00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אז מתי מותר חמץ?

הערה הוא ערב חג שני של פסח. אתמול תקף אותי איזה וירוס של יום וחצי ועכשיו בעודי מחלימה, שוכבת במיטה וקוראת כתבות בעיתון. לאחר שמיציתי את העיתון, נחתו עיניי ברשתות החברתיות.

הרשתות החברתיות הן תמיד מקור להצתה.

נתקלתי עכשיו בכתבה שכותרתה ״מתי אפשר חמץ?״ עוד לפני שנכנסתי לכתבה ולתוכן שלה ידעתי שיהיו טוקבקים מגעילים.

אנשים כתבו תגובות כמו ״בתלאביב אפשר כבר לפני שבוע״, אני יעשה מה שבא לי, דת מטונפת, עוד ועוד תגובות מפגרות שבאמת אם אין לך משהו חכם לומר או לכתוב עדיף שתשתוק.

אני חושבת לעצמי מניין באו כל אותם אנשים שמגיבים בחריפות,בתוקפנות.מאיפה כל השנאה הזו? איפה גדלתם??!!! 

אני לא אומרת שכולם חייבים ללכת באותה הדרך,לא כולם חייבים לשמור פסח ואת הכשרות אבל יש את העניין של לדעת לכבד את הזולת. ואגב, שפעם ילדה קטנה במשפחה שאלה אותי ״מה זה זולת?״ עניתי לה כיאה לילדה בגיל שלה:״ תחשבי על הצליל של המילה זולת=זו לא את. כל מי שלא את״.

אז אותם אנשים שיודעים לזלזל והלכפיש את הדת ואת המסורת,לפני שאתם מכפשים בציבור אולי כדאי שתחשבו קצת. בזכות מה אתם כאן? בזכות איזו דרך הדמינה הזו צועדת 69 שנים אוטוטו? יש קרעים ויש הבדלים בין כולנו ותמיד יהיו,אך מה שאיחד את העם הזה זה בסופו של דבר האחדות והרצון לשרוד. 

אתם, אותם אנשים שלא יודעים לתת את הכבוד בימים מיוחדים בשנה מוציאים שם רע לעם הזה. כן, אתם האנשים שאוכלים חמץ בפומבי ובכוונה מעלים תמונות של מטעמי חמץ לפייסבוק בעונג רב, שמדיליקם טלוויזיה בקולי קולות או אוכלים בפומבי ביום כיפור, שלא עומדים בצפירה ביום הזכרון, אתם בושה למדינה הזו. גם לא להסכים זה בסדר. אבל יש דרך להתבטא.

לא אני זו שאחנך את העולם.זה בטוח. רק אם אתם מאותם אנשים, תחשבו איך אתם רוצים לגדל את דןר ההמשך שלכם: בשנאה ובמריבות או בשלווה ובתקווה, ברוע או בטוב?

אמן שכולם ידעו לקבל את הדברים, גם כשהם לא מסכימים. תמיד יש דרך,לא כך?

 

אה כן, ולמי שתהה ובאמת אכפת לו:-

החג יוצא ב19:47 בירושלים, 19:49 תל אביב.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סדר פסח, גם בלב והרגשות

04/04/2017

תמיד הייתי בנאדם פשוט. בנאדם צנוע.נוהגת במכונית רגילה,העיקר שתסיע אותי ממקום למקום, עובדת בעבןדה בה אני לא מרוויחה מליונים,אבל מאושרת, נמאצת בקרבת אנשים שמסבים לי אושר וחיות. לפחות כך אני משתדלת לחיות.

 

בעודי עושה סדר פסח, הסדר פסח הוא גם ברגשות ובלב.

 

נראה שרק דבר אחד חסר לי באמת. דבר אחד שישלים לי את החיים הרגילים שלי. אהבה. גם באהבה אני בנאדם פשוט. פשוט אך טוטלי. כשאני אוהבת אני נותנת הכל מעצמי...וזה כנראה גם מה שלא בסדר.

 

כבר אמרתי לעצמי שזהו,אני לא מחפשת.כשזה יבוא,זה יבוא. בואי נקח תחיים בסבבה ונזרום עם זה. אין לחץ.

 

והנה,שחררתי וזה הגיע. הכרתי דרך ידיד משפחה מישהו.  הוא התקשר וקבענו בליינדייט. אני כל כך לא בעד השידוכים,הבליינדייטים האלו,אבל אמרתי,ננסה. מה כבר יכול להיות. תני הזדמנות. צריך להעז,לשנות,לחדש. הסכמתי לפגישה ובאמת הופתעתי לטובה. הבחור אומנם לא היה חתיך הורס אבל הוא התנהג בכבןד,באיכפתיות והיה מאוד מאוד כיף ונעים בחברתו,השיחות זרמו והרגשתי שאנחנו ממש באותו ראש. יום למחרת הוא התקשר שווב קבענו להפגש..כך מהרבה פגישות נרקם לו קשר של כמה חודשים טובים. הוא התחיל לדבר על הרצון שלו להמתסד בעתיד ודיבר על ילדים. הוא דיבר באומציונליות ואני יודעת שזה היה מכוון לשנינו. מהתחלה הוא וידא איתי שהוא מחפש רק קשר רציני ולא מעוניין בסטוצים וקשרים מזדמנים. אני שמחתי שהנה יש מישהו נורמלי,אבל הצעתי לקחת את הדברים בזמן שלהם ושנתקדם כמו שהיה עד עכשיו.

בחודש האחרון הבנאדם עבר דירה. פעם ראשונה בחיו הוא יוצא מבית הוריו בגיל מאוחר יחסית (36). מאז התהפך לו השכל. הבנאדם השתנה לגמרי,ממעט בפגישות. טוען שאימו נורא מתגעגעת והוא מבלה זמן רב בביתה.היא מחפשת את קרבתו יותר מדיי. היא גם זו שהלכה איתו לבחור רהיטים או כלי בית, שולחת לו מלא דברים הביתה ונראה שלא משחררת ממנו. אני שמחה שיש לו משפחה אוהבת ותומכת אבל הבנאדם צריך גם לדעת לאזן אם הוא רוצה קשר זוגי עם מישהי! זה נראה שהוא תלוי במפשחה שלו יותר מדיי ומעבר דירה הוא לא סיבה להפסיר את הקשר שלנו...

כהיותי בנאדם טוטלי באהבה, אני תמיד מכינה לו אוכל ועוגות ומביאה לו לביתו. קניתי לו המון דברים לביתו החדש והצעתי עזרה בכל אשר הוא חפץ..כי ידעתי שהוא זקוק לזה. מנגד, גם ידעתי לכבד את הפרטיות בעת המעבר ולתת לו את הזמן להעביר הכל בשקט ולהתמקם.לא לחצתי ולא הצקתי לו. עכשיו הוא בבית החדש.ממוקם לו שם.

אז הוא ביקש הפסקה. אחרי שאמרתי שאני כבר לא רואה אותו כמעט. גם בשישי נפגשים ממש מאוחר כי הוא צריך להיות בארוחה משפחתית עד מאוחר. אמרתי לו שכך לא מתנהל קשר. אחנו לא יוצאים,לא מבלים יחד,אפילו בבית. הוא פשוט מתאדה בנוכחותו וזה מפריע לי ולקשר הזה. הקשר לא יעמוד בטלטלה הזו,הוא צריך להשקיע גם בזה.

 

עבר לו שבוע וחצי. הוא אמר שידבר איתי ולא דיבר. אז אני החלטתי להיות הבוגרת והצעתי שנדבר. הוא דחה את השיחה לסופש,אמר שיתקשר. כמובן שטרם עשה את זה.

 

אני מרגישה שבורה ומרוסקת. נפתחתי בפני בנאדם בצורה הכי חזקה שיש וקיבלתי מכה רצינית.נוקאאוט. נתתי לו הכל וקיבלתי כלום. 

איך מתגברים על השבר הזה?

 

אני מרגישה שאני צריכה סגירת מעגל. לסיים את זה כמו שצריך. כדי שאוכל להמשיך הלאה ,שזה נגמר וזהו.

אני לא יכולה להכריח אותו לדבר איתי או להפגש איתי.אני מרגישה מנוצלת ופגועה שנתתי לו הרבה,פיזית,מנטלית,חומרית ואפילו את השיחה הזו של לסגןר את הדברים ולהפרד כמו שצריך הוא לא מסוגל. זה מגעיל שהוא בכל זאת לא מצא אותי ברחוב אלא דרך הכרות של חבר משפחה,והוא עדיין מתייחס בזלזול.

אני בנאדם פשוט. מספיק לי רק יחס טוב,אמון וכבוד. לא צריכה כסף,לא יהלומים ולא ארוחות במסעדות יוקרה. רק תכבד אותי ותן לי להפרד ולסגור את זה.

 

עד שיזה יקרה אני עדיין שבורה. איך מתקנים לב שבןר,כאב? איך? 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

עבדים היינו ? או בעצם עודנו?

פסח אוטוטו נגמר וכולם יתחילו בחגיגות וביטרוף של אכילת חמץ כאילו מעולם לא ראו פיתה אן בורקסים. כל שנה המחזה הסוריאליסטי הזה מדהים אותי מחדש. הנהירה והתורים במסעדות...חברה. בחייכם. די להיות פאתטים. אחרי שבוע עוד יום...לא יקרה לכם כלום.

אני, כל שנה בפסח, מהרהרת בכך שהאם באמת עם ישראל יצא מעבודות לחירות? האם זה באמת כך?

היום נדמה שכולם רצים. כולם רודפים אחרי משהו. כל הזמן בתנועה וכל מה שיש לך לא מספיק אף פעם.

אני נמצאת בעבודת החלומות שלי. בערך. הגשמתי את החלום...מעבודה משרדית משעממת שאותה נטשתי לטובת האהבה האמיתית.התחלתי מלמלטה מהעבודה הכי שחורה שיש אבל אני יודעת שמתישהו אקבל תפקיד יותר טוב. אני בתפקיד מספר חודשים מצומצם מאוד אבל אני יודעת שהוכחתי את עצמי.

למרות שבעהודה הזו אני מרגישה הכי עבד שיש. אני נותנת 200 אחוז מעצמי עד שיוצאת נשמתי..נשארת שעות נוספות עושה הכל בשקט וכל מה שמבקשים ממני ומה בסוף? מה? מקדמים מישהי אחרת במקומי.

אני מרגישה מנוצלת,שאני לא עומדת על שלי. למה אני שנותנת הכל אשאר בתקפיד הזה, החלש? למה? מלכתחילה הבהרתי להם שאני אוכיח את עצמי וארצה להתקדם בתחום. יש לי המון שאיפות אבל אין מי שיקשיב להן..החוסר הערכה הזה מגעיל אותי.

 

עוד פרוייקט אותו קידמתי בשנה האחרונה...ועוד מקום שאנשים יכולים שהם יכולים לבקש את שירותיך מבלי לשלם. תופעה ישראלית מכוערת.

הכל התחיל בחברים שפתחו עסק וביקשו את שירותי בקידום ופרסום..שזו בעצם העבודה שלי והמקצוע שלי כבר 10 שנים. נפגשנו וסיכמנו על סכום סימלי (בגלל שאנחנו חברים), במקום אחר הם היו משלמים על אותו שירות פי 3 או 4. הסכמתי לעשות בשבילם את הסיפתח הראשוני ולעזור לעסק קטן להתרומם לאט ובזהירות,אבל בבטחה. ואכן במאמץ משותף ואיטי אמנם תוך שנה העסק הפך למשגשג. ומה עושים כשנהיים טובים ומצליחים? זונחים את אלו שעזרו לך להתרומם. פתאום החליטו להחליף אותי בלי להגיד, להפסיק לשלם על עבודות שכבר ביצעתי לפני כמה חודשים, לדפוק ברז מפגישות וכן הלאה...וכל זה בזמן שלהזכירכם אני נותנת מעצמי, ומעולם לא סוכם שזה יהיה בחינם. אם כן, הייתי שוקלת אם זה מתאים לי או לא. אני כבר מזמן לא בעבודה משרדית ההיא, הלכתי להגשים את החלום. אותו חלום שבעקבותיו אני עובדת 12 שעות ביום (כן ככה זה בתפקיד הראשון שאתה לוקח כדי לצבור נסיון בתחום). אותו חלום לא השאיר לי המון זמן פנוי ובכל זאת מצאתי את הזמן לעשות את אותה עבודה בשבילהם תמורת סכום שהוא פשוט בדיחה....ומה קיבלתי? מה? חוסר הגינות. מותר להם להחליף אותי במישהו שאולי יתן להם שירות יותר טוב או יותר מקצועי, אבל לפחות תהיו ישרים ותגידו בפנים. לא עושים זאת מאחורי הגב..ומה עם כל הכסף מחודשים הקודמים אותו לא קיבלתי?

רק פה בארץ יש את השיטה הזו. השיטה בה אתה עובד, נותן שירות או מספק מוצר ללקוח ומקבל את הכסף שלך לאחר חודשים רבים של התחננות. החלטתי שהפעם אני לא אוותר ואשים לזה סוף. מקווה לקבל את מה שמגיע לי.

 

מקווה שהשנה באמת זה יקרה. שיהיו לי הכוחת הנפשיים והפיזים לצאת מעבודות רגשית פיזית ומטלית לחירות. לחופש בעבודה לקידום והצלחה. שהשמיים יפתחו בפני מזל חדש, שאני אצליח ואקדם את עצמי לעבר המטרה ששמתי לעצמי. שהשאיפות והעבודה הקשה שלי ישאו פרי. 

 

חג שמח. אין מחיר לחופש:)

לדף הרשומה

הכל השתנה..לטובה? תשפטו בעצמכם.

 

לאחר תקופה קשה של פרידה כואבת...הדברים נראים מעט אחרת. מה זה מעט...

הכל נראה הרבה יותר טוב. לא ורוד אבל עדיין הגוונים מתחילים להתבהר ולהיות בגוון הורוד יותר. ורוד אפור.

כבר שלושה חודשים מאז עזבת, מאז שאני עזבתי. מאז שאנחנו לא ביחד. מאז קרו הרבה דברים. עזבתי מקום כבודה של שש שנים. המקום שבנה אותי ועשה ממני את האישה החזקה שאני היום. המקום בו נלחמתי על המקצועיות שלי,על הקפדנות וכל האומנות שיצרתי. בניתי לי קהל ״מעריצים״ בתחום ובאמת הוכחתי שאני טובה. אך זה לא סיפק אותי. הבוס לא ידע להעריך אותי למרות שננתי את כל מה שיש לי ואף מעבר לאותו מקום העבודה. לכן החלטתי לפרוש ולעבור לאהבה המקצועית האמיתית שלי. כנגד כל הסיכויים ועם כל הסיכון פרשתי את כנפיי למקצוע אחר,אל החלום שלי. החלום שמעולם לא האמנתי שאגשים. לקחתי את הסיכון ובמבט לאחור, הייתי עושה שוב את אותו הדבר. בעבודה הזו מעריכים אותי ויודעים מה אני שווה.

אבל להגיד שגם שם לא התאכזבתי? זה יהיה שקר. החליטו לקדם מישהי שהגיעה חודשיים אחריי. היא לא מקצועית ולא יודעת חצי ממה שאני. היא לא מדוייקת ולא מפוקסת כמוני...אבל היא מתחפנת. כנראה שזה מה שצריך ולי קשה לשנות ולהתחנף כדי להתקדם. האם זה מה שצריך כדי להצליח? אולי.

בכל אופן קשה לי להשתנות לכיוון הזה.

 

אני קןראת את מה שכתבתי פה פעם..לפני שלושה חודשים ומתפלאת על עצמי. איך נתתי לך, יצור עלוב שכמותך, לרמוס אותי בצורה שכזו. איך נתתי לך לדרוך ולשבור את הלב שלי לחלקיקים?! אני זוכרת את אותם ימים בהם הייתי בוכה עד שהייתי נרדמת. אבל יודעים מה אומרים? Carma is a bitch. הכל חוזר בסופו של דבר. אני רואה שהלוקוחת עדיין אוהבים אותך אבל יודעת גם שהעסקים החלו להתדרדר ויש פחות עבודה. אולי זה החורף וזו התקופה. אני מאחלת לך שתהיה מאושר ותצליח,למרות על כל הסבל שגרמת לי. היו גם רגעים טוביםם...שגם אותם אעדיף לשכוח.

אני מנסה להמשיך הלאה במה שאני בונה ובמי שאני ...להמשיך הלאה ולהגשים את החלום שלי. חלום מקצועי אבל עדיין מספק מאוד. גם שקשה אני מנסה לזכור את הדברים החיוביים ולדעת שאני בנאדם טוב וחזק, מגיע לי להצליח בכל תחום. אני מנסה לעשות הכל כדי שזה יקרה ויתגשם. כל יום הוא יום חדש וכל יום יהיה יותר טוב מקודמו. 

היו עוד כמה אכזבות בתחומים אישיים ובין חברים. אבל זה בפעם אחרת...

ובנימה אופטימית זו... לילה טוב.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אתה עדיין חסר

עבר כבר שבוע בדיוק מאז אותה שיחה,מאז אותה פרידה. חשבתי שזה יעבור לי..שאני אהיה עסוקה בכל הדברים האחרים בחיי והחור הזה יתמלא. הראש יהיה עסןק בכל הדברים האחרים ואתה לא תהיה, ואיכשהו אני אהיה בסדר.

אז לא. אני לא בסדר. נכון שכל השבוע אני עובדת כל כך הרבה שאין לי זמן לחשוב..אין לי זמן לנשום. מגיעה הביתה ורק רוצה לשכב במיטה ולהרדם. כך עובר לו יום ועוד יום...אבל בלילה,מאוחר, שאף אחד לא מסתכל והראש כבר על הכרית וחשוך, המחשבות עולות. מציפות. אתה חסר לי כך כך..לא הפסקתי לאהוב אותך אפילו לא לרגע. אני מנסה לשדר עסקים כרגיל וכאילו כלום לא מפריע לי אבל הלב שלי חצוי, פשוט לא מוכן להתאחות.

אמרנו שנקח זמן, שלא נדבר במשך כמה זמן ואולי אחר כך נוכל לחזור לדבר,כחברים, כמו שהיינו לפני שזה התחיל, שנוכל אולי לעבוד יחד,כמו שהיינו. אבל זה לא יקרה כנראה...לא יצרת קשר מאז אותה פרידה. גם אני לא. זה כןאב כל כך אבל אני יודעת שאת מרגיש ולא רוצה להודות...אתה בחיים לא תודה שאתה מתגעגע או שתקפל את הזנב ותחזור..אתה לא תודה בזה בחיים. יש לך אגו וגאווה כמו שיש לי, אם לא יותר. 

אני ממשיכה לעקוב אחריך...לעקוב כמו שאתה..הרשתות החברתיות האלו הן דבר נורא ואיום. היא כבר לא משתפת פוסטים שלך,אבל כן רואה ומסמנת את הלייקים על כל פוסט שלך.

הרשתות החברתיות האלו הן אסון בשבילי. אסון.

כואב לי לראות כמה אנשים אוהבים אותך וחושבים שאתה אמן כל כך מוכשר. מדברים על הלב הטוב והחם שלך, על האמנות,הכשרון, האהבה הגדולה שאתה נותן לתחום הזה...וכל הלקוחות המרוצים שלך שפשוט מאוהבים בך עד אין קץ. אם רק הם היו יודעים במה אתה מסובך..מה אתה עושה בחיים האישיים שלך, כמה אתה פוגע, בוגד, משקר ומרמה וכל זה בשביל מה? 

אני משתדלת לא לחשוב על זה ולא להזכר אבל הנה השבת הבודדה הזו, הברים המעושנים והמקומות הדפוקים האלו מוציאים ממני מרמור וכאב גדול. נמאס לי להיות לבד. כמה עוד אוכל לחכות שמישהו אחד, שיהיה כמוני, לא פחות ולא יותר, פשוט יאהב אותי?

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל superorti אלא אם צויין אחרת