סיפור על ספרים מאוסף בית גורדון והפעם על

 

 

 

כך כתבו על הקמת בית גורדון

את מפעל הקמת בית גורדון יזמו יוסף ברץ, חבר הקבוצות ,וגורדוניה.

האמצעים הראשונים לבניית הבית הגיעו מהאחים קצמן (אמריקה, שהניחו עיזבון ע"ש אחיהם המנוח למטרה זו. האם קשורים לחיים כצמן ממיאמי יושב ראש חברת הנדל"ן "המניב גזית-גלוב? ), מצעירי ציון בדרום אפריקה על ידי יוסף ברץ, ואברהם הרצפלד, מוסדות הסתדרות שונים.

גורדון קרא לבוא לארץ ישראל, לשוב למולדת, לקרקע ולעבודה. אומרים עליו שהעבודה האהובה עליו היתה הוצאת היבלית, כי ראה בזאת משום סמל של "ובערת הרע מקרבך".

כאשר הניחו את אבן הפינה לבית גורדון בדגניה נאמו מכובדים בשם מרכז המפלגה ( העבודה ), נציג ממועצת פועלי טבריה, נציג הקיבוץ המאוחד, נציג תנועת גורדוניה, נציג בית זרע, ונציגים מעין חרוד.

החבר יעקב פלמוני שהתעתד לנהל את בית גורדון הקריא את תפקידי הבית:

• להציג באופן מרוכז ופשוט את טבעה החי והדומם של ארצנו.
• לשקף את הבעיות וההשגים של החקלאות העברית
• לשמש מקו כינוס ובית לימוד לחברים העוסקים בחקלאות, והחפצים להכיר את טבע הארץ.
• לכנס ולשמור את מה שקשור בשמו ובפועלו של א.ד. גורדון.
• בגמר החלק הרשמי הטיבו המשתתפים את ליבם בפירות ובמתיקה.

(דבר, 23 ביולי 1935)

עד ה 1 במארס 1941 לא נפתח בית גורדון לקהל הרחב. באותה תקופה נאספו בו למעלה מ 20,000 כותרים  שהיו רשומות ביבליוגרפיות של ספרים עתיקים וספרים מהזמן ההוא. 2,400 ספרים בעברית שחולקו ל 179 סעיפים במדעי הטבע ובהלות החקלאות.. בשנה זו החליטה אספת משקי עמק הירדן שבית זה חשוב להם והציבו סכום שנתי קבוע להחזקת הבית. או אז נפתח הבית לשירות הציבור.

הבית נפתח לציבור הרחב בתקופת מלחמה אך העבודה בו נמשכה בהתמדה, עובדיו התאמצו לעשותה בקפדנות ובנאמנות מדעית.

בשנת 1944 כותב פלמוני שמצאי הספרייה נאמד 9506 ספרים במקצועות הטבע והחקלאות מתוכם 2882 בעברית.

מספר הכרטיסיות הביבליוגרפיות נאמד כ 31218 : מתוכם 20135 בחקלאות, 11083 במדעי הטבע.

כמו כן חסרו לו לפלמוני גן סביב הבית, פינת גורדון לשמירת שמו של האיש, אולם הרצאות, ובית לינה.

בפעם הבאה מחשבות על ספריות ויוקר המחיה מאז ועד היום.

העברת ספריית בית גורדון לספרייה במכללת כנרת

אוצרות גנוזים בספרים

לפני עשר שנים נגלה בפני אוצר סגור

ספרייה ענקית בחצר דגניה. הספרייה של בית גורדון.

לא, לא הכרתי אותה קודם לכן. לא ידעתי שיש פה בעמק שלנו ספרייה כזו עשירה ומיוחדת.

דלת העץ נפתחה וכמו לעליסה שמעתי ציוץ ציפורים, זמזום דבורים, רפרוף פרפרים, ראיתי את מערכת השמש והכוכבים, לאחר הכניסה תובנות וחכמות רחפו סביבי. אלפי שנות מחקר ודעת חגו מעלי ועטפו את נפשי.

הדלת נסגרה ובמשך עשור לא נפתחה שוב.

מילים רבות נאמרו, ישיבות מרובות נערכו במשעולים בין דגניה לכנרת, והדלת נותרה נעולה.

ובאחת היא נפתחה.

נעשה מעשה והספרייה כולה שנאספה בקפדנות, בדיוק, ובהתמדה במשך שנים ארוכות על ידי פלמוני וצוות העובדים שלו, עברה אל הספרייה של המכללה האקדמית כנרת למשמרת הדורות הבאים.

ביום קיץ אחד נבנו ארגזי ארכיון מיוחדים על ידי סטודנטים להנדסת תעשיות מים, והספרים הונחו ברעד ויראה בהם. בזהירות הועברו אל הספרייה לחופי הכנרת, בציפייה לעבודת ספרנית מדויקת ומקצועית שתחשוף אותם לעין המחקר והחוקרים העבריים החדשים.

במהלך השבועות הקרובים אכתוב בנושא זה . נשתמע.

ילדים שרים

ילדים שרים 

יושבים על ספסל האבן מתחת לבלוק. שכונת פועלים שנבנתה קרוב לים, בין קריית חיים לעכו. הרבה חולות סביב, ים כחול וגלים מתנפצים. החבורה שלנו מתכנסת מדי ערב על הספסל אחרי שסיימנו להכין שיעורים, לפני הפעולה בתנועה או אחריה, מדברים על איך העברנו את היום.

ראשונה מגיעה אילנה, תמיד היא ראשונה. שורקת מלמטה. ראשים מציצים מהחלונות חנה, יעל, תמי, אירית סיגל, טל, איתן, אריה כולנו יורדים. הספסל ארוך, גובהו מתאים בדיוק לילדים בכתה ו' לשבת עליו ולהרגיש בנוח, אפשר לקפוץ מצד לצד, אפשר להעביר כדור בלי להפריע.

שלהי הקיץ, יוצאים יחד לכיוון החוף, סביב חשוך, רחוב אחד מוביל עד הים, הוא מואר. אין בתים ברחוב רק כביש ומנורות. עד האופק חושך, הגלים מאירים את הלילה, חיפה מוארת והחולות חשוכים. חבורת ילדים מהלכת בביטחון לחפש אוצרות שהים פלט אל החוף.

כבר לא מרשים לי ללכת לים, לבד.

אנחנו לא לבד.

לא מרשים לי בלי מבוגר.

התחילה מלחמה.

היא רחוקה.

גם לי לא כל כך מסכימים

אני לא שואל אף אחד מה לעשות.

תראו, יש אור בבתים ההרוסים.

מעניין מי נמצא שם. 

אולי זה לא ממש בטוח להסתובב שם עכשיו?

אנחנו, שמכירים את המבנים האלו יודעים כיצד להגיע אליהם כך שלא נתגלה, רואים שהקימו בסיס צבאי ליד הבית. בתוך השקט שלנו יושבים חיילים, בתוך החופש הפתוח של הים לובשים מדים.

חמקנו חזרה לשכונה.

בלילה שמעתי מטוסים קרוב. אף פעם לא שמעתי אותם כל כך מקרוב.

חופש סוכות בלי תוכניות. בלי סוכה. בלי אבא בסביבה. אין טיולים של התנועה. המבוגרים שותקים במכולת. המבוגרים שותקים בבתים.

בואו נקים להקה.

נופיע בים מול החיילים השומרים על הנמל ועל השכונה שלנו.

חבורת ילדים, לא מוזיקלים במיוחד, מלאי מרץ ורצון מקימים להקה. תופים, אקורדיון, וטייפ סלילים. החזרות נעשו במקלט שהיה סמוך לחדר המדרגות, שעל קירותיו נכתב בגדול "אל תיקח את החיים ברצינות- ממילא לא תצא מהם חי". רצינו לחיות ולהמשיך להיות מאושרים, רצינו לגרום לאחרים להיות מאושרים. ניסינו.

האמהות שלנו – שתקו  - ואפו עוגיות. נשאיר גם לאבא שיחזור.

האמהות שלנו  - שתקו – והכינו מטעמים – קחו לחיילים שיהנו.

האמהות שלנו – שתקו – והלכו אתנו – לראות שלחיילים שלום.

שרנו. הקהל הריע והצטרף לשירה. קולות החיילים רעמו מעל גלי הים, קולותינו הילדותיים צפצפו בהתרגשות. היינו הלהקה הכי מדוברת בין המבנים ההרוסים שעל שפת הים. היינו הלהקה שזכתה בפרסי האהבה והזמן של השומרים מול הנמל בזמן מלחמה שהתנהלה הרחק משם.

שרנו. הרגשנו בטוחים ליד הים, בתוך הבתים ההרוסים. שרנו וצבענו את החיים באושר תמים.

שרנו והאמהות שלנו  - חייכו.

כתבתי בקורס כתיבה יוצרת - עם ג'ודי קופלמן, אצלינו בספרייה.

אני מאד נהנית מעצם הזמן שאני לוקחת לעצמי - לכתוב סיפור.

איך מקרבים את השלום אחרי המלחמה

שומרי השלום שלי                                                                             

עברתי את צוק איתן עם שני בנים משרתים בסדיר אחד לוחם והשני בהכשרה. 

בן נוסף הצטרף אליהם למילואים. אפשר להבין שיום לא ממש היה יום והלילות אותם קשה לזכור בכלל.

תקופה ארוכה -  אולי, לא ממש על פי היומן,  אבל לבטח על פי ההרגשה, לא ניתן היה ליצור קשר עם החיילים. הניידים נלקחו מהם ואופסנו. 

הקשר הרופף ביני לבין הרגיעה התערער לגמרי, לא הייתה דרך לדעת מה קורה אלא אך ורק באמצעות התקשורת, המדיה. 

שבוע עבר ועוד אחד, והשאלות המטרידות מה עובר על הבן הלוחם? באילו סיטואציות הוא מתמודד? לשמוע.  לנסות להרגיש מה קורה – כל אלו אבדו באין קשר.

ואני מנסה לשמור על שפיות. ובינתיים שמועה רודפת שמועה ידיעה מתפרסמת ועוד ידיעה - גדוד 13 של חטיבת גולני - 13 הרוגים ועוד פצועים . ומהילד שלי שקט ודממה.

מבינה לעומק את המשמעות של הביטוי  -      - No news Good news

מילואימניק אחד בצפון הרצועה, לוחם גולני בסג'עיה, טירון. תלמיד תיכון ותלמיד ביסודי. ה"אוצרות" שלי. כיצד לחלק את נפשי ומחשבותי. כיצד פועלים? הגוף עובר למצב אוטומט. 

עידכוני בוקר - צהרים - ערב. מנסה להבין את התמונות המרצדות מולי על גבי מסכי הטלויזיה, המחשב. למדתי את כל שטח ואיזה חייל נלחם באיזו גיזרה. הקשבתי לכל שאומרים הפרשנים ולכל מה שאינם אומרים. ניסיתי להבין מה נרמז על פי המונחים שהשתמשו בהם. רשתות מכווית, ואירופה לא היו זרות לי.

בינתיים מראיין אותי מתן חצרוני בכתבה : "שני בנים בעזה הקשר נותק. .." ואני מנסה ליצור קשרים בדרכים שונות דרך חברים.

חודש וחצי ארכה המלחמה הזו- ולי נדמה היה ששנה. זמן רב אחרי שחזר הקשר ובאו הביתה קשה היה לי לאפשר להם לצאת. מי לסדר את דירתו לקראת הלימודים באוניברסיטה, ומי שהיה צריך לחזור לצבא.

באותה תקופה חשבתי כל הזמן מה עושים כדי שהחיים באיזור שלנו ישתנו, שלא נצטרך לחזור שוב ושוב על המבצעים הללו.

עכשיו אני מנסה לשנות. עכשיו בתקופה הזו - רגע לפני בחירות נכונה לי הזדמנות.

הצטרפתי לעשייה של נשים עושות שלום. מנסה לגרום לנשים וגברים נוספים להבין שרק אם נשנה את השיח בארץ נוכל לישון בשקט אמיתי. אני רוצה לגרום לכך שהשיח הבינאישי יהיה נעים קשוב, מקבל. וברמה הארצית בבחירות הקרובות מתקרבת האפשרות לשינוי חברתי, ומדיני. ואולי כך נקרב את השלום. 

הדבר שאני ממש יודעת שלחזור על ארועי הקיץ שהיה ממש אינני מעויינת. ומאמינה שאלפי אמהות חושבות ומרגישות כמוני.