00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מסע לחזרה בתשובה

אני מאוד רוצה לחזור בתשובה, יש בי משיכה לזה אבל מצד שני יש בי פחד.

האמונה היא זו שמחזיקה אותי בחיים.

התחלתי להקריא קריאת שמע מעל המיטה, מעל שנתיים מדליקה נרות שבת, הכרחתי שכל הבית יהיה עם מזוזה בכניסה לכל חדר. 

יחד עם כל הקסם הזה יש דברים שאני לא יכולה לוותר, וזה שאני דלוקה עליו נגד הדת ואני נשארת בין הרקיע הרוגע והשלמות לבין האדמה שהיא עם המון פיתויים, זה שאני דלוקה עליו והמשפחה שהיא רחוקה מזה. 

אני מרגישה שאני הולכת ומתחזקת מצד שני אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד למרות שאני ממש רוצה את זה ואני גם מפחדת. 

לא חשבתי שחזרה בתשובה תהיה קשה אבל גם לא ציפיתי שהדרך תהיה קלה.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אני רוצה לצעוק

אני לא יודעת להפסיד, אין מה לעשות. לא כולם בורכו ברוח הזו "הפסדתי והכול בסדר" כי אם לומר את האמת, הכול לא בסדר.

אני רואה את עצמי בגיל 23 חולמת להקים את המשפחה עם הבחור המושלם, לכל אחד רכב, בית בבניין מטופח וחדש מקבלן, 2 ילדים וכלב.

במציאות הבנתי שזה לא ככה ואפילו רחוק מהמציאות. היום אני בת 25, מפרנסת עצמאית, נלחמת עם הדיכאון לבד מול העולם, עובדת בעבודה שאני לא יכולה לסבול אותה עוד, סטודנטית לתואר שני כשאני מבינה שהסיכוי שאעבור סטטיסטיקה של תואר שני זה הסיכוי שאתחתן השנה (וכולם יודעים שזה לא ייקרה באמת). 

אז נסיתי להיות גדולה, להגיש את עצמי למכרז למקום עבודה אחר ולא התקבלתי משום שלא עברתי את מדד החתך וזה אומר שאני תקועה שוב בעבודה שאני לא יכולה לסבול. כל בוקר לקום, להדליק את הקומקום ולהרתיח מים חמים לקפה, להקים את עצמי מהמיטה ולהתפלל לאלוהים שהיום יעבור תקין בלי הרבה מיגרנות על הדרך.. 

מי שהכי סובל ממני זה החברים הקרובים והמשפחה, אבא שלי שהוא הדבר הכי יקר לי בעולם נפגע ממני כי אני בוחרת להסתגר ולא לספר מה עובר עלי, גם כשהוא מנסה לנחם אותי אני לא מצליחה לחייך כי השפתיים כבדות מדי. כנראה שזה מה שקורה כשאתה גדל בבית עם אימא מאוד ביקורתית. ושלא תבינו לא נכון, גם את אימא שלי אני אוהבת אבל הביקורתיות שלה לפעמים כל כך בלתי נסבלת עד שזה מגיע לשלב שאני שמה אטמי אוזניים כמו ילד קטן והולכת לישון. 

ואז הגיע השיא, חיפשתי דרכים להתאבד. "איך אפשר להתאבד גם בלי כאב" וזה בגלל שאני פחדנית מדי. אני יודעת שהלילה אהיה בסרטים שלא ייקרה לי כלום אבל אף אחד לא יכול להבין את התחושה הזו שאתה כלום ושום דבר, וגם תואר ראשון לא מוביל להצלחה כמו שהחברה שוטפת לילדים את המוח "תביא תואר, זה מביא עבודה" כי זה לא נכון. והמחשבות אוכלות את המוח למה אני שוב מחפשת דרכים לברוח מהחיים ולמות. אני לא באמת רוצה למות, פשוט הרגעים האלו של המצוקה הנפשית שכל מה שאתה רוצה זה רק לצעוק "אני לא מסוגל יותר" ולקפוץ, אלו הרגעים הכי חלשים שלי. הכי פטאתיים שיש.

אז מצד אחד נמאס לך עם כל הרוטינה הזו, עם האכזבה העצמית, עם הכישלון, עם המצפון שאתה ילד חרא להורים שלך, על זה שאפילו בעבודה לא מקדמים אותך תפקיד, שהבוס עושה לך חיים שחורים וכל מה שאתה רוצה זה לשקוע עמוק עמוק לתוך שינה ולא לקום - לבין התחושה שאולי לא כדאי לוותר, והכול מאכתוב, ואולי חזרה בתשובה בדת תהיה הפיתרון והשקט הנפשי אליו אני מחפשת וכמהה כל כך.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Me2019 אלא אם צויין אחרת