרות, וכמובן יחד עם אין ספור דתות יש אין ספור דרכים של כישוף ומסורות שונות, שרובן מסורות הקשורות למקדש מסוים במקום בו כישוף מקובל, או מסורות משפחתיות מסורתיות במקום שבו הוא לא מקובל.

הרבה יותר קל לעקוב אחרי מסורות הכישוף האפריקאיות שהגיעו לתפוצה האפריקאית לגולה, כמו שהם עצמם קוראים לה (הם אכן לקחו את המילה עצמה Gullah באנגלית), ולנסות לחבר, להבין, מאיפה דבר מה מגיע. מה מגיע בניגריה ומה מגיע מהקונגו, כי הרי המסורות הללו לא נעצרו שם, אלא גדלו והתפתחו וקיבלו טעמים אזוריים גם באזורים השונים בארצות הברית. כאן קצרה היריעה וספרי אקדמיה אחרים כתבו על דתות האפריקאיות השונות וטעמן האפריקאי ומקורו. עלי גם להזכיר לקורא המרותק  כי בלוג זה עוסק בכישוף בכללו.

כאשר עבדים עברו את המעבר האמצעי- שאותו מעטים שרדו, היה להם דבר אחד במשותף, הם הפסיקו להיות אנשים. היו עבדים שחורים, אירים, לבנים, מזרח-תיכוניים ואפילו אסייתיים. כאשר המכשפות השונות שנלקחו באניות שרו שירי הגנה בשפות שונות הן לימדו אחת את השנייה ואחד את השני. מי ששרד התערבב בזרמים אחרים של רוחניות ומחשבה- הנה הצמח הזה מוכר לי מאפריקה, והקליפה הזו משמשת להורדת חום בתרבות הילידית המקומית (הרי גם הם היו עבדים בארצם שלהם), וזה צמח מזל מסין, וזה צמח הגנה מאיטליה. אבל לעיתים כאשר האפריקאים הרגישו מנותקים מכולם הם נפרדו לקבוצות שונות. אלו שהגיעו מהמערב פנו ללוקומי, וודון ומאגיה של יורובה- בה אני עוסק רבות. אבל אלו שהגיעו מהמזרח והדרום, פנו לקינדוקי- המאגיה של הקונגו. לעיתים הזרמים השונים נפגשו, חגגו וחלקו מידע ולפעמים לא. לפעמים היה אפשרי לזרם מסוים לחלוק מאגיה ולפעמים לא. דתות וזרמים שונים יצרו דתות- וזרמי מאגיה שונים.

בקונגו תמיד הייתה היסטוריה של אלימות. פעם נלחמו שם על היהלומים החבויים בג'ונגל, והיום על המינרל קולטן שנדרש לטכנולוגיית המזעור של הפלאפונים החכמים. באותה תקופה שרי מלחמה שלטו בקונגו ביד רמה. צבאות של ילדים מחזיקי רובים שיעבדו למוות אנשים במכרות והיה צורך בלחשים חזקים במיוחד כדי להגן על הכפר, הבית והמשפחה. מאידך גם שרי המלחמה היו צריכים את המאגיה כדי להשאיר את עצמם במעמד של כוח כאשר היריות ממלאות את האוויר. מן הכור הלוהט הזה מאגיה מדויקת וחזקה במיוחד נולדה. המאגיה הזו נחלקה תחת המסווה באמריקות של דת הפאלו מיומבה. דרך החניכה לפאלו מיומבה כוללת תהליך הנקרא "שריטה". אם האנשים סומכים עליך בדת הזו, ומזמינים אותך להשתתף בה הם ישרטו אותך במכשיר טקסי ויעסו אל השריטה המדממת שלך תערובת סודית של עשבים ואבקות. אולי אפילו אפר של האבות הקדמונים שנשמר במקדשים. לאחר מכן אתה מחובר למסורת וללב הפועם ולרוחות של אפריקה.

אני לא נשרטתי, ואני יכול לומר שיש מעט מאוד מידע על פאלו מיומבה אם אתה לא חניך לדת המאגיה הזו. אבל השיטות שלהם תמיד היו חסכוניות, נקיות ומאוד יעילות. חוקרים של דתות אפריקה וגם אנשים מדתות אפריקאיות אחרות יושבים בציפייה שמשהו יזלוג, כי המידע שזלג היה כל כך שימושי ואפקטיבי עד שאנשים פשוט מחפשים עוד ועוד. מה שפורסם זה השיטה המורכבת שלהם ליצירת סמלים מאגיים, ושימוש במקלות טקסיים- הנקראים פאלו. כן, כמו פאלו מיומבה. אני יצרתי שיטה מקבילה וקרובה בישראל. על כך ברשומה קרובה.

ארדן, של הגן.

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל RainBird אלא אם צויין אחרת