00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"צילום" נמצאו 5 פוסטים

עצות אחיתופל*

בזמן האחרון הבן הבכור מתייעץ איתי הרבה. אני די מקבלת את זה כמחמאה, במיוחד שהוא עוטף את הפניה שלו אלי עם אמירות כגון: בגלל שאת מבינה בדברים האלה, כי את מנהלת, כי יש לך נסיון וכדומה. אבל מעבר למחמאה זה מלחיץ, כי מטריד אותי שאם משהו לא יצליח או ישתבש בגלל הבחירה בעצה שלי הוא יאשים אותי. לפני כמה ימים הוא חזר מאוחר מהעבודה, ובא לבדוק אם אני ישנה. אמנם השעה היתה מאוחרת אבל אני עוד קראתי ספר והוא נשכב על המיטה לידי ומספר לי סיפור היפותטי: "נגיד שהבוס הישיר שלך נתן לך הוראה לעבוד במשרד שלך ולא לצאת ממנו עד שתסיימי. ואז בדיוק הבעלים של החברה שהוא מעל לבוס שלך, עבר ליד משרדך, ואת נזכרת שהוא רצה לדבר איתך על משהו מוקדם יותר, ויצאת והתחלת לדבר איתו. ואז, עובר הבוס הישיר שלך ושואל אותך מה פתאום יצאת מהחדר . אבל אני מדברת עם הבוס , את עונה. והוא מתעלם מהבוס ואומר לך שאת צריכה לעשות מה שאומרים לך. הבוס הגדול לא מגן עלייך רק אומר לך, עזבי, בואי נכנס למשרדך ונמשיך לדבר ". "אף פעם לא נתקלתי במצב כזה דוקא", אני אומרת לו, "אבל תמיד יש אנשים שקשה להסתדר איתם ובוסים פחות נעימים וצריך ללמוד להתגבר על דברים שכאלה ולפתח עור של פיל. אני מבינה שיש מנהל משמרת חדש ובעל המסעדה נותן לו גיבוי, וזה עצבן אותך".  "אני לא מבין למה הוא לא אמר לו שהוא מדבר איתי וכאילו התכופף מולו בעצמו". "אין מה להבין", אני עונה לו. "יכולות להיות מליון סיבות, אולי הוא חבר שלו, אולי הוא חשוב לו יותר ממך". "אבל זה לא צודק". "נכון, החיים לא תמיד צודקים". אחר כך אני מספרת את זה לחבר, ואומרת לו: "זה לא שלא נתקלתי בכאלה כמו אותו מנהל משמרת, כשהייתי מלצרית למשל, אבל זכרתי שמהמלצרות אני הולכת לאוניברסיטה וכל העבודה הזאת והאנשים האלה זה עניין זמני. זה לא שאין אנשים קטנים במקום שבוא אני נמצאת היום, אבל איכשהו זה עולם אחר, כנראה". כמה ימים אחר כך הוא מספר לי שהחליט לעזוב שם. הוא קיבל הצעה אחרת, יותר טובה ונשאר לו לעשות עוד כמה משמרות וזהו. ביום שישי בסביבות אחת עשרה הוא קם ומתארגן. המשמרת האחרונה שם הוא אומר לי, מ-12 בצהריים  עד 8 בערב. באחת עשרה וחצי הוא מקבל שיחת טלפון, אני שומעת חלק מחילופי הדברים אבל לא ממש מנסה להקשיב. כשהוא מסיים את השיחה, הוא פונה אלי: "עכשיו הוא מתקשר ואומר לי לבוא
לדף הרשומה

לטיול יצאנו

  בפרקים הקודמים: קרייזי תכננה לצאת לטיול וכמעט שלא הסתייע בידה, אבל אז היא הקשיחה את ליבה ועמוד שדרתה והתייצבה בשמונה בבוקר בנעלי הליכה ותרמיל גב, וכמובן מצלמה. הטיול התחיל במוזיאון ישראל בתערוכה : הורדוס-מסעו האחרון של מלך יהודה , ומשם להרודיון, ארמונו של המלך.    בור המים שהוסב לקבר   כמובן שדקה לפני הכניסה למוזיאון, הטלפון הסלולרי צלצל ואחד מהאנשים שלא מסוגל להסתדר בלי קרייזי, היה על הקו. קרייזי הסבירה בסבלנות שהיום היא בחופש ומה שלא יהיה, זה יחכה ליום ראשון או שיסתדרו לבד. התאמינו? הם הסתדרו לבד. התערוכה יפיפיה. המדריך סיפר סיפורים מימי הורדוס והיה מעניין מאוד. צילום מלמעלה של החפירות התערוכה עצמה מוקדשת לפרופסור נצר , שגילה את קבר הורדוס ונפל אל מותו בעת החפירות, לפי דברי המדריך בדיוק בנקודה שנמצאת מעל הקבר עצמו.   נקודת הנפילה של פרופסור נצר שנמצאת מעל הדלת בתמונה העליונה   גולת הכותרת של הטיול היה צילום תמונה פנורמית. זאת תמונה שמורכבת מכעשרים תמונות שצולמו ברצף תוך הזזת המצלמה אחרי כל לחיצה, ללא חצובה. אחר כך מכניסים את כל התמונות לתוך תוכנת עריכת פנורמה שנקראת ICE והיא מחברת את כל התמונות לאחת בצורה חכמה. אם תלחצו על התמונה תראו את כל גודלה. ים המלח אמור להיות שם באופק.   אחרי הצילומים, ההסברים, הטיפוס להרודיון והירידה במנהרות, היכן שהסתתרו גיבורי מרד בר כוכבא, הקבוצה נסעה לירושלים לקנח את הטיול המפרך בארוחה טובה. היה כיף    
לדף הרשומה

על הצילום

בחנוכה הוזמנתי לסיור חנוכיות ברובע היהודי בירושלים שכלל גם צילום עם מדריכי צילום. בניגוד אלי, רוב המוזמנים היו חובבי צילום מושבעים שהכירו מונחים כמו צמצם ומהירות ושימוש במצב ידני של המצלמה. אצלי לעומת זאת, לא הצילום עצמו הוא המטרה, אלא התוצאה, וכנראה שבנוסף יש לי כל מיני עכבות שקשורות לעובדה שהוריי צלמים וגם יש להם כל מיני דעות מגובשות בעניין. אבל כיוון שאני די מסתדרת עם מונחים טכניים חשבתי שאצליח להתמודד. אז טעיתי. קודם כל עומדת לרשותי מצלמה מקצועית שמצריכה קריאה לעומק של המדריך שלה מה שכמובן לא עשיתי עד היום. איש מהמדריכים שהיו בסיור לא ממש הכיר את המצלמה ומלבד זאת היינו קבוצה די גדולה ולא הצלחתי לקבל תשומת לב. אמנם בסופו של דבר הבנתי איך מגדירים חלק מהדברים שהם ביקשו שנעשה אבל הכל נעשה בדיליי. כשכבר ידעתי איך מגדירים צמצם הסתבר שצריך להעביר לפוקוס ידני ופה כבר נשברתי. התמונה היחידה הראויה מאותו ערב בזמן שהורדתי את התמונות למחשב מצאתי תמונות מהחורף שעבר, טיול שעשינו לראש הנקרה. צילמתי את התמונות האלה בלי הוראות מיוחדות, בלי צמצמים ופוקוס ומהירות, ואהבתי את התוצאה. על ראש הנקרה מחלון הרכבל, מתחיל לרדת גשם והגשם מתחזק כשהייתי ילדה וצילמתי נוף, אבא שלי תמיד אמר שהתמונה משעממת. צריך אנשים בתמונה, הוא אמר לי. תצלמי את אחותך ליד העץ, לא את העץ. אני דוקא אוהבת צילומי נוף. נכון שלפעמים התמונה משעממת, אבל לא תמיד הכל מעניין באותה מידה. אני פחות אוהבת תמונות של אנשים, וזה פשוט עניין של טעם. נכון שאת קירות חדר השינה שלי מעטרים צילומי ילדיי בגילאים שונים, אבל זה בגלל שהם ילדיי, למרות שבלי קשר הם מהממים ביופיים. תמונה שאמא שלי צילמה   המדריך בסיור אמר שכדאי לי לקחת קורס צילום.  האמת שזה יכול להיות רעיון לא רע, אם כי מה שאני צריכה זה להבין דברים טכניים. מה זה אומר צמצם פתוח ואיזה מהירות משמשת למה, ומתי משתמשים בפוקוס ידני. וכל זה כמובן בכפוף למה שהמצלמה שברשותי מסוגלת. אולי זה יעזור לי להוציא את שאריות ההתנגדות מהמערכת.
לדף הרשומה

סתם יום של חול

התמונה צולמה באפולוניה, הרצליה   היום, כמו כל יום, יצאתי בבוקר לטיול עם הכלב. היה בוקר מהמם. השמש זרחה ואני טיילתי בגינה, מסרבת להמשך לפינות עם צל. בשלב מסויים הוא כבר משך אותי לכיוון הבית ואני שאלתי אותו למה הוא עושה לי את זה. מה רע לו פה איתי, בשמש. ידעתי שאני חייבת ללכת לעבודה, אבל פשוט לא בא לי. אולי אני מבריזה היום, חלפה מחשבה בראשי. אלך לי לבית קפה שיש לו אינטרנט חופשי. אקח איתי גם ספר, וככה אשב לי בשמש ואתענג על קפה הפוך. דיפדפתי בראש את היומן. פגישה באחת עשרה, פגישה באחת. .
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

המצלמה ואני

    אבא שלי צלם. כלומר, היום הוא כבר בפנסיה אבל זה מה שהוא עשה כדי לפרנס את המשפחה שלנו מאז שאני זוכרת. הוא צילם חתונות וצילם ילדים. הוא צילם תיירים וצילם אירועים. היום המקצוע הזה הוא די בעייתי. לכל אחד יש מצלמה דיגיטלית. כל אחד בטוח שהוא יכול לעשות בוק לילד שלו. אני אומרת לכם שזה לא פשוט אבל זה לדיון אחר. בכל אופן, מאז שאני זוכרת את עצמי אבא שלי היה מצלם אותי ואת האחים שלי כל הזמן. תמיד היו לו רעיונות והוא היה צריך דוגמנים.   הבעיה היא שאני סבלתי מזה. לא אהבתי לעשות פוזות. לא .
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת