00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מה זה פינקלר / הווארד ג`ייקובסון

                              מה זה פינקלר  /  הווארד ג'ייקובסון

הוצאת כתר

357 עמ'

תרגום: יותם בנשלום

מהכריכה האחורית:

"לילה אחד, אחרי שבילה ערב של זיכרונות מתוקים-כואבים עם חבריו היהודים שהתאלמנו זה לא כבר – הפילוסוף הכוכב סאם פינקלר והמורה הצ'כי הזקן ליבור סבציק – ג'וליאן טרלאב נשדד ברחוב. כשהוא משחזר את ההתקפה הוא מוכן להישבע שהמניע שלה היה אנטישמי.
טרלאב חווה טלטלה עמוקה בנשמתו הלא יהודית..."

הקריאה בספר שזכה בפרס מאן בוקר לשנת 2010 התנהלה די בעצלתיים עד עמ' 80 בערך. אין בו עלילה מרתקת, אין סיפור מתח, אין מהירות תזזיתית אל מרחבים חדשים. התחלתי כבר לחשוד ברצינותו של הפרס היוקרתי הבריטי שמניסיוני בדרך כלל ניתן לסמוך עליו. אבל אחרי עשרות העמודים הראשונים מתברר שהספר ראוי גם ראוי לפרס וכי יש בו הרבה מאד!
זהו ספר משעשע, משתעשע, ציני, לעתים מצחיק בטירוף שנושאו קרוב מאד ללבנו: מה זה להיות יהודי בגולה. ליתר דיוק, מה זה להיות יהודי בבריטניה של היום.
הספר פורש בפנינו שלושה גברים שעיסוקיהם קשורים בדרך זו או אחרת לתקשורת ולפרסום: הראשון הוא הגיבור או ליתר דיוק האנטי-גיבור ג'וליאן טרלאב (אולי truelove במקור האנגלי, שמאד הייתי רוצה לקרוא עתה), גבר כבן 50, לוזר חסר קריירה מוגדרת, פרוד רודף שמלות ואב לשני בנים בוגרים (אלף ורלף משתי אימהות שונות) שמצטיין בחזות חיצונית מרשימה ומשחק לעתים ככפיל של מפורסמים (דומה לבראד פיט), אם כי שתי גרושותיו חושבות שתווי פניו "נאים, חסרי ייחוד ולא ראויים לציון." (עמ' 110). השני הוא סאם פינקלר היהודי, ידידו מנוער של טרלאב, גדל ממדים אדמוני וקולני, שדמותו רחוקה מאד מהסטריאוטיפ היהודי המקובל. סאם הוא מעין סלב של פילוסופיה בגרוש, מרצה ומראיין בטלוויזיה וכותב ספרים פופולאריים רדודים כמו: "האקזיסטנציאליסט במטבח" או: "ספרון הסטואה למשק הבית". פינקלר "נישא על גל הצלחתם של ספרי העצות העממיים שלו... והתקדם למעמד של אושיה טלוויזיונית, וכיכב בתוכניות שהראו כיצד יכול אדם מן הישוב להשתמש בשופנהאואר כדי לשפר את חיי האהבה, בהגל – כדי לייעל את הסידורים לחופשה, ובוויטגנשטיין – כדי לשנן מספרי כרטיסי אשראי." (עמ' 31). השלישי הוא ליבור סבציק, יהודי זקן בן 91 שהיה בצעירותו מורם של השניים האחרים ובהמשך דרכו – עיתונאי בתחום הקולנוע שרדף אחרי כוכבים וידוענים ועתה הוא מתאבל מרה על מות אשת נעוריו, מלכִּי.
בעקבות שוד מוזר בו טרלאב נשדד בדרכו הביתה, הוא מחליט כי השוד היה על רקע אנטישמי. משום מה, הוא מגיע למסקנה אחרי חשיבה פתלתלה והזויה, כנראה חשבה השודדת שהוא פינקלר, או שהוא יהודי. הדבר מוביל אותו לשאיפה אובססיבית להיות ליהודי, להצטרף למועדון הסגור של חבריו למרות שהוא מודע לחסרונותיו. והוא מתנפל על היהדות וצולל אל תוכה, מנסה להבין אותה, לפצח את רזיה ולחקות את שני חבריו. הוא לומד יידיש, צולל אל הרמב"ם, מתחבר עם חפציבה היהודיה הגדולה שדמותה מנוגדת לחלוטין לנשים הדקיקות ("צרות וחיווריניות") אותן אהב כל ימיו. והיא - כמו יידישע מאמע טיפוסית מפטמת אותו בקרפלעך, קוכען, ובלינצ'עס, ומשפיעה עליו רוב חוכמה יהודית עממית. מצד אחד הוא חש שזה הייעוד האמיתי שלו - להיות יהודי, להיות פינקלר (בו הוא מקנא). מצד שני, מדי פעם נופלות עליו המחשבות הכי אנטישמיות (אבל הרי היהודים הם לפעמים האנטישמים הכי גדולים, כך נכתב ונאמר לא פעם בספר: "כולנו אנטישמים. זה בלתי נמנע. אני. אתה. כולם." (עמ' 290) אומר לו ליבור). בנוסף לכך הוא מפקפק מדי פעם אם יצליח במשימה שנטל על עצמו, כלומר "אם בכלל יצליח להיות יהודי." (עמ' 232)
אין כמעט פן בחיי היהודים, מחשבותיהם המתוסבכות, רצונותיהם הכמוסים, אורחות חייהם ומעמדם בחברה הבריטית כמו גם האמירות והדעות הגזעניות עליהם, שג'ייקובסון פוסח עליו. הוא מתעכב הרבה על חקירת האובססיה של העולם המערבי כלפי יהודים ושל האחרונים כלפי עצמם ועל המסתורין של כל זה. אף אחד לא יוצא שלם מלשונו החדה, לא היהודים ולא מי שרוצה להיות יהודי והוא עושה זאת באופן מבדר ביותר, חכם, מחוכם ולעתים מתחכם על פי מיטב מסורת הנונסנס הבריטית המפורסמת: "יופי ג'וליאן." אומר לו ליבור שמזמין אותו לליל סדר, "אתה מתחיל להיעלב בקלות וזה סימן טוב. מי שלא נעלב כמו שצריך לא יכול להיות יהודי." (עמ' 119) וג'וליאן התמים ממשיך בניסיונותיו להבין את הפינקלריזם, כלומר את היהדות: "גברים יהודים לא יוצאים בלי האישה", מסבירה לו חפציבה, "לגברים יהודים אין לאן ללכת. אין להם מה לעשות בפאבים, הם שונאים להיראות בתיאטרון בלי בת לוויה, והם לא מסוגלים לאכול לבד. כשיהודים אוכלים הם מוכרחים שיהיה להם עם מי לדבר. הם לא יכולים לעשות עם הפה רק דבר אחד." (עמ' 190)

פינקלר וסבצ'יק חלוקים בעניינים רבים (מה שמבלבל את ג'וליאן לא פעם מאחר שהוא סבור שעדיף שהיהודים יהיו מקשה אחת), כשעיקר השוני בין השניים הוא ביחס לישראל. פינקלר אנטיציוני שרוף שמקים קבוצה של יהודים בריטים המכונה 'יהודים מתביישים' ("יוב"שים"), כלומר מתביישים בפומבי כיהודים על חטאי ישראל ומחפשים דרכים למחות על התעללות ישראל בפלסטינים, כמו חרם: "החרם האקדמי והתרבותי הכולל על אוניברסיטאות ומוסדות ישראליים... החרם שישים קץ לכל החרמות, בעיקר משום שהעומדים מאחוריו היו אקדמאים ואנשים מתורבתים כיוצא בהם." (עמ' 169). סבצ'יק לעומתו הוא בפרוש נגד האנטי-ציוניים. הוא טוען בלהט שכל היהודים הם משפחה, שיש לפעמים חילוקי דעות בתוך המשפחה, אבל חרם? – זה לא!  "איזה מין בן אדם מחרים את המשפחה שלו?" (עמ' 172)  
במסעו של ג'וליאן אל היהדות הוא מתמודד עם נושאים רבים שמובאים כולם בדרך מצחיקה, מבדרת, גרוטסקית ואבסורדית. דוגמא טובה אחת היא עניין ברית המילה. לצורך זה מתאר ג'ייקובסון את אלווין פוליאקוב היהודי הרווק והשרירן המתמרד נגד ברית המילה ומנסה להשיב את עורלתו לחיים, להחזיר עטרה ליושנה, תרתי משמע: "הוא פותח כל בוקר במשיכות קלות של העור הרפוי על גבי הפין שלו, ומשחרר עוד מעט עור מסביב לקנה. הוא עושה זאת במשך שעתיים, עושה הפסקת בוקר לתה וביסקוויט מקמח מלא, ואז מתחיל מחדש. זה הליך מאד מאד איטי. אחר הצהריים הוא עורך מדידות, אוסף את המידע מהבוקר וכותב בבלוג." (עמ' 257)
עניין נוסף הוא הרומן שמנהל ג'וליאן עם טיילר הגיורת, אשתו של פינקלר, שעובר גם הוא בחינה מדוקדקת דרך הפריזמה היהודית הפתלתלה: "עצבות גדולה הציפה אותו לפתע בעטייה של טיילר. הוא התענג עליה יותר מכפי שפינקלר התענג עליה. אין שאלה בכלל. היו לו האמצעים ליהנות ממנה יותר. אבל האם נובע מזה שהיא נהנתה ממנו יותר משנהנתה מפינקלר?" (עמ' 233).

ג'ייקובסון כתב סיפור על חברות בין שלושה גברים בשלבי חיים שונים, שמחפשים את עצמם, כך או אחרת. קורים להם דברים (לא רבים מדי) שגורמים להם להרהר, לחשוב, להתווכח, להתפלפל. וזו בעצם מהות הספר, שיש בו הרבה מאוד הרהורים ומחשבות והארות לא פחות ואולי אפילו יותר ממעשים ומהתרחשויות.  
היו מי שכינו את ג'ייקובסון "פיליפ רות הבריטי", והיו מי שהשוו את כתיבתו הסרקאסטית בספר הזה לוודי אלן. בשני המקרים ההשוואה נכונה: הוא נוירוטי שמסוגל להיות מצחיק ושנון ולפעמים קצת מנג'ס. הוא מזכיר במקצת בדרך כתיבתו גם את סול בלו ואפילו את ג'רי סיינפלד, גם אצלו איש אינו יוצא 'שלם' מתחת ידיו, הוא מצליף בלשונו החדה בכולם, ביהודים ובאלה שאינם יהודים.
אחרי קבלת הפרס היקרתי (שלא ניתן עדיין אף פעם לספר הומוריסטי) נתן ג'ייקובסון ריאיון לעיתון 'הארץ' ובמהלכו הסביר בדרכו האירונית מדוע לא תורגמו ספריו עד כה לעברית: נאמר לו שהם יותר מדי יהודיים לטעמו של הישראלי הממוצע (לדעת המו"לים). נראה שהם צדקו, המו"לים, כי מלבד פעם או פעמיים לא ראיתי את הספר ברשימת רבי המכר בארץ, וחבל.

הספר מה זה מומלץ!


.

לדף הרשומה

שלום לעם הספר

                            שלום לעם הספר  /  יהודית שמר

על קירות ביתי - ארונות ספרים
בסלון ובכל שאר החדרים,
עם הרבה "כל כתבי" הניצבים סדורים
אחד העם, שטיינברג, עוד יש שזוכרים.
אנציקלופדיה "מעיין", אנציקלופדיה "נעורים",
כתבי ש"י עגנון חומים בהירים,
נוצרים בדפיהם ימים אחרים.
כתבי שלום עליכם באודם חיוכם,
צבעם קצת דהה, אך לא נס ליחם.
קונקורדנציה, וספר האגדה החכם,
תולדות ההגנה, וקלויזנר - שהיה פעם אח"ם.

אנציקלופדיה רפואית, אנציקלופדיה עברית,
אטלסים, מילונים, אלבומים מהודרים,
כמו "עשור לישראל" ואלבומי ציירים.
ובכל חדר, בשחור – ספר הספרים,
עם דפים דקיקים, כמעט מתפוררים.

 שלושה כרכים ישנים, כחולים וכבדים
משנות החמישים, של "דבר לילדים",
(סיפורים בהמשכים, חידות וחידודים),
תולדות ארץ ישראל, מלחמות היהודים...
כך מדפים מדפים שעליהם עומדים
מלוא העין ספרים, ספרים נכבדים,
מיטב הספרות העולמית וספרי לימודים,
חוכמה, תרבות וידע במיליוני עמודים.

ויש גם ספרים שכובים בערימות,
פזורים בבית בכל מיני מקומות,
על ארונית הלילה ליד המיטה –
(אלה שקריאתם לעת עתה נדחתה),
על המדף במטבח ועל המזנון,
מעל המחשב, על שולחן הסלון,
ספרים עם הבטחה להרבה הנאה,
(גם ספרים שנקנו ארבעה במאה).
ספרים בם אפשר לדפדף, להריח...
ספרים שעם הזמן טעמם רק משביח.
אני מסיימת אחד, מניחה בצד,
מתחילה ספר חדש תכף ומיד.
(ונכנסת ללחץ אם רק נדמה לי
שאין ספר במלאי שם שמחכה לי).

שנים אספתי אותם, אחד לאחד,
בעיני - תמיד הקישוט הכי מיוחד.
הייתי גאה בם, לבי רחב ופחד,
האמנתי שיהיו חשובים לעד.
שמחתי בחלקי, אמרתי: "אשרייך!
הנה התגשמו לך חלומותייך."
כי אכן, אי אז, בימי ילדותי –
בדיוק כך דמיינתי לי את ביתי.

הספר היה אז בראש הרשימה
של עיסוק בשעות פנאי בכל היממה.
עם בוא יומולדת, או חגיגה אחרת
ספר היה המתנה הכי נהדרת.

איש חכם ומשכיל היה: "איש ספר",
ועם ישראל נקרא: "עם הספר".
ל"ספר החיים" ייחלנו ביום כיפורים,
ואני הייתי מן הסתם "תולעת ספרים".
כל מחלוקת, בעיה, או משהו כזה
נפתרו על ידי: "נֵיתֵי (ספר) ונְחזֵי."
הספר (לא קולָה) היה טעם החיים
בזכותו ראינו עצמנו אור לגויים.

מים רבים זרמו מאז תחת גשרים,
ומן היסוד השתנה מעמד הספרים.
(גם שמם השתנה, היום הם 'כותרים',
וכמו כל סחורה – בשוק נמכרים).
אם צריכים מפה, או מילה בפולנית,
לא פונים לאטלס, גם לא למילונית,
אם מחפשים מנהג במצרים הפרעונית,
אם מעוניינים במושג בפיזיקה גרעינית,
או לבדוק חידושים ברפואה הפנימית...
לא מורידים אף ספר מן הכוננית.

היום פותחים אינטרנט, חיש קל מגַגלים
ולכל שאלה או בעיה שאותן מעלים,
יש אלפי תשובות, וקישורים – תִלי תלים!
(לפעמים מרוב השפע יותר מתבלבלים).
לא עוד מילה (כתובה) בסלע, רבותי,
כי מילה היא מחיקה, דיליט בצג, ודי.
וכל ספרי, ואלבומי, ומדריכי, ומילוני,
לא מעניינים כהוא זה אף נכד מנכדי.
המסך, לא הדף, את אופיָם מעצב,
של טלוויזיה, אייפון או צג המחשב.

ונכדי - שמעולם לא יצאו לקרב
עם דארטאניאן ושלושה חבריו,
לא שהו בצינוק עם רוזן מונטה כריסטו
ולא הכירו את חסמב"ה ולא את וינטו,
שדמעה לא הזילו ברגש מפעים
על היתקליף וקתרין ב"אנקת גבהים",  
אלה אומרים לי: "סבתא, זה נאיבי,
ספרים היום,
זה כל כך פרימיטיבי".

לקח לי זמן אך בסוף הבנתי:
הספר פשוט כבר אינו רלוונטי.
הזדקנתי.
"עם הספר" שהיינו נגוז לבלי שוב
היום אנו "עם הארץ" – כמה עצוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

טירזה / ארנון גרונברג

                                 טירזה   /   ארנון גרונברג

 

 

הוצאת ספרית פועלים

409 עמ'

תרגום מהולנדית: רחל ליברמן

 מהכריכה האחורית

"טירזה הוא ספר על שבריריותה של זהות. כאשר מוסרות מסכות ההצלחה מעל פניו של יורגן הופמיסטר בעל כורחו, הוא נקלע לשבר הגדול של חייו. בשלל מצבים קומיים, הטומנים בחובם כאב עמוק ובדידות קיומית, מוליך ארנון גרונברג את הופמיסטר בדרכו הטרגית. מבעד לדמותו של הופמיסטר משתקפת בבואתה של החברה המודרנית על כלכלתה המופרכת, יחסה המורכב לזרים ומעמדה המתפורר של המשפחה."

יורגן הופמיסטר הוא דמות טראגית של אנטי גיבור מובס שכל חייו הם מסכת רצופה של השפלות. (מזכיר קצת את 'סטונר' של ג'ון וויליאמס) "לא משנה בן כמה אתה, בן חמישים וארבע, או ששים ושתיים. אם דיבוק התלמיד המוכה נכנס בך, ולא הצלחת לגרש אותו בעוד מועד, הוא לעולם לא יעזוב אותך. ההשפלה היא הפרמטר הקבוע." (עמ' 123). כל חייו עבד כעורך לא נחשב של ספרות מתורגמת בהוצאה לאור והוא מתבקש לעזוב את עבודתו סמוך לפרישתו, להמשיך לקבל את משכורתו (כי אסור לפטרו לפי החוק) במשך הזמן שנותר לו עד יציאתו האמיתית לגמלאות ולא להראות את פניו יותר במשרד בו שירותיו המיותרים אינם נחוצים עוד. למעשה, אומר לו המנהל, עבודתו לא היתה שווה פרוטה מעולם, הוא לא גילה אף לא סופר זר אחד שהיה ראוי לפרסמו ו"לעשות עליו כסף", ותיפקודו מבחינת ההוצאה לאור מסתכם באפס.
אפס – כך הוא מרגיש את עצמו, וככזה, הוא לא מספר לאיש על כך, ממשיך לקום כל בוקר כרגיל, לוקח את תיקו עם כל עפרונותיו ונוסע לתחנה המרכזית ואחר כך גם לשדה התעופה שם הוא מבלה את ימיו תוך העמדת פנים שהוא ממתין למישהו.
חסכונותיו אותם טיפח והסתיר משלטונות המס בחשבון סודי בשוויץ, נמחקים ביום אחד בגלל השקעה בקרן גידור שאין לו מושג מהי. אשתו עזבה אותו כמה שנים קודם לכך ועברה לחיות עם מאהבה הצעיר בבית סירה. הוא נשאר לבד עם שתי בנותיו, איבי וטירזה אותן חינך בקפדנות קרה, צפון אירופאית טיפוסית שהדוגמה לה היא הקראה אובססיבית של הקלאסיקה הרוסית לטירזה כל ערב לפני השינה, דבר שהיה שנוא עליה. איבי הצליחה להשתחרר מאחיזתו לאחר שנתפסה על ידו מקיימת יחסי מין סוערים עם הדייר הצעיר והמוזנח אליו נשלחה לגבות שכר דירה. היא נישאת לבחור ממוצא צרפתי ועוזבת את הולנד כדי לחיות בדרום צרפת. אבל הזעזוע שלו מבתו הבכורה הוא רק ההקדמה למה שמחכה לו מהצעירה, מטירזה.

הופמיסטר ממקד את כל מרצו בחינוכה של טירזה, הצעירה בבנות אותה הוא מגדיר 'מחוננת', בלי לשים לב לדיכאון ולאנורקסיה בהם היא שוקעת, בלי לקחת בחשבון את ציוניה הבינוניים (עד טובים אבל בהחלט לא מצוינים) בבית הספר. הוא ממשיך להעמיד פנים שהכל בסדר, להקריא לה את טולסטוי ולהכריח אותה לנגן בצ'לו ולתכנן לה עתיד מזהיר. כשאשתו חוזרת לפתע הביתה אחרי שנים אחדות כי מאהבה 'זרק' אותה, הופמיסטר הלוזר הכנוע מקבל אותה חזרה בלי התנגדות ומקבל בשתיקה את הטפותיה והצקותיה הבלתי נגמרות. היחסים ביניהם מתפתחים למעין תלות הדדית ואכזרית בה ממשיכה האישה (שאינה מוזכרת בשמה) להשפיל את יורגן כל העת והוא אינו מגיב. כשהיא מתחילה לצייר דמויות של גברים הוא ממשיך לשתוק. "האישה ציירה בסטודיו שלה ואירחה בו מודלים, רובם ממין זכר, יורגן הופמיסטר ישב בסלון ביתו וסימן בעיפרון קטע אחר קטע בספר היעץ על מחלת בתו הצעירה, ואילו טירזה המחוננת ישבה בחדרה ליד הצ'לו והרעיבה את עצמה לדעת." (עמ' 208)
חלק גדול מהספר מתרחש ביום שבערבו נערכת המסיבה של סיום התיכון של טירזה (שציוניה כאמור טובים למדי אבל רחוקים מלהיות ציונים של 'מחוננת'). בכך הוא דומה במעט לספרו של הרמן קוך: "ארוחת ערב" בו נפרשים חיים שלמים של קונפליקט משפחתי סבוך במהלך ארוחת ערב אחת. כל חבריה של טירזה וגם כמה מורים מוזמנים למסיבה ויורגן נערך בדקדקנות רבה לשמש בתפקיד המארח המושלם, הבלתי נראה. טירזה עצמה מגיעה למסיבה באיחור רב ומציגה בפני אביה ההמום את שוקרי, חברה המרוקאי שעימו היא מתכננת לעשות טיול באפריקה השחורה ולהישאר שם זמן מה לעבודת התנדבות. הופמיסטר, שרואה דימיון רב בין שוקרי ובין הטרוריסט שעמד בראש מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר, מתעקש לקרוא לו בשמו של אותו טרוריסט 'מוחמד עטא' ולהתיחס אליו בהתאם. כשהוא 'תופס' אותם מקיימים יחסי מין אין גבול לזעמו. כל תקוותיו לראות את בתו ממשיכה בדרך שהוא התווה לה ומצליחה בחיים באופן שהוא רוצה – נמוגות בבת אחת.
הוא, כמו גם הקורא, מגיע למסקנה העגומה ששום דבר לא 'מצליח לו' ובעת שהותו בנמיביה, בחיפושיו החובבניים אחר טירזה שנעלמה, הוא מנסה באופן גמלוני ביותר לחפש גם את מותו, אבל אפילו למות הוא לא מצליח. הפרימיטיביות והאכזריות של החיים שנחשפים בפניו באפריקה ממתנות במעט את להט זעמו על בנותיו ועל אשתו, וגם נותנות לו פרופורציה קצת שונה על האירועים בחייו. הילדה האפריקנית שנטפלת אליו מנערת כמה מדעותיו המנוכרות על אופי החיים ומשמשת לו תחליף לבנותיו שזנחו את דרכו.

הספר כתוב בהומור דק שמהווה מעטה ללעג מר על אורחות החיים המודרניים בהולנד (ועל המודרנה בעולם המערבי בכלל). הופמיסטר, שגר בשכונה "הכי נחשבת באמסטרדם", שהיא "העיר הכי נחשבת בהולנד", לא מצליח להתחבר לאורחות חיים אלה ורואה בעיניים כלות את התפוררות הערכים הכי חשובים שאותם העריך וחשב שטיפח, ערכים כמו: המשפחה, החינוך, התרבות, הספרות (בעיקר הרוסית). השקיעה הזאת מחלחלת אל הקורא ומלווה את הקריאה בתחושות של עצב ומועקה.
מן הראוי לציין שהדברים נמסרים לעתים בדחיסות ולוקים פה ושם בפטפטת מתמשכת שחוזרת על עצמה וגורמת לספר 'לגרור רגליים', ולקורא – לאבד את הסבלנות, אבל הסך הכל טוב ומעניין. לקראת הרבע האחרון של הספר ישנה תפנית שמכניסה גורם של מסתורין ומתח לעלילה והיתה כנראה הסיבה העיקרית לכך שהספר עובד לסרט שייצא בקרוב לאקרנים. ואם כי התפנית מובנת והגיונית, מעוררת סערה זוטא במהלך הצפוי – אין היא מוסיפה הרבה לדמותו של הופמיסטר.

 

לדף הרשומה

הטיול המאורגן

04/07/2012

           הטיול המאורגן

 עד לתקופה האחרונה נהגנו לצאת לטיולים אישיים, שנינו, עם תוכנית מפורטת, מפה ומכונית שכורה. כך עשינו במשך שנים וטיילנו במקומות רבים ויפים באירופה, אמריקה ואוסטרליה. בשנים האחרונות התעייף בעלי מהקונספט ומהנהיגה והוא מעדיף לצאת לטיולים מאורגנים ואני שמחתי לשים את המפה בצד, ובמקום לנווט – ליהנות מהדרך, מהנופים ולחילופין מספר טוב. מאז החוויות הולכות ונערמות ולא תמיד בגלל נקודות העניין בטיול, אבל אנחנו משתדלים להסתכל על הכל ברוח טובה.
אז הבה נסתכל קצת (ברוח טובה) על הטיול המאורגן.

דבר ראשון - הקבוצה!
למדנו להכיר מקרוב את עם ישראל המטייל בטיולים מאורגנים ('טיולי חוברת') וככל לימוד זה תמיד מעניין ומאלף ביותר. מדובר כמובן בטיולים ללא ילדים, לא בזמן חופשות מבתי הספר ולכן המטיילים הם בטווח הגילים של 45 וצפונה. על פי רוב הרבה צפונה. בכל טיול יש זוגות שמגיעים עם חברים, יש דודות טובות (לרוב אלמנות) שבאות ביחד ומביאות מהבית אגוזים, בייגלך או סחוג, יש מספרי בדיחות (גזעניות או סקסיסטיות הולכות הכי טוב) כפייתיים שמשתלטים על המיקרופון, יש סתם כאלה שאוהבים לדבר במיקרופון גם כשאין להם מה להגיד (בעיקר כשאין להם מה להגיד), יש זמרים מתוסכלים, כוכבים שלא נולדו, שהם המתענגים היחידים על שיריהם, יש מספרי סיפורים (משעממים), יש מקריאי קטעים של חכמת חיים מפרקי הפילוסופיה בגרוש שרצים ברשת ('מהי אהבת אמת?!' 'הסוד לאריכות ימים', כאלה דברים עם מוסר השכל פרימיטיבי). יש מכל וכל.
בתוך יומיים הקבוצה נראית ונשמעת כמו כיתה ד'2 שהולכת ומתגבשת. כיתה ד'2 בטיול שנתי.
אמרנו כיתה ד'2 – אמרנו תלונות ומריבות.
הכי הרבה רבים על ... מקומות הישיבה באוטובוס. והכי הרבה מתלוננים על המזגן, על המלון ועל האוכל בו. עם התקדמות תהליכי החיברות מתחילים דיונים (שעוברים די מהר כצפוי לצורה של קיטורים) על: 'מי שילם הכי פחות על הטיול הזה' (מי הפראייר בקבוצה?), על: 'איפה חברת הנסיעות דופקת אותנו' (כולנו הפראיירים פה), ועל: 'מי אמר מה על המדריך', על זה שאין עגבניות בארוחת הבוקר, על גובה הטיפ למדריך (הוא 'לא שולט בחומר', או הוא 'לא נותן מספיק זמן לקניות', אומרים מטיילים שהוציאו אלפי שקלים על הטיול אבל מתקמצנים על דולר ליום לטיפ), ועל עשרות נושאים מהותיים אחרים מהסוג הזה, דיונים פוריים שלאט לאט הופכים את הקבוצה לכיתה של ממש. דיונים שמציפים חיש מהר את הקולניים והאלימים בקבוצה – וכאלה יש הרי בכל כיתה.

מבחינת מקומות הישיבה, לכל מדריך שיטה משלו לישיבה באוטובוס ולכל קבוצה עשרות שיטות להערים על השיטה שלו. (כיתה ד'2 או לא?!). המדריך הכי רוצה שקט והיה מעדיף שהאנשים יסתדרו לבד. מאחר שזה לא עובד אצל ישראלים (גם אצל גויים לא, מניסיון! אבל הם לפחות שומעים בקול המדריך.) הוא בוחר בדרך כלל באופציה שניה: להתקדם מושב אחד בכל יום. (כולם רוצים לשבת כמה שאפשר בקדמת האוטובוס). אבל זה טוען שבצורה זו אף פעם לא יגיע תורו לשבת במושב הראשון (כי האוטובוס מלא והטיול קצר) ומציע סדר אחר, זה לא מוכן לזוז ממקומו ("ומה תעשה לי?!"), זה אומר שביום הקודם ישב למעשה בספסל השלישי (למרות שישב ברביעי) ומשתלט על הספסל השני, זה מתלונן שהמרווחים בין המושבים קטנים מדי והוא חייב לשבת בספסל הראשון, זה תופס מקום לחברים הכי הטובים שלו (שאותם הכיר רק אתמול), וזה קם מוקדם ורץ מהר לפני כולם כדי לבחור לעצמו מקום ('אבל שמתי פה את הכובע, אתה לא רואה?'(. והגדיל לעשות אחד (דווקא מהנדס תוכנה ששהה 8 שנים בהולנד!) בטיול האחרון שלנו לסיציליה שטען (אחרי שחטף את המיקרופון) שיש לו 'מחלת נסיעה' ושהוא שכח לקחת את הכדור שלו ואם לא יישב בספסל הראשון הוא יקיא וביום הקודם הוא הרגיש רע מאד ואף אחד לא התייחס אליו באמפתיה וכל האנשים בקבוצה הם גועליים (מילים שלו, בקול בריטון רועם, למיקרופון!) קנאים, חסרי לב ופרימיטיביים חסרי תרבות, והוא ואשתו לא רוצים להיות איתנו יותר ולכן יורדים מהאוטובוס ולא יסעו עמנו לסיור באותו יום ושנתבייש לנו.
ולפני שהספקנו להתבייש לנו, הם באמת ירדו.
כיתה ד'2 המשיכה בטיול והיה המון מה לטחון באותו יום.

 דבר שני – המדריך.
בדרך כלל טוחנים בעיקר את המדריך (ויש מה, האמינו לי). באחד הטיולים המאורגנים שלנו (ל'רומניה היפה'! כאילו שיש טיול ל'רומניה המכוערת'). היה לנו מדריך צעיר למדי (בסביבות 45), נאה וחסון, שהתחבב מאד על הדודות המבוגרות באוטובוס. להן לא היה איכפת שהוא לא דיבר כלל רומנית (חסרים דוברי רומנית בארץ?), לא היה בקי במיוחד בהיסטוריה של רומניה ('בעצם מה איכפת לנו? בינ'כה אנחנו שוכחים הכל בסוף'), באורחות החיים בה, בבעיותיה או במשהו אחר שקשור ברומניה. מצד שני הִרבָּה לספר לנו על משפחתו ('איזה מאמי של בחור, וכמה הוא אוהב את אשתו!'), ועל עבודתו בחברת החשמל (הוא מכין את עבודת ההדרכה כג'וב מכניס לאחר היציאה לגמלאות שתהיה או-טו-טו). הדודות התלהבו מהקטעים שהיה מקריא באוטובוס (קטעי פסיכולוגיה אינפנטיליים של סקס בגיל המבוגר שנלקחו מהאינטרנט העממי), מהבדיחות שאחרים סיפרו ומהזמן הפנוי שניתן להן לבקר בשווקים. מבחינתן הטיול היה הצלחה מסחררת. המדריך ביקש לא פעם מאנשים ש'מתמצאים בתחום' להוסיף על דברי ההסבר המינימאליים שלו ולמזלנו היו בקבוצה לא מעט מבוגרים יוצאי רומניה שלקחו על עצמם ברצון את תפקיד המסבירים.
לעומת זאת בטיולנו האחרון (לסיציליה כאמור, 'גן עדן איטלקי') היתה לנו מדריכה שידעה הרבה על המקום ועל ההיסטוריה שלו, סיפרה הרבה (ומעניין) על המיתולוגיה, הרומאים, המוסלמים והנורמנים. מסרה פרטים ממקור ראשון (היא חיה תקופה מסוימת בסיציליה) על אורחות חיים, תרבות, חינוך, בריאות, ועל בעיות בגלל המאפיה, אבל – כמו מורה חסרת ניסיון, היא לא שלטה בקבוצה (ראו מקרה הנעלב הקולני שהטיף לנו מוסר), נכנסה לעימותים מיותרים עם אנשים, ולא נתנה מספיק זמן לקניות ('זותי לא מתחשבת במה שאנשים רוצים! די כבר עם הבבל"ת הזה'). כבר ביום השני החלו אנשים - בעיקר נשים שהן כידוע הרוב בטיולים מעין אלה - לרטון על ביקור בעוד קתדראלה או שיטוט בעיירות תוך שמיעת הסברים עליהן ('מי זה בכלל הארכימדס הזה שחי פה? את מי הוא מעניין?'), וכמו בטיול שנתי של בצפר – רק רצו זמן פנוי להתקשקש ביניהם או לשוטט בשוק. ('יש פה חולצות ונעליים מה זה שוות! אופנה איטלקית חבל על הזמן'). אלה טסו מאות קילומטרים, שילמו במיטב כספם כדי לשבת עם איזו שולה מאשדוד ולדבר כל היום על המשפחה ועל המחלות שלה, או להסתובב איתה בשוק (שדומה שתי טיפות מים לשוק רמלה לוד) ולחפש תיק אופנתי במחיר מציאה מתוצרת סין.
לקראת סוף הטיול בדרך כלל נעשה המדריך נחמד באופן מיוחד (בעיקר לקולניים ולאלימים בחבורה), בגלל שהוא דואג לטיפ שלו. הוא יודע שזה אחד הנושאים המדוברים ביותר בכיתה ד'2. 

דבר שלישי – התוכנית.
גולת הכותרת של הטיול. או לפחות כך זה אמור להיות כי מישהו מוסמך בוחר את המסלול, את נקודות העניין, את הפעילויות, מישהו לוקח אותך הישר לשם בלי להתברבר, לחפש חניה, לבדוק שעות פתיחה, לדאוג לכרטיסים, לחכות בתור וכו'. המון זמן נחסך, מה גם שמסבירים לך בפרוטרוט בכל מקום (ואם המדריך טוב ההסברים בהחלט שווים). מבחינה זו מרבית הטיולים עומדים ביעדים ומריצים את המטיילים מבוקר עד ערב, כך שכולם מגיעים לסוף הטיול עם שרירים תפוסים ולשון בחוץ, ואין מי שזקוק באמת לחופשה הגונה יותר מהם.
בתוכנית (שאותה מביאים רוב הנוסעים עימם ובודקים כל שלב בה) המקומות מתוארים כמובן בשלל סופרלטיבים מושכי עין: 'הקתדראלה מהיפות באירופה', 'האיים הגדולים והיפים ביותר בארכיפלג', נוכל לטעום את ה... הייחודית למקום', 'נבקר בשוק הדגים הצבעוני', נשקיף על נוף קסום, נטייל בסימטאות ציוריות, מסעדה מפוארת, מבנה מרשים... נדמה שאין מילת תואר מפארת שלא משתמשים בה בדפי התוכנית, והמילים - בלי קמצנות, נשפכות כמים.
אלא מה?
בכל השאר - חוסכים!
חוסכים כמה שאפשר – וזה כמובן על גב הנוסעים.
המלון נמצא בדרך כלל מחוץ לעיר גדולה כך שאין לאן ללכת אם במקרה רוצים לצאת אחרי ארוחת ערב (שהיא בדרך כלל ברמה של בין מזללה עממית לבין חדר אוכל קיבוצי בשנות ה-60 שמשקה אינו כלול בה). אם מתוכננת איזו פעילות אז היא לא כלולה במחיר ויש לשלם עליה 'אקסטרה', כלומר מחיר מופקע, משהו כמו כרטיס לאופרה 'כרמן' למי שאין לו מנוי. על האקסטרה הזאת טוחן לנו המדריך באוטובוס יום שלם, מהלל, משבח, מרומם ומפאר את האוכל המקומי המסורתי שנקבל (שמתממש כארוחת ערב תעשייתית למדי עם יין זול ליד שולחנות עץ ארוכים, יעני אותנטיים וספסלים מה זה לא נוחים לישבנים בני 60 לפחות), ומתאר בפרוטרוט את המופע המרהיב שנראה (שניים שלושה נגנים וכמספר הזה רקדנים, לבושים בתלבושות מסורתיות ומסורבלות ומבצעים את המוטל עליהם באדישות גלויה, קרובה לשעמום).
בסוף הוא מצליח לשכנע את מרבית המטיילים לרכוש את הפעילות הזאת.
כמו כן יש בכל טיול 'יום חופשי', שאם הוא 'נופל' על יום ראשון (מה שקורה הרבה) – אין כמעט אופציות ליהנות ממנו וגם אז בא המדריך עם הצעה מדהימה של יום טיול במחיר מפתה (50 יורו לאיש בסך הכל) למקומות מקסימים, ותוך כדי תיאור הסיור הוא כבר אוסף את הכסף מהנוסעים. המיעוט שלא יוצא ליום כזה נתקע בדרך כלל במלון (שאפילו בריכה אין בו) כי הכל סגור בין כה וכה.
אבל לפני הטיסה הביתה לוקחים אותנו 'לשרוף' שעתיים שלוש בקניון כדי להשלים את הקניות, ולסיים את הטיול עם טעם טוב.

אז - להתראות בטיול הבא!

  

לדף הרשומה

ספר (לא?...) יוצא לאור (?)

פרק שלישי:  נו טוב, כתבתי (עוד) ספר ... אז מה?

עברו יותר מחודשיים וחצי מאז ששלחתי את כתב היד ועד כה קיבלתי כבר חמישה מכתבי דחייה מנומסים וקרים מחמש הוצאות לאור. (אחד מהם נשלח במייל). ארבע הוצאות עדיין לא הגיבו.
התגובה הולכת בערך כך:
"אנו מודים לך מאד על כתב היד ששלחת לעיוננו.
כתב היד נמסר לקריאה והוחלט שלא להוציאו לאור בהוצאתנו.
אנו מצטערים ומאחלים לך הצלחה."

או כך:
"מערכת ההוצאה קראה את כתב היד בעיון רב, אך למרבה הצער הוא לא נמצא מתאים לפרסום בהוצאתנו. החלטה זו אינה מעידה על איכותו וחשיבותו של הספר, ואנו מאחלים לך בהצלחה בהמשך דרכך."

וגם כך:
"תודה על כתב היד ששלחת לעיונינו. (כך במקור)
כתב היד נקרא על ידי קוראים במערכת.
לצערנו, החלטנו שלא להוציא אותו לאור וזאת בשל עומס רב בתכניות ההוצאה לשנתיים הקרובות.
אנו מודים לך על שהעברת את כתב היד שלך לשיקולנו ומאחלים לך בהצלחה".

כל מכתב כזה הוא דקירה קטנה (או גדולה) בלב וכל מחשבה עליו בימים שלאחר מכן הוא סיבוב נוסף של הסכין באותו מקום. אז מוטב לא לחשוב על כך.
אבל זהו, שאי אפשר.
אני בוחנת כל מכתב כזה (סתם נייר רגיל של מדפסת, לפעמים צילום לא כל כך נקי) בקפדנות מרגיזה, החל בלוגו שלמעלה, התאריך שמשמאל וכלה בחתימה שלמטה, שלפניה מתחצפת המילה 'בברכה'. איפה בדיוק הברכה כאן? הרי זו דחייה של עבודתך. ואם דוחים את עבודתך – דוחים אותך.
כך ממשיכות המחשבות להעיק.

אז מה אם הספר לא יראה אור? מה איכפת לי אם מאיר כהן מחיפה או רחל לוי מבאר-שבע יקראו את הספר? מי הם בכלל? האם חשוב לי מה יגיד דוד מזרחי על הספר? (הוא בטח לא יבין את הדקויות שבו, אנאלפבית אחד) או מה תחשוב חנה רבינוביץ'? (היא לא תחשוב באופן עצמאי אלא תקבל כמו תמיד, את דעתה הפלצנית של החברה שלה, שולה). הרי אם בכלל יקנו את הספר – זה יהיה רק אם הוא 'ישתתף' במבצע של 4 במאה. (הנה – אני כבר שונאת את הקוראים העתידיים שלי ואת דעתם השלילית עלי, כלומר על הספר).
אבל אני יודעת שכל זה הוא בבחינת דיסוננס קוגניטבי ותו לא.
ואולי אשמע לשפע העצות שקיבלתי ואפרסם את הספר באינטרנט? בלאו הכי לא אעשה עליו שום רווח אם יצא לאור, שאז, יש להניח שלא אכסה אפילו את ההוצאות הקטנות שהיו לי על צילומי תשעה עותקים ומשלוח בדואר. אבל האמת? מי קורא ספרים באינטרנט? מספר האנשים שאני מכירה שקראו פעם ספר במחשב הוא שניים בערך. וגם אז היה מדובר בספרי מתח שנקראו במטוס. אנשי המחשב הם אנשים צעירים וידוע שאלה עסוקים מאד ולא קוראים ספרים. המבוגרים יותר, שקוראים ספרים, לא יקראו באינטרנט. (והנכד שלי אומר שזה בגלל שהם פרימיטיבים).
למה?
למה להיות כל כך נגטיבית? (אני שואלת את עצמי).
תראי מה הולך בחנויות הספרים (אני עונה לעצמי תשובה הולמת), תראי כמה אנשים קונים ספרים! קונים בלי הכרה! (זה 'מרגיש' כל כך אינטליגנטי).

ביקרתי בכמה חנויות ספרים במסגרת שבוע הספר, זה שהתארך במקומותינו לחודש שלם. נזכרתי איך פעם היינו מחכים לשבוע הזה כל השנה. איך היינו הולכים בהתרגשות עצומה לאורך הדוכנים, נדחקים בהמון, ממששים בחרדת קודש, מריחים, מדפדפים. השנה עשיתי זאת בקיצור נמרץ. קניתי שמונה ספרים (ב-200 ₪) מבין אלה ש'משתתפים' במבצע, (איזה מונח יפה זה 'להשתתף במבצע', כאילו הם נבחרו על סמך כישורים מיוחדים להופיע באיזו הצגה.) וקניתי עוד שני ספרים (ב-20 ₪ כל אחד) מתוך זכאות להנחה מיוחדת בתוקף היותי 'חברת מועדון' (היום כבר לא קונים כך סתם דברים – היום כל דבר נקנה במסגרת חברות במועדון. כל ישראל חברים... במועדונים). אני מכוסה עכשיו עם ספרים לכמה חודשים. ראיתי את הקהל שמדפדף בספרים ומקשיב להמלצות חברות הצוות (שבדרך כלל לא באמת קראו את הספר אך נצטוו להמליץ עליו, ומי שלא רוצה לשקר מדקלמת בצייתנות את מה ששמו בפיה: אני לא קראתי אבל שמעתי... סיפרו לי... אמרו לי כאלה שקראו...) והלקוח קונה בלי היסוס רביעיות על גבי רביעיות של ספרים. (לא בטוח שהקונים יקראו את כל הספרים, אבל למה לא לנצל מבצעים כאלה - ספר במחיר קפה ומאפה?! זה גם נראה מה זה קוּל להסתובב בקניון עם שקית תפוחה מחנות ספרים!). יש הרגשה שאנחנו עומדים על ספו של סוף עידן הספר והרשתות מנסות לסחוט ממנו את המכסימום לפני מותו! לעשות עוד קופה, ומהר.

בשבוע שעבר הייתי בסיציליה (טיול מאורגן) וערב אחד נלקחנו לבקר בקניון הגדול ביותר באי. נכנסתי לחנות הספרים שהיתה שם (בכל ביקור בחו"ל אני אוהבת לראות חנות ספרים. אפילו בתאילנד ראיתי אחת). היתה זו חנות גדולה ויחסית ריקה למדי. איני יודעת אם היתה שייכת לרשת של חנויות ספרים (כמו שתי הרשתות בארץ) או שהיתה עצמאית, אבל לא היה שם מבצע של 4 ספרים במאה. מחיר ממוצע של ספר בכריכה רכה היה כ-12 יורו (היו לא מעט ספרים חדשים בכריכה קשה. כנהוג באירופה ובארה"ב אלה ספרים שזה עתה יצאו לאור והם היו בקדמת החנות) ועל שולחן לא ממש בכניסה היו ספרים בהנחה של 25%. דוכן אחד הציע ספרים ישנים יותר, איטלקיים ומתורגמים (ראיתי שם ספרים בני שנתיים ושלוש) ב-8 יורו. (שמחתי לראות מדף עם ספריו של דוד גרוסמן שמחיריהם היו 10-16 יורו). אין שגעונות של מחירים ברצפה עליהם מכריזות מדבקות ענק. אין גם הרבה קונים ואין אווירה של שוק. הכל נראה אירופאי יותר, תרבותי יותר ואל תשכחו שמדובר בסיציליה שבה התושבים סך הכל מאד דומים לנו והם מזרח תיכוניים כמעט מכל הבחינות. (מישהו כינה אותם 'ערבים דוברי איטלקית').

ואני?
לא נותר לי אלא להמשיך ולהמתין.

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל יהודית שמר אלא אם צויין אחרת