00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

The Road Not Taken

 
The Road Not Taken- Robert Frost
 
Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair
And having perhaps the better claim,
Because it was grassy and wanted wear;
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I —
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.

 

 

בכיתה י"ב , חלק מלימודי האנגלית כללו גם ספרות אנגלית 

שם נתקלתי לראשונה ברוברט פרוסט ובשירו המפורסם : The Road Not Taken

בתור אחת שנורא קשה לה להחליט בכל תחום בחיים ,אני נזכרת בכל פעם בשיר הזה כל פעם שאני צריכה להחליט באיזו דרך ללכת .

כל החלטה היא עמידה בצומת עם שתי דרכים כמו בשיר 

האם כדאי להמשיך ללכת  בדרך הרגילה , היפה , הבטוחה 

או בדרך השונה יותר, זו שהלכו בה פחות, זאת הלא ידועה , או מוכרת - the one less traveled by

 

אני חושבת שההחלטה שלקחתי על עצמי לאחרונה מובילה אותי לדרך הלא ברורה וזה מה שעשה את כל ההבדל .

לימים אני אדע אם היתה זו ההחלטה הנכונה , אבל לפי איך שזה מתקדם כרגע 

התחושה בבטן היא התחושה הנכונה 

כל עוד אני קמה בשמחה בבוקר 

נהנית מכל רגע בעבודה,בחיים בכלל 

נהנית אפילו מהנסיעות 

נהנית מהעיסוק עצמו , מהלמודים , מהאנשים 

זו מבחינתי הדרך הנכונה 

נכון שבעבר עמדתי באותה צומת והחלטתי ללכת בדרך הראשונה או יותר נכון להמשיך ללכת בדרך הבטוחה והנוחה 

רק מתוך פחד מהדרך השנייה 

אבל עכשו אני מבינה שלפעמים צריך ללכת גם בדרך לא דרך כדי להנות מהמסע 

להנות מעצם ההתגברות על הפחד

לקחת צעד של אומץ ולהמשיך קדימה 

גם אם יש פחות צידה לדרך , אפשר להסתפק במעט 

גם אם בסוף לא מחכה איזה מקום אלא עוד צומת 

ההחלטות החדשות יחכו לצומת הבאה 

בינתיים אני יכולה להיות גאה בעצמי ולומר שהלכתי בדרך שפחות הלכו בה

וזה באמת מה שעשה את כל ההבדל 

לדף הרשומה

אוהבת את השיר הזה #5

הפעם אני רוצה לשתף אתכם בנעימה  שאני אוהבת .

את סטיב וואי, גיטריסט מדהים ,יצא לי לשמוע בפעם הראשונה  כשהכרתי אתת החבר "הראשון" שלי.

סיפור הפגישה הראשונה שלנו הוא נושא לפוסט נפרד ....

הוא היה בחור רוקיסט, פרוע, עם שיער ארוך וניגן בגיטרה חשמלית.

נסענו אל הבית שלו ,בפגישה השנייה שלנו וישבנו בחדר שלו שהיה מרוהט בפשטות 

הוא שאל ,אם בא לי לצאת למסע ואמרתי לו שכן והתענינתי לאן נוסעים.

הוא חייך במסתוריות ושם לי זוג אזניות גדולות שאטמו כל רעש מבחוץ

התיישב מולי עם הגיטרה שלו וחיבר אותה אל המגבר שאליו היו מחוברות האזניות

הוא הניח זוג אזניות נוסף על האזניים שלו וסימן לי לעצום את העיניים

כשהוא התחיל לנגן , הרגשתי שהקסם מתחיל 

לא הכרתי את המוזיקה אבל התחברתי אליה מהרגע הראשון

הדמיון שלי עף לכל כיוון כמו במסע אוירי, מעל הרים ושדות, טירות ישנות וים סוער.

מדי פעם הצצתי אליו וראיתי אותו מנגן את הנעימה בעיניים עצומות , מתמכר גם לצלילים וגם לנגינה 

וידעתי שהתאהבתי בו עד כלות.

בסוף הנעימה , זלגו לי דמעות מרוב עוצמת הרגש שחשתי כלפיו

וקפצתי עליו בחיבוק .

הוא סיפר לי על הגיטריסט ובהמשך השמיע לי עוד יצירות שלו

אבל זו היצירה שתמיד אהבתי לשמוע 

ותמיד אהבתי לשמוע אותו מנגן .

 

 

Steve Vai- For the love of god.

**********************************************************

 

 

לדף הרשומה

הדברים שאני רוצה-גרגואר דלקור

 

מתוך אתר סימנייה :

מה אנחנו צריכים כדי לשנות את חיינו?

ג'וסלין בת 47. היא חיה בעיירה צרפתית קטנה, מנהלת את חנות הסדקית שלה, 
נשואה לאותו גבר פרק זמן שנראה נֶצח, מגדלת שני ילדים — חיים שגרתיים לגמרי. 
כל כך שגרתיים, שהיא מתחילה לתהות מה קרה לג'וסלין של פעם? לאן נעלמו כל החלומות שלה? 

ואז היא זוכה בלוטו. 18,547,301 אירו ו־28 סנט.
היא מתעלפת. 
ומה עכשיו? השינוי הגדול?
האם היא אינה עלולה לאבד יותר משתרוויח?


הדברים שאני רוצה הוא רומן מענג על הדברים שאנו מעריכים בחיים ועל החיפוש אחר האושר, 
והזמנה לקורא לבחון מחדש את הדברים שהוא רוצה, את חדוות החיים שלו עצמו.


גרגואר דלקור הוא פרסומאי וסופר צרפתי עתיר פרסים, יליד 1960. עד כה נמכרו חצי מיליון עותקים של הספר, זכויות התרגום נמכרו ל־27 מדינות, והוא עובד לקולנוע ולתיאטרון.


 

 

 

ג'וסלין היא אשה מקסימה. אישה טובה ומכילה, אמא למופת וגם בת זוג למופת.

יש לה חיים נוחים ונעימים . היא בעלת חנות סידקית ויש לה בלוג מפורסם העוסק בעבודות יד

יש לה בן ובת שגדלו ועסוקים בחיהם מחוץ לבית ובעלה עובד במפעל 

הם יוצאים לנופש מדי פעם ונהנים מזוגיות שקטה, אבל רק לכאורה.

יש לה שתי חברות מהחנות ליד שסוחפות אותה אל שמחת החיים שלהן

ומשכנעות אותה לרכוש טופס לוטו.

והיא זוכה.

ומתעלפת.

ולא מספרת לאף אחד.

היא מתלבטת ותוהה מה תעשה עם הכסף ואיך זה ישנה לכולם את החיים

היא מכינה רשימה של דברים שהיא רוצה וממשיכה לחיות את חייה השקטים

אך הראש כמרקחה.

העלילה מסתבכת קצת ואת זאת לא אגלה כאן

תקראו את הסיפור , ג'וסלין כובשת במתיקות שלה , בפשטות שלה

היא משאירה בקורא רצון לשבת לידה ולחבק אותה.

היא גורמת לנו לתהות בעצמנו על חיינו , על מה שחשוב ועל מה שלא

לבחון מחדש את היחסים שלנו מול האנשים סביב חיינו והאם הם ישתנו אם נזכה בעצמנו ב- 18 מיליון אירו.

האם?

תקראו את הספר המתוק-מריר הזה.

 

לדף הרשומה

עסוקה

מאז שהתחלתי לעבוד אני פשוט עסוקה.

עסוקה.

אין מילה אחרת. 

כל הזמן עסוקה.

מתחילה את הבוקר בשש וחצי (כי ממש לא מצליחה לפני...)

מתארגנת יחד עם הילדות עם כל פטפוטי הבוקר 

בשבע וחצי יוצאים כולם ביחד. הזוגי ואני לעבודה, הן לבית הספר 

חצי שעה של מוזיקה ושירת זיופים בדרך ו- 9 שעות עבודה שעוברות ביעף.

חזרה הביתה ולא יושבת לרגע

עם החוגים של הילדות, השיעורים , המבחנים, הלימודים שלי , עבודות הבית  והחיים בכלל

נדמה שאין רגע מנוחה.

גם לא בשישי שבת 

ומאיפה כל המרץ הזה פתאום ?

 

מצאתי זמן לכתוב כי כמה חיידקים מצאו זמן להוציא אותי לחופש 

סינוסים סתומים וכאבי ראש ריתקו אותי למיטה עם אנטיביוטיקה .

כל כך לא נעים לי מהעבודה החדשה,

אני בקושי עובדת שם חודש שלם וכבר פעמיים הייתי חולה .

אולי זו ההסתגלות או שאלו המזגנים המקפיאים

צוחקת על עצמי שכולם עוד מגיעים עם קצר ואני כבר עם שתי שכבות של בגדים 

חזרתי להיות מאלו שכל הזמן קר להן , אולי זה העדר שכבות השומן 

בכל אופן- לא מתגעגעת אליהן.

 

אז איפה הייתי? 

כן- עסוקה.

מוצאת את עצמי יושבת רק בשעה תשע בערב אחרי כל העיסוקים שלי.

לא נשאר לי זמן לעדכן את הבלוג 

ודוקא יש לי כמה רעיונות לרשומות מעניינות או סתם שיתופים 

 

עכשו אני בהתלבטות קשה מאוד לגבי העבודה

מצד אחד בחודש האחרון התרגלתי לעבודה החדשה. היא נוחה מבחינת הנסיעות והעבודה לא ממש לחוצה וקלה

יש מקום להתקדם שם ומצד שני יש הרבה גמישות והבנה

מצד שני- עברתי תהליך גיוס ארוך מאוד בחברה ידועה והתקבלתי

אבל מה- הנסיעות מאוד ארוכות עד מקום העבודה (שעה+פקקים), העבודה מאוד לחוצה והמשכורת טיפה יותר נמוכה

אבל מה2- זה מקום עם פוטנציאל אדיר להתקדמות.

גם מבחינת עתודה ניהולית וגם מבחינת ידע 

זו חברה שחולשת על המון תחומי אאוטסורסינג ואפשר לעבור לפרויקטים אחרים ולהתקדם ולהתפתח .

 

אני מתלבטת מאוד מה לעשות. 

האם לעזוב את המקום הנוח, החממה, הקרוב לבית , הנינוח 

עבור עבודה בהילוך מהיר , לחוצה יותר, עם אחריות גדולה יותר , משכורת נמוכה יותר- לפחות בהתחלה אבל עם פוטנציאל אדיר לגדול ולהתקדם

 

מה יותר חשוב לי? ההצלחה האישית , ההגשמה העצמית הזו , תחושת החשיבות העצמית, המסלול המהיר 

או היכולת להיות יותר עם המשפחה שלי , עם הבנות שלי , עם הנינוחות של הבוקר ושל אחר הצהרים 

 

השקט מול הרעש?

הנינוחות מול המאמץ?

לא יודעת מה לבחור

פשוט לא יודעת.

מרגישה שעומדת בצומת שיודעת ששתי הבחירות הן נכונות 

ולא יודעת מה לעשות.

 

לדף הרשומה

חג סוכות -2014 מחשבות והרהורים

מתחיל להיות לי חנוק מדי כל החגים האלו

כל ההתעסקות הזו סביב החגים ....לפעמים זה קצת מעייף

מצד שני לא ממש בא לי לצאת לכל מיני אטרקציות כל יום

אז הילדות יהיו בבית מול הטלויזיה,

שיגידו שאני אמא רעה, לא נורא

פשוט מרגישה שבמשך תשעה החודשים האחרונים אני ממש צוות הווי ובידור

אם זה לשבת איתם להכין שיעורים או לאכול איתן צהריים, לקחת לחוגים ולהעסיק אחרי הצהריים

גם כל הקית הזה שהיינו ביחד, בלי קייטנה , השאיר אותי קצת בלי אויר

והיום כשהוצאתי להן משחק חרוזים, אחרי רבע שעה נמאס לשלושתינו וכל אחת פנתה לעיסוקיה

הקטנה צמודה לטאבלט עם כל תוכניות הילדים

הגדולה במרתון "החיים זה לא הכל "

ואני מתזזת מפה לשם .

קצת קוראת קצת מכינה, קצת מסדרת, קצת מנקה

 

קיבלתי תשובה חיובית באחד מראיונות העבודה שהלכתי אליהן בשבוע שעבר

הם מאוד התרשמו מהנסיון שלי ומהשירותיות שלי שמצידם, אתחיל כבר אחרי החג

וזה מה שאני עומדת לעשות

להתחיל ביום שני

ביום ראשון, אני הולכת לטייל לבד בקניון ולקנות לי בגדים .

 

לרדת ממדי עקרת הבית- טייץ, טריקו ונעלי אצבע

להעלות על מדי עבודה - בגדים אלגנטיים יותר ,מחמיאים לגזרה החדשה

אולי גם אתחדש בתספורת .

 

להתחיל עבוד אחרי כל כך הרבה זמן חופש , זה קצת מלחיץ . מה יהיה ואיך יהיה? ואיך הילדות יסתגלו

מצד שני, אני כבר חייבת את זה לעצמי (ולמנהל הבנק )

 

יש לי קצת הרגשה מוזרה של החמצה , כאילו לא הספקתי לעשות דברים , אבל האמת שהספקתי הכל

לנוח, לבלות, להתבטל, לקרא המוווון ספרים, לראות הרבה סדרות, לטייל, להעביר בקרים על כוס קפה עם אמא שלי.....

 

פוחדת לחזור לעייפות הכרונית הזו. לעצבנות. למתח שנלווה עם העבודה

למרות שהיה לי הרושם שהמקום שם דיי מתנהל על מי מנוחות  ועייפות כרונית נבעה בחלקה גם מהעודף המשקל שלי שעכשו איננו

אולי פוחדת גם להחמיץ דברים שקשורים בילדות

כמו לקחת אותם לחוג או לשמוע את הסיפורים הטריים ישר אחרי בית הספר  ולהרגיש שהזמן עובר מהר מדי .

בנוסף לכך אני לומדת פעמיים בשבוע אז יהיה יום אחד שלא אראה אותן בכלל כי אחזור מאוחר בערב

למזלי, העבודה אינה דורשת זמן נסיעה ארוך בבוקר כך שאוכל להתארגן איתן בניחותא לפחות עד השעה שהן יוצאות לבית הספר.

 

אין ספק, יש יתרון גדול בלהיות עקרת בית וללוות את הגדילה של הילדים

הלוואי ויכולתי להרשות לעצמי יותר זמן כזה .

 

זה מה שמעסיק אותי לאחרונה , בגלל זה לא בא לי כל כך להסתובב מאטרקציה ואטרקציה

רוצה פשוט לרבוץ עם הילדות בבית , להיות איתן בשגרה היומיומית.

 

 

מחר נוסעת צפונה אל צפת, כמיטב המסורת , להתארח בסוכה של אחי . מצטרפים אלינו עוד בני משפחה ואני בטוחה שיהיה שמח

בטח אדווח על זה בפוסט הבא .

 

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל liza26 אלא אם צויין אחרת