00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"עבודה" נמצאו 25 פוסטים

שחוּר

14/03/2008
  6.2.14 הרשומה הזאת פורסמה במקור במרץ 2008, אוטוטו שש שנים. בסקירה כללית של הרשומות בבלוג, גיליתי שהיא לא מפורסמת, למרות שאני לא ביטלתי את הפרסום שלה. מעבר חטוף על רשימת הרשומות גילה עוד כמה רשומות כאלה. אז אני לוחצת על פרסום ומתנצלת בפני כל מי שכבר קרא. אני קראתי אותה עכשיו ודוקא היא חביבה בעיני, למרות הנושא שלה.    כשהתחלתי לעבוד במקום עבודתי הנוכחי, הייתי סגנית. עברו שלוש שנים ומישהו עזב והבוס שלי (זה שהייתי סגניתו) התקדם לתפקיד של העוזב. באותה תקופה היו לי המון מחשבות ושאלות של פנינו לאן. חשתי שאין לי לאן להתקדם ושאני קצת דורכת במקום והקידום של הבוס שלי בעצם פתח לי דלת. פניתי אליו ואמרתי שאני רוצה בתפקיד שהתפנה.   הוא ניסה להגיד שזה עלול להיות קשה ושיש לי ילדים וצריך לתת שעות. אני אמרתי שלא ידאג לילדים שלי ולשעות שלי כל עוד אני מסוגלת למלא את העבודה. הוא התייעץ וחשב ואני קיבלתי את התפקיד שהיה די נחשק. עוד שלושה עובדים בארגון שלנו רצו בו.   למרות שקיבלתי את התפקיד והתואר, וגם החליפו לי את האוטו לדגם גדול יותר, די קיצצו לי את הכנפיים. עשו רה-ארגון במחלקה אחרת באגף שלנו ואת החדר הגדול יותר קיבל מישהו אחר. התוספת במשכורת בוששה לבוא עם כל מיני תירוצים וגם כשהיא הגיעה, לא הייתי מרוצה. אחד העניינים החדשים שקיבל על עצמו הבוס שלי בתפקידו החדש הוא אחריות על דיוני השכר של העובדים הבכירים ובעצם יכולת השפעה מאוד גדולה על ההחלטות בעניין. אבל לא קיבלתי יחס מיוחד. להפך . כל זה קרה לפני שנתיים.   בגדול אני די מרוצה ממקום עבודתי, במיוחד בשל העובדה שאני יכולה להתאים את שעות העבודה שלי לנוֹחוּת שלי ולהיות אדון לעצמי. כבר קיבלתי הצעות יותר מפתות מבחינה כספית אבל אני יודעת שזה יבוא על חשבון הבית והילדים. אני חושבת שגם הוא היה מודע לעניין הזה ולכן הרשה לעצמו להתנהג באותה דרך. אני דוקא ציפיתי ממנו לנהוג אחרת לאור העובדה שהוא ידע עד כמה אני משקיעה ומה התוצאות לעבודה שלי.   החברה בה אני עובדת, מאוד גברית. נשים בודדות נמצאות בתפקידי מפתח. יש לי חברה בעבודה שאחד מנושאי השיחה הבוערים שלנו הוא האפלייה בין גברים ונשים בארגון שלנו. גם אותה הוא דחה בלך ושוב והיא כעסה מאוד. יום אחד היא אמרה
לדף הרשומה

אוף, בא לי לצרוח

לפעמים אני ממש מתוסכלת. זה קופץ עלי משום מקום, אחרי שכבר הסכמתי עם עצמי שלחופש האישי יש מחיר. המעמד שלי בעבודה, המקום הזה שבו איש אינו אומר לי מה לעשות, שאני באה כרצוני והולכת כרצוני, ובוחרת כרצוני מה לעשות, הולך ביחד עם זה שלא תמיד סופרים אותי. כלומר, סופרים אותי בהחלט, ואני נחשבת אשת מקצוע מעולה שעל פיה יישק דבר בכל מה שקשור לתחום שלה, אבל אז יש כנס מנהלים ולא מזמינים אותי. אני יודעת שזה טפשי להתעצבן. הרי אני אשת מקצוע מוערכת ולא מפסיקים לשבח אותי. אין לי בוס על הראש. כלומר, יש לי בוס אבל הוא אף פעם לא שואל אותי מה אני עושה, הוא בטח לא נותן לי עבודה והוא מאושר עד הגג שאף אחד לא מפריע לו בכל מיני עניינים שאני מטפלת בהם. אני מזכירה לעצמי שלפני שנה וחצי  דחיתי הצעת עבודה שבהחלט פתחה בפניי אופק של קידום אבל אני בחרתי להשאר במקום עבודתי הנוכחי. ומקום עבודתי הנוכחי הוא לא קל, בקטע של קידום. קודם כל, כדי להתקדם צריך פטרון, ולי אין פטרונים. ואני מזכירה לעצמי שכל מי שיש לו פטרון משלם מחיר. רצוי גם להיות גבר למרות שזה לא הכרחי, גבר מוכשר יכול להצליח בלי פטרון. אישה מוכשרת לא. אישה חייבת פטרון. חוץ מזה צריך מרפקים, צריך להיות בישיבות, צריך לערוך ישיבות שכוללות מינימום שבעה אנשים. וצריך להזמין חדר ישיבות וכיבוד. וכדי להזמין חדר ישיבות אתה צריך קשרים טובים עם מזכירה ובשביל כיבוד אתה צריך אישור של מנהל חטיבה או של המזכירה שלו שחותמת בשמו. בקיצור, מורכב. אני שונאת ישיבות של יותר מחמישה אנשים. הן אף פעם לא פרודוקטיביות. אני בדרך כלל עושה ישיבות של שניים עד שלושה אנשים. כשאני כותבת מיילים אני מכתבת רק את מי שצריך לדעת. הנה עוד דרך לגרום לכולם לדעת כמה אתה עובד קשה. תכתוב מייל ותכתב את כל ההנהלה. מרשים, בעיקר את אלה שלא מבינים מה כתוב שם.   אז אני מכינה רשימה של כל היתרונות: אני באה מתי שאני רוצה והולכת כשבא לי. אני יכולה לצאת באמצע היום לישיבה מחוץ למשרד ואף אחד לא ישאל לאן אני הולכת או מתי אני חוזרת. אני יכולה לצאת לכנס, ליום עיון, לסדנה ואף אחד לא יחשוב עלי שום דבר רע, שום דבר בעצם. אני מרוויחה לא רע, ממש לא רע אבל אני חושבת שזה בגבול. שאם אני ארוויח קצת יותר אני עלולה למצוא את עצמי בסיכון של מה שקוראים התייעלות. יש לי אוטו מהעבודה שאני לא
לדף הרשומה

עצות אחיתופל*

בזמן האחרון הבן הבכור מתייעץ איתי הרבה. אני די מקבלת את זה כמחמאה, במיוחד שהוא עוטף את הפניה שלו אלי עם אמירות כגון: בגלל שאת מבינה בדברים האלה, כי את מנהלת, כי יש לך נסיון וכדומה. אבל מעבר למחמאה זה מלחיץ, כי מטריד אותי שאם משהו לא יצליח או ישתבש בגלל הבחירה בעצה שלי הוא יאשים אותי. לפני כמה ימים הוא חזר מאוחר מהעבודה, ובא לבדוק אם אני ישנה. אמנם השעה היתה מאוחרת אבל אני עוד קראתי ספר והוא נשכב על המיטה לידי ומספר לי סיפור היפותטי: "נגיד שהבוס הישיר שלך נתן לך הוראה לעבוד במשרד שלך ולא לצאת ממנו עד שתסיימי. ואז בדיוק הבעלים של החברה שהוא מעל לבוס שלך, עבר ליד משרדך, ואת נזכרת שהוא רצה לדבר איתך על משהו מוקדם יותר, ויצאת והתחלת לדבר איתו. ואז, עובר הבוס הישיר שלך ושואל אותך מה פתאום יצאת מהחדר . אבל אני מדברת עם הבוס , את עונה. והוא מתעלם מהבוס ואומר לך שאת צריכה לעשות מה שאומרים לך. הבוס הגדול לא מגן עלייך רק אומר לך, עזבי, בואי נכנס למשרדך ונמשיך לדבר ". "אף פעם לא נתקלתי במצב כזה דוקא", אני אומרת לו, "אבל תמיד יש אנשים שקשה להסתדר איתם ובוסים פחות נעימים וצריך ללמוד להתגבר על דברים שכאלה ולפתח עור של פיל. אני מבינה שיש מנהל משמרת חדש ובעל המסעדה נותן לו גיבוי, וזה עצבן אותך".  "אני לא מבין למה הוא לא אמר לו שהוא מדבר איתי וכאילו התכופף מולו בעצמו". "אין מה להבין", אני עונה לו. "יכולות להיות מליון סיבות, אולי הוא חבר שלו, אולי הוא חשוב לו יותר ממך". "אבל זה לא צודק". "נכון, החיים לא תמיד צודקים". אחר כך אני מספרת את זה לחבר, ואומרת לו: "זה לא שלא נתקלתי בכאלה כמו אותו מנהל משמרת, כשהייתי מלצרית למשל, אבל זכרתי שמהמלצרות אני הולכת לאוניברסיטה וכל העבודה הזאת והאנשים האלה זה עניין זמני. זה לא שאין אנשים קטנים במקום שבוא אני נמצאת היום, אבל איכשהו זה עולם אחר, כנראה". כמה ימים אחר כך הוא מספר לי שהחליט לעזוב שם. הוא קיבל הצעה אחרת, יותר טובה ונשאר לו לעשות עוד כמה משמרות וזהו. ביום שישי בסביבות אחת עשרה הוא קם ומתארגן. המשמרת האחרונה שם הוא אומר לי, מ-12 בצהריים  עד 8 בערב. באחת עשרה וחצי הוא מקבל שיחת טלפון, אני שומעת חלק מחילופי הדברים אבל לא ממש מנסה להקשיב. כשהוא מסיים את השיחה, הוא פונה אלי: "עכשיו הוא מתקשר ואומר לי לבוא
לדף הרשומה

בית המשפט

ככל שהלך והתקרב מועד מתן העדות בבית משפט, היה לי יותר ויותר קשה. השתדלתי לא לחשוב על זה אבל מידי פעם זה קפץ לי לראש. יומיים לפני נקבעה לי פגישה עם הבוס של הבוס. הוא רצה לדעת לגבי תחושותיי ולדבר איתי קצת על איך העניין מתנהל, למרות שנקבעה לי פגישת הכנה גם עם עורכי הדין של החברה. הוא סיפר לי שהבוס שלי כבר העיד בבית המשפט, ואמר שלדעתו לא היה צריך לפטר את העובד. הוא היה עובד מסור, גם אם התוצאות לא תמיד היו מוצלחות. כיוון שבמקום העבודה שלי, זה באמת נדיר שמפטרים אנשים, לא התפלאתי לשמוע את זה. למה לפטר עובד שלא מבצע את העבודה שלו, אם אפשר להביא עוד אחד. היתה לי שיחה על זה עם אחד מהעובדים במחלקה שלנו שהוא גם חבר. הוא עובד יותר שנים ממני וסיפר לי על עובדים שלמדו על חשבון העבודה וגם למדו בשעות העבודה כדבר מובן מאליו. היום זה לא היה יכול לקרות. היום מצפים לשמונים אחוז תפוקה לפחות. רק שחלק מהאנשים מפעם, מתקופות השפע והזילות פשוט לא הבינו את זה בזמן. מי שהתאים את עצמו למשטר החדש, זה שדורש תמורה בעד המשכורת, נשאר. מי שלא הבין, נאלץ ללכת. בכל אופן, אחרי השיחה הרגשתי קצת יותר טוב, ולמחרת נפגשתי עם עורכי הדין. הם שאלו אותי שאלות שאני עלולה להשאל, הזכירו לי כל הזמן להצמד לתצהיר שלי, לימדו אותי איך לענות והסבירו לי שאין מה להבהל משאלות של כן ולא. גם אם עורך הדין ישאל שאלה שהתשובה עליה: זה לא בדיוק ככה, זה מה שאענה. אין מצב כמו שרואים בסרטים של: תעני בכן או לא. גם מהפגישה הזאת יצאתי מחוזקת. רק שבבוקר כשנסעתי לבית המשפט, הרגשתי איך כל החיזוקים האלה נוטשים את גופי ואיך הלב שלי מתחיל לדפוק בחוזקה. כשהחניתי את האוטו הרגשתי שאין לי כבר שליטה על הלחץ בחזה והרגלים בקושי סחבו אותי. היה נראה לי שכל אחד יכול לשמוע את דפיקות הלב שלי. בבית המשפט, חדר עם ספסלי עץ, דוכן ונורות פלורסנט היו כבר כולם. התובע, עורכי דינו, עורכי הדין של החברה והבוס של הבוס, שחייך אלי ולחץ על כתפי בסוג של חיזוק. השופט נכנס, כולם קמו והתיישבו חזרה. מיד התחיל עורך הדין של התובע לטעון כלפי השופט לגבי איזו דרישה ועורך הדין של החברה התנגד וכולם דיברו בנוסח משפטי של כבודו ואני מתנגד. הבנתי שמדובר בעוד איזה עד שרוצים להביא, והשופט לא כל כך הבין לאיזה צורך והעורך דין טען שבית המשפט נגדו כל הזמן והיו הרבה צעקות. לא כל
לדף הרשומה

שריף חדש בעיר

פורסם במקור במאי 2008, משום מה ביטלתי את פרסומו, ולכן החייתי אותו עכשיו.     כתבתי כבר כאן , שהגיע בוס חדש. עברו חלפו להם כשלושה חודשים והוא התחיל לעשות סדר בעניינים. פיטר כמה אנשים, קיצץ בשכרם של אחרים. רק לפני כמה ימים ישב אצלי אחד מהעובדים באגף שלנו, ממחלקה אחרת ואמר לי: עד כה, בכל מה שהוא עשה הוא צדק. למחרת הוא קיבל מייל המזמן אותו לפגישה והוא פוטר. הוא עובד ותיק בחברה, והחברים שלו במחלקה לקחו את קשה ביותר מבחינה רגשית. אבל אני זכרתי את דבריו ותהיתי איך הוא חושב על זה עכשיו, כי הסכמתי איתו.   באגף שלנו, אגף הכספים, אין עובדים זוטרים. כל אחד מנהל משהו. כלומר ברור שיש מנהלים גדולים יותר ופחות אבל בגלל שרוב העובדים הם ותיקים מאוד (מעל עשר שנים ויותר) וזה מתבטא גם במשכורות שלהם, היתה מין תחושה כזאת שלא משנה מה, אי אפשר לגעת. אין אימת פיטורין, אמר לי מישהו. במידה מסויימת זה מקומם.   המוטו שלי בחיים ובעבודה זה לעשות את מה שאני יכולה, הכי טוב שאני יכולה. בדרך כלל זה מצויין. אני משתדלת להתעלם מהעובדה שאנשים פחות מוכשרים ממני מרוויחים יותר ממני בגלל שהיו שם קודם. כשאני אומרת, פחות מוכשרים זה לא בהכרח שהם לא מסוגלים, הם פשוט כבר לא רוצים להתאמץ. אבל אני לא פוליאנה. כבר כתבתי שזה מקומם.   למרות מה שאני חושבת, אני מאוד נזהרת בדברים שנאמרים בקול רם. אין בי נחרצות כשזה נוגע לחיים של אנשים. בפגישה הראשונה שלי עם הבוס החדש, הוא שאל אותי בנוגע לאנשים מסויימים במחלקה שלי ואם אפשר להחליף אותם במישהו יותר טוב. אחת הסיבות לרצון שלי להיות מס` שתיים ולא מס` אחד זה הצורך בחריצת גורלות. לפטר מישהו בן חמישים וחמש, עם שלושה ילדים ואישה שלא עובדת, זה חריצת גורל בעיני.   מצד אחד, באופן ישיר לגמרי, כואב לי הלב. מצד שני בראיה אובייקטיבית של העובדות, הוא פשוט הביא את זה על עצמו. הוא כבר מועמד לפיטורין בעבר בגלל כישוריו המקצועיים הלוקים וחוסר הרצון שלו ואולי גם חוסר היכולת להתאים את עצמו. אז הוא ניצל בגלל הקשרים החברתיים שיצר לעצמו במהלך שנות עבודתו. אבל במקום להפנים את זה, להתפתח, לשנות פאזה, הוא בחר להשאר במקום בו היה. הוא בחר להמשיך לנהוג באותה צורה, מתוך חשיבה שמי שהציל אותו קודם, ימשיך לשמור עליו גם עכשיו.   ואולי הוא פשוט לא חשב.   אז עכשיו,
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת