33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

גלויות מיוון - ויקטוריה היסלופ

לא יודעת למה, אבל לאחרונה אני מתכנסת פנימה.
אם השאיפה היתה לתור מרחקים - לכבוש את המאצ'ו פיצ'ו, לחוש את הרסיסים הניתזים ממפל האיגואיסו, ליסוע בפארקים הגדולים או בכביש אחד לאורך החוף המערבי בארצות הברית, לשוטט במזרח הרחוק  - ויטנאם, יפן, סין, תאילנד  - פתאם הלב "יוצא אל אמא"... אל הריחות, הטעמים, הנופים, הסיפורים - אני מוצאת את עצמי כמהה דווקא לערש ימיי - בולגריה, מקדוניה, מונטנגרו ובעיקר ליוון.
רק שלא יהיו אי הבנות, לא אומר לא לאף אחד מהיעדים המוזכרים לעיל.

המצב החמיר מאז התחילו לזלוג אל הפייסבוק תמונות נוף מיוון - חלקן פסטורליות וחלקן פראיות, אך כולן אטרקטיביות - שמעלים חברי קבוצות הטיולים השונות. פה ושם חזר מטיול מכיר, אח או רע שהירבה בשבחה - וכך מצאתי את עצמי צופה שוב ושוב בסרטים כמו "שירלי וולנטיין", "מאמא-מיה", ו"החתונה היוונית שלי" אחד ושניים - וחולמת בהקיץ על טיול רומנטי ביוון.

מכיוון שהקפטן בתקופה זאת בהקפאת מסעות, בחרתי ללכת על הדרך הכי קלה בה ניתן לטייל בעולם מהכורסא - ספר כמובן  ומה יכול להיות מתאים יותר מספר ששמו "גלויות מיוון"?

אז הכנתי לי צלחת של מזטים: סלט יווני, עלי גפן ממולאים, זיתים שחורים, ציזיקי וכוס קפה קר, העלתי ביוטיוב את קולה החם והנפלא של חאריס אלקסיו - אם קצת רצון אפשר לדמיין שהקירות הכחלחלים שמולי הם הים הנפלא של יוון וכורסתי שבסלון היא כסא נוח על החוף - הרמתי את רגלי והפלגתי לי.

בעוונותי, ויקטוריה היסלופ היא לא לגמרי כוס האוזו שלי. מאז "האי של סופיה", שהיה נחמד בעיני, לא הצלחתי להתחבר אל ספריה. אבל בחרתי לתת לו צ'אנס - כי מלבד כל מה שנכתב עד כה, אין לי ממש חשק בחום הזה להתעמק בספריים חורפיים מהסוג שגורם לך להתכרבל, להשתבלל מצער או גרוע מזה - לחשוב, חלילה angel קליל ושטוח זה טוב בימים אלה, כשאני בקושי מצליחה לסחוב במדרגות.

אז לעצם העניין:

הספר הזה הוא למעשה אסופת סיפורים קצרים שהיסלופ ספק-ליקטה ספק-בדתה ממוחה הקודח. יש שם סיפורים מכל הז'אנרים - קצת מיתולוגיה, קצת אימה, כאלה שנשמעים כאילו היא המציאה אותם וכאלה שנשמעים אותנטיים למדי. את כל אלה היא כרכה בסיפור מסגרת בנאלי משהו. גלויות מיוון ממקור לא ברור מגיעות לבחורה שחיה בדירת מרתף אפלולית באנגליה, ומאירות את חייה האפורים. בעקבותיהן היא מחליטה ליסוע לשם בעצמה - ואז, כשהיא כבר עם המזוודה בפתח הבית, מגיע לידיה יומן מסע. את יומן המסע הזה אנחנו קוראים ביחד איתה.

לא מדובר ביצירה גדולה. סיפור המסגרת 'מחולטר' לגמרי, והסיפורים... קראתי מוצלחים יותר על יוון - לדוגמא הסיפורים של כרמלה כהן שלומי כפי שלוקטו מפי אביה, יעקב כהן ז"ל  - סיפורים אותנטיים, מרגשים ומעוררי דמיון פי כמה וכמה - אבל אפשר להריח את הריח המלוח על המים והברבוניות על האש, לשמוע צלילי בוזוקי ובקלמה - ומידי פעם לראות מעגל רוקדים סביב נגן רחוב, חתונה יוונית שחוצה את הרחוב הלוהט, אלמנות חנוטות בשחור, בתים מסויידים לבן ואור חזק שמאיר הכל. לא ספרות גדולה, אבל קריא והשיג לפחות מטרה אחת - הוא העצים את הרצון לעלות על "המעבורת" הראשונה לאתונה או לסלוניקי, לקחת רכב ולצאת לחרוש בדרכיה ולראות מקרוב את כל - נו טוב - את רוב המקומות עליהם היא מספרת.

ספר נחמד מאוד למי שמתגעגע לחופשה.
"גלויות מיוון" - ויקטוריה היסלופ
תרגום: שרון פרמינגר
הוצאת ידיעות ספרים, מאי 2017
278 עמ' שמרגישים יותר cheeky

יאסו


אני מאוהבת בשיר הזה :-D

לדף הרשומה

"אל תיגע בזמיר", ו"ניצב כל הלילות" - הרפר לי

09/07/2017

כמי שאוהבת לכתוב וזכתה למידת מה של כשרון לעשות זאת, אודה שתגובות כמו "מתי הספר?" - מחמיאות לי. לעיתים הן אפילו מצליחות לחדור את קליפת הריאליות והמודעות העצמית ומתחילות להדהד בי - ואז אני נזכרת בספרה של הרפר לי "אל תגע בזמיר" וחוזרת לפרופורציות.


על פניו הרפר לי עושה את מה שאני עושה בפתיח לחלק מרשומותיי - היא כותבת דרך עיניה של ג'ין לואיז המכונה סקאוט - בגילאים שבין תשע עד "הבת מצווש" על ה-שכונה שלה.

השכונה של סקאוט היא עיירה דרומית קטנה, מייקום שבאלבמה.
בכשרון רב היא מספרת לנו על אנשי השכונה, על "פרי הרשע" שלה, בו רדלי, שאתגר האומץ של הילדים הוא לגעת בדלת ביתו, על "גב' פינה" - סטפני קראופורד חדת הלשון והמוח, חובבת הגננות והאקטואליה. על "רשת פקיטו מקיטו" - השכנות הנפגשות ל"ישיבות רכיל" אצל הדודה, על בית הספר ועל המורה בתיה - במקרה שלה, המורה קרוליין פישר, שלא מצליחה להתמודד עם ילדים שמתקדמים מעבר לרצוי בעיניה, ואפילו גרוע יותר - עם ההווי המקומי .

כמי שהייתה טום-בוי בעצמה, חוויות הילדות של סקאוט מונחות עלי בול כמו סרבל ג'ינס מרופט. גם אני התרוצצתי ברחובות בימי הקיץ החמים והלחים וחיפשתי דרכים להוכיח את אומץ ליבי. בית עץ לא היה לנו, אבל רבצנו במחנה שבלב הג'ונגל שיצר עץ צפצפה עקשן אחד שסרב להכחד. גם נהר ובורות שחיה לא היו לנו - אבל היו חוף גבעת עלייה וברכת צ'רנר לקרר את עורנו. גם אנחנו, כמו סקאוט, ג'ם אחיה וחברם דיל - היינו מעלים מחזות ולעיתים פורקים עול - מה שעלה לנו בפציעות.

בלשון נפלאה ותיאורית, מתארת הרפר לי חיים סוערים בעיירה מנומנמת, שהקצב שלה הוא כמו של נהר אלבמה - איטי ושלו מבחוץ אך סמיך ובוצי מבפנים - ואז היא מתחילה לבחוש ולהציף את הבוץ הסמיך שעל הקרקעית. זה בדיוק הרגע שבו אני נסוגה ומשאירה את זכות הכתיבה לאנשים שיש להם יותר ממידת מה של כישרון כתיבה.

הספר הוא מניפסט כנגד הגזענות בארצות הברית ובעיקר בדרומה. כנגד ההפרדה הגזעית, כנגד המערכת המשפטית ששוכחת את תפקידה כאשר אלמנט צבע העור נכנס לתמונה.
היא מספרת על עדריות ואלימות סמויה, על המתח בין הקבוצות ועל גמישות המוסר.
על הדרך היא נוגעת גם במעמד האישה ובזכויותיה, במעמד הילד ובזכויותיו, במבנה המעמדי - נושאים שהטיפול בהם היה בחיתוליו בשנת 1960 - אז הספר יצא לראשונה לאור. המדהים הוא כי למרות כל מה שעברנו מאז - למרות שכבר היה נשיא שחור בארצות הברית - הנושאים האלה אקטואליים, כואבים ובועטים גם היום.

מעל כל הבוץ והאפלה הזאת זורח אביה - אטיקוס פינץ', עורך הדין המקומי.
הוא ניכר באופיו החביב, בחכמתו - האיש שאפשר לאם הבית השחורה קאלפורניה להיות תחליף אם לילדיו, שדוגל במתן חופש והזדמנות שווה לתושבי מייקום ללא הבדל דת וצבע - דמות מהפנטת. מה אומר - קטונתי.

בימים אלה יצאה מהדורה חדשה של "אל תגע בזמיר" שלא קראתי, יען אני מחבבת מאוד את העברית המסולסלת והצבעונית ששם המתרגם צבי ארד בפי בני העיירה.
אבל בסקרנות רבה ניגשתי לקרוא את אחת הטיוטות הראשונות שנכתבו לספר הזה, והתגלה לאחרונה. ההוצאה החליטה לפרסמו תחת השם "ניצב כל הלילות". בארץ הוא יצא בהוצאת "מישכל" - ידיעות אחרונות ספרי חמד - ועם עובד בשנת 2015 בתרגומה של מיכל אפרון.

בגרסה הזאת סקאוט כבר בת 26 וגרה בניו יורק. היא נמצאת בפרשת דרכים וחוזרת הביתה  אל מייקום, כדי להחליט פניה לאן. חיי העיירה מאופיינים בראיה בוגרת יותר. גם כאן היא נוגעת בשבטיות, בקרתנות, בצקצקנות, אך הן מתקבלים בחיוך סלחני משהו של אישה צעירה מתגעגעת.
סקאוט, שכאמור גודלה בידי אישה שחורה - סליחה, "כושית" - מאז שהיתה בת שנתיים, ואטיקוס - שתמיד תפסה אותו כליברל ופלורליסטי - מגלה שהעיירה נגועה ברוחות רעות, שהשסע בין הלבנים והשחורים מעמיק עקב ניסיונות ההתעוררות של השחורים. הגזענות הפכה להיות נושא המאיים על השקט של הדרום, והגרוע מכל - גם אטיקוס, אביה הנערץ, והאנק, מחזרה לו היא שוקלת להנשא, לא מוקיעים את רגלם מההתארגנויות הנ"ל. הסיפור בגירסה הנ"ל הרבה יותר פוליטי, מודע לעצמו ומחפש דרכים כדי לחיות עם הדיסוננס הקוגניטיבי.

הגרסה הזאת עומדת בפני עצמה, היא שוטפת ומעניינת - התרגום טוב, והרבה יותר קל לעיכול לכאלה שעברית "פומפוזית" גדולה עליהם, אבל היא חסרה את הקסם של "אל תגע בזמיר" - ההוא שהקריאה אותו מחברת אותנו אל עצמנו והופכת אותו לספר חובה.

 

מאוד מעניין איך הראש שלי עובד בבחירת פס הקול לרשומות - תוך שאני קוראת על ילדותה של סקאוט, ומעלה באוב את ילדותי - התחלתי לשמוע את פס הקול של ילדותו של יוסי בנאי
"הינו ילדים וזה היה מזמן - אני וסימון ומואיז הקטן" .

 

לדף הרשומה

"החדר האחורי" - הפקה משותפת לבית לסין ולהקאמרי

בשנים האחרונות אני מרגישה קצת לא רלוונטית. אני מוצאת עצמי מתקשה לקבל את תרבות האינסטנט שהדרך הכי טובה לתאר אותה היא "מהיר ועצבני".

הפכנו תרבות מבוססת קליפים - מהיר, מובזק, קצר, מדויק, חפרתם - כבר אין מקום להרחבות, לתקליטים של ארבע יצירות, לתיאורי נוף ואווירה בספרים, לירידה לפרטים הקטנים - טודו בום

גם ההומור השתנה בהתאם. אין כבר מקום למערכונים באורך של שש דקות ויותר, הסיפורים הארוכים של שייקה אופיר, יוסי-יונה, ומלכי המלכים הגשש  החיוור - ההם ששיננו בעל פה כתלמידים חכמים בילדותנו - הפכו ללא רלוונטים. נכון רובם עדיין אקטואלים כמו ביום שנכתבו אבל למי יש סבלנות להקשיב לסיפור מסגרת, לדמויות שנבנות לאורך המערכון לפעמים לאורך כמה מערכונים, הומור שהוא לא רצף פאנצ'ים תזיזיתי פשוט לא עובר את המסננות היום. מתו המערכונים יחי הסטנדאפ.

הפאנצ'ים ניצחו בנוקאאוט, הדבר מחלחל להכרה וגולש אל תחומי יצירה אחרים.
הנה ממש בימים אלה זכה דויד גרוסמן בפרס בוקר על ספרו "איש אחד נכנס לבר" ספר שהוא סוג של מופע סטנדאפ וזכה להצלחה עוד לפני שהגיע הפרס המיוחל.
ראתה עדנה מזי"א כי טוב, עשתה עוד צעד והכניסה את הסטנדאפ בדלת האחורית אל התאטרון הממוסד במחזה מפרי עטה "החדר האחורי" ובבימויה, הפקה משותפת של בית לסין והקאמרי .

מחזה ובימוי:: עדנה מזי"א
תפאורה ותלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוסיקה: ערן צור
כאמור - סיפור המסגרת של המחזה הוא מופע סטנדאפ של סטנדפיסט צעיר ומוכשר - עלי, במלרע, ידידיה ויטל. את "חומריו האפלים" הוא מביא ישירות מבית הוריו, הבית שממנו ניתק ולא בכדי.
עלי גדל במשפחה מוזרה ולא מתפקדת. האבא - מוני מושונוב, מתרפק על ימיו בפלמ"ח ומנסה לעמוד לא הצלחה אל מול רעייתו להצגה ובחיים - סנדרה שדה. זאת האחרונה אמנם נשואה לאחד - אך מערכת היחסים המשמעותית שלה היא עם אחיה הצעיר והאקדמאי, דודי ניב - שהגיע מתישהו מדרום אפריקה אליהם הביתה ונתקע שם ומהווה אורים ותומים שהכל נעשה כדברו.
הטריו המוזר הזה רב ללא הרף על כל דבר בעיקר על חינוכו של עלי הצעיר, עד שגדל מספיק כדי להתנתק מהם.
הדרמה מתחילה כאשר בת דודו של עלי - הילה פרידמן - חוזרת מארה"ב, ומוצאת את הדודים מנותקים ופגועים מהתנהגותו של עלי - היא מנסה להכנס אל לב הסכסוך, להפגיש ולפשר בין הנפשות הפועלות, אז הסכר נפרץ וכל הסודות גולשים מהחדר האחורי החוצה ואל הקהל.
מחזה טוב, בימוי טוב, משחק טוב.

רציתי לסיים בהתרפקות נוסטלגית מהימים שהגשש החיוור היה שם נרדף להומור - "עובדים עלינו" אבל הקליפ חסון מחוץ ליוטיוב אז קבלו את שייקה אופיר


 
 
לדף הרשומה

אשה בורחת מבשורה - דויד גרוסמן. סקירת הספר וביקורת להצגה בהפקה המשותפת של תיאטראות הבימה והקאמרי

05/06/2017

בתחילת שנות התשעים, הפנמנו האופנוען ואני, שילד בן חמש זקוק לראות את הוריו בסופי שבוע ולא רק מעילי עור וקסדות המתרחקים ממנו. עשינו מעשה הקפאנו כמעט לחלוטין את הרכיבה ורכשנו לנו ג'יפון קטן, סוזוקי ויטרה - הטושה.
מכונית מסכנה ובישת מזל. מה סה"כ רצתה? להיות אוטו-שופוני, מקסימום לטפס על מדרכות בתל אביב, אבל אתרע מזלה והיא נפלה לידיו של "שו-שוין-מלך הקוליס".
בכל יום שישי, גם אם זה יצא יום ראשון בצהרים, היה שו-שוין אוסף את רעייתו, בנו, וחובבי אבק נוספים, מעמיס על הגגון ציוד בישול
, שינה, וחילוץ והיינו יוצאים לתור - בעיקר את משעולי המדבר.

אממה, לשו-שוין הייתה הנטייה להכניס את הראש בקלילות למצבים שדרשו מאמץ וחשיבה כדי לצאת מתוכם - ועלי להודות בהכנעה שאנוכי, רעייתו הפזיזה, הייתי "חלק מהבעייה" - ולא רק שלא עצרתי אותו, לעיתים הייתי מייצרת רעיונות הרפתקניים משל עצמי. לכן, פעם אחר פעם מצאנו את עצמנו במצבים שאף אחד, בוודאי שלא המתכננים בסוזוקי, חשבו שהטושה המסכנה תצטרך לחוות, כמו: להיות תלוייה בין שמים וארץ, מתדרדרת במדרונות שלועגים לבלמים, מקפצת במעלה שבילים כאיילה פוחזת, משתמשת בגלגל הרזרבי למשענת בעוד הצמיגים מנסים להאחז בחגווי הסלע, טובעת במים מתוקים, טובעת במים מלוחים -  ועוד כהנה וכהנה.

בכל פעם שמצאנו את עצמנו נקלעים למן דרמה שכזאת היה לנו טקס קבוע.
שו-שוין יורד מהרכב ומתחיל להעריך את המצב. על פי מספר הסיגריות שעישן חישבתי את עומק הסיבוך, ועל פי ההערכה הנ"ל הייתי מתחילה במשא ומתן עם האלים השומרים על הפתאים, משחדת אותם בנדרים וחרמות תוך שאני מגישה להם "זבד" ומנחה בזמן אמת - ככה זה שאת סובלת ממעי רגיז. frown

הרבה שטויות הבטחתי וגם קיימתי בנסיעות האלה - כל שביל וההבטחה שלו. אז מי אני שארים גבה למראה המשא ומתן שעושה אורה, גיבורת הספר "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן עם הישות האחראית על ההחלטות בעולמה. המילה "מראה" היא לא סתם מטבע לשון, הכרותי עם "אישה בורחת מבשורה" היתה בהפוכה - קודם ראיתי את ההצגה, הפקה מדהימה המשותפת לתיאטרון הבימה ולתאטרון הקאמרי, ורק אחר כך קראתי את 633 העמודים שכתב גרוסמן.

את הסקירה הזאת אני כותבת ממרחק של זמן - במחזה צפיתי לפני כמה חודשים ומשום מה לא כתבתי עליו למרות שהייתי משוכנעת שכן. את הספר סיימתי לקרוא השבוע.
עוד שראיתי את המחזה היה לי ברור שאני צופה בעבודת בימוי מבריקה של חנן שניר, מי שגם עיבד את המחזה, אבל כעת לאחר שסיימתי לקרוא את הספר אני מתפעמת לא רק מהבחירה של הנושאים אותם בחר להבליט אלא, ואפילו יותר, מהאלגנטיות שבה עקף חלק כל כך גדול ומשמעותי של הספר - הנופים המשתנים, הפריחה, ההליכה "בשביל ישראל'.
את אהבת הארץ שמתפרצת ממילותיו של גרוסמן אולי אי אפשר להעביר אל הבמה, אבל את תחושת ההליכה הבהולה, את הנופים המתחלפים - מציירים המשתתפים בזמן אמת על גליונות דפים שבהם הקיף איש התפאורה רוני תורן את הבמה ויוצרים יש מאין.


                                                                     


"אישה בורחת מבשורה" הוא סיפורם של שלושה - אורה, אברם ואילן. הם נפגשים בגיל 16 בימי מלחמת ששת הימים בבידוד בבית החולים כשהם קודחים מחום, יודעים שמלחמה בחוץ ומרגישים שננטשו מאחור ולכן הם נאחזים לדבוקה, כמו שורת גפנים המשתרגים אלה באלה - עד שכל בחירה, החלטה או מעשה של אחד משלושתם משפיעה על האחרים לתמיד.

אל תוך המשולש הזה נולדים שני בנים, אדם - שמוזכר רק בשמו במחזה, ועופר, השריונר.
על סף שחרורו של עופר מצה"ל פורץ אחד "המבצעים הצבאיים" האלה שכולנו מכירים. עופר מגויס, אורה לוקחת אותו אל נקודת האיסוף, תוך ניסיון להתמודד עם החרדה הנוראית המוכרת היטב לכל מי שחי בארץ הזאת, "מהדפיקה בדלת" של נציגי קצין העיר שמביאים את הבשורה הנוראה מכל, הבשורה שאורה משוכנעת שתגיע.
חרדתה של אורה מביאה אותה אל המקום שבגללו התחלתי לאכול כשר אחרי שירדנו את "מעלה זיק", ניהול משא ומתן קשוח עם כוחות נסתרים שעיקרם - אני אעשה את חלקי ואפצח בנדרים, בחרמות ובמעשים לשבחך - ואתה תשמור לי על אהוביי.

במקום הזה של חוסר רציונליות אורה "מבינה" שכדי שבשורה תתממש צריכים את הצד המבשר ואת הצד שיקבל את הבשורה - לכן הדרך לפרק את המשוואה היא לא להיות נוכחת שהמבשר יגיע - לברוח ולא להביט אחור. אורה נוסעת אל אברם, אוספת וגוררת אותו אל הנקודה הכי צפונית בארץ ויחד הם מתחילים לצעוד - בהתחלה במעגלים חסרי פשר - עד שהם מתבייתים על שביל ישראל, שם, בין נופי הגליל והכרמל האביביים אורה ואברם חושפים בפנינו את מארג החיים וההיסטוריה של המשולש הזה ב- 35 השנים שחלפו מאז נכרכו זה בזה. אנחנו מכירים את כל אחד מהדמויות הפועלות ואת הקשר הסבוך שקושר אותם יחד, אבל גרוסמן לא מסתפק בזה. הוא מרחיב את זווית המבט ויוצא מהמשולש החוצה -  באמצעות הדמויות שהם פוגשים על אם הדרך, בסיפורים קטנים שמשאיר זר במחברת, במונית של סמי עם מושבים מעור דמוי פרוות נמר, בסיפורי השרות הצבאי של עופר - שם אנחנו פוגשים את ארץ ישראל על חרדתיה, בעיותיה, הטוב והרע.

אם נחזור למחזה, אפרת בן צור עושה אורה נפלאה, רגישה מיוסרת ואמיתית. דרור קרן, האברם שלה, נסרח אחריה ובילבולו הפיזי מתכתב עם הבלבול שבתוכה. אמנון וולף הוא אילן - שלמרות שלא נמצא בגופו על שביל ישראל, כרוך בהם מתוקף ימי החום והקדחת ועופר -דניאל סבג - נוכח, ברוחו, בתרמילו, בניסיון לשמר אותו שלם שחלילה לא יפגע .

אתם מכירים את הויכוח הישן הזה - מה עדיף, קודם לקרוא את הספר או קודם לראות את הסרט? אולי מכיוון שמדובר במחזה, הכיוון הזה היה ממש נכון לי הפעם.  הגעתי "בשלה" יותר לספר לאחר שראיתי את ההצגה - לא הרגשתי את חוסרם של חלק מהדמויות שחנן שניר בחר להזכיר רק ברפרוף, הדמות של אורה מתעגלת ומקבלת הרבה יותר משמעות בספר כך גם מערכות יחסיה עם כל הגברים שבחייה. הנופים ויפי הארץ מקבלים משמעות רבה יותר משרבוטי מתאר על דפי נייר, ואני - שאוהבת שורות צפופות של תיאורים יכולתי להתענג על כל אלה ולנוח קצת מהעומס הרגשי והחרדה של אורה, הפוגה שלא קיימת בהצגה לי הסדר הזה התאים, אבל עדיין מעניין היה לחוות אותם בסדר הפוך.
 

 

"אישה בורחת מבשורה" - דויד גרוסמן 2008
הספרייה החדשה
663 עמ'
ספר רחב יריעה כבד אך נפלא של גרוסמן וכשמדובר בספר הזה אי אפשר להתעלם מהעובדה שתוך כדי עריכת הספר הבשורה תפסה את גרוסמן עצמו, בנו אורי ז"ל, נפל במהלך שרותו הצבאי.

 

אשה בורחת מבשורה - הפקה משותפת להקאמרי והבימה

מחזה נפלא, ואני מתפתה לכתוב הצגת חובה.
 

והשיר - השיר ... כן....
 

 

לדף הרשומה

"ההצגה חייבת להיגמר" - בית לסין

שר התרבות בבית זאת אני - זה לא שיש לי ברירה, אם לא אעשה משהו בעניין, יש להניח שנעביר את זמננו במשחקים בפלייסטיישן ובסלולרי, מקסימום נצפה "באנטומיה של גריי" או בסרט בצפייה ישירה.

תיאטרון זאת צורת הבילוי המועדפת על שנינו יחד - אבל מכיוון שאני זאת שבודקת, בוחרת ומזמינה, הנטייה היא לבחור בהצגות שקולעות לטעמי.
בעוונותי קומדיות של טעויות הן לא כוס התה שלי. אני ממש מתכווצת שאני רואה אנשים חוטפים, מוכים, מושפלים לטובת דאחקות. עדינות נפש זה לא הצד החזק שלי, אבל משום מה בקטע הזה בתולה ויקטוריאנית מתעלפת קשוחה ממני.

יוצא שהאופנוען, שדווקא מחבב את הז'אנר יוצא אעפס קצת מקופח. אם אנחנו מגיעים לכזאת הצגה זה עקב כרטיסים במתנה או כמעט במתנה - כי אצלנו בעדה אם נותנים לך - קח. לא בודקים שיניים של סוס שקבלת במתנה. ככה, מהרגע להרגע ובכרטיסי מחיר הכרות, הגענו אל ההצגה החדשה של בית לסין "ההצגה חייבת להיגמר".
כל הקדימון הזה נולד כדי לספר שלפעמים יש הפתעות.
המחזה הוא כל מה שנכתב למעלה ויותר מזה ובכל זאת מצאתי את עצמי בוכה מצחוק. או שהגיל משפיע עלי או שבאמת מדובר בפנינה אמיתית בקטיגוריה, אתם תחליטו.

 

מחזאים: הנרי לואיס, ג'ונתן סאייר, הנרי שילדס
נוסח עברי: גור קורן, מורן רוזן, אודי בן משה
בימוי: אודי בן משה
תפאורה: סשה ליסיאנסקי
תלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוסיקה: יובל ינאי
תאורה: נדב ברנע
משתתפים: נעמה אמית, עופרי ביטרמן, לירון ברנס/עומר עציון , שירן הוברמן, אופיר וייל, יובל ינאי, אורי לייזרוביץ, יניב סוויסה.

זהו הכל כבר מוכן לערב הגדול. ערב הבכורה של המחזה "רצח באחוזת המילטון" אותה מעלה קבוצת התיאטרון של מתנ"ס רמת שקמה. הקהל ממלא את אולם המתנ"ס, השחקנים נרגשים, התפאורה מוכנה ועומדת, עומדת? נו נגיד .... 
הבימאי, עומר עציון, מציג את השחקנים ואת הצוות ונותן קרדיטים לנותנים ידם במלאכה - ומאותו הרגע ואילך שום דבר לא קורה כמו שאמור לקרות - שלל תקלות ובעיות טכניות מתוגברות בתחרותיות ובייצרים גואים מציפים את הקהל כמו הוריקן, והם מכניסים את השחקנים המסכנים לסיחרור מטורף של אילתורים רק כדי לגמור את ההצגה.
לא יאומן כמה פנצ'רים יכול מוחם הקודח של שלושה מחזאים להעלות, ואיך שהם יוצאים מזה - יוצאים.... נגיד יוצאים... פשוט הורס.


התיזמון בהצגה הזאת הוא הכל - מגיע לסאשה ליסיאנסקי נשיקה על התפאורה - לאודי בן משה על האירגון, כל שנייה שם משמעותית והכל דופק כמו שעון. כבוד לשחקנים על הביצוע.

 

"ההצגה חייבת להמשיך" היא קומדיה של טעויות פרועה ומבריקה בו זמנית, דבר לא שכיח לטעמי. לא מפתיע שהמחזה זכה בפרס אוליבייה לשנת 2015.
גור קורן, מור רוזן ואודי בן  משה העבירו את המחזה מאנגליה לישראל בצורה מושלמת, הדמויות הכי מכאן - ואפילו העדתיות שמתגלצ'ת בדלת האחורית עושה את העבודה.
יופי של הצגה וכייף אמיתי.


נכון שזה חייב להיות קווין - אמנם להבדיל אלף הבדלות, לא - להבדיל מליון הבדלות
אבל זה חייב להיות זה.

 

 

לדף הרשומה

"אדון החצר" - טריסטן אגולף, סקירה

"לא דיברנו עוד על זבל - ולא תיארנו את חינו"
ולמה שנדבר. איזה חן כבר יש לו לזבל? 
רוב האנשים ירחיקו אותו מחייהם בשקיות קשורות היטב שיבלעו אל תוך בטן ה"צפרדע" וישכחו כי היה. יש להניח שיזכרו בו שוב רק אם וכאשר יתקעו בשעות הכי הלא מתאימות אחרי זחל ירקרק שנע לאיטו ברחובות העיר, מתוכו קופצות דמויות קטנות שמעמיסות פחים אל תוך לועו הרעבתן ומזינות אותו באלקסייר לקול גירגורו... מי מכור לקלאש רויאל... מי?
אהה כמובן - איך שכחתי, עוד קבוצה שמודעת לשינוע הזבל שלה, הם כמובן הורים לפעוטות פעורי עיניים שמתהפנטים למראה הזבל המפונה - באמת מפליא אותי שלצד סדרות כמו "בוב הבנאי", "וסמי הכבאי" עוד לא נוצרה סדרת המופת "ביל הזבלן".

לאחרונה דווקא היה לזבל עדנה. בבתים רבים צמודי קרקע, כל האשפה האורגנית נכנסת לתוך קומפוסטרים והופכת דשן. בפייסוש גיליתי קהילה גדולה של מלקטי רהיטים - כאלה שאוספים גרוטאות מהרחוב, משקמים אותם, מחזירים ימיהם כקדם או צובעים לטורקיז ומתהדרים בהם בביתם, אבל לי - לי היה את הקארקצ'נסקי, השכן מהקומה הראשונה, שלימד אותי שזבל שווה זהב.

בדירת שיכון צפופה חיו בצוותא הקארקצ'נסקי, אשתו ותשעת ילדיו בין הרים של סמרטוטים, מתכות ואוצרות שמצא במהלך עבודתו כמפנה זבל של העיריה. לא פעם הייתי מתלווה אל צעיר בניו אל השדות שעל יד גן הילדים כדי לעלות לעולה חוטי נחושת מסולסלים ולחשוף אותם מבידודם לערימה מאדימה של נחושת כשקולו המלגלג של אבי מלווה אותנו בשירה רמה "זבל זבל לי - זבל זבל לך".

מה אומר לכם, צוחק מי שצוחק אחרון. בעוד שרוב דיירי השכונה נתקעו בשכונה - גילינו יום אחד שבדירה של הקרקצ'נסקי נשארו רק ערימות הזבל. שאר בני המשפחה העתיקה את מגורייה לבית גדול יותר, קרוב לשפת ימה של בת ים. לא לקח לו זמן רב למלא גם את הבית החדש בזבל, אבל הם לא נשארו שם, הם מצאו את עצמם בבית ענק צמוד קרקע - האימרה "יש אנשים שעושים מזבל כסף ויש אנשים שעושים מכסף זבל" מעולם לא היתה מוחשית יותר.

 

הספר "אדון החצר" עוסק בזבל - מסוגים שונים, אבל בעיקר בזבל אנושי ובנזקים שהוא גורם. מדובר בסיפורו של ג'ון קלטנברונר, ילד בלי מזל, שנולד לאמו האלמנה והבלתי תפקודית בבייקר, עיירה קטנה וקרתנית במערב התיכון של אמריקה, שהרוחות בה רעות והאנשים בה רעים. העיירה מורכבת מקבוצות של תושבים, לכל אחד קוד משלה, שמאוחדים בשלושה דברים - בחיבתם לאלכוהול, בשנאה ההדדית ובאלימותם המתפרצת כהר געש אם רק יתנו להם סיבה לכך.

ג'ון חטא לאנשי העיירה: קודם כל הוא נולד שם. לא רק שהוא נולד הוא עשה את זה אל תוך הטרגדייה של מות אביו. אמו הלא תפקודית לא ידעה איך ואולי לא יכלה לפתח אצלו כישורים חברתיים, וגרוע מכל, ג'ון היה גאון.
מגיל כלום ג'ון ניסה להסתדר עם הקלפים שקיבל מהחיים, אבל אנשי העיירה ,מקטן ועד גדול, לא מאפשרים לו להפיק את המקסימום מהיד שחולקה לו.
הם מתעללים בו בכל דרך אפשרית - מפרקים את גופו במכות, מפרקים את החווה שלו - גאוותו - פיסה אחר פיסה, מפרקים את חייו, את נשמתו. ג'ון המסכן נלחם בכל כוחותיו - אבל הוא לבד במערכה - ומה ילד יכול לעשות מול כפר עוין שלם. הוא מפסיד הפסד מוחץ, מועבר למערכת, איכשהו צולח אותה וחוזר כדי לנקום את נקמתו.

ספר מדהים - אבל לא לבעלי קיבה חלשה ובוודאי שלא לצמחונים/טבעוניים.
לאורך כל הספר עולה ממנו צחנה כמעט פיזית. ריח האלכוהול, ריח החמדנות, ריח החיות המובלות אל השחיטה, ריח הדם וריח הזבל בלי החציר - ערימות של זבל - ומעל הכל צפים אדי האכזריות, הצביעות והרשע האנושי.

אחד הספרים הטובים שקראתי - אבל בניגוד ל"בחירתו של רפאל פ." אף אחד לא מנסה לעדן אותו. זאת לא אגדה, זה אגרוף לבטן. עם סיבוב.
עיירה של גרמנים, נו יום השואה בפתח, פתאום זה מתחבר.

"אדון החצר" - טריסטן אגולף
מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי
הוצאת: זמורה ביתן /הד ארצי 2001
436 עמ'

השיר הזה - תפור לא?

 

 

לדף הרשומה

בחירתו של רפאל פ. סקירה

ברוח הקושיות של ערב פסח - הנה לכם קושייה שעוברת במשפחת המוצא שלי:
אמא, בנה, אשתו ובנם הקט נופשים יחד על שפת נהר - לפתע הנהר גועש ועולה וכולם נסחפים פנימה - רק האב יודע לשחות - את מי הוא יציל?

אני מאמינה שרוב בני האדם, היו שולחים את האב להציל את הבן  - אבל לא במשפחת המוצא שלי. על פי מערכת הערכים האדיפאלית שנרקמה שם, האב אמור להציל את אמו - יען כי ילדים ובני זוג ניתנים להחלפה - אמא לא.

כל אדם שפוי בדעתו ששומע את הגרסה הזאת "לבחירתה של סופי" היה מרים גבה - כי אני חושבת שאם יש אקסיומה מוחלטת אחת שאין עליה עוררין היא: שאין אובדן איום יותר מאובדן ילד - על אחת כמה וכמה כשמדובר בילד שהתאבד - אל הזוועה של האין, הגעגועים והכעס - נוספת גם תחושת הכשלון והאשמה העצמית - "איפה הינו? איך לא ראינו את זה בא?", או לחילופין "ידענו שזה יבוא - איך לא עצרנו את זה?".

כפי שמעידה העטיפה המקסימה שציירה אלינור סאם, המוזהבת כפי שכינה אותה רפאל  - סוף טוב אין בספרה קורע הלב של ורדה פולק-סאם, המתמודד עם כרוניקה למוות הידוע מראש. היא מתארת את חייו ומותו של רפאל פ. - ילד מוכשר, חכם, יפה שיש לו הכל ועדיין לא מספיק בשביל לרצות לבחור בחיים. בנה.

 


לתחושתי, הספר הוא רק למראית עין מדבר על חייו ומותו של רפאל פ. - למעשה הספר הוא סיפור התמודדותם של הנשארים מאחור עם הטרגדיה שנפלה עליהם.  עם השאלה הפתוחה והמנקרת, למה? עם האשמה. עם תחושת חוסר התוחלת והקושי להמשיך הלאה.

כדי לענות על כל אלה ואולי לתת קצת מרגוע לנפשה - לוקחת הסופרת את הקורא להתחלה ממש, אל הרגע שבו הנשמה שרק נוצרה בוחרת לאן ללכת - עוד לפני שירדה אל העולם, ניטעה ברחמה של אם ויצאה לסיבוב ראשון בעולם.

אנו עוקבים אחרי הנשמה מתממשת, הופכת מעובר לתינוק ואז לילד ולעלם חמודות.
ורדה סוקרת את חייו של רפאל - תחנה תחנה והבית המאפיין אותה, אולי בניסיון לבדוק "איפה טעינו" - האם העובדה שרפאל זכה להיוולד לאמא סוערת ולא שגרתית, אולי זאת מורשת אביו - הגנים והתנהגותו אליו בילדותו,  אולי זאת המשפחתיות המוגזמת של משפחת המוצא וכל הנשים שמקיפות אותו? תחנה תחנה היא עוברת ומסמנת V. אף אחד מהם לא מצליח באמת להסביר את בחירתו של רפאל - ואולי זה בעצם הסיפור - זה לא ביידנו - אין אלא לקבל ולכבד את בחירתו.

למרות הנושא הספר אינו כבד ואינו מדכא. את החלק שבא אחר כך היא שומרת לעצמה. הספר אפוף אהבה, ריחות ירושלמיים, ורעשי ניו יורק - מתובל באמרות שפר של משפחת המוצא - ובמוזיקה - בשירת הסב, בניגון הלדינו - שפת המשפחה, במוזיקת הג'ז ובתיפוף תופים שרפאל כל כך אוהב.

לתחושתי זה ספר של אהבה, של צער, של סליחה ושל השלמה - סיפור שכולו געגוע ונגע בי עד מעמקי נשמתי.

ורדה פולק-סאם - תודה לך ששתפת אותנו במסע הקשה הזה


בחירתו של רפאל פ. - ורדה פולק-סאם
הוצאת לירקה-טפר , 2016

 

ואיזה שיר מתאים יותר?

 

 

לדף הרשומה

"גינת בר" - מאיר שלו סקירה

מוזר הוא שכאחת שכל חייה חולמת לנוע בדרכים ולתור את העולם בקראוון צנוע אך מסוגנן - החלום הגדול השני שלי לגבי מגורים הוא בית בורגני קטן צמוד קרקע, מוקף גינה ופרטי עד כמה שאפשר.

לא צריך 'חווילה' רחבת ידים, ממש לא. חשוב שישתקף נוף יפה מהחלון, שיעמדו בו כמה עצי פרי בוגרים ומניבים, ערוגה מלבלבת של עשבי תיבול ריחניים - ובגבולו פלג קטן להתרונן בזימרת מימיו - טוב בואו ניהיה ריאליים, אנחנו בישראל, גם WATER FEATURE יספיק.
כך אוכל לשבת לי בגינתי - ממלכתי הקטנה, בלי שכנים טורדניים סביב, עם ספר טוב ביד, קערת פירות וקנקן תה צמחים חלוט "מפרי גני" מונחים על גזע כרות שמצאנו ביער הסמוך והאופנוען גרר אל החצר פנימה - בג'יפ הכבד שאין לנו.
מידי פעם אנשום לקירבי את האוויר הטוב, אעצום עייני ואתמסר לשירת הציפורים ולפריטת הגיטרה של האיש שאיתי -  טוב - אם ניהיה ריאליים עד הסוף - יש להניח שבין לבין אכנס גם לאיזה משחק טלפון עצבני, שלווה בשביל שלווה - אבל....

 

מאיר שלו, הוא מהסופרים האהובים עלי, אם לא האהוב ביותר. לשונו המיוחדת מרנינה את ליבי באופן שאף כותב מילים ישראלי אחר לא מצליח לעשות. כל ספר חדש שלו הוא חגיגה וזאת למרות שאני מודעת לחולשותיו כמספר סיפורים. ככה זה שאוהבים - מקבלים את מושא האהבה לטוב ולרע. לכן כשיצא ספרו האחרון "גינת בר" אצתי לרכוש אותו ולהוסיף אותו לספרייתי המצטמצמת - כן, כי בניגוד לחתומה מטה, הספרייה מצליחה לעמוד בדיאטה שגזרתי עליה wink .

כבר במילים הראשונות של הספר ברור שבגבר מאוהב עסקינן - כזה שעדין נמצא בשלב הפרפרים בבטן. מושא אהבתו היא חלקת אדמה המנסה להדמות לשדה בעל, למרות שיד מכוונת עומדת מאחוריה - מלטפת, זורעת, שותלת ומאספת - חופרת גומות ומכסה - כן ומידי פעם גם מזיקה.

לפני מספר שנים עבר מאיר שלו לגור בבית קטן במושב על קו התפר שבין עמק יזרעאל לגליל תחתון - על הבית עצמו הוא לא מכביר מילים אבל על הגינה נכתב הספר הזה.
 


 

בגינת בר, שלא כברוב ספריו האחרים, אין סיפור שעומד כבסיס ותומך במלאכת המחשבת של שזירת מילים שהיא העיקר אצלו. אפילו אי אפשר להתייחס אליו כאל אסופת סיפורים קצרה.
אז מה כן? שלו מציג קטעים נבחרים מיומנו של גנן חובב. שורה ארוכה של אפיזודות חלקן משעשעות, חלקן מרחיבות דעת וחלקן מכמירות לב -  הוא כותב על הצמחים אותם הוא מאניש ונותן בהם סימנים, קול ומילים. על "השכנים" שותפיו לגינה. ומכיוון שבמאיר שלו מדובר - אי אפשר לפספס גם את מנת הציניות והלגלוג שהוא מפזר - שווה בשווה - בין הסביבה ובינו.

כן יש שם גם חופן של אהבת אדמה, צמחיה ובעלי החיים - קצת תנ"ך וקצת ציונות ללא מרכאות - כל אלה נכתבו בלשון קצת פחות מצוחצחת מזאת השגורה בפיו בדרך כלל - אולי כי רצה להשאר טבעי, יחף וקצת פרוע - "כמו צמח בר".

הספר הזה אינו מיועד לאנשים שמחפשים סיפור מצויין או לכאלה שמתקשים להתמודד עם מה שהם תופסים כ-"חומרי לימוד". הוא יכול היה להחשב ל- 'ספר עיון' קליל אלמלא טען מאיר שלו שהוא בור ועם הארץ ואין בידיעותיו מספיק כדי להתהדר בתואר מומחה לגינות בר.

אז על מה ולמה? כי הוא מאפשר להתענג על החיים הסודיים של דיירי הגינה, כי הוא נקרא עם חיוך טוב על השפתיים, כי אפשר לגלגל על הלשון את השפה הרכה השלווית הייחודית כל כך - כי את הספר מעטרים רשומיה וציוריה הענוגים של רפאלה שיר ותענוג להתבונן בהם - כי מסקרן ללמוד קצת על הנושא, והכי - כי  הוא משמש "כמפתח מעבר" שבעזרתו אני יכולה לדמיין שאני קוראת אותו בגינת החלומות, בבית בחלומות שלי שעל גדת הוואדי.


ספר שמיועד לאוהביו המובהקים של מאיר שלו ולחובבי הגינות והגננות שבינינו.
אני התמוגגתי.

 

- גינת בר - מאיר שלו
הוצאת עם עובד,
2017
247 עמ'

השיר המתבקש כאן היה "כמו צמח בר", אבל בא לי דווקא על השיר הזה, "שני אלונים"



 

 

לדף הרשומה

"בית השינה" - ג'ונתן קו

12/04/2017

אם יצא לכם והייתם בעברכם, או שהנכם היום, הורים צעירים - אתם מכירים את זה מידע אישי - את הימים שבהם 'ישנתם כמו תינוק'
מדובר כמובן בסוג של רולטה -  אם התמזל לכם מזלכם וזכיתם "בתינוק נוח" , התעוררתם כל שלוש שעות לארוחה וחזרתם לישון. אם אלת המזל לא היתה לצדכם - וזכיתם לתינוק "מרופלקס" או "מגוזגז" - או אז הסתובבתם טרוטי עינים ודווי זרועות - ממלמלים לעצמכם שוב ושוב - "למה לעזאזל היינו צריכים את זה?" - ברי המזל ממש היו, על פי גרסת המלכה האם, הורים לתינוקת כמוני - בשבע בערב היתה 'היפיפיה הנמה' אוכלת ארוחת הערב, אמבטיה ולישון. הארוחה הבאה אחריה היתה בצהרי היום - בין לבין - ישנתי - אל תקנאו, היא שילמה בריבית ד'ריבית כשנולד אחי.

דומני ששעות השינה הפלאיות אז בימי הראשונים הן התשובה הטובה ביותר לשאלה - למה לעזאזל אני לא מצליחה לישון.
כנראה שבינקותי היתשתי כל כך את "מלאך השינה" שהופקד עלי עד שהוא התפטר ועבר לפלורידה, מאז שנתי נתונה בידיים של עובדי קבלן מכונפים, שלא שווה להם לטרוח. ליל שינה טוב, הוא לילה של שש שעות ברצף מבלי הפרעות ויקיצות פתע. כדי שזה יקרה - אני צריכה שהחתולים יסתמו, שהתינוק החדש בבניין ממול לא יצרח, ש"המשוגעת השכונתית" תשאר בביתה ולא תצא לקונן מתחת לחלוני  - וש"המשתעל" לא יכנס להתקפת שיעול עד מחנק, כן... רצוי גם שהאופנוען ישן רציף ויורש הקצר - שהפרעות השינה הם חלק מהקצר שירש - יצליח לישון או לפחות לשמור על ווליום פעילות חרישי. רק חבל זה לא קורה הרבה.

רוב הזמן אני לא מקטרת, "כי השעות הקטנות של הלילה הן השעות היפות באמת"-
עובדה עד עצם היום הזה לא חלף במוחי הרעיון ללכת למעבדת שינה - עכשיו, אחרי שקראתי את ספרו של ג'ונתן קו "בית השינה" - אני ממש שמחה על כך - כי... היי... גם אתם לא הייתם רוצים לפגוש את ד"ר דאדן  wink

 

 

"אשדאון, ענקי, אפור ורב רושם, ניצב על כף יבשה, במקום שם ניצב זה יותר ממאה שנה, כעשרים מטרים פנימה משפת המצוק שקירו ישר ותלול. כל היום כולו היו השחפים מעופפים סביב מגדליו וביצוריו, מצווחים עד שהצטרדו. כל היום וכל הלילה הסתערו הגלים כמטורפים אל מתרס הסלע שמולם, כשהם משמיעים שאגה מתמדת כשאגת תנועה כבדה בכביש, שעברה בחדריו הקפואים ובמבוכי מסדרונותיו מרובי ההדים של הבניין הישן"

ספר שמתחיל בציור נוף כזה,  מעורר את בלוטת הדמיון והחשק ומעורר סקרנות לפתוח את הדלת, להכנס בזהירות פנימה ולרחרח מעט מסביב.

אם אורח פלוני-אלמוני היה נכנס אל הבניין בשנות השמונים לעת לילה, היה מוצא את עצמו במסדרונות מעונות הסטודנטים - יתכן אפילו שהיה פוגש באחד מדיירי הבניין אז: שרה, גריגורי, וורוניקה, טרי, רוברט - קבוצה אקראית של צעירים שבאופן מקרי כזה או אחר גרו שם.

אולם אם היה מאחר ומגיע לשם בשנת- 1996 היה מוצא עצמו "בבית שינה" מסוג אחר לגמרי - במעבדה לחקר השינה. מטופל על ידי ד"ר דאדן "קפוץ העכוז" מנהל המוסד והחוקר הראשי, או ד"ר מדיסון, פסיכולוגית הבית. כמובן שאם במצב היפותטי מדובר - יכול היה האורח הנ"ל להציץ אל הבית בשתי התקופות, אז היה מגלה הרבה פרצופים  מוכרים. כי מסתבר ששהוא לא היחידי.

כדי לא לעשות ספויילרים לא ארחיב מעבר לזה - מלבד העובדה שהספר מזכיר לי באיכויות שלו את ספריה של קוני וויליס הנהדרת - גם כאן על פניו מדובר בסיפור בעל אופי "מדעי" משהו,  אך בעקיפין מדובר בסאטירה המבקרת מגמות חברתיות-פוליטיות ופלצנות מקצועית שלא מודעת לעצמה. ספר נעים לקריאה, מרחיב דעת, מוזר, מסקרן ובעיקר מצחיק לאללה.

נהנתי
"בית השינה" - ג'ונתן קו
תרגום מאנגלית: אלאנורה לב
הוצאת משכל - ידיעות אחרונות - חמד 1998
144 ע"מ

 

התחלתי ולכן אסיים

 

 


 

 

לדף הרשומה

"לא ביקשנו כנפיים" - וונסה דיפנבאו

החלום לעוף הוא אחד החלומות הנפוצים בקרב בני האדם - כל הפסיכולוגים שעסקו בפשר החלומות - והאופנוען שלצידי, מתייחסים אליהם בהמון כבוד ותשוקה.

אני משום מה מקורקעת גם בחלומות - המימד הזה של תעופה - אף פעם לא דיבר אלי - אולי בגלל פחד גבהים שהופך את חווית התעופה לבלתי מושכת בעליל ואולי בגלל בלוטת האמביציה הלא מפותחת שלי שיש להניח תרמה את חלקה לקיצוץ כנפי הפרטיות - ואף על פי כן אני עדיין כאן "עפה על עצמי" חופשי wink הפעם אני מביאה את סיפורה של משפחת אספינוסה בספרה הקטן והמקסים של ונסה דיפנבאו "לא ביקשנו כנפיים".

 

 

משפחת אספינוסה היא משפחת מהגרים לא חוקיים שנמלטה ממקסיקו וחיה שנים בבית מרוט בלב איזור הביצות בארה"ב. בחירת מקום מגוריהם אינה מקרית - היא מאפשרת לסבא, אנריקה, לעסוק באומנות המשפחתית שעוברת מדור אל דור - קולאז'ים מכנפי ציפורים.
בדייקנות של מדען - אוסף ומקטלג אנריקה את אוסף הכנפיים שלו וכל אותו הזמן מעביר את הידע לנכדו המבריק, אלכס, שאוהב את הכנפיים ממש כמוהו למרות שהאומנות אינה זורמת בדמו.  

בעבר היתה לאומנות הזאת ביקוש רב, ובני המשפחה המורחבת התפרנסו ממנה בכבוד - אך בשנים האחרונות ירד קרנה ועול פרנסת המשפחה נופלת על הכתפיים של הבת, לטי. היא 'מג'נגלת בין שלוש משרות דחק כדי להאכיל ולהלביש את הוריה וילדיה - אלכס בן החמש עשרה ולונה בת החמש. את האחריות על גידול הילדים לוקחת הסבתא, מריה אלנה.
היא "מטביעה" את נכדיה כפי שאווזים מטביעים את אפרוחיהם, כפי שהטביעה את בתה לפניהם. סדר, משמעת, עקביות וציות. באהבתה היא מצמידה אותם אליה.

היא לא טפשה לטי - פעם היתה הבטחה גדולה - אבל בין הכנפיים שאביה אסף וקטלג נמצאים גם הכנפיים שלה. כל שאיפותיה להמריא נעצרו לפני חמש עשרה שנים - ומאז היא מתפרנסת מהיד לפה ובעיקר בורחת מכל אחריות ומהמציאות.

הספר מתחיל בניסיון נואש של לטי לעצור את אמה מלעוף אחרי אביה אל מקסיקו והפעם כדי להשאר לתמיד.

לטי - שכל חיה חיה תחת הכנפים של אמה, לא באמת יודעת מה לעשות עם האחריות שנפלה עליה פתאם ואיך להיות לילדיה אם. היא מנסה להשתחרר מהחרדה החונקת ולהבין איך היא תצליח לעזור להם להגביה עוף - כשהיא עצמה עוף שיכור וקצוץ כנפיים. 
דיפנבאו לוקחת את הקוראים למסע ההתבגרות של לטי. אנו רואים אותה מתחזקת, מתקדמת, ומגדלת לה כנפיים חדשות ויעילות יותר במטרה לייצר לילדיה ולעצמה את התנאים לעוף הלאה ולכבוש את חלומותיהם. ספר יפה.

 

"לא ביקשנו כנפיים" - ונסה דיפנבאו (2015)
מאנגלית: אורטל אריכא
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור
331 עמ'

ולכי תבחרי שיר על ציפור,

אני חושבת שעבור לטי הייתי בוחרת את השיר הנפלא הזה של איציק אינהורן ונחצ'ה היימן - "כמו ציפור מטורפת"
חסכתי לכם את הקליפ המקורי

 

 

לדף הרשומה

"דודה חוליה והכתבן" - מאריו ורגס יוסה

כמו שנפש יהודי לציון הומייה, כמו שמחפשי זהב חולמים על אלדורדו, כמו שזמרים מדמינים את עצמם צועקים מלוא גרון "ערב טוב קיסריה" - ככה נפשי יוצאת אל דרום אמריקה.

אין לי מושג על שום מה דרום אמריקה דווקא? אולי בגלל הלדינו המלווה אותי מילדות, אולי אלה צעדי הטנגו, הסמבה והצ'ה צ'ה צ'ה, אולי כי הטיפוס הרב חובל/הפירט הלטיני נראה לי סקסי  כשהוא נתלה על מפרשי הספינה ומשקיף אל העולם החדש, אולי אלה בני האינקה והמאיה על עריהם הנסתרות - ואולי, היו אומרים הרוחניקים, זה בכלל שריד לגלגול קודם - מי ידע? אבל הקרנבל, השווקים, מפלי האיגואיסו, האמזונס, פטגוניה וארץ האש - את אלה חמדה ליבי.

נכון, אמנם במצבי הנוכחי את העלייה של הנוטרים אני בקושי מטפסת - לכן אין מצב שאני מעפילה אל מרומי המאצ'ו פיצ'ו, אם נחמיר אני לא בטוחה בכלל שאצליח לנשום באוויר הדליל של לה פס wink

כאילו זה לא מספיק, הפרטנר האהוב שלי לחיים ולטיולים לא בדיוק בקטע. הוא לא ממש מתלהב מברוני הסמים של דרום ומרכז אמריקה - חם מידי, קר מידי, הפוך שם - וזה מבלי להתייחס אל המובן מאליו - היא לא באירופה.

אבל אני מחזיקה לנו אצבעות שאולי ביום ההולדת השישים שלי ניסע יחד להגשים לי חלום - ובינתיים אני מתנחמת לי במוזיקה ובסופרים: גבריאל גרסייה מרקס, ג'ורג' אמאדו ומאריו ורגס יוסה, שבגין ספרו "דודה חוליה והכתבן" התכנסנו כאן לסקירה זאת.
 


הספר הזה כתוב כמו שדרום אמריקה מצטיירת בדמיוני: שורות ארוכות ודחוסות של "שליכטות צבע" של תיאורי מקום ואווירה. שמות ארוכים ומתעגלים של אנשים ומקומות - מתפתלים על הלשון כמו חמוקיים שנעים בזמן ריקוד הטנגו. הדמויות סוערות, חושניות, מוגזמות ומאוד מבולבלות - מבולבלות כמו מוחו הקודח של פדרו קאמאצ'ו - סופר תסכיתים לרדיו, איש קטן ונלעג עם אגו ענק - למעשה - "אבי הטלנובלה המודרנית" - שהולך לאט לאיבוד בינות הדמויות שיצר תוך שהוא מאבד עליהם, ועל עצמו, כל שליטה.

כל הסיפורים האלה שכותב קאמאצ'ו מתכתבים עם סיפורו האוטוביוגרפי של יוסה עצמו שעומד בלב הספר. סיפור אהבתם של מאריו בן השמונה עשרה ודודתו הגרושה בת ה-32 חוליה - הרגשתי שהוא מציף את הקורא בכל הסיפורים המטורפים האלה כמו מנסה לנרמל אותו קצת, או לפחות לטשטש אותו כשהוא מתערבב בהם עד שלא נדע מה "מציאות" ומה בידיון. באמת מזל שקאמאצ'ו יוצא מדעתו לאט לאט כי רק המרד של דמויותיו עשו לי סדר בראש.

יוסה יצר ספר דחוס מלא הומור עצמי ודמיון - אבל אני חייבת להודות שהלכתי לאיבוד בערך באמצע. התעייפתי מהמעקב אחרי דמויותיו הסוררות ועלילותיהם המופרכות, גם מפגן ההורמונים של הנער הפוחז ודודתו הקוגרית לא הספיקו לי כדי להתמגנט אל הספר - כנראה מיציתי את ז'אנר הטלנובלות איפשהו בתחילת שנות השמונים כאשר ישבתי כמו רוב "המוני עם ישראל" - צמודה אל המרקע כל יום בשמונה - צופה בעלילותיהם של טופסיו וסנדובל - תוך שאני זורקת מושגים כמו:
cómo?..., pero por qué, ו-No puede ser

שווה קריאה אבל בי הוא לא הצליח לעורר את הדחף לרוץ ולרכוש אותו.
 

"דודה חוליה והכתבן" - מאריו ורגס יוסה (1977)
מספרדית: ביאטריס ולואיס לנדרו
הוצאת כתר
292 עמ' כולל אחרית דבר מאת המתרגם

וכן - למרות שקאמאצ'ו מתעב ארגנטינאים ומסתכסך עם כלל הקהילה הארגנטינאית בפרו - איך אפשר לסיים רשומה על דרום אמריקה בלי ה-ריינה - מרסדס סוסה

תודה על החיים

 

 

לדף הרשומה

היפה והחיה - הסרט - Be our guest

כן, חזרתי אליכם - זאת אני שמרחפת כמו פרפר לאחרונה ממחזמר למחזמר - מרחפת תרתי משמע. כתבתי על חוויותי מ"עלובי החיים", כתבתי על הפתעתי מ"מצחיקונת" - אהבתי את שניהם, נהנתי משניהם - אך מי שיער שהאור הגדול מסתתר בשורה האחרונה באולם ה-IMAX של יס פלנט ראשל"צ? cool בערב שבת האחרון, בשעה 22:00, חמושה במשקפים מיוחדות, צפיתי תלת מימדית ברימייק החדש של דיסני לסרט "היפה והחיה"! 

מה אומר לכם - מדובר בנס ברמת מעמד הר סיני: אולם מפוצץ, 129 דקות של עיבוד למחזמר של סרט מצוייר משנת 1991 המבוסס על אגדת ילדים - ואף הבזק אור סלולרי לא קרע את חשכת האולם - אין צלצולים, אין תיקתוקים, אין דיבורים - אולם מלא רואה את הקולות - ושותק - מקסימום צוחק כשהבמאי, ביל קונדן או שמא התסריטאי, סטיבן צ'אבוסקי, מכוונים אותו לכך - זה לא נס חנוכה, פסח?

עם ישראל מסוגל לשבת סרט שלם מבלי להתעסק בסלולרי, אני המומה מעצמו - ואל תזלזלו, לא סתם אני עומדת נפעמת - כמי שפוקדת את אולם התיאטרון לעיתים די קרובות, אני זוכה לראות אותו, את עם ישראל,  יושב אל מול הבמה ומתעסק בטלפונים כאילו לא היו אנשים חיים שעומדים שם מולו ומנסים למלא את חייו בתוכן. זאת ממש התגלות לדעת שהוא יכול גם אחרת.

חשוב - מכאן והלאה כל הרשומה היא ספויילר אחד גדול. אני יוצאת מתוך הנחה שאין מישהו שלא ראה את הסרט המצוייר ומתעניין ברימייק שלו. אבל אם טעיתי ויש כאלה שלא ראו ולא מכירים את האגדה ובכל זאת רוצים לראות את הסרט - הוא נפלא - 'לכו ותחזרו לקרוא אחורי זה' devil
 

 

"היפה והחיה" הוא עיבוד לאגדה מאת ז'אן-מארי לה פרינס דה בומון, שכתבה אותה על פי אגדת עם צרפתית עתיקה. הסיפור הוא על בחורה יפה, בל שמה, שלוקה בתסמונת שטוקהולם ומתאהבת בחיה שכלאה אותה. היא מוחזקת שם כשבויה בתנאים נוחים לאחר שהחליפה את אביה, מוריס, שפלש אל הטירה בליל סערה והרגיש יותר מידי בנוח, ולא רק שלא אמר תודה, גם קטף וורד בדרך החוצה - החוצפה...  

בל לא קיבלה הטבה בתנאי הכלא סתם כך. לחיה - למרות המזג האיום והנורא שלה - או נכון יותר לומר שלו, יש אינטרס להתחבב עליה - יען כי רק אם 'היא תאהב אותו חזרה' הוא וכל אנשי הטירה ישתחררו מקסם אפל שהטילה עליהם קוסמת עוברת אורח כדי שהנסיך 'יראה את האור'.

בשנת 1991 - אולפני וולט דיסני המתרעננים - בחרו להלביש לאגדה מילים, תמונות, קולות ובעיקר שירים מהממים והפכו אותה לאחד הסרטים המצויירים המדהימים אבר. הסרט המצוייר לא זכה רק לאהבת הקהל, הוא קיבל אהבה גם מהמבקרים וממחלקי הפרסים - שכללו את גלובוס הזהב לקומדיה ולסרטים מוזיקליים ומועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות האוסקר באותה השנה (אצלי בזיכרון הוא גם זכה אבל וויקפדיה לא מסכימה איתי indecision)


 

הסרט הפך בשנת 1994 למחזמר מצליח ובימים אלה שב לבתי הקולנוע ברימייק מופלא - עם סוללת כוכבים מרשימה.

צ'מעו - הרמיוני גריינג'ר, פרופסור טרלוני, גנדלף ואובי-וואן קנובי באותו הסרט - איך אפשר שהוא לא יהיה קסום?wink נכון, רק את אמה ווטסון, הלא היא בל, רואים בדמותה כל הסרט - את כל השאר הפכה הקוסמת לחפצים.  גנדלף... מממ... איאן מק'קלן, מר קוגסוורת' סוכן הבית, כושף והפך לשעון מכובד, אמה תומפסון - גברת פוטס - מנהלת המטבח, הפכה לקומקום חרסינה עדין שמתנייד על עגלת תה בניסיון להשגיח על צ'יפ - בנה הפעיל יתר על המידה כדי לשמש כספל תה. שני אלה + יואן מקגרגור,  רב המשרתים לומייר - הפמוט, עושים הכל כדי לגרום לנס לקרות - נס שיחזיר את כולם לצורתם האנושית.

הם עושים את זה כל כך בחן. פס הקול הנפלא שהלחין אלן מנקן בשיתוף עם טים רייס מרטיט, מרגש ומכבד את המילים.
הסרט קיבל נפח נוסף שלא היה בסרט המצוייר. בל יותר נחושה ויוזמת. הכפר הקטן של בל מקבל משמעות. למדנו קצת יותר על אמה של בל ומוריס אביה (קווין קליין). גילינו שלשידה המפורסמת שקפצה למזרקה בסרט המצוייר (או
דרה מקדונאלד) כאחרונת האוהדים של מכבי, יש בעל - נגן החצר והמלחין המלכותי - שהפך לפסנתר כנף (סטנלי טוצ'י).
פה ושם נוספו שירים טובים שמכבדים את פס הקול המקורי. הביצועים והמבצעים לכל הלהיטים המוזיקליים היו נפלאים, והרשו לי להריע לאמה ווטסון על השירה - ממש אין לי מושג מה רצו ממנה.

דן סימנס - החיה, עובר ממש מטאמורפוזה. הוא מתחיל כחיה פראית, זועמת, מרושעת ומטונפת - ויחד עם אהבתו הצומחת לבל הוא הולך ומשתנה והאדם שבו מוקרן החוצה. התלונות ששמעתי היו שבסוף המטאמורפוזה הוא היה שווה יותר בתור חיה מאשר בתור הנסיך ומה אומר לכם, יש בזה משהו. גסטון של לוק אוונס היה מלא בעצמו בדיוק במידה הנכונה - ולה פו שעשה ג'וש גד - היה אינטיליגנטי יותר מבן דמותו המצוייר.

אבל מה אומר - הכוכבים האמיתיים הם אנשי התפאורה והתלבושות.
הכפר המצוייר קיבל חיים והפך להיות המקום ההוא "שיש מצב שעברתי בו באחד משיטוטי בצרפת", אבל הקסם הציורי שלו נשאר. כנ"ל הטירה על הגנים שלה וחדריה שהולכים ומצטחצחים. והתלבושות... אוח... הבגדים היו תקופתיים ויפיפיים.


אז מה עוד נדרש להצלחה? סיפור טוב, מוזיקה נהדרת, עולם יפיפה ורומנטיקה באוויר - התעלות! יצאתי בהיי והיום ראיתי שוב את הגרסה המצויירת - בעיני הרימייק עולה על המקור.

ברגע שיצאתי מהסט כבר רציתי שוב - אני מתכוונת בשבוע הבא לקחת את המלכה האם ליומית - אבל לא בתלת מימד. למרות שתלת המימד מוסיף קסם היה ריצוד ויציאה מפוקוס כל הסרט שעצבנו לי את העיניים וגרמו לי שוב ושוב לנסות להתמקד.

ממליצה בכל לב - לא יודעת מה אומרים המבקרים המקצועייים, אבל אם אתם אוהבים קסם פשוט וטוב, הומור בריא, מחזות זמר והפקה שמתעלה על עצמה - זה סרט בשבילכם! רוצו!

 

לדף הרשומה

"אהבת מוות" - בית לסין

29/03/2017


  
מחזאית : ענת גוב, במאי: גלעד קמחי, תפאורה:ערן עצמון, מוזיקה: אמיר לקנר, תאורה: במבי
* שחקנים: ליליאן ברטו, נעה בירון, יעקב דניאל, ניסו כאביה, יניב לוי, סנדרה שונוולד
   שעה וחצי ללא הפסקה.

*חלק מהשחקנים שמשתתפים ברשימה המקורית מטעם בית לסין, לא הופיעו בתפקיד הערב. אני מביאה את הרשימה כפי שזכרתי אותה ועדין מנסה להבין מי החליף את יורם טולדנו

יהודי, ערבי וחרדית חיים יחד בהוספיס בתוך מעגל של כאב וכדורים הם הולכים ומתכלים כשרק אחות רחמנייה (נעה בירון) משמשת להם לחברה.
יום אחד, בתוך ענן גשם סוחף,  מגיעה לשם אישה - בטעות או שלא בטעות.
גם היא הולכת ומתכלה. כמותם היא חסרת כוחות, מותשת ומפסידה במלחמת הקיום היומיומית, למרות שאותה, הסרטן לא הצליח להשיג.

האשה, מירה (ליליאן ברטו) לא יודעת את זה אבל נוכחותה המיוסרת  הופכת להיות קרן האור והמנוע בחיהם הפריכים כל כך של שלושת דיירי ההוספיס - שלומי - (יניב לוי) - יוסוף - (יעקב דניאל) - ורוחל - (סנדרה שונוולד). הם מאגדים כוחות כדי לעזור ולהרים אותה מהשפל שבו היא נמצאת - ולשם כך פותחים את חלונות לנפשם, ומאפשרים לה גישה לסיפורם האישי, לחלומותיהם.
בתוך התחנה הסופית הזאת מתרחש מאבק - מאבקם של הגוססים להעניק למירה את מתנת החיים - ובכך מסייעים לעצמם לקבל, להשחרר, לצחוק מכל הלב ולנוח. ומאבקה של מירה למצוא מנוחה לנפשה.




מדהים לחשוב שזה המחזה הראשון של ענת גוב ז"ל ועד כמה המחזה הראשון שלה טוב, בשל - ומרשים מכל - כיצד הוא מתכתב עם המחזה האחרון שלה - "סוף טוב" - אותי הכי ריגש לראות כיצד היא נשארה נאמנה לאמת שלה עד הסוף.

מחזה נפלא, הומור ענת גובי חד, שחור, שנון ובגובה העיניים, משחק נהדר ומרגש של הקאסט כולו, עבודת בימוי רגישה של גלעד קמחי המצויין - מומלץ מכל לב.

 

שיר הנושא של אחד המשחקים הכי חביבים עלי מהנייטיז - אבל מתאים לאללה.

לדף הרשומה

על אהבה מטרידה - לאלנה פרנטה ובעיקר עליה

המסיבה הכי טובה בעיר. כולם מדברים עליה. אלה שהצליחו להכנס מספרים עליה בעיניים נוצצות, כל השאר מחכים ומקווים שיום אחד תנחת גם על ספם ההזמנה המיוחלת - ואז היא מגיעה - ואת שוברת את הראש - מה תלבשי? תנעלי? עם פן-בלי פן?
ביום פקודה את בהיי מטורף, עוטה עלייך את התחפושת, עולה על הכרכרה ונכנסת בשעריה - גומעת בשקיקה את המראות ומנסה לקלוט כמה שיותר - ולאט לאט מתחילה לחלחל אלייך ההרגשה שזה לא זה... מכירים?

זאת בדיוק ההרגשה שלי עם ספריה של אלנה פרנטה.

לאחר שקראתי את החברה הגאונה, נותרתי עם חצי תאוותי בידי ועם שאלה בלתי פתורה - מה אני מפספסת? לא מצליחה להבין את האהבה המטרידה הזאת לאלנה פרנטה, שעוטפת ברדיד של הסכמה את כל מי שאני מכירה ומוקירה את טעמו. כדי לנסות להבין, התחלתי מ"בראשית", ב"אהבה מטרידה" - ספרה הראשון.




שוב מצאתי את עצמי מטלטלת ברחובותיה המרוטים ומוכי העוני של נאפולי. מאזינה לדיאלקט שעצבן אותי עוד בספר הראשון - למרות שמאז התברר לי שזה לא פאק בתרגום, ככה בדיוק היא כתבה את זה - עוקבת אחר ילדים ומבוגרים מלוכלכי פנים ופה יחד עם דליה, שחזרה לבית ילדותה ללוויתה של אמה, אמיליה, לאחר שטבעה למוות.

הספר הוא תיאור מסע - אל העבר, אל הזכרונות, אל כל מה שדליה הדחיקה, אל כל מה  שהבריח אותה הרחק מהרחובות האלה, הרחק מאמא שלה - שגם לאחר שחצתה את גיל הארבעים ממשיכה להטריד אותה - בעיקר כשהיא רואה אותה משתקפת מולה במראה בכל פעם כשהיא מסתרקת.

דליה נעה בין זיכרונותיה, בין האתרים שהיו משמעותיים בילדותה, בין האנשים שפצעו אותה,  מלקטת פיסות בגדים, אינפורמצייה, סיפורים, ומנסה ליצור מכל אלה קולאז' שיסביר לה את חייה ואת מותה של אמה - ומה מקומה שלה, של דליה, בכל הסיפור הזה.

הספר אפל ודחוס - כמו רחובות נאפולי. אין ספק שפרנטה יודעת לכתוב. מי שמצליחה לכתוב משפט כזה "התחבקנו והבטחנו זו לזו להתראות בקרוב, אבל ידענו שלא כך יהיה. לכל היותר נחליף אי אלו שיחות טלפון כדי למדוד מפעם לפעם את שיעור הצמיחה של ניכורנו ההדדי" (פרק 3 עמ' 19) יודע לכתוב, לשחק במילים - ואני הלא מאוהבת באנשים שיודעים לטוות קסם במילים - גם כשהצד המספר סיפורים פחות מבריק אצלם - ראה ערך מאיר שלו - אז מה לעזאזל קורה לי איתה?

בשיחה על פרנטה שהיתה לי עם חברת פייסבוק חכמה, דינה סבן, היא אמרה משהו שהצליח לסובב לי את כפתור הפוקוס. היא כתבה על הסגנון החד, הספרטני והמדויק שלה, ואני יודעת שעברה בי התחושה שלא ככה אני תופסת אותה. שהיא לגמרי מפליגה בתיאורים, וכל הכנסת הדיאלקט הזה - הדיאלקט - למה אני כל כך לא סובלת את הדיאלקט... ואז פתאם היתה לי הארה - פרנטה מדברת כמו מי שיצאה מהשכונות - ומתביישת בעברה.

היא מסתובבת שם, ברחובות נאפולי, בעיניים כועסות ומאשימות - אין בה טיפה של רוך, חיבה, התרפקות נוסטלגית. היא שונאת אותם: את הדיאלקט, את האווירה, את האנשים - כל האנטי-גיבורים בספריה הם גסים, מלוכלכים, נצלניים ומכים - סוג של רוע עוטף את הרחובות שלה. המלומדים, הנקיים והטובים עוזבים, מתכחשים לעברם ומותירים את האחרים בסחי חייהם. מצטערת על התיאור הדוחה כמעט אבל ההרגשה שלי כשאני קוראת אותה שאני צופה באדם המחטט בפצע מוגלתי שוב ושוב.
פרנטה בעיני היא סוג של איין ראנד למתקדמים - היא מחלקת את העולם לאלה שעזבו ולאלה שנשארו. ובכך שהיא עוקרת מתוכה את החיובי היא מותירה אותה בעליבותה ובכיעורה.

ואני - ילדת שכונות שכמותי - אני כועסת כאילו את רחובות ילדותי היא קוטלת - אני מתעצבנת בשביל שכניי שהסתובבו בגופייה, שילדיהם רצו מלוכלכים ברחובות, שדיברו בצעקות, וכן - חלקם גם היכו - אבל ידעו לשמוח, לחמול, לעזור לשכנים - וידעו לאהוב - לא רק אהבות שמונעות מקנאה, משנאה, מכעס או מחמדנות - הם ידעו לאהוב באמת.

אחד הדברים הבאמת מפתיעים שקרו לי עם הספר הזה שסיימתי אותו ומייד התחלתי לקרוא אותו שוב. רציתי להבין אם אני מבינה נכון את התחושות שלי - וסיימתי בהרגשה שלמרות המסע שדליה עברה והסוף המתבקש - פרנטה עדין לא סגרה את עברה - דומני ש"בחברה הגאונה" - המסע הזה ממשיך. החלטתי אז כשקראתי אותו להמתין ולקרוא את כל הנפוליטניים יחד, בתקווה שבסופם היא תסיים את המסע של הבנות ושלה. בינתיים אמשיך בחיפושיי לאתר את "ימי נטישה" - ולקרוא אותו ממקום אחר מבין וחומל יותר - מבטיחה לדווח אם זה עבד.

"אהבה מטרידה" אלינה פרנטה
מאיטלקית: אלון אלטרס
הספריה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה - 2009

171 ע"מ

 

בעצת יעל גור אני מצמידה לרשומה את אחד השירים האהובים עלי ונוגעים בעצם העניין
 

לדף הרשומה

גן נעמי - ישי שריד

19/03/2017

גן חובה היה, עבור רובנו בשכונה, התחנה הראשונה שלנו מחוץ לבית הורינו. זאת היתה נקודת הזמן בה חויבו הורינו להכניס אותנו אל מעגל ה"מחונכים". אל תבינו לא נכון - הם היו שמחים לשלוח את הדרדקים הרעשניים לכמה שעות אל מחוץ לכוונת שלהם - אך שוק העבודה לא האיר פנים לנשים שלא הצליחו לבקע את "רצפת הזכוכית". רובן לא הצליח למצוא עבודה בשכר שיחזיק ילד או יותר בגן פרטי ולכן העדיפו להישאר איתם בבית.

גן הילדים השכונתי שלנו - גן אלעזרה - כונה על שם הגננת המיתולוגית ששלטה בו ביד רמה. הדבר הכי קרוב לתאר את המקום הזה הוא הבית של משפחת אינגלס בסדרת הטלווזיה "בית קטן בערבה". בימים ההם, הדירה שלנו היתה בבניין הצפוני ביותר ברחוב שן ארי. מחלון חדרי ניתן היה לראות את גג הגן מציץ מבין השדות שנתחמו במזרח בגדרות צבר צפופות ובמערב בשדרות ירושלים והתעקלו לאורך פס האספלט הצר עד השכונה הבנויה הבאה.
אני זוכרת את השביל הכבוש המתפתל בין עצי ההדר שחמקו מפרדס דקא הסמוך, וביניהם פזורים מרבדי פרחים: חרציות שהיו הופכות לסלסלות פרחים זהובות ולזרים על ראשנו, מקורי החסידה שהיו מסתלסלים לשעונים על בגדנו, ראש סביון שהתפזר לכל עבר לאחר נשיפה נלהבת. הינו מלקטים את פרי החובזה -"לחם גמדים", חמדנו את עסיסם של החמציצים ונצרבנו מסרפדים - נשבעת לכם
, לגור בשכונה היה כמעט כמו לגור "בחיק הטבע".
הפריחה העליזה ליוותה אותנו בכל בוקר בדרכנו עד שנכנעה לחום הקיץ, לדרדרים ולברקנים הקוצניים והפרועים שחרגו מקו השביל ושרטו את רגלינו - כמו נקמו את נקמת החרציות ההן. אני זוכרת את ריח העשב, מרבדי החרדל, פריחת ההדר ומשבים של ריח ים מלוח. את החול החם מתחת לרגלינו הטופפות בסנדלים בלהט הקיץ ואת המגפיים שלא פספסו אף שלולית בחורף. כל הליכה לגן היתה מסע אל הלא נודע, מספיק שמצאנו שיירה של טוואי התהלוכה כדי להתחקות אחריה ולהינזף על ידי רחל ושרה, עוזרות הגננת, שחיכו לנו ליד השער הירוק והגבוה שהיה ננעל מאחורינו עד סוף היום, דומני שהוא לא עמד שם להגן עלינו אלא לעצור אותנו מלפרוץ החוצה אל השדות.
מה זאת אומרת "איפה היו ההורים?" ההורים נשארו בבית. היינו בני חמש, מי חשב בכלל ללוות ילדים בני חמש אל גן הילדים, גם אם היה כביש קטן ושדות לחצות בדרך?

מהגן אני זוכרת את פניה חמורות הסבר של אלעזרה הגננת, שבחוויה שלי לא אהבה אותי במיוחד, למרות שהמלכה האם טוענת שאני מדמיינת (אל תקשיבו לה - האישה משוחדת כל חייה בקשר לילדיה, היא לא מקור טוב לתיאום זכרונות).
יש לי זיכרון עמום של השנה ההיא. אני זוכרת את היום הראשון, שהגענו מהוססים - עדיין עם ההורים - ונצמדנו אל הילדים המעטים שהכרנו. אני זוכרת את שעת הסיפור, את הנר על הראש בחנוכה ואת הסביבון הענק שבנה אבא של טלי מעץ וצלופן, אשר בשיא המסיבה נפתח גחונו וגשם של ממתקים נשפך ממנו לקול מצהלותינו. אני זוכרת את תהלוכת פורים שבראשה צועדים המלכת אסתר - אני - והמלך האחשוורוש -שאם אני לא טועה היה משה בורנשטיין. אני זוכרת את טקס הסיום הנצחי שבו "בנינו נמל" מקוביות, אני זוכרת את סירובי העיקש לחוג במעגל ולשיר את השיר על הבובה ימימה - פגועה עד כלות בשם רגלי העקומות - ואת יום ההולדת שלי בשמלה בטורקיז ולבן, מדלגת בחצר וכולם בעקבותיי. (מסתבר שאהבתי את הקטע הזה של ההובלה, לאן זה נעלם? cool)

אני יודעת - נסחפתי  נו, גם אני כמו גיבורת הספר, נעמי, חציתי את קו החמישים - ולנו, "לזקנים", יש נטייה קלה להתפזר וללכת לאור הזכרונות.
הרי על הספר גן נעמי של ישי שריד באתי לספר לכם, ולא על ילדותי שאיננה עוד - את כל השדות האלה כבר מזמן מכסים שורות של בניינים - אני לא יודעת אם הגן עוד שם - אלעזרה בוודאי שלא. אבל הזכרונות, השירים, הריקודים, הערכים שקיבלנו, החוויות לטוב ולרע - אלה חקוקים על לוח ליבי.

 

גן נעמי - ישי שריד


נעמי היא גננת - בת גילי בערך. כמוני, היא בטוחה שגן הילדים הוא משמעותי ומעצב את הילד.
25 שנים היא מנהלת את הגן שלה בבניין סמוך לחוף מציצים בתל אביב. היא גרה, בדמי מפתח, בחדר וחצי מעל לגן, כפי שעשתה רעיה, הגננת שתפעלה אותו לפניה ועובדת בשיטה שייבאה קודמתה מאיטליה, המתבססת על אהבה, יצירה ומתן כבוד לילד.
25 שנים נאבקת נעמי לשמר את ערכיה כגננת ומחנכת ולהעניק לילדים אהבה שאינה תלויה בדבר - למרות שבמשך השנים ההורים מתייחסים אליה יותר ויותר כאל שמרטף בשכר גבוה.

הספר מתרחש כולו לאורך שנה אחת, שנת החמישים לחייה - שנה סוערת של אי וודאות ואנו מיטלטלים איתה בתוך הסערה שמשתוללת סביבה. נעמי נמצאת במשבר אישי לא קל - מתמודדת עם הבדידות שבחייה, עם בנה הרחוק והמרוחק ממנה, עם הקשיים הכלכליים באחזקת הגן - וכאילו כל זה לא מספיק, נעמי מגלה שאדריכל זחוח רכש את הבניין שלה ומצפה שתתפנה ממנו עד סוף השנה.

יש משהו אמיתי במושג "משבר גיל החמישים" - הגוף מתחיל להשתנות ולעיתים לזייף, מסקנות לגבי חייך מתחילות להתגבש, אי אפשר להתעלם מכל התקוות והכעסים שצריך לשחרר. יש צורך בשינוי מחד וצורך להאחז במה שיש מאידך. לנעמי יש את הגן ובו היא נאחזת. היא נפלאה, נעמי - חולמת, מבולבלת, אוהבת, חומלת, לוחמת ומעל לכל - שורדת. אי אפשר שלא להתאהב בה. אני התאהבתי.
 

מה אומר על ישי שריד - אני לא מבינה איך הוא עושה את זה - זה הספר השלישי שלו שאני קוראת - כל אחד בסוגה אחרת, וכל אחד פנינה. השילוב הזה של אדם שיודע לספר סיפור וכותב מוכשר בו זמנית, הוא מרשים ולאחרונה לא כל כך טריוויאלי - אבל היכולת שלו להמציא את עצמו כל פעם מחדש - זה כבר מפעים ממש.
מבחינתי, שריד כבש את מקומו בצמרת הכותבים הישראליים.

גן נעמי - ישי שריד (2013)
הוצאת עם עובד - ספריה לעם
260 עמ'

 

ועוד תודה גדולה אחת
מודה בהתרגשות לרבקה פיקסלר המופלאה שקראה את התלהבותי משריד וככה סתם, ללא תמורה, שלחה אלי את הספר הביתה - לאהוב אותו, לשמור אותו ולהוקיר אותו.
זה בכל פעם מרגש אותי מחדש, הנדיבות הזאת של אחוות אוהבי הספר -
מבטיחה להעביר את זה הלאה.
תודה רבה רבקה יקרה.

 

 

לדף הרשומה

"מצטיינים" - גלי וינרב

היו זמנים שכל העולם הוירטואלי קרה בין שבילי הפרדס.
בשמות הפורומים ניתן היה לראות את כל מעגל החיים.
חתונות, נישואים טריים, פוריות, הריון ולידה, הורים לתינוקות, הורים לפעוטות, בית ספר יסודי, מתבגרים, צבא, חיפוש עבודה, שידוכים - אצטרה.

אז נכון, האינטרנט פרץ לחיי קצת באיחור. לפני 33 שנים כשאני התחתנתי, הפכתי הריונית ואמא המחשבים הביתיים היו עוד בחיתולים - אבל לא אני שאתן לזוטות לבלבל אותי. בשלב מסוים נכנסתי למסלול בנקודת ההתחלה, פורום חתונות, ועברתי אותו משלב לשלב מפורום לפורום כמו כולם. עד שתפוז, לדעתי, בעט לעצמו ברגל ויצא עם קונספט הקומונות שדרש סיסמאות וקודים סודיים ורק נבחרים באו אל חיקם - הקומונות השאירו אנשים כמוני בחוץ ועצרו את ריענון השורות. הקשר לתפוז התערער, אנשים וחומרים חדשים לעסוק בהם הפסיקו לזרום פנימה -  ואז בא הפייסבוק ומחק כמעט את כל מה שנשאר.

אבל אנחנו התכנסנו כאן בשל הספר "מצטיינים" ולא כדי לקונן על עולם שהיה ונעלם.

ובכן את הסופרת גלי וינרב - הכרתי בפורום נשואים טריים. היא מייד בלטה לי בראש המיוחד שלה, בידע, בזווית המבט הקצת אחרת ובאוסף החביב עליה - בקיצור, כמו שאמרה אן שירלי אהובתי משכבר הימים, מצאתי בה נפש תאומה - bosom friend - ולא משנה שמדובר באשה שצעירה ממני בעשור וחצי לפחות, שבאה מרקע שונה, ומבריקה לחלוטין cheeky יש בה משהו, בגלי, חסר גיל, שבא קומפלט עם חשיבה מרעננת וזווית ראיה מיוחדת - והיא מקסימה, פשוט מקסימה.
כל החבילה הזאת באה לידי ביטוי בספר הזה.

 


הספר עוסק בקבוצת סטודנטים שמתקבלים לתוכנית מצטיינים רב-תחומית באוניברסיטה יוקרתית. כמו בתפוז, אפשר לראות שם אנשים מגוונים: את הדעתניים, את המהססים, את הנחושים, את המתלבטים, את אלה שיודעים ואת אלה ששואלים, את האמביציונרים, את תאבי הפרסום - וכן, אפילו את הטרול.
היא נוגעת במה שקורה מאחורי הקלעים של האקדמיה: בתחרותיות, בניגוד האינטרסים של המוסד והסטודנטים, בלחץ להפיק מאמרים וגם באכזבות ובנקמנות שנובעת מכך - אבל כל אלה הם רק הרקע לסיפור האמיתי - סיפורם של ימי ושץ - שני סטודנטים שנבחרו לתוכנית.
ימי דבורין - ילד שמנת אהוב, קשקשן ומחובק על ידי הסביבה והציפיות והדרישות ממנו הם בשמים ושץ הבודד, התלוש והמנוכר שמגיע ישר מדוכן הפלאפל השכונתי בנתניה לעולם תחרותי בו הוא צריך להשתלב, להוכיח את עצמו ולשרוד.
בין שניהם מתפתחת חברות שהופכת אהבה - אך כשגם התשוקה מתחילה להכנס לעניין - נשאלת השאלה - כמה רחוק תלך בגלל אהבה. עד כמה רחוק תסכים שהאיש שאתה אוהב יוותר בשל האהבה - ומה שהכי אהבתי בספר הזה - הוא שהשאלה מגיעה בהפוך על הפוך. עד כמה חשוב הקטע הגופני במערכות יחסים - האם אדם יכול ללכת עם ליבו, בניגוד לנטיית גופו אחרי אהבה.
סיפורי הוויתור וההקרבה מוכרים לנו מספרים וסרטים רבים, אך אנו נחשפים בדרך כלל לסיפורים על אנשים גאים שמחליטים להתכחש לנטייתם המינית לטובת חיים כביכול "נורמליים" או לבחירה של נשים שמוכנות לקבל חיים כפולים של בעל הומוסקסואל בשל אהבתן אליו -  אבל גלי מביאה לנו זווית חדשה ומרעננת - מה קורה שאחד מצמד האוהבים הוא סטרייט, עד כמה רחוק הוא יהיה מוכן ללכת למען האהבה.

תענוג הספר הזה - הדמויות חכמות ומעניינות, כל אחת ומאפייניה, ומכיוון שהוא עוסק בקבוצה המתמחה בלימודים בין תחומיים - הוא שזור בפניני ידע של מדע פופלרי: פילוסופיה, סוציולוגיה, פיזיקה ומדעי החיים, הנותנים לו ערך מוסף.
הספר חייב לגעת באירוטיקה כי היא גורם משמעותי בלב הסיפור - אבל לשמחתי גלי לא "מגזימה בכך" - כי בעוונותיי אני מרגישה שסופרים מרבים להכניס בולבולים ווגינות לספרים שלהם כשאין להם באמת מה להגיד
ובספרים בז'אנר האירוטי הסיפור בא לתמוך בקטעי הסקס ולא ההפך - גלי מצליחה למצוא את שביל הזהב - הארוטיקה לא משתלטת על הספר ומאפשרת התמקדות במה שחשוב באמת.

מצטיינים הוא ספר טוב ומעורר מחשבה.
נכון אני משוחדת... מודה - אבל לא רק. כשספר טוב הוא פשוט טוב.

 

נהנתי - אהה, וגם המלכה האם מסרה שזה היה נפלא והיא לא גלשה בתפוז אף פעם indecision.

מצטיינים - גלי וינרב - 2016

קוראים - הוצאת ספרים
464 עמ'

 

בחרתי לסיים בשיר שנוגע לא נוגע -  ובעיקר... אוהד שרגאי devil

לדף הרשומה

"מצחיקונת" - תאטרון הקאמרי

22/03/2017

מה אתם יודעים...
בזמן שאני הייתי בהיי עקב הפצעת "עלובי החיים" עלי במות ארצנו - בשקט בשקט, התיאטרון המתחרה רץ עם המחזמר "מצחיקונת" על פי מחזה של איזבל לנארט, מוזיקה של בוב מריל ותמלילים של ג'ולי סטיין.
לא יודעת - אולי היה פרסום ואני לא שמעתי כלום כי האוזניים היו מפוצצות ב"רק עוד יום" - אבל אחרי שעליתי אליו לרגל והוצאתי מהסיסטם את המחזמר האהוב עלי - שוב נפקחו עיני לראות מה קורה מסביב.

כמה יפה מצד הקאמרי שהבינו כי זה הזמן לשלוח לי הצעה לכרטיסים מוזלים - כמה יפה מצד קהל הרוכשים להשאיר לי מקום בשורה 7 באמצע, כמה יפה מצד האופנוען להסכים להפרד מהפלייסטישן ולצאת לראות את המחזמר מהרגע להרגע ביום חמישי של פורים אחרי שערב קודם "בילינו" במסיבה מהגיהנום, ובכלל כמה יפה מסכם היטב את הערב.


 

בימוי: צדי צרפתי, תרגום: דורי פרנס, ניהול מוסיקלי: טל בלכרוביץ', כוראוגרפיה: עוז מורג, תפאורה: במבי פרידמן, תלבושות: מוני מדניק
הדרכה קולית: מאיה אבידן, עיצוב סאונד: ניראל שרון, מפיק בפועל: חיים סלע, תאורה: קרן גרנק
רקדנים:
אור דנון, רותם יהודה, אדיר בובליל, מתן בן שימול, מתן אוניאמי, מאור לוי, אלה רוזנצוויג, נעה דגן, בר טהר, קטיה רוזנפלד, נופר לוינגר, לירון כהן
שחקנים:
מיה דגן, עמוס תמם, אורנה רוטברג, שלמה וישינסקי, עמית רייס, אבי טרמין, ליאור גלרון, אסתי קוסוביצקי, אוסי בן יהודה, אברי ארבל, שוהם שיינר, רועי מלכה, שני שאולי, שמרית ששון, ליאור כהן

"מצחיקונת" זאת ברברה סטרייסנד - "יש לה 19 וחצי הבעות מצחוק עד בכי ויש גם שש מיוחדות שלייזה הייתה יכולה ללמוד מינלי" וקול שאין כמותו בעולם - לא קל להכנס לכאלה נעליים גדולות, ומיה דגן עשתה את זה לגמרי לא רע.

מיה דגן היא לא זמרת גדולה - אבל היא מצליחה להחזיק את הנמברים הגדולים בצורה מעוררת כבוד. היא לא נוסקת לגבהים של ברברה בכוכבת על, לא עדינה כמו רוח ב-People  - אבל היא מצליחה לגעת בנשמת התפקיד ובקהל.
דגן אוהבת את התפקיד ומרגישים את זה לאורך כל המחזמר - ובמשתחוויא - ההתרגשות שלה מדבקת ממש.

למי שלא ראה, לא מכיר, ולא מאוהב בברברה כמוני - המחזמר "מצחיקונת" מתרחש בשנות העשרים העליזות בניו יורק - הוא מביא את סיפורה של פאני ברייס, בחורה יהודיה מברוקלין - "לא כל כך יפה ולא בת 16" - אבל עם קול ענק וחוש קומי משובח. פאני מנסה מילדות להתברג אל תוך עולם הבידור.
בראש הפירמידה בעת ההיא עומד "המופע של זיגפלד". רק שהוא, זיגפלד - אבי טרמין - מעדיף אותן בשטאנץ שאעפס, לא מתאים לנערה מברוקלין - הוא מחפש נשים יפות עם רגלים ארוכות וחטובות וחזה מפואר - ופאני היא שום דבר מכל אלה - אבל היא כישרונית ומכירה בערך עצמה ויש לה אמא יהודיה - אורנה רוטנברג - דוחפת ותומכת וחבר כריאוגרף מהשכונה, אדי ראיין - עמית רייס - שפותח לה את דלתות התיאטרון של קיני - שלמה וישינסקי.
כל אלה, פלוס ההומור המושחז שלה וחוסר הגבולות, מסייעים לה לכבוש יעד אחר יעד ולהפוך לכוכבת גדולה ולאהובת הקהל - כל אלה לא בדיוק עוזרים לזוגיות עם אהבת חייה ניק ארנשטיין - עמוס תמם - גבר חמקמק, שרמנטי ומרתק שחי כל הזמן על הגבול שבין המותר לאסור בכל התחומים.

אין שם סיפור גדול, במצחיקונת, אבל זה מחזמר של פאן אמיתי.
יש סיפור חמוד, מוזיקה מקפיצה, קטעי ריקוד יפים, הומור משובח, וכמובן את ההמנון -  PEOPLE - אחד השירים המזוהים ביותר עם ברברה - וסחטיקה לדורי פרנס על התרגום, תמהתי איך יעשה את זה
.

צדי צרפתי הבמאי מבין מיוזיקלס ואוהב הפקות גדולות וגרנדיוזות - והוא מפציץ, המון תנועה אותנטית וקטעי סטפס מגניבים של עוז מורג. התזמורת בניצוח טל ברכוביץ מופלאה - מצטערת על ההשוואה, אבל בכמה רמות גבוהה משל "המתחרים", הרקדנים, שורת המקהלה, הקאסט מצויין.
אני לא יכולה לחשוב על שחקנית מתאימה יותר ממיה דגן לתפקיד - יש לה את ההבעות, החיוך - והיא טיפל'ה תזזיתית וממש חמודה. כמו שכתבתי עיקר הבעיה בעיני שמיה דגן היא קודם כל שחקנית ורק אחר כך זמרת - וכאן היתה נחוצה זמרת גדולה -  כי ברברה וזה. 
עמוס תמם עושה תפקיד נהדר כניק ארנשטיין - המפגש ביניהם הוא שמייצר את הדרמה - יש כימיה שזורמת ביניהם ודינמיקה טובה על הבמה - כמו שאוהב להגיד צדי "אני מאמין להם".
זה לא ממחזות הזמר שמעיפים אותך אבל הם לגמרי עושים לך טוב

ערב ספונטני, אינטיליגנטי ורגיש, נהננו מכל רגע, כייף גדול.

 

לדף הרשומה

"הר לא זז" - בית לסין

15/03/2017

את הידע שלי על התרבות היפנית רכשתי רובו ככולו מספרה הקורע של שפרה הורן - "חוויה יפנית" בה היא מתארת בלשון משעשעת להפליא על חוויותיה כמערבית שחיה ביפן - תוך כדי קריאת הספר, בין מתקפת צחוק אחת לשנייה, הרגשתי כמו צופה באומה של חייזרים.

אבל לשמחתי העולם לא צר אופקים כמוני. התרבות היפנית אהודה, מוכרת ונמכרת בעולם המערבי יותר ויותר.
סופרים כמו הוריקמי, יושימורה, יושימוטו - בימאים כמו קורוסאווה, קיטיאנו, וכמובן מיאזאקי אבי האנימה - האנימציה היפנית הפכו את התרבות היפנית נגישה לעולם בכלל ולבן הפרטי שלי ובפרט. איכשהו הצלחתי לגדל יורש קצר שמשחק משחקים יפניים, מאזין למוזיקה יפנית ויכול לומר ביפנית שוטפת: "הרחפת שלי מלאה בצלופחים" - באמת שאין לי מושג למה דווקא את המשפט הזה - אבל אומר angel

מאז תום מלחמת העולם השנייה ניכרת חדירה של התרבות היפנית אל התרבות המערבית. בספרות - אנו רואים נטייה לכתוב בשפה רזה יותר ומדוייקת. במוזיקה - הקריאוקה שאנחנו מכירים כקריוקי, באוכל - אוכל יפני, בעיקר הסושי, שהפך חלק אינטגרלי מסל המזון המערבי. המאנגה - הקומיקס היפני - והאנימה - האנימציה היפנית - שולטים בתחומם, אפשר לראות את עיקרי הארכיטקטורה היפנית הגיאומטרית והנקייה ברחובות, ואת האופנה שמתאפיינת בקו אוונגרדי ובחומרים מיוחדים על המסלולים.
ההצגה "הר לא זז" שמעלה בית לסין - היא הסיבה שלשמה התכנסנו כאן. מדובר במחזה שהוא סוג של אינטרפטציה שעשה המחזאי, גלעד עברון,  לסרטו עטור הפרסים של קורוסאווה - "קאגמושה" משנת 1980.


מאת: גלעד עברון
בימוי:עירד רובינשטיין
תפאורה: פולינה אדמוב
תלבושות: מאור צבר
מוסיקה: רועי ירקוני
תאורה: זיו וולושין
תנועה: עמית זמיר
הדרכת קרבות במה: אורי בוסתן
שחקנים: נמרוד ברגמן, דניאל ברוסובני, יעל וקשטיין, יורם טולדנו, מאיר טולדנו, עמית מורשת, שאדי מרעי, מעין רחמים, אמיר שחם, עומר עציון
 

הימים - ימי הביניים. יפן מחולקת לשבטים - בראש שבט טאקדה עומד ה"הר" - דמות רבת כוח ועצמה שחלומה לכבוש את קיוטו ולהפוך את טאקדה לשבט החזק ביפן. באחד הקרבות בעמק נפגע ה"הר" ועל ערש מותו הוא 'מצווה את צוואתו' - הסמוראים מבקשים לשמור על מותו בסוד למשך שלוש שנים - הוא דורש מהם לעזוב את חלום קיוטו - להתבצר ולשמור על הבית.

ארבעה אנשים יודעים את סוד מותו ושמעו את צוואתו.
הראשון: אחיו של ראש השבט, נמרוד ברגמן, הוא זה שמייצג את המסורת וחשוב לו למלא את רצונו האחרון של המנהיג האהוב. השני, שר הצבא,  עומר עציון/טל דנינו, פוליטיקאי אופורטוניסט שטובת השבט מתאימה לו רק כשהיא הולכת יד ביד עם טובתו האישית. השלישי -  מדריכו-חונכו של הגנב, דניאל ברוסובני, הוא למעשה דבר השבט, נאמנותו למסורת היא ללא תנאי והוא לא שוכח מי האדם שעומד מולו אף לא לרגע, גם כשנדמה שכולם מוקסמים והאחרון - בכורו המורד של ה"הר", שאדי מרעי - הוא זה שאמור לקחת את המושכות אחרי מות השליט, לפחות עד שהבן של האישה הראשונה יגדל מספיק כדי לקבל את המלוכה - כמובן שצוואת האב לא מקובלת עליו.

האח מוצא כפיל - יורם טולדנו, גנב קטן - הם חוטפים אותו ומאמנים אותו להיות כפיל ראוי. הם רוצים שישחק כל כך טוב את ה"הר", כך שלא רק העם יאמין אלא גם באי הארמון - אשתו הראשונה יעל ווקשטיין ובנו הצעיר עמית מורשת - שהם בעלי הפוטנציאל לעלות על התרמית - ישתכנעו שבהר מדובר. מרכיבה על הסוס, הם מציעים לגנב להמנע - ולא רק. כל סוגי הרכיבה לא רצויים - כי אין מצב שהסוס, לא יזהה שהאדם שיצא למלחמה אינו האדם שחזר ממנה.

 הגנב בחור מוכשר וערמומי - הוא לומד מהר ונכנס לתפקיד בצורה מושלמת והסביבה מגיבה בהתאם. הבעיה היא שהוא כל כך נכנס לתפקיד עד שהוא מאבד את הגבול שבין השליט לגנב - הוא שוכח שהוא משחק - וזה בעייתי כי על פי תנאי הצוואה ל"חוזה" יש תאריך פקיעה מוגדר, שלוש שנים, אז ישוחרר הגנב לדרכו.

יורם טולדנו עושה תפקיד מופלא כגנב, כשליט וכשחקן. הוא עובר טרנספורמצייה מול עיני הקהל, ולב הקהל יוצא אליו. הבימוי של עירד רובינשטיין כל כך מוקפד ומדויק שנראה כי יפני ביים את המחזה. הבמה של פוליאנה אדמוב כמו לקוחה מעולם האנימה - שלושה מסכים נעים על צירים לכיוונים שונים. הזזתם מייצרת מרחבים שונים שמתמלאים בתוכן בעזרת עבודת התאורה המבריקה של זיו וולשין. הוא זה שמקים את התפאורה לתחייה - תוך שימוש בשחקנים שעל הבמה. הכריאוגרפיה של עמית זמיר וריקוד החרבות שביים אורי בוסתן מייצרים בעזרת המסך והאור "בלט של צלליות". ממש כמו ציורי דיו בסרט אנימה ישן - נפלא ממש.
את האווירה משלימים התלבושות שעיצב מאור צבר, שימוש חכם באופנה יפנית כדי לעורר אשלייה של בגדים יפניים מסורתיים, וכמובן, איך אפשר בלי המוזיקה של רועי ירקוני.

הסיפור הזה, של אדם מן השורה שמוצא את עצמו בתפקיד מנהיג, הוא נושא מאוד אהוב בתיאטרון ובקולנוע - כאשר הסיפור מורכב כמעט תמיד מהשילוש הקדוש:
התפקיד עושה את האדם למי שהוא.
אלה שיודעים ותמיד ינסו לנצל את המצב לטובת האג'נדה שלהם או סתם לטובתם האישית,
המציאות טופחת על פניו של המתחזה כאשר הוא צריך להפרד מהדמות ששיחק.

גם במחזה שלנו - הכל מתכנס לדקה הזאת שבה המציאות טופחת על פניו, כשהמסך יורד וההצגה נגמרת וצריך לחזור למי שהיית קודם.

הצגה מרהיבה, חכמה, מעניינת ויפה לעין. לשמחתי החשש שאתקשה להתחבר למחזה שמתרחש ביפן התבדתה - ויש שם קושי. התרבות היפנית דורשת איפוק ושליטה, הצופה המערבי יכול לחוש ממש אי נוחות בין הסערה הרגשית והייצרית שמציג הסיפור לבין המתרחש על הבמה. המחזה דרמטי, ייצרי - ראשיתו באובדן מסוג אחד והוא ממשיך באובדן דרך - הוא עוסק במאבקי ירושה, בניגודי אינטרסים, באהבה כל אלה דורשים זיקוקי דינור על הבמה - עירד רובינשטיין מצליח להדריך את שחקניו לתחום את כל הסערה הזאת ולשחק מינימליסטי, הבעה קפואה, לשון מדודה, הכל רזה, קטן ועצמתי. האופנוען למשל התקשה מאוד לדלג על הפער הזה. לי זה יותר הצליח - מסתבר שהתרבות היפנית הצליחה לגעת גם בי למרות שאני לא סובלת סושי wink

מומלצת מאוד.
 

תודתי לרוחלה על התובנה האחרונה

לדף הרשומה

"מאחורי המספרים" - סרט "על תבונה ורגישות"

מזמן לא הייתי אתכם בסרט. זה לא משום שיש לי בעיה עם סרטים חלילה, נהפוך הוא - אני שוחרת סרטים משחר ילדותי - אבל מכיוון שהיום הסרטים מגיעים בדרכים אלה ואחרות עד הבית - אנחנו נוטים לראות אותם קצת באיחור. הפעם חרגנו ממנהגנו ובעיקבות מפגש נעים עם חברינו הצופיקים, מצאנו את עצמנו יוצאים לסרט - הבחירה נפלה על "מאחורי המספרים" - אחד מהמועמדים לאוסקר בקטיגורית סרט השנה.



הסרט מתרחש בתחילת שנות השישים בדרום ארה"ב. רוסיה וארה"ב נמצאות בתחרות קשה לכיבוש החלל. נאס"א, שנמצאת בפיגור אחרי הרוסים, עושה הכל כדי לגייס את המוחות הטובים ביותר שיש לטובת המשימה. היא לא מוותרת על אף מוח מבריק - גם כשהוא נמצא בגולגלתן של נשים, ולא סתם נשים - נשים שחורות.

הסרט הוא סיפורן האמיתי של נשות האגף המערבי בנאס"א. נשים שחורות, מבריקות, שהוגדרו כחישוביות ותפקידן היה לבצע את מה שהמחשבים עושים עבורנו היום: חישוב מסלולים, קווים ופרבולות מסלולי המראה ומסלולי נחיתה.
הסרט מתמקד בשלוש מהן:

 



מרי ג'קסון - טראג'י. פי. הנסון - שהיתה למהנדסת השחורה הראשונה בנאס"א לאחר שהצליחה לעקוף את חוקי ורג'יניה ולהתקבל ללימודי ערב בהנדסה במכללה ללבנים בלבד, בפסק דין תקדימי והיתה ממפתחיה של מנהרת הרוח החיונית לתוכנית החלל.


דורותי ווהן - אוקטביה ספנסר - שניחנה לא רק במוח חריף וביכולת טכנית מרשימה אלא גם בחוש מנהיגות מפותח - היא רואה את הנולד ומבינה שהמחשבים שנכנסים לשימוש באים להחליף את הנשים שזה תפקידן. ברם מבינה שגם מכשירים צריך להפעיל וכדאי שיהיה מי שידע להפעיל אותם.  במהלך מבריק היא מלמדת את עצמה תיכנות וחומרה ולאחר שהיא מתיידדת עם המכונה ומפצחת אותה, ווהן מכשירה את הנשים באגף המערבי להיות מפעילות המחשב. מעמדה והמיומנות הגבוהה שלה הופכת אותה להיות המפקחת על כל הנשים באגף, בעידודה של המפקחת הראשית שאותה משחקת קירסטן דאנסט.


 

והאחרונה - קתרין ג'ונסון - ג'אנל מונה -  גאון מתמטי שהפכה להיות חלק חיוני מפרויקט החלל לאחר שנאלצה להאבק על כל שעל, החל מלראות את כל המידע מיד ראשונה, דרך לשבת בישיבות, להשמיע את דבריה בעוד האחראי על הפרויקט שלדון... אמממ... ג'ים פרסונס עושה הכל כדי לשמור על ההפרדה ולהקטין אותה. קתרין נאבקת על מקומה ולשמחתה יש מי שמקשיב לה. מנהל תוכנית החלל אותו משחק להפליא קווין קוסטנר - מבין את יכולותיה המיוחדות, קולט עד כמה היא מבריקה ומקשיב למה שיש לה לומר - הוא והאסטרונאוטים בפרויקט, שמעדיפים לשים את מבטחם ביד אדם ולא במכונות, מטמיעים אותה אל תוך תוכנית החלל.

את כל אלה הן עושות בעולם שרואה בהן אנשים סוג ב' - שאין להן במקום תנאים מינימליים לתפקד, כמו בית שימוש זמין בבניין - הן עובדות תחת זילזול של הצוות שלא מאפשר להם להתקדם ולתרום לתוכנית באמת בהתאם לכישוריהן. הן מופרדות וסובלות מהתנשאות של אנשים הרבה פחות מוכשרים מהם גברים ונשים כאחד. נשים שבאמת עשו היסטוריה.
 


קתרין ג'ונסון בת ה- 96 מקבלת מדליית כבוד מברק אובמה

סרט נפלא, רגיש, מזעזע ומעורר התפעלות ותחושת התעלות - בעיקר משום שמדובר בנשים אמיתיות, בסיפור אמיתי שאישית לא הייתי מודעת לו ואני משערת שאני לא היחידה.
תחושת ההיי שיצאתי ממנה התחלפה ביאוש שקט כשחשבתי על זעקת האתיופים מהקיץ האחרון. אולי התקדמנו מעט - אבל הדרך כל כך ארוכה - עד שהשטות הגזענית הזאת תמחק לחלוטין מהעולם.

"מאחורי המספרים" הוא סרט שמעורר תקווה שהכל אפשרי - אם נולדת עם הכלים הנכונים,נחישות, התמדה ושיש אחריך מישהו שמאמין בך. התאהבתי - אבל ממש, בנשים המופלאות האלה.
מה זה נהנתי - התמוגגתי סרט שראוי לגמרי למצוא את מקומו בספריית הסרטים הביתיים שלי. 
 

"מאחורי המספרים"

במאי: טד מלפי
שחקנים: קווין קוסטנר  אוקטביה ספנסר  ג'אנל מונה  
טראג'י פי. הנסון  קירסטן דאנסט  ג'ים פרסונס 
אורך:  127 דקות מקום / שנה ארה"ב / 2016

לדף הרשומה

עלובי החיים - וההפקה בהבימה

28/02/2017

היה היה פעם איש מוזר אחד, אלן בובליל שמו, שחשב שזה רעיון טוב לקחת את ספרו המדכא ועב הכרס של ויקטור הוגו "עלובי החיים" ולהפוך אותו למחזמר. הוא חבר לקלוד-מישל שנברג, ויחד הם יצרו את אחד מהיצירות הגדולות ביותר בדורנו לטעמי.

המחזמר "עלובי החיים" עלה לראשונה בווסט אנד בשנת 1985. בשנת 1987 ראה התאטרון הקאמרי כי טוב ויצא בהפקה נוצצת גם כאן בארץ, הפקה שהתחילה את אחד המאבקים המרים בתולדות הזוגיות של האופנוען ושלי -
לראות או לא לראות? זאת השאלה!
אני זכרתי ספר מלא עצבות, תוגה ונהי ולכן מאוד רציתי לראות אותו. גם האופנוען זכר בדיוק את אותו הדבר וזאת הסיבה שסרב להצטרף אלי. להזכירכם - הימים ימי טרום אינטרנט בארצנו ואין דרך להציג טריילר ולשכנע אותו. בצר לי פרצתי את גבולות הזוגיות וחיפשתי פרטנר אחר מקרב ידידי - אבל אין, ללכת לבד לא רציתי - וכך, בצער רב וביגון קודר פספסתי את הפקת החלומות ההיא. (זה לא שלא שמעתי את הקלטת ולא ראיתי את ההקלטה החורקת שעלתה ליוטיוב איזה 200 פעם - אבל על הבמה פספסתי אותה).


עטיפת הקלטת של ההפקה מ- 1987, שנאלצתי להפרד ממנה רק לאחר שהשתכנעתי שכנראה לא נותר עוד טייפ פועל ביקום wink

המחזמר עלה, ירד ונמחק לי מהזיכרון עד שבשנת 1991 נסענו, האופנוען ואני, לתור את האיים הבריטים. במהלך הסיבוב ביקרנו בקזוויק - עירונת מקסימה בקמברייה, צפון אנגליה - שם שמענו לראשונה את המחזמר אצל "בעלת הפונדק" המקומי. התחלנו להאזין ואת המבט המאשים שנעצתי באופנוען הוא לא ישכח לעולם. הדבר הראשון שעשינו כשחזרנו ללונדון היה לרכוש זוג כרטיסים למחזמר כבר לאותו הערב.
אני לא חושבת שהיתה לי אי פעם חוויה מוזיקלית שהצליחה להתעלות על ההיי שגרמה לי הצפייה הראשונה במחזמר. עפתי - פשוט עפתי! פס הקול הטוב ביותר ששמעתי  - ההפקה מרהיבה והביצוע עוצר נשימה. את הקלטת רכשנו מייד והתמכרנו, כולנו. ראינו אותו שוב בלונדון, בניו יורק וגם בארץ בהפקה של 1999, אבל איפשהו תמיד הפינה של הפספוס ההוא העיקה על הלב.

בשנת 2016 התחילו להופיע פירסומים של תיאטרון הבימה על כך שהם הולכים לחדש את ימי המחזמר כקדם ולהעלות אותו שוב החל מאוקטובר. הבימוי הופקד בידיו המנוסות של המנהל האומנותי משה קפטן ולהכרזה צורפה רשימה ארוכה של כוכבים נוצצים.
הפעם נרשמה התלהבות של כל בני הבית - אבל עקב המחיר הוחלט בצער 'לדחות סיפוקים' ולהמתין להצגות ה- 250, אז אני מתחילה לקבל הצעות לכרטיסים במחיר סביר.

לשמחת כולנו, פופו חברתי, שקוראי כבר מכירים,  קיצרה את משך ההמתנה ורכשה לנו כרטיסים מאחד האירגונים - וכך התייצבנו בני המשפחה, מחוזקים בפופו ובבמבי שלה באולם הבימה - ישבנו וחיכינו לאוברטורה.

למי שלא צפה במחזמר, לא קרא את הספר, או קרא וכל מה שהוא זוכר ממנו הם: כריכה כחולה, ז'אן ולז'אן, אסיר, לחם, קוזט והרבה דמעות - או שסתם רוצה להזכר, אני מצרפת קישור לתקציר בויקיפדיה -  מוזמנים לקרוא  .

 

        

הנה, עכשיו מדברים על ההפקה הנוכחית:
הבימה אכן צרפה רשימת כוכבים נוצצת בזמן פרסום המחזמר, אך למעשה בנתה אותו מראש על קאסט מתחלף. יש לפחות שני שחקנים לכל תפקיד, דבר שגרם למחאה של אלה שזכו לקאסט פחות נוצץ. אנחנו זכינו בקאסט מגוון 'ומכוכב' למדי.

אמיר דדון הוא ולז'אן מופלא. יודעים את זה לפי כמות הדמעות ששופכים בנאמברים שלו. הוא לא רק זמר טוב, הוא גם שחקן טוב - כולו משדר הבעה ורגש. קרע לי את הלב לרסיסים - באמת שאפו.
מיי פינגולד כפנטין. עוד בימי כוכב נולד היתה מיי המתמודדת החביבה עלי, אני מתה על הקול שלה ועל הדרך שהיא מבצעת. ב"שיער" היא הוכיחה שיש לה גם יכולת משחק לא מבוטלת, אבל לא הצלחתי לדמיין אותה בתפקיד פנטין - טעיתי - הפנטין שלה מרוסקת, כואבת, עדינה ונהדרת.
רוני דלומי בתקפיד אפונין היתה ההפתעה שלי. היא התגלתה באותו כוכב נולד שבו התגלתה מיי פינגולד - וכתומכת מיי התבאסתי לגמרי שנצחה - מבחינתי היה מדובר בסוכרייה מתוקה ובינונית ולא שיניתי דעתי עד הערב הזה. מה אומר, האישה יודעת לשיר ולשיר טוב - הופתעתי מעצמת הקול שלה ומיכולת המשחק. הופעה נהדרת ותפקיד נהדר. בולעת את הכובע!
חנה לסלאו נולדה לשחק את מאדם תנארדייה ואורי הוכמן בן זוגה היה לגמרי מותק - אבל במקרה הזה הייתי מעדיפה את קושניר, לא בגלל שהוא מוכר יותר אלא כי התפקיד  מתלבש לי עליו לגמרי.
סקעת הוא מריוס מולד - מתוק, נלהב, נוגה, לא קשה להאמין שאפשר להתאהב בו ממבט ראשון.
טל ברגמן - היא קוזט. יש לה קול נפלא, אבל אני חייבת להודות שהתפקיד הזה אף פעם לא עשה לי את זה indecision

נדיר אלדד בתפקיד אנז'ולרא - שנקרא אצלנו במשפחה "הבלונדיני החתיך" על שם  הבלונדיני שבצע אותו בפעם הראשונה שצפינו במחזה - היה בלונדיני חתיך מעולה, מלבד בעיה קלה בהגיה שהפריעה לסובבים אותי.
הבישוף, נועם טלמון,  טיפל'ה זייף - מקווה שזה חד פעמי - בכל זאת מחזמר.
הילדים היו נהדרים - קוזט הקטנה שי הראל בעלת קול צלול ומתוק מדבש - וכמובן עמית ברנר בתפקיד גברוש גונב את ההצגה גם כאן.

האכזבה שלי מהערב היתה יגאל שדה ששחק את אחת הדמויות המורכבות במחזה ז'אבר - וגם שר את השיר האהוב עלי, Stars.
מבאס לא מתחיל לתאר את הביצוע שלו. שירה כל כך שטוחה ומשמימה. לא משנה אם ז'אבר בהיי או בשפל - הכל נשמע בדיוק אותו הדבר.

ולמרות הכל מדובר ... בשעתיים וחצי של אושר צרוף. קאסט כמעט מושלם, להקה מקצועית, הפקה מרשימה, תוססת וצבעונית. עיצוב הבמה של ערן עצמון והתנועה שעליה אחראית מירי לזר היו מצויינים. על הסאונד, שהוא אחד הדברים החשובים במחזמר, אני פחות יכולה להחמיא לצערי - הוא החליט להוכיח אי יציבות דווקא בנקודת השיא של המערכה הראשונה, בשיר "רק עוד יום", ואין ספק שזה לגמרי הרס את רגע ההתעלות לפני ההפסקה. האופנוען גם לא החזיק מהתזמורת שקצת מיהרה מידי, ופה ושם חרקה  - גם אני שמעתי את זה אבל משום מה לי זה פחות הפריע. עוד הערה קטנה לבמאי משה קפטן - סה"כ עבודה יפה - אבל השטיק הזה של תנועות בוטות כדי להצחיק את הקהל מוצו כבר ב"שיער". זה וולגרי, סר טעם והגיע הזמן למצוא פטנט אחר.
אגב, מה קרה בסצנה הסופית של המחזמר? הבגדים הלבנים של הלהקה נתקעו בכביסה? זה כל כך פחות מרשים ככה wink

זהו בגדול - נכנסנו להצגה בשירה, ויצאנו בשירה - רק שעכשיו הידים גם כאבו ממחיאות הכפיים - כי למרות התקלות והחריקות, היתה חוויה אמיתית.

ישר רציתי 'עוד פעם' אבל רק בתנאי שהז'אבר השני יופיע באותו הערב. הייתי שמחה גם לראות את קושניר כתנארדייה. האופנוען החליט שפעם אחת מספיקה לו, אבל הפעם לא באמת אכפת לי - כי גידלתי לי את הפרטנר המושלם למחזמר הזה שבטוח ישמח לבוא איתי גם בפעם הבאה.

הבימה, תזכרו אותי סביב הצגות המאתיים חמישים - נכון? כי אני ממש רוצה עוד פעם.

תודה שהחזרתם את המחזמר אלינו. הולכת לשים לי את חגיגות ה- 25. מכורה אמרתי כבר?

והנה, ככה מבצעים את Stars

 

לדף הרשומה

לימסול - ישי שריד, סקירה

25/02/2017

 

טוב אני מאוהבת!!!
מזמן - אבל מזמן לא מצאתי סופר שמסקרן אותי כמו ישי שריד. שני הספרים שלו בעיני מעולים ברמה שאני רוצה אותם בספריה הביתית.
לא משנה אם הגיבור הוא נסיך הכותב בלשון תנ"כית, או איש שב"כ עייף מנסיונו להציל "את העולם" - שריד כותב בלשון רהוטה, חדה ואותנטית. יש לו רעיונות חכמים, הספרים שלו מרובדים במרבדים של אהבה למקום ומנוקדים בפרחי ביקורת, יאוש שקט ותקווה.
הוא כותב את הישראליות כפי שאני אוהבת לחשוב עליה -  ישראל שהיא פסיפס אנושי של אמונות, ערכים, דתות, כוח ורגישות, בוז ורחמים שכולם מעורבבים יחד. מה שהכי מחבר אותי אליו הוא סוג של יושר ויושרה בכתיבתו, כמו שאוהב להגיד צדי צרפתי "אני מאמינה לו".

הבחירה לקרוא את "לימסול" היתה טבעית. ולא רק בגלל הסקרנות לראות מה ישי שריד עשה הפעם.
הכינוי התפוזי שלי - קליספרה -  נולד עקב טיסה ללימסול. בחרנו לחגוג שם 20 שנות נישואין ונכנסתי לראשונה לתפוז כדי לחפש מידע - וכשבקשו ממני לבחור כינוי - המילה הראשונה שקפצה לי לראש היא קליספרה - שזאת בערך המילה היחידה ביוונית שאני מכירה devil.

כאילו זה לא מספיק, הספר "לימסול" מתחיל בהקדשה לרחלי. ואני, מה אכפת לי כמה רחלי יש בעולם - כתוב לרחלי - מבחינתי הוא כוון אלי - ואכן נשאבתי לתוכו כמו אל ווקום - מזל שהוא קצר אחרת לא הייתי ישנה בכלל הלילה.

 

"לימסול" הוא על פניו ספר מתח וככזה עדיף שלא להרבות בתיאורים על המתרחש בו כדי לא "לחרב" לקוראים, אבל הוא כל כך הרבה יותר מזה. הוא נוגע בחברה הישראלית, בדילמות של מקום הפרט מול הכלל, בהסתאבות לשם מטרות קדושות (ללא מרכאות), באהבה, בסדרי עדיפויות בחיים, נושאים שהם חלק מחייהם של מי שבוחר לחיות במרחב המטורף הזה שאנו חיים בו - ואולי של כל בני האדם?

תקציר:
איש צעיר ומצליח  נפגש עם סופרת ועורכת ספרותית פעילת שמאל, כדי שתעזור לו לכתוב את ספרו הראשון, ככה מתחיל הספר "לימסול". אך בספר מתח, כמו בספר מתח, אנחנו למדים ששום דבר לא כפי שהוא נראה. שהמספר הוא לא סופר בחיתולים אלא איש שב"כ שנמצא במשימה. הוא גם נמצא "על הקצה" מכל הבחינות. תשוש רגשית ופיזית מהשחיקה, מחוסר שינה, ומאובדן גבולות בין העבודה והחיים.

ישי שריד לוקח אותנו איתו למסע שמתחיל מתחת לביתה של הסופרת וסופו בלימסול וזה מסע שלא כדאי להפסיד. כל כך ראוי לפרס ספיר, כל כך!

"לימסול" - ישי שריד
הוצאת עם עובד (2009)
187 עמ'

 

קבלו את 'מונו יקאפי' השיר הקפריסאי לאירווזיון ב- 1982 - לא ממש קפריסאי אבל משום מה חרוט לי בזיכרון cheeky

 

לדף הרשומה

"קוראים לו מלך" - בית לסין

24/02/2017

פעם לפני שנים רבות מצאתי את עצמי בנקודה בחיים שלא ידעתי אנא פני מועדות. לאחר דיסקוס וטחינת מוח מוגזמת לחלוטין לאופנוען ולחברותיי הטובות בנוגע לעניין, החלטתי להקל על כולם ולשכור לי לשעה קלה אוזן קשבת כדי להכיל את ניג'וסיי -  ואולי, כך קיוויתי, גם יצליח להראות לי  את "שביל הבריחה".  נכון - החלטתי לפגוש פסיכולוג.

מכיוון שבימים ההם המידע לא היה נגיש לכל אחד,  לא חשבתי לרגע שאני צריכה לבדוק בפני מי אני הולכת "לשפוך את קרביי" - לא בררתי על פסיכולוגים מומלצים, לא על גישות ושיטות שונות, אפילו לא התעכבתי בשאלה האם אני מעדיפה לשבת מול פסיכולוג ממין זכר או נקבה. פתחתי את המכביתון, נגשתי אל דף הפסיכולוגים ובחרתי לי את זה שהכי קרוב למעוני.

השיר ההוא "יום יום, אני הולך למעונך" לא עבד אצלנו. לאחר הפגישה השלישית הבנתי שהגעתי אל המטפל שהכי פחות התאים לי כמטופלת. הוא היה מחושב מדי, קר מדי ומינורי בתרומה לשיח, ברגשות, בתחושה שבאמת אכפת לו - ואני שכדי להגיע לעצם העניין צריכה להתפרס לכל הכיוונים (בערך מה שאני עושה כאן, בבלוג), ובאופיי נוטה לדראמטיות, לרגשנות ולהתלהבות מצאתי עצמי צופה בי מהצד. מהר מאוד הבנתי שאין מצב שאצליח להתמסר ולהפתח בפני אדם שכל כך הפוך ממני ופרשתי ממנו ומהשיטה.

"הזוגיות" שלנו התרסקה לאחר שלוש פגישות - אבל מה שלא הצליח לי - הצליח כנראה לתקופה ארוכה לפסיכולוג, לאון ליברכט, ולסביון ליברכט - האמא והמחזאית של המחזה "קוראים לו מלך" שבגינו התכנסנו כאן כולנו ברשומה זאת.
ולמה חשוב היה לי לספר לכם את כל זה - כי יש מהמשותף לתחושותי בזמן צפייה במחזה ולאותו הטיפול.

 

במאי/ת: אלון אופיר
מוסיקה: אלון אופיר

דוביד פולנסקי (אבי גרייניק) מגיע בטעות אל הקיבוץ מצלהבים. למעשה הוא בדרך לקיבוץ השכן, נווה שלף, אבל מחלון האוטובוס הוא רואה את הפרות ומתאהב. לדוביד, בן למשפחה ניצולת שואה, אין אף קרוב בעולם ויש לו דירה וחנות בבני ברק - וכן - יש לו גם פיגור קל.

גזבר הקיבוץ (איתי פולישוק?) שרואה בזאת הזדמנות לייצר למשק תזרים מזומנים, קופץ על העגלה וחוטף את דוביד מהקיבוץ השכן - מאיר הגזבר, אהרון (דני גבע) מהילדים הראשונים של המשק והאחראי על הרפת, וזיתוני (יוסי צברי) מילדי החוץ - לוקחים על עצמם את הקליטה של דוביד במשק, הם משנים את שמו לדויד, מדריכים אותו בעבודה ואפילו משדכים לו את רשל לאישה (יעל בוטון המקסימה). על פניו, הכל ויפה - אבל האם זה אכן כך?

המחזה מתחיל כאשר גיבור המחזה, מלך (רועי ויינברג), בנם בן ה-24 של השניים, טייס בחיל האוויר - מגיע אל דבורה (נתי קלוגר), האחות של הקיבוץ ובת זוגו של אהרון, בדרישה לספר לו את הסיפור האמיתי - על הוריו, על קליטתם במשק, על כל מה שהוסתר ממנו.

המחזה הוא לא רק חשיפת סיפורו האמיתי של מלך והוריו והסודות שסביב לו - הוא גם ביקורת נוקבת על החברה הקיבוצית, על הניצול הציני של אנשים לטובת המשק, על טיפוח הצבר המושלם והתפיסה העצמית של בני הקיבוץ כנעלים לעומת אלה שהגיעו מבחוץ, על הזלזול בשונה - ובעיקר על הטיוח וההסתרות.

אני אוהבת את המחזות של ליברכט, הם  ישראליים מאוד ונוקבים מאוד.
מחד, אין לה פרות קדושות. היא יודעת לטפל בנושאים רגישים שבלב החברה הישראלית - אך מאידך, היא יודעת גם להביט בחמלה על דמויותיה - גם על החוטאים שבהם.
סיפוריה מרתקים - אבל (והנה האקדח מהסצנה הראשונה) הם מזכירים לי באופיים את גישתו של הפסיכולוג המוזכר לעיל. לא משנה עד כמה הסיפור סוער ודראמטי, הוא תמיד יעבור אל הקהל באיפוק . מונולוגים מדודים, שתיקות ו"פירצי רגשנות נשלטת". התוצר הוא תאטרון עמוק וחושב שפועל בעיקר על האינטלקט.

"קוראים לו מלך" לא יוצא דופן מהבחינה הזאת  - מאוד נהנתי משעה וחצי של תיאטרון טוב וסוחף - במשך כל ההצגה הייתי מרותקת, ממש לא הרגשתי איך הזמן עובר.
מחזה מצויין, נושא חשוב, בימוי מאופק של אילן אופיר שתואם את בכתיבה של סביון ליברכט. משחק טוב מאוד של הקאסט - למרות שאני חייבת לציין שמשחקו של הגזבר - (איתי פולישוק?) הרגיש קצת מוגזם מדי יחסית למה שהתרחש על הבמה. תפאורה נהדרת, המציגה את נופי העמק ושלוות הקיבוץ - חלקת הדשא, הגינה והחדר הצנוע (נ.ב. אני רוצה את הספריה indecision) - מצג של שלווה ויופי כפי שקיבוץ מציג את עצמו כלפי חוץ - ובתוכו סערה!

על פניו מדובר בהצגה נהדרת - ושלא יהיו אי הבנות, אני ממליצה עליה מאוד  - אבל... כאשר האינטלקט עובד שעות נוספות הרגש נשאר כבוי, לא הצלחתי להתחבר לאף אחד מהדמויות ולהרגיש איתם באמת.
אנשים מהסוג שלי - כשיש סערה על הבמה, הם רוצים לפרוש ידים ולעוף איתה עד קנזס - לא לצפות בה, מרגשת ככל שתיהיה, דרך זגוגית וזאת התחושה שיצאתי ממנה כאן.

"קוראים לו מלך", בית לסין
מחזה מאת סביון ליברכט
שעה וחצי - בית ציוני אמריקה.

רשומה שלי חייבת להסתיים בשיר - וכאן התלבטתי מאוד - ואז הוא קפץ - לא מבינה איך לא הבליח לי מייד
חוולה מלכתי הבלתי מוכתרת - ב"כמו צמח בר" של רחל שפירא ונחצ'ה

 

לדף הרשומה

"ילד מקולקל" לדרור שגב - סקירה

20/02/2017

דרור שגב הוא חבר בקבוצת הקריאה שלי - טוב היא לא ממש שלי אבל הצטרפתי אליה ממש מההתחלה ואני מוצאת אותה ואת חבריה הכי קרובים לטעמי ולרוחי.
מכיוון שכך גם הספר "ילד מקולקל" הוא לא מהספרים האלה שנתקלים בהם במקרה - הוא ספר שמתחבר אליך אינטימית ומקבל נפח ו"גוף" משלו ולכן גם מסקרן במיוחד.


הקטע של הסקרנות רק התחיל אצלי בעובדה שהספר נכתב על ידי "מישהו משלנו" - יש עוד כמה סיבות לא פחות טובות לרכוש אותו, או במקרה שלי, לשאול אותו מהספריה:

א. ההמלצות הנלהבות שקראתי.

ב. מדובר בספר עם פס קול - בטכניקת הכתיבה הזאת נתקלתי לראשונה אצל טושה גפלה וכמי שמחוברת לצלילים וחובבת מוזיקה נלהבת - היא מדברת אלי במיוחד.
הוספת פס קול לספר מערבת עוד חוש בקריאה - מלבד העיניים והדמיון הקורא מאזין לקולות דבר המוסיף מימד נוסף, עומק ועניין.
פס הקול שמעניק לנו "Dror by proxy", בקולו של ערן אחד משני גיבורי הספר, מעורר רצון לקרוא את הספר בצמוד ליוטיוב ולחפש את הקטעים המוזיקליים המוזכרים - ניל יאנג סבבה, ובוודאי שפינק פלויד, עמיר לב וליאונרד כהן אהוב נפשי - אופס קצת בעיה עם החיבה העזה של ערן לג'ז, הייתי אומרת ברוחו של יוסי בנאי: אני אוהבת ג'ז משחר ילדותי - אבל ארוז... בקופסא - כאן עובר הקו האדום שלי cheeky.

ג. הספר רובו כולו מתרחש סביב "ספת" הפסיכולוג. הקורא מוצא את עצמו מעורב בטיפול הפסיכולוגי של ערן, נער משובח, רגיש ופגוע בן 17 , שמגיע אל אברם פרחי - פסיכולוג - המגדיר את עצמו כמתקן ילדים מקולקלים.

סיפרתי כאן פעם שאז ומתמיד מצאתי את עצמי ממוגנטת  אל הפסיכולוגיה? כל כך עד שבעשור הרביעי לחיי החלטתי באמצעות כמה מידידי הטובים לגעת בנושא יותר ברצינות ומצאתי את עצמי באקדמיה ועושה תואר חד חוגי... (טוב טוב אז סיפרתי - לא צריך לצלוב אותי, מותר לי להשוויץ - עבדתי קשה בעבור הנייר הזה ...surprise)

כמוני, גם אברם פרחי, החליט בשלב מסוים בחייו ללמוד פסיכולוגיה אבל הוא כנראה הצליח לעבור מתא"ם ולהתקבל לקלינית (לא - אני לא, אפילו לא ניסיתי אבל תודה ששאלתם). אברם מתמחה בפסיכולגיה קלינית של ילדים.

חיים לא פשוטים יש לו לאברם, הוא חי במציאות מורכבת מאז ילדותו ועבר כמה "חוויות" בחיים וככזה נושא עימו שק שלם של בעיות לא פתורות וקשיים.
ערן - כאמור, הוא נער בן 17 חובב כתיבה וצלילים שחווה משבר קשה. כתוצאה מכך הוא "מאבד את קולו". הוא הולך ומסתגר בעולם של ציורים, צלילים ומילים כתובות - עולם שהסובבים אותו לא מצליחים ולא מנסים להבין. אברם מנסה לברוא גשר בין ערן לבין העולם באמצעות שתי אהבותיו, המוזיקה והכתיבה.
הפגישה של שניהם יוצרת ניצוץ מיוחד ודינמיקה הדדית - בעוד ערן נאחז בחוטים שאברם שולח אליו ומייצב את עצמו בעולם - הוא מצליח לעורר באברם מקומות כואבים ולא פתורים מעברו שלו. יד ביד הם עוברים מסע בו הם משתחררים מהצללים הרודפים אותם, מהאשמה עצמית ומכאבי העבר.

דרור שגב כתב ספר רגיש, חי ומרתק - אהבתי את הנושא, את הכתיבה הרגישה, את החיבור אל כל הדמויות בספר - ואת זה שאף דמות לא הרגישה לי מיותרת, הנופים שבהם בחר להעביר את שני גיבורי הסיפור - לקחו אותי לכמה תחנות שלי במקום ובזמן.

הספר התחבר לי עם אחד הסרטים מאלה החביבים עלי בכל הזמנים "סיפורו של ויל האנטינג" (1997), גם כאן נוצר קשר גומלין בין ויל נער מיוחד (מט דיימון) לפסיכולוג מיוחד ופגוע (רובין וויליאמס) - והטיפול הופך להיות "טיפול זוגי" שבסופו שניהם עוברים תהליכים וצומחים תוך כדי תנועה.



דרור שגב רוקם כאן סיפור אנושי ענוג, הוא נוגע בזוויות של אובדן, צער, קושי אישי ובמיוחדות של כל אדם, כאשר מעל כל הספר מרחפת השאלה: "מי הוא הילד המקולקל באמת?".

נכון, הייתי יכולה לסיים כאן - אבל למרות שאהבתי מאוד את הספר אני לא יכולה להתעלם משני צלילים שצרמו לי מאוד:
הצרימה הראשונה והקריטית שבהם היא החזרתיות. אם הינו סופרים את מס' הפעמים שהופיע הביטוי "ילד מקולקל" ביחיד, ברבים ובהטייה הינו מצליחים למלא פרק קצר. בשלב מסוים התחלתי להרגיש שהסופר ממלא באמצעותה תוכן ובעיקר שמזלזלים באינטיליגנציה שלי כקוראת - ובעיני זאת בעיה.

הצרימה הקטנה: יש להניח שרוב הקוראים לא התייחסו אליה אבל...
כמה שמחתי לראות שאברם הוא פרחי - כי אתם מבינים - פרחי הוא משלנו, בולגרו מיפו, וכמעט כל מי ששייך לעדה השרוטה הזאת סובל מגאוות יחידה משונה אז ישר התחברתי אליו עוד יותר  - ואז התחלתי לקרוא... - אי אדיו סנטו - אבא בולגרי שכל יום בבית הכנסת? אמא שכל מילה שניה שלה היא "ישתבח שמו"? והכי הזוי - האמא לובשת שביס?
שאלתי את אמא שלי - אין בבולגרית מילה לשביס כי לא היה דבר כזה בבולגריה, מקסימום מטפחת ראש. ועוד דבר איז'ו - ומה פתאם הרב שאול בכר, אז מה עם אברמיקו היה תפוס, זאת סיבה לשנות סדרי בראשית ואת הסמל של העדה בישראל? בקיצור הלוואי והספר היה עובר אצלי לספר לקריאה ראשונה. העצה הראשונה שלי אליך היתה להמיר אותו ולשלוח את המשפחה אל מעבר לבוספורוס אל טורקיה - שם המשפחה תופס גם שם angel

בזה הסתכמו טענותיי - למרות המקום שנתתי להן הן לא קריטיות, והשורה תחתונה נהנתי ממנו מאוד. ממליצה.

ילד מקולקל - דרור שגב
הוצאת: מרום תרבות ישראלית (2016)
281 ע"מ

 

בחרתי לסיים בשיר של עמיר לב - דמות משנית מעניינת בספר, המהווה חלק משמעותי מפס הקול - חוץ מזה שאני תמיד שמחה לשמוע את קולו החם והעמוק.

לדף הרשומה

ביבר הזכוכית מאת טנסי ווליאמס - בית לסין

16/02/2017

מכירים את השיר המקסים "החולם הקטן" של זמירה חן ונורית הירש? אם אתם סביב השנתון שלי או יש לכם פעוטים בסביבה שצופים בערוץ הופ, יש להניח שנתקלתם בו.
אם עוד לא יצא לכם להכיר, הטמעתי אותו בסוף הרשומה, שווה להכיר, כי השיר הזה הוא אחד השירים האהובים עלי, ולא בכדי - השיר הזה נכתב גם קצת עלי!
כזאת ילדה בדיוק הייתי, חולמת וחולמת וחולמת - נו בואו נודה על האמת, גם היום המצב לא שונה במיוחד ואני עדין נוטה לעשות זאת - קצת יותר מידי.

אבל נחזור לילדות - אז אהבתי להתחפר מתחת לשמיכות ולהמציא לעצמי סיפורים על כל מיני מקומות שדמיינתי לפרטי פרטים, כמו ארץ השמש השוקעת, בריכת הדמעות, או הכדור הפורח של מר זורח, מקומות שהיו למחוזות ילדותי לא פחות מהשכונה ביפו.

אבל מכיוון ש'רפי לירי' הוא לא שמי השני, לא פעם הדמיונות שלי נבעו ממקומות של כעס, לרוב על הורי שתקעו אותי בחדר ובגללם נאלצתי לחלום במקום להתרוצץ בחוץ. החלומות האלה היו מתחילים לרוב בבריחה נועזת מהבית, ממשיכים בהסתננות שלי לספינה, מטוס או כלי תחבורה אחר כנוסעת סמויה - ומשם הייתי מתפרעת כיד הדמיון הטובה עלי, ועל פי הספרים האחרונים שהבאתי מהספריה.

יש קסם נפלא בלברוא לך מציאות חלופית, זה מפרק מכעסים, מרומם את מצב הרוח וזה גם יעיל - חלק גדול מהסיפורים האלה הפכו מאוחר יותר לסיפורי השינה של יורש הקצר.
אבל יש גם בעיה בחולמנות - שמתחילה כאשר הגבול בין החלום והמציאות מטשטש, והדמיון הופך אטרקטיבי יותר מהיש.

 

במאי/ת: גלעד קמחי
תפאורה: ערן עצמון
מוסיקה: אמיר לקנר
תאורה: אורי מורג
שחקנים מחליפים:

במחזה "ביבר הזכוכית" מכניס אותנו טנסי ווליאמס אל בית משפחת וינגפילד והימים הם ימי המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית.
האם אמנדה (יונה אליאן המרגשת) אישה קשת יום המתקיימת מעבודות מזדמנות, בורחת בכל הזדמנות אל עברה כצעירה נחשקת המחוזרת על ידי מיטב הגברים שכמובן רובם ככולם הפכו עשירים ומוצלחים, כל זה נגמר כאשר נפלה בקסמו השרמנטי של האיש שאיתו התחתנה, ההוא שיום אחד קם ונעלם והשאיר אותה ללא פרנסה או חסכונות עם שני ילדיהם, בתה לורה (נטע גרטי) - אישה-ילדה בת 26 שברירית, חרדתית וצולעת קלות - שעיקר עיסוקה הוא בהאנשת אוסף חיות הזכוכית שלה. היא מדברת איתם ורוקמת לעצמה סיפורים עליהם תוך כדי האזנה לתקליטים החורקים שהשאיר אחריו אביה, ובנה טום (נדב גייטס) שהוא גם המספר. טום עובד במחסן נעלים אך חולם לכתוב ולהיות משורר וסופר דגול. כדי לברוח מעליבות חייו ומאימו המציקה והחופרת הוא בורח לילה לילה אל הקולנוע, אל הסיגריות ואל האלכוהול.
אמנדה מנסה להכניס לחייהם של ילדיה אחריות הדדית, אנרגיה ושאפתנות שתספיק כדי להוציא אותם מהחור שהם חיים בו. אך עיקר דאגתה הוא ללורה, שהולכת ומסתגרת. כשהיא מבינה שלורה לא תצליח לפרנס את עצמה אמנדה מנסה למצוא פתרון אחר - מחזר - כזה שיקח אותה לאישה וידאג לה ולפרנסתה. היא מנסה לעודד את לורה להתמקד במציאת המחזר הנ"ל אך לורה החרדתית והחולמנית, עדין שוגה בדמיונות על מלך המחזור מהתיכון ולא בנויה לזה - אמנדה הנואשת ומכווננת המטרה מתחילה לפעול בעצמה ולהפעיל את הסביבה - כלומר את טום.

לתוך המצב החשוך הזה נכנס קרן אור בדמות ג'ים אוניל (גל אמיתי) המחזר! חבר מהעבודה שטום הזמין לארוחת ערב.  ג'ים גם הוא מהזן החולם - אבל הוא שייך לחולמים האקטיבים, אלה שמנסים להגשים את חלומותיהם. הוא לומד, לוקח קורסים לשיפור בטחונו האישי, מזהה מגמות עתידיות ומנסה להשתלב ולהתקדם מקצועית וכלכלית.

כל המשפחה מתכוננת לקראת בואו, כל אחד בדרכו, והוא אכן מצליח לרגע קל לעורר תקווה, לזעזע את ביבר הזכוכית ולסדוק אותו - אך סדקים בדרך כלל נוהגים להתפשט לאן שמתחשק להם לא לאן שאנחנו רוצים.

גלעד קמחי, לוקח את המחזה ומפשט אותו לרגש טהור. ניתן לחוש את הדחיסות והמתח על הבמה באופן כמעט פיזי. אתה לא יכול שלא להתעצבן מהחפירות של אמנדה אבל לחוש בו זמנית סוג של הערצה על ניסיונותיה הנואשים לתפעל את המשפחה הלא מתפקדת שלה במניפולציות שאמהות פולניות יכולות ללמוד ממנה. יונה אליאן מפליאה לגלם את התפקיד. זה לא פשוט בעיני לקחת דמות כזאת קשה, נודניקית, מעצבנת, כמעט על גבול הקריקטורה  ובאותו הזמן להעביר אותה כל כך אנושית. גם טום מצליח להוציא מהקהל מנעד רגשות מרשים איך הוא מצליח לייצר דמות אנוכית ואכפתית גם יחד - מרשים! לורה הילדה השבירה שעל הבמה ליבך יוצא אליה. הדמות היחידה שלא הצליחה לעבור לי היא של אוניל - משהו בדמות היה פלקטי מידי, ואולי זה מה שגלעד קמחי רצה שיעבור אלינו, לא יודעת עלי פחות עבד. אין ספק שבני הנוער שגדשו את האולם לא הסכימו איתי בהתחשב במחיאות הכפיים שהוא קיבל - נו טוב הוא חתיך הורס - את זה אי אפשר לקחת ממנו surprise

עוד מילה טובה על הבימוי - אהבתי את הרעיון שמצב הבית מייצג בו זמנית את המצב הכלכלי ובמקביל את מצבם הנפשי של הדמויות בזמן נתון כפי שהמספר רואה אותם - עבודה מצויינת של התפאורן ערן עצמון.
 


"ביבר הזכוכית" נחשב למחזה שטנסי ווליאמס כתב כשהוא שואב את החומרים מחייו לכן הוא כמעט אוטביוגרפי. טנסי מרביץ בקהל את האמת שלו בלי רחמים לא על עצמו ולא עלינו. המחזה לא מרוכך בשנינות או בהומור, אין הפוגות קומיות - ואם הוא כבר מאפשר לך לחייך אלה יהיו חיוכים סרקסטיים וטעונים לא פחות - המחזה משאיר אותך דרוך עד הסוף ולי הוא היה לא קל לצפייה.

יש משהו במחזות הקלאסיים  שמשאירים את הצופה חסר אוויר. הם נוגעים לעומק בקשיים ובמשברים של החיים. הם מתנפצים אל הצופה כמו גלים גבוהים על שובר גלים. המטרה במחזות האלה היא לא הנאת הצופה, למעשה נראה שהמחזאי לא חושב עליו בכלל.
כצופה נדרש ממך לצפות, להבין, לחוש, להכיל, לחשוב - ודומני שלעיתים זה הרבה יותר מידי לצופה המפונק של ימינו או לפחות לצופה המפונקת הכותבת כאן.

 

אני מוצאת שעם השנים קשה לי יותר לצפות במחזות קלאסיים ואני מעדיפה מחזות בני זמננו. אבל כשאני מתנערת מתחושת האי נוחות ובוחרת ללכת ולצפות בקלאסיקה - אני מבינה עד כמה המחזאים המודרנים ממלאים את התבשיל שהם מכינים לנו בחומרי ריכוך. ההתמודדות עם הקושי, הדילמה, המסרים מגיעים אל הצופה כמעט בגניבה בזמן שהוא  צוחק ומתענג על טקסטים שנונים ואפיזודות קומיות. מדובר בחווית תיאטרון אחרת לגמרי - והשיעור הגדול שלי מהערב הזה הוא, להפסיק עם ההתחמקות ממחזות קלאסיים, כי לא סתם הם הפכו כאלה.
אני כל כך שמחה שבית לסין פיתה אותי בכרטיסים במחיר מצויין ובמקומות מעולים - כי בשורה תחתונה ולמרות הקושי התמוגגתי מההצגה, והיה ממש חבל לפספס את ההפקה הזאת.

ביבר הזכוכית - הצגות אחרונות - אולי עוד תספיקו.

 

 

לדף הרשומה

לילה ארוך בפריז - דב אלפון - רשומה פריזאית וסקירה

29/01/2017

קר שם בחוץ...
השמים האפורים והגשם מטביעים את קריאתו הנואשת של פופאי, האופנוע, לצאת ולתור את המרחבים. אפילו השלג היורד בצפון לא הצליח לנתק את ישבני מהספה הנעימה והחדשה ולצאת לנדודים.
פתאם המשוואה שדקלמו לי כל חיי ואף פעם לא קיבלתי הפכה להיות הרבה יותר ברורה:
חורף = כורסא מפנקת, כירבולית, כוס תה, מוזיקה וספר טוב ביד.

כי בינינו - ברגע שיש לנו ספר טוב ביד - הכל מסביב הוא רק תפאורה, הדבר האמיתי קורה שם -  והפעם מצאתי את עצמי בפריז - ולא סתם בפריז - "לילה ארוך בפריז".




לפריז ולי יש סיפור לא גמור. הגעתי אליה לראשונה בירח הדבש. פעם ראשונה בחו"ל - אירופה הקלאסית - "10 מדינות בארבעה ימים" כמו שאמר קלרמן בסרט הקאלט "ריקוד מושחת"

אמנים אוהבים את פריז. כל כך הרבה שירים, סרטים, ספרים יש על פריז - שהיא היתה כמעט פסגת הטיול מבחינתי - תכננו את המסלול ככה שנחגוג שם את יום הולדתי.
מממ... הזכרתי פעם שאני ילידת אוגוסט? אוגוסט בפריז זה אף פעם לא רעיון טוב, אבל מה הבנו אז? כיאה לזוג תפרנים עברנו את התעלה, לקחנו רכבת והגענו למלון מרוט - "מלון דיאנה", איפשהו בגדה השמאלית. בעלי המקום, זוג צרפתים קשישים שנראו כמו בוגרים בהצטיינות של "משטר וישי" בדקו את הדרכונים שלנו והחליטו שאנחנו לא יכולים לקבל חדר זוגי - יען שם המשפחה שלנו בדרכונים אינו זהה. למזלנו, שלא כמוני - שרק שומעת צרפתית - האופנוען גם מדבר לגמרי לא רע, לכן הצליח לשכנע אותם שאנחנו בירח דבש ולא הספקנו להחליף תעודות. גם טבעות הנישואים הנוצצות עזרו. העובדה הנ"ל לא סידרה לנו איזה בונוס, בקבוק שמפניה, שוקולד או סתם קרואסון לחדר - אבל לפחות קיבלנו חדר - הרבה יותר מזוג הבחורים האמריקאים שהגיע אחרינו ולא הצליחו להבין למה החדר שהובטח להם כבר לא זמין רק כי מדובר בחדר עם מיטה זוגית ולא עם שתי מיטות, ומה אכפת למדאם לעזאזל אם להם לא מפריע לישון באותה המיטה.

 


אבל אנחנו בפריז - פרקנו ואצנו רצנו החוצה - גילינו פריז קרה, אפורה ומלאה בתיירים. מהר מאוד הפכה להיות גם פריז רטובה כי לא הפסיק לרדת גשם. אחרי 24 שעות הפכה להיות פריז בערפל, לא, לא בגלל הרומנטיקה בעיניים אלא בגלל השפעת שחטפתי שלוותה בחום גבוה. זה בערך כל מה שראינו בכל ארבעת הימים שטיילנו בפריז. את יום ההולדת שלי כבר חגגנו בדרכים הקסומות של צרפת - ברחנו ממנה כל עוד נפשנו בנו ואפילו חטפנו ממנה לפרידה טפיחה בעכוז מכוניתנו השכורה ביציאה מהסוכנות.

מאז לא חזרנו לפריז - את צרפת בדקנו לאורכה ולרוחבה באופנוע, ברכב וברגל - אבל פריז נשארה שם - מאיימת משהו - ואתמול שקראתי את ספרו של דב אלפון, לילה ארוך בפריז - מסתבר שאולי צדקנו? wink

על הספר:
אל פריז של דב אלפון הגיע יניב מידן, הייטקיסט צעיר שנחטף אל מול עיניו המשתהות של חבריו בשדה תעופה "רואסי שארל דה גול".
אל מפקח המשטרה דיפיסיל (ששמו מראה עד כמה החיים קשים בפריז) שמנסה להבין מה לעזאזל קרה שם, מצטרף איש צבא ישראלי שנוי במחלוקת, זאב עבאדי, שנמצא בפריז באותו הזמן - ובעזרת אוריאנה טלמור, קצינת הבטחון ביחידה-8200 הם מנסים לפתור את חידת העלמותו, כאשר נראה שכל מערכת המודיעין מנסה להכשיל את החקירה בעניין.

הפרשה הולכת ומסתבכת, ומטפסת גבוה יותר ויותר במערך הצבאי והמדיני - וזה כל כך מעצבן, וכל כך אקטואלי שזה ממש צובט בביציות, בלי אוויר רצתי כל הלילה עם עבאדי ואוריאנה, ניסיתי לסייע מרחוק לפתור את התעלומה ובעיקר לא יכולתי להניח את הספר מהיד.

הספר זכה למחמאה הגדולה ביותר שאני יכולה לתת לספר מתח, סיימתי אותו ואמרתי לאופנוען -  שב, קרא!

למי שצריך קצת מתח ומנה גדושה של ריאליות בפרצוף - לא לפספס - ספר משובח.


 

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קליספרה אלא אם צויין אחרת