00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"הורים וילדים" נמצאו 30 פוסטים

אני אמא מגניבה

  קיבלתי הודעה היום על מנוי חדש בבלוג. מוזר, חשבתי לעצמי, הרי כבר למעלה משלושה חודשים לא פרסמתי כלום. אמנם יש כניסות לבלוג אבל הכל מינורי. החיים שלי הפכו משעממים למדי. או לפחות משעממים מכדי לכתוב עליהם. עוד ביקורת בבית החולים? הכל תקין, צוהלת הרופאה. ממש יותר בריא מבריא. עוד סיפור על בנות השירות המהממות? שעושות, שמחבקות ונותנות המון אהבה. שונאת לחזור על עצמי. הבן הגדול שלי בקושי עושה צרות. כלומר עושה, אבל גם זה כבר חוזר על עצמו. עוד קעקוע? זה לא מעניין. רשיון על אופנוע. נו, טוב. הבחור בן 22 ותמיד היה מרדן. חגגתי יום הולדת 50, וממש לא הרגשתי שיש לי סיבה לחגיגה. אני מזדקנת כנראה. קללה סינית עתיקה אומרת: שיהיו לך חיים מעניינים. אין ספק שסכנות זה מעניין, אלימות זה מעניין, מחלות זה מעניין. קמתי בבוקר, שתיתי קפה, הלכתי לעבודה. חזרתי מהעבודה, ירדתי לטיול עם הכלב. חזרתי, הכנתי ארוחת ערב, בישלתי למחר, קיפלתי כביסה, רחצתי כלים, הלכתי לישון. רגע, קראתי ספר, הלכתי לישון. מ ש ע מ ם.  אכן, קראתי חמישה ספרים בחודש האחרון. אני עכשיו בעיצומו של השישי. אחרי חצי שנה שבקושי קראתי אות (אפילו לא בלוגים), פתאום שתיתי בצמא ספר אחרי ספר. קודם כל אני שמחה שחזרה לי חדוות הקריאה. קיוויתי שעם חדוות הקריאה תחזור לי גם חדוות הכתיבה אבל זה לא כל כך קל. אבל הנה אני מנסה. אז כאמור, לא בא לי לשעמם אתכם ב: קמתי, אכלתי, הלכתי לעבודה. זה גם די טרחני לספר שוב שהבן שלי הבריא. כלומר, אותי זה מאוד מרגש. וגם כל מי שקורא פה התרגש בשבילי יותר מפעם אחת, אז די. אמנם, בזמנו, כשפתחתי את הבלוג הכוונה היתה לתעד את חיי. למען עצמי, למען הזכרונות ואולי גם בשביל הנכדים שיבואו. אבל כבר מזמן, הקוראים הם חלק בלתי נפרד מהעניין ויש משהו בחיבור של כותב-קורא שגורמת לי לרצות שהרשומה תהיה מעניינת, לא סתם מתעדת. מצד שני, קרה משהו שריגש אותי ביום שישי. אולי, יש כאלו שלא יראו בזה משהו מיוחד אבל הרגשתי שבתור יומן חיים זה חייב להיות מתועד. הבן שלי, בן החמש-עשרה וחצי, אמר לי ביום שישי: את אמא מגניבה. בסך הכל משפט קטן, אבל לאור העובדה שיש בינינו לא מעט חיכוכים לאחרונה על רקע העובדה שהוא נער, שמחפש את העצמאות שלו ומנסה אותי ואת הגבולות שאני מציבה, קצת התפלאתי על המשפט הזה. אבל כנראה
לדף הרשומה

אמא, את יודעת איזה יום היום?

26/05/2013
כבר סיפרתי שהיינו ב"תנו לחיות לחיות" והילדים שלי נקשרו לגורה. בכל מקרה, אי אפשר היה לקחת אותה כי היא רק הגיעה רק יומיים קודם וצריך להשאיר אותה לעשרה ימים, כדי לוודא שאין כלבת וגם מעין תקופת המתנה במקרה שמישהו יבוא לדרוש אותה. כשהיינו שם, חשבתי שלא ממש אכפת לי איזה כלב ניקח, ואם זה מה שהם רוצים, אז שיהיה. הבן הגדול, כיאה לאופיו לא הפסיק לחשוב על הרגע שבו תגיע הגורה הביתה. הוא בחר לה שם, שעדיין לא הסכמנו עליו וכל כמה שעות היה שואל אותי בחיוך: אמא, את יודעת איזה יום מחר? בפעם הראשונה עניתי לו בתמימות: יום XXX, ואז הוא אמר לי: ועוד X ימים הגורה תגיע הביתה.  אבל אחרי כמה ימים התחילו אצלי מחשבות חרטה. קודם כל הרי ידוע שכל הורה שלוקח כלב בשביל הילדים שלו, אחת דינו נגזר עליו לטפל בכלב הזה לנצח או לפחות עד שילך לעולמו (מישהו מהם). חוץ מזה, כל עניין הטיפול בכלב, הופך לעניין שרבים עליו, כועסים עליו ובכלל נושא לויכוח. מי ירד כבר היום? מי ירד יותר פעמים השבוע? למי אין זמן ולמי יש זמן, בקיצור, לא פשוט. כמובן שהם מבטיחים, והבטיחו, ויבטיחו שהם ירדו, והם יטפלו והם ידאגו ושאני כמובן צריכה לסמוך עליהם. מה שהיה היה והם גדלו ואני צריכה להבין שעכשיו מרוב שהם רוצים כלב, הם יותר אחראיים. מצד אחד, ידעתי ששניהם מקשקשים. מצד שני, אני רוצה כלב לא פחות מהם, מצד שלישי זה לא אומר שאני צריכה להניח להם להתנהג בחוסר אחריות. אבל החלטתי בכל מקרה, לא להיות קלה להשגה. ישבנו לאכול ארוחת צהריים יחד, שזה כשלעצמו הישג. הזכרתי לעצמי שלפני שנתיים נסיונות לשבת כמשפחה לארוחה נגמרו בבכי ובחוסר נעימות כה גדול שהעדפתי לוותר על התענוג. העליתי את נושא הכלב לדיון. אמרתי להם שאני לא שלמה עם העניין כי אני לא בטוחה שהם מסוגלים לעמוד בזה. הזכרתי לבכור שהוא ישן עד מאוחר, ועובד בערבים. אמרתי לו שאם הוא רוצה שיהיה פה כלב הוא יצטרך לקום קצת קודם ולא לישון עד הצהריים המאוחרות כמו שהוא נוהג כעת. כי גם אם אני ארד עם הכלב בבוקר, זה גור שצריך לרדת איתו כל שלוש שעות ואני הולכת לעבודה. לצעיר אמרתי, שהוא יצטרך להפסיק להתעסק בחשבונאות. אין אני ירדתי עכשיו שהוא ירד אחר כך. אני עובדת, אחיו עובד והוא נמצא באופן יחסי יותר משנינו בבית. לכן יש מצב שהוא יצטרך לרדת יותר פעמים ואי אפשר לא להוציא
לדף הרשומה

כמו סדין אדום לשור

אני לא צדיקה.  אני לא מושלמת. יש לי מגרעות ואני לא תמיד מוכנה להכיר בהן. אני מסוגלת להתחפר בעמדותי  אפילו שציפור קטנה יושבת לי על הכתף ולוחשת לי באוזן, אל תגזימי. אני אפילו מסוגלת לצפות בהילוך איטי בהדרדרות של השיחה, עד לרגע ההתפוצצות והסערה ושבירת הכלים (מזל שבזמנים אלו היא בעיקר מטאפורית), ורק אחר כך בשקט עם עצמי להצטער שלא עצרתי את זה קודם. ואני יודעת בדיוק מתי זה עשוי לקרות, אני יודעת איזה גפרור מדליק את האש בתוכי ועדיין אין לי יכולת לעצור את זה. כי באותו רגע שהבן שלי אומר לי: דיברתי עם אבא על מה שדיברנו אתמול והוא חושב ש... באותו רגע מתחיל ערפל לכסות את מחשבותי ואני לא חושבת בצלילות. האבא שכבר שנים יושב בחו"ל, שכבר שנים לא תורם למאמץ המלחמתי והקיומי של המשפחה הזאת, שתמיד ידע לומר לילדיו שביקשו ממנו דבר מה: לכו לאמא יש לה כסף. האבא הזה שכל פגיעה בילדיו לוותה במשפט: לכו לאמא, היא תסביר לכם למה. האבא הזה שלא דיבר עם הבן שלו שנה כדי להעניש אותו על כך שאמר: אמא צודקת. האבא הזה שהוא כולו שיחות נפש ופילוסופיה. ואני יודעת שכל ילד זקוק להוריו ולא משנה כמה גרועים הם יהיו.  ואני יודעת שהם זקוקים לזה שהוא יאהב אותם ויהיה איתם בקשר. אבל כשהוא בא אלי עם משפט כמו: דיברתי עם אבא על הכאפה שנתתי ולדעתו אנחנו מדור שנוהג אחרת. אני והחברים שלי נותנים כאפות וזה לא סיפור ובחבר`ה של אחי זה לא מקובל, בגלל זה הוא מתעצבן כל כך. אפילו כשאני כותבת את זה כאן אני יודעת שיכולתי לתת לו לרדת מהעץ. שמה זה משנה מה הסיבה, העיקר שהוא יפסיק לחלק כאפות לאחיו הצעיר ולהתייחס לזה כאל בדיחה. אבל במקום להגיד סבבה, אני אומרת: אני לא מבינה מה זה קשור. אתה לא צריך להכות את אחיך, נקודה. אני גם לא מבינה את הכאפות בינך לבין חבריך אבל זה לא קשור אלי. זה קשור כי את קוראת לי בריון ואני לא בריון, אני מתייחס אליו כמו שאני מתייחס אל החברים שלי. וכמו שאמרתי קודם, אני רואה את ההדרדרות לתהום, אני רואה את הסערה שעומדת לפרוץ ואני לא מסוגלת לעצור. אתה בן עשרים והוא בן ארבע עשרה ולתת לו כאפה ולצלם את זה זה לא מעשה קונדס ולא שובבות בין חברים. ואז הוא מוציא לי את משפט המחץ: זה לא משנה כמה שנים למדת באוניברסיטה את בחיים לא תביני אותי כמו שאבא מבין אותי. רק איתו אני יכול
לדף הרשומה

הקלות הבלתי נסבלת

כל פעם שקורה אצלי משהו בבית שאני רוצה לכתוב עליו אני מתחילה להסתבך עם הכתיבה. זה לא פורום בו מעלים שאלה ספציפית. זה לא סיפור בהמשכים על אף שהייתי רוצה שזה יהיה, וכל פוסט שאני כותבת מתחיל באיזה סיפור רקע. אבל כבר שעתיים שאני מתחבטת בסיפור רקע הולם והגעתי גם עד "חייבים לדבר על קווין" ו"רצח ללא מניע", שזאת באמת הסחפות. מה שקרה הפעם אצלי בבית זה שהבן הגדול שלי שהוא כבר בן עשרים, צילם את עצמו מתגנב מאחורי אחיו הצעיר ומחטיף לו כפה, בעת שזה ישב שקוע באיזה משחק מחשב. הענין התגלה לי במקרה, כשהצלם המרוצה מעצמו הפעיל את הסרטון בנוכחותי. למעשה זה היה ככה: שבת בצהריים, ישבתי בסלון וקראתי ספר. הגדול יצא מחדרו ופסע לכיוון חדרו של הצעיר. אחרי דקע הוא יצא משם בריצה ושניה אחר כך הצעיר דלק בעקבותיו. רצתי לוודא שלא יהיה שם רצח ומצאתי אותם מתאבקים על הרצפה. הפרדתי, ואמרתי לעצמי שהגדול מעצבן אבל הצעיר מחזיר לו. אבל אז, כנראה כדי לחגוג את נצחונו, הגדול הפעיל את הסרטון בטלפון שלו והבנתי שהוא לא סתם בריון, אלא בריון שמרוצה מעצם היותו בריון. קשה לי לתאר את הרגשות שעלו בי. קודם כל המעשה עצמו נקלה בעיני. זה לא מקרי, זה לא בלהט הרגע, זה "משעמם לי ואני הולך להציק לאח שלי שיושב בחדר שלו ולא מפריע לאף אחד". שנית, התעוד של המעשה כסוג של מעשה קונדס, מגעיל אותי עוד יותר. באופן אישי איני חובבת של סרטי מתיחות, לא מסחריים ולא ביתיים, וכשהצד הנפגע הוא בני, אני מרגישה צורך עז להגן. העובדה שהצד הפוגע הוא בכורי, האח הגדול, גורמת לי להתחרפן. "תמחק את זה" אני אומרת לו. "לא רוצה". "תמחק את הסרטון". "מה את מתערבת?" הוא אומר לי עם הצחוק הקונדסי בעיניים, "זה ביני לבינו". "זה ביני לבינך", אני מתעקשת ואותו זה עדיין מצחיק. הוא לא מבין למה אני כועסת, כלומר, לא רוצה להבין זה משפט יותר נכון. בכעסי אני מאיימת עליו בכל מיני עונשים עתידיים והוא לא ממש מתרגש ממני. אחרי שעתיים הוא בא לבקש ממני משהו ואני מסרבת. אחד מהאיומים שאיימתי קודם. הוא מתווכח ואני אומרת לו, "קודם כל תמחק את הסרטון". הוא מסרב וממשיך להתווכח איתי. שאפסיק להכנס ביניהם, שכל המריבות שלהם בגללי, שהתמודדות איתו תלמד את אחיו להתמודד עם החיים ועוד כל מיני אמירות שאני מסרבת לקבל. המשפטים שלי אליו, אינם קלים. "אתה בריון", "אתה מתעלל"
לדף הרשומה

קו המשווה

בדרך הביתה מטיול בדרום אני מוצאת את עצמי שופכת את הלב. הכבישים חשוכים, רק אורות הפנסים של הרכב מאירים את הדרך. מידי פעם רכב שבא ממול גורם לי להוריד את האורות הגבוהים ואז מיד שוב להעלות אותם, כי לא רואים כלום למרות שהירח מלא. זה לא שאני סתם מתחילה להפתח למישהי מהעבודה שביום יום אנחנו בעיקר מדסקסות מספרים ומאזנים. פשוט, החייל מתקשר לדבר איתי ואני מסבירה לו שזה לא זמן נוח. ואז מטבע הדברים נשאלות שאלות, מה הוא עושה בצבא, איפה הוא משרת, אם הוא בא כל יום הביתה, ואני מספרת, שהוא מאבטח, שהוא משרת שבוע שבוע, שהפרופיל שלו נמוך, שהקבא שלו נמוך ומכאן השיחה מתגלגלת, כי הנסיעה ארוכה והחושך כנראה משחרר בי משהו. וממבט על על עצמי אני מגלה שכמה שאני לא מתאמצת לא לעשות את זה, ההשוואות בין הבכור לצעיר נעשות באופן טבעי. כי הבכור לא קרא עד סוף כיתה ב' ואז עשינו לו אבחון והתברר שצריך ללמד אותו קריאה בשיטת דנה-קמה ולא בשיטת ליטף ואז הוא למד לקרוא סוף סוף. ובגלל זה הבטחתי לעצמי שאם הצעיר לא יקרא עד חנוכה של כיתה א' אני אעשה אבחון, כי לומדים מטעויות. אבל כמובן שלא היה צורך בכך. וכשהסכמתי שהגדול ייסע לאביו, בעצם היתה לי תחושת הקלה, אחרי שבמשך שנים ישבתי וחרדתי כל בוקר אם השיחה מבית הספר תגיע בעשר או באחת עשרה וכשהוא נסע לאביו, הצעיר בדיוק התחיל את כיתה א' וכל הטלפונים מכל האנשים המפחידים ומפירי השלווה, פסקו ויכולתי סוף סוף ללכת לעבודה בלי לדאוג. ואני לא משווה, בכלל לא, כל אחד אחר בעצם. ואיך בשיחה כזאת, שבה אני מספרת, שהבן הגדול נשר מלימודים, וגמר איכשהו 12 שנות לימוד בפרוייקט, אני חייבת לציין שהבן הצעיר מוצלח בלימודים וכל הציונים שלו גבוהים, ואין לו בעיות משמעת ובסך הכל הוא די חנון (וזה לא לגנאי כמובן, החנוניות). אני לא משווה, אני רק רוצה שידעו, שלא הכל יצא ממני בכזה בלאגן ויש לי גם הצלחות קלות בתחום הצאצאים. ולא מזמן, כשהצעיר ישב עם החבר הטוב של הבכור, ללמוד למבחן בחשבון, שמעתי סוג של רמיזה, או טענה מצידו של הבכור, שאם היו משקיעים בו, אולי גם הוא היה תלמיד יותר טוב. וזה חסר טעם אפילו להתחיל להזכיר את גדוד המורים הפרטיים, הפסיכולוגים וכל העוזרים שחלפו אצלנו במשך השנים מתוך מטרה לעזור ולקדם, כי כל אחד זוכר מה שנוח לו. ובתחילת השבוע, כשחזרנו,הצעיר
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת