00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"סרט" נמצאו 19 פוסטים

החיים הסודיים של וולטר מיטי

למרות המצב ואולי בגללו החלטתי ללכת ליום ההולדת של תפוז בהקרנת החיים הסודיים של וולטר מיטי. הפעם נמנעתי מהמינגלינג וישר הגעתי להקרנה, ויסלחו לי ידידי מהבלוגיה שהיו ולא נפגשנו. אז על הכיבוד והחגיגות אני לא יכולה לספר אבל בהחלט יש לי מה לומר על הסרט. אם נוותר על השוואות למקור, הסרט חמוד וחביב ובהחלט מנעים את הזמן. סרט כיפי, מעין ממתק. סוג של גילטי פלז`ר. ולמה גילטי? כי בכל זאת, אם משווים את וולטר לוולטר, דני קיי יוצא כשידו על העליונה אבל זה לא במשחק או בבימוי אלא בערכים שהסרט מושתת עליהם. אבל נדבר רגע על הסרט הנוכחי. וולטר מיטי (בן סטילר) עובד במגזין "לייף" . המגזין עומד בפני הדפסת הגליון האחרון שלו והפיכתו למגזין און-ליין (אינטרנטי) מה שיגרור אחריו קיצוצים ופיטורים. וולטר שעובד בארכיון תמונות של המגזין, הוא אדם שנראה אפור ומשעמם אבל יש לו חלומות, וגם התאהבות מרחוק בעובדת במגזין שלא ממש מודעת לקיומו. הסרט מתחיל בנסיון של וולטר ליצור קשר עם אותה בחורה דרך שירות הכרויות באינטרנט, שבו היא מנויה. מכאן מתחיל מסעו של וולטר דרך עולם ההזיות שבו הוא חי ועד ההרפתקאות שלו בעולם האמיתי. בסרט צילומים מרהיבים ונופים מרהיבים ולא השתעממתי בו לרגע. יש שניות שבהן לא ברור אם מה שקורה הוא אמיתי או ההזיה של וולטר אבל די מהר אנחנו מבינים מתי הדברים קורים באמת ומתי הם חלק מההזיה. הסרט מתקדם בקצב טוב, ההרפתקאה של וולטר מתקדמת בקצב טוב וכיאה לסרט רומנטי- אמריקאי-קלישאתי , סיפור האהבה עולה לשיא ואז קורה משהו שמקלקל אותו אבל לא צריך לדאוג. גם בהרפתקאה קורות תקלות ויש אכזבות, כי זה סרט וצריך שיהיה מעניין. אבל מה שהפריע לי (בקטנה) זה שההרפתקאה, המשימה של וולטר היא למצוא את התמונה של צלם מפורסם (שון פן) שתעטר את השער של המגזין המודפס האחרון של לייף. ובשביל למצוא את התמונה, וולטר נוסע למקומות נידחים, מתחקה אחרי הצלם לפי כל מיני רמזים שהוא משאיר, כולל קשרים אישיים שוולטר לא מודע לקיומם, שסליחה על הקטנוניות שלי, זאת לא נראית לי סיבה מספיק טובה בשביל לצאת להרפתקאה מטורפת שכזאת. לא מצילים עולם, לא מצילים אדם, כולה תמונה שצילם צלם מפורסם. אבל כמו שאמרתי, בהחלט סרט כיפי ונעים ונחמד להעביר את הזמן, במיוחד בשבילי בתקופה הזאת.
לדף הרשומה

סוף העולם

    בשבת הבן שלי הזמין אותי לסרט. כיוון שהוא לא בקטע של קומדיות רומנטיות (תנו לי איזה הארי וסאלי) הלכנו ל"מלחמת העולם Z". לא ממש ידעתי הרבה על הסרט. ידעתי שיש ספר, שהסרט משתמש בשם אבל לא באמת דומה לספר ושבראד פיט משחק בו. בזמן הצילומים דיברו שיהורם גאון יגלם בסרט את ראש המוסד, אז הוא לא אבל מדינת ישראל היא כוכבת בולטת בעלילה ויש שם שחקנית ישראלית עם הרבה זמן מסך (אבל היא די שתקנית). לא היו לי ציפיות מיוחדות מהסרט. בפעם האחרונה שהלכנו ביחד, אני והבנים ראינו את מת לחיות שבע מאות ומשהו ולא נהניתי.  להפתעתי די נהניתי מהסרט. אולי זה היה בגלל חוסר הציפייה. אולי זה בגלל שיש בסרט מן פשטות זורמת (אני לא מוצאת מילה אחרת) והוא נראה חסר יומרות מיותרות. נכון שזה סרט על זומבים, ועל איך המין האנושי עומד בפני הכחדה והפיכה כוללת לזומבים אבל הוא אינו מגעיל או נוטף דם כמו שצפוי מסרט כזה, אולי בגלל הרצון להתאים אותו לצפייה מגיל 14 (האמריקאים מקפידים על דברים כאלה). הסיפור בקצרה ובלי ספויילרים: בראד פיט מגלם את ג'רי, איש משפחה, סוכן לשעבר של האו"ם שבבוקר רגיל אחד, ביום כמו כל הימים, העולם משתנה ומחלה שעוברת בנשיכה הופכת אנשים לזומבים, שתוך עשר שניות כבר מוכנים לייצר זומבים חדשים. הוא יוצא למסע בשליחות האו"ם, או מה שנותר ממנו למצוא תרופה למחלה ולנסות להציל את האנושות או מה שנותר ממנה. הוא מתחיל מנקודת ה-אפס המקום בו שמעו על זומבים לראשונה, עובר ממקום למקום, כשישראל זה אחד מהמקומות האלה (הסט עצמו היה במלטה אבל יש צילומים של ירושלים והכל נראה די אמין). הוא חובר לאנשים ועושה ככל יכולתו והיכולות שלו חסרות גבול כיאה לגיבור אמריקאי. יש קטעים מצחיקים בסרט, מעין אתנחתאות קומיות. יש קטעים בודדים שהפחידו אותי וסובבתי את הראש בבהלה, כשקפץ איזה זומבי ולא בדיוק ציפיתי לזה, אבל זה בקטנה. הסרט, למרות היותו סוג של סרט אסונות, לא מעיק ולא מציק ויש איזה תחושה כללית שהדברים צריכים להסתדר. בגדול, הסרט די שטחי, כלומר, הוא מגרד את פני השטח של הרגשות (שלי לפחות). הוא לא מפחיד נורא, והוא לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית, גורלה של האנושות, לא באמת מטריד אף אחד שיצא מהסרט. למרות שכביכול ג'רי מנסה לברר איך פרצה המחלה או המגיפה, כדי שאפשר יהיה להבריא ממנה, אין
לדף הרשומה

לצוד פילים

  תפוז הזמינו אותי לסרט לכבוד עשור לבלוגיה. אני אוהבת סרטים וארוע של תפוז זאת הזדמנות נהדרת ללכת לסרט וגם להזמין חברה שלא יצא לי לראות אותה זמן מה, להפגש איתי בסינמה סיטי חוץ מזה היה מפגש בלוגרים, ברכות ונישנושים, ממש דיסקו. לפני הסרט (ואחרי כל הברכות והאיחולים) רשף לוי עלה לבמה. האיש הוא סטנדאפיסט ונהניתי מאוד מהקטע שלו. גם כשהוא סיפר על הסרט ובחירת השחקנים היה מאוד מצחיק. בסרט משתתף פטריק סטיוארט, הקפטן של סטארטרק ורשף לוי סיפר בהומור כיצד גייס אותו להופיע בסרט. תמונה פנורמית של האולם תקציר הסרט מבלוג הבית : שלושה זקנים וילד, מוצאים עצמם תקועים ביחד בבית אבות בירושלים.  מצד אחד הילד [גיל בלנק] שהוא גאון מבריק, אבל חסר יכולת חברתית, מצד שני סבא שלו [ששון גבאי], אותו לא פגש מעולם, איש לח”י שהקים את המדינה ולא מאמין בדמעות. איתם, החבר הכי טוב של הסבא מימי המחתרת, [מוני מושונוב], מלא יצרים ותשוקה שכבר לא תתממש, ודוד אנגלי [פטריק סטיוארט] שחקן שייקספירי, מתוסכל וחסר כל שחייב מאתיים שלושים ושתיים אלף יורו. אבל יש דבר אחד שבכל זאת מאחד אותם - הם רוצים לשדוד בנק ביחד. הם רוצים לנקום בממסד שלא משלם פיצויים לילד על מות אביו, רק כי ככה כתוב באותיות הקטנות. והם רוצים את הכסף כדי להגשים חלום אחד אחרון של כל אחד מהם.  טוב, אז בכללי זה סרט חביב, מעין פנטזיה שלא ממש מדקדקת בפרטים. עם כל מה שקורה בסרט, ואני נזהרת מספויילרים לא היה לי ברור לגמרי אם זאת דרמה קומית או קומדיה דרמטית. אם נדבר רגע על הקומדיה, מוני מושונוב הורס, ששון גבאי קורע ופטריק סטיוארט משעשע לחלוטין. אם נסתכל על זה מהכיוון הקומי, מה זה חשוב שהיום, כשכל אחד מתבקש להחליף את הסיסמה שלו באתר הבנק כל שלושה חודשים, בבנק הנשדד בסרט, פשוט לא מחליפים סיסמאות ולא משנה מה. לא צריך את טום קרוז או מישהו מחבריו שיפצחו את הסיסמה כי היא פשוט יום ההולדת של מישהו. אם נעבור לדרמה, אז הממסד חרא. יש דברים כאלה שאנשים נזרקים לכלבים בגלל אותיות קטנות. יש נשים שמתאלמנות ולא יכולות לבד ומוכנות להתמסר לגבר שיפרנס אותם כי ככה הן מרגישות. זה לא עושה אותן רעות, אולי קצת חלשות אבל החיים קשים. יש הרבה עוולות, אבל בגלל זה לשדוד בנק? בגדול אהבתי, נהניתי, צחקתי. מידי פעם היו לי תחושות
לדף הרשומה

אבדון

ביום שישי האחרון שלחתי לחברתי הודעת טקסט בזו הלשון: אני הולכת לאבדון, באה איתי?   למרות האובדניות משהו שהשתמעה מאותו טקסט, התקבלה הסכמה ובערב שמנו פעמינו לסינמה סיטי, אחרי שהזמנו כרטיסים באינטרנט (שלדעתי, לקחת עמלה על כל כרטיס זה שערורייתי, במיוחד שזה חוסך קופאי ולפיכך זה צריך לעלות פחות, אבל זה נושא לפוסט אחר). כבר מזה זמן אני מחכה לסרט הזה. בחופשת פסח, הילדים לקחו אותי לסרט. לא ממש רציתי לראות את "מת לחיות 705", אבל עצם העובדה שיילדי הזמינו אותי לסרט גברה על הכל והלכנו. אין לי משהו מיוחד להגיד על "מת לחיות". היה שם המון אש ואקשן ויחסיי אבות ובנים, והיה די משעמם. אבל לפני הסרט היה בקרוב של הסרט Oblivion, שאז עדיין לא היה לי מושג מה זה אומר אבל בעת הצפיה בטריילר ידעתי שאני חייבת לראות את הסרט הזה, ובקולנוע. התרגום בגוגל אמר: נשיה, אז אבדון התאים לגמרי.  בכל אופן, אם אינכם חובבי מדע בדיוני, אתם יכולים להפסיק לקרוא כאן. אם אתם חובבים אדוקים שראו כל סרט אפשרי ומחפשים אמינות או הגיון בסרט מדע בדיוני, אתם גם יכולים להפסיק לקרוא. אם אתם חושבים שכל סרט צריך להציג רעיון חדשני משלו, אז אתם עלולים להתאכזב כי ב"אבדון" יש כל מיני רעיונות שנראו בסרטים אחרים, מ"ארמגדון" ועד "מטריקס", "איון פלוקס" ו"זכרון גורלי", ואלה סרטים שראיתי ואהבתי. אבל אם אתם אוהבים סיפורים עם התחלה אמצע וסוף,  ואם אתם אוהבים סיפורים שיש בהם אובדן אבל גם תקוה,  ואם אתם אוהבים סרטים עם צילומים מרהיבים ועוצרי נשימה ולא בתלת מימד, ולא אכפת לכם שזה מתרחש מתישהו ב 2077,  ויש גם את טום קרוז שהוא ממש חמוד, אז כדאי לכם ללכת לראות את הסרט הזה. ורק במאמר מוסגר אוסיף, שגם מי שלא מת על טום קרוז, לא בהכרח יסבול בסרט כי לאיזון יש את מורגן פרימן. בעיני, אחד הדברים היפים בסרט, זה שהוא לא גדוש בפעלולים מלאי אש ותמרות עשן. הייחוד בו זה שהוא מתחיל במין שקט שלפני הסערה, כי ברור לצופה המצוי שזה סרט שתהיה בו סערה, אבל הסערה לא ממהרת להגיע. ואז כשזה קורה, זה בדיוק במינון הנכון. קצת על הסרט בלי ספויילרים: ב-2077 חייזרים ניסו לכבוש את כדור הארץ. הם נכשלו אבל הצליחו להרוס את כדור הארץ. כל תושבי כדור הארץ הועברו לטיטאן למעט ג`ק הרפר (טום קרוז) ובת זוגו שהם צוות נקיון. יש להם עוד
לדף הרשומה

טוסט

תפוז הזמינו אותי למפגש בלוגרים שכלל סרט ונשנושים והכרות עם מנהל הבלוגיה החדש, שלומי. הסרט, "המטבח של סלייטר", מבוסס על הספר "טוסט" שכתב נייג`ל סלייטר, שהוא (וזה ציטוט מויקיפדיה ) כתב או עיתונאי אוכל אנגלי ואחד הנחשבים שביניהם. אני התנדבתי להביא עוגיות, כי המקלדת שלי היתה על עברית בעת ההתנדבות ולא זכרתי אם יש מילה לקאפקייקס (Cupcakes) בעברית וזה תכף הסיט את המחשבות שלי לפנקייק שבילדותי קראנו להם מחבתיות בגלל המתכון של רות סירקיס, אבל אף אחד לא משתמש במילה הזאת היום. שאלתי את עצמי אם ראוי לקרוא לעוגות הקטנות האלה עוגות ספל, ומשם על אותו משקל של מחבתיות, ספלוניות וישר הבנתי שאני חושבת שטויות. אז הנחתי לזה וחיפשתי את המתכון (1 )  לקאפקייקס בו אני תמיד משתמשת, מהאתר מתוקים שלי .  ביום רביעי בערב, עמדתי במטבח והכנתי את (וכאן אני משתהה כי בכנות המילה קאפקייקס אינה אהובה עלי ביותר, וכרגע החלטתי לקרוא לזה עוגית, וברבים עוגיתיות) העוגיתיות, וכשפתחתי את הארון להוציא סוכר, נחה עיני על צנצנת דובדבני בר והחלטתי להשתמש בה ולהכין עוגיתיות היער השחור. שוקולד, דובדבנים וקצפת, יאמי (2) .     בגלל כל ההשראה שנפלה עלי, הוצאתי את המצלמה וצילמתי כמה תמונות, אבל לא ממש של כל השלבים, וחשבתי שאולי כדאי לעשות סדנת צילומי אוכל. אולי.               בכל אופן, אחרי כל ההכנות, סידרתי את העוגיתיות בתבנית אלומיניום ועטפתי בנילון נצמד ושמתי פתק לא לגעת כדי שלא יעלה על דעתם של ילדיי לגעת. וחוץ מזה בגלל שאני אמא טובה השארתי להם דוגמית לטעימה. נכון שהוזמנו לסרט אבל היה גם מפגש בלוגרים ואני שמחתי לפגוש סוף סוף את עננת   ומוטיאור , ולהפגש שוב עם אלינוער ולשוחח איתה קצת וגם Orelie ובעלה המקסימים שמזמן לא יצא לי לפגוש, ואז התחיל הסרט. קראתי את תקציר הסרט בבלוג הבית וגם באתר סרט ושניהם לא בדיוק הכינו אותי לסרט עצמו.  הסרט כאמור מבוסס על ספר שנחשב אוטוביוגרפי. נייג`ל בן התשע, חי עם הוריו בוולברהמפטון. אימו חולת אסטמה שאינה יודעת לבשל ורוב הארוחות שעולות על שולחן המשפחה הן טוסט (וכנראה מכאן שמו של הספר). נייג`ל מפנטז על מאכלים שונים, קורא ספרי בישול מתחת לשמיכה בעזרת פנס ומנסה מידי פעם לשכנע את אימו
לדף הרשומה
1234
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת