00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שגרה זה לא רע

פעם שמעתי שקללה סינית (או יפנית או בודהיסטית) היא: "שיהיו לך חיים מעניינים". ואם נהפוך את זה לברכה, אז: "שיהיו לך חיים משעממים". והגרסה הבריטית גורסת, ש"אין חדשות זה חדשות טובות". בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שאם אין לי משהו רע לכתוב אז אני לא כותבת. אני נגועה קצת באמונות טפלות ועין הרע וטפו...

באחד מימי הגשם הוא הלך לבית הספר עם חולצה דקה וסוויטשירט מעליו, כמו שהוא רגיל. אחר כך הוא הודה שהיה לו קצת קר. מיד נרעשתי. "מחר אתה לא הולך", הודעתי לו. אז באמת הוא לא הלך כי היה לו טיפול, ויום אחרי הטיפול כמובן שהוא לא הולך ללמוד. אבל אז הוא אמר: "תקני לי גופיות".

הצחיק אותי. מעולם לא לבש גופיות. תמיד חם לו. אבל בסדר. ביום ראשון, אחרי השבת הסוערת הלכנו למסע קניות. היה נורא. פתאום כולם נזכרו שאין להם גופיות בבית. התורים היו נוראיים ולא רציתי אותו בין המון בני אדם וחיידקים. אז החלטתי שנלך למחרת בבוקר. ממילא עדיין אין לו גופיות ולכן לא אשלח אותו לבית הספר ואני אאחר קצת לעבודה. ואכן, בבוקר היה יותר טוב. הצטיידנו בגופיות, גטקעס וגרביים טרמיות. גם לעצמי קניתי כובע.

למחרת בבוקר כשהערתי אותו הוא השתעל קצת ותכף נלחצתי. מיד כעסתי על עצמי שבאותו יום הנחתי לו ללכת "עירום". 

בסופו של דבר הכל הסתכם באותו שיעול ובסך הכל הוא בסדר. הבדיקות תקינות ומראות החלמה.

ולמרות שהוא מחלים, אני לא מתעודדת. לא בגללו אלא בגלל המחלה הזאת. אתמול ראיתי אמא אחת שבוכה נורא. וחברה לעבודה מתמודדת עם המחלה שתוקפת אותה פעם שלישית. ואני לא יכולה לדאוג לכולם ועדיין כשאני רואה את הילד החמוד בן הארבע שבוכה וצוחק בגלל הסטרואידים שהוא מקבל, בא לי לחבק אותו ואת אמא שלו ביחד ועצוב לי.

ואני מגיעה לעבודה עם פרצוף מעוך ותכף כולם דואגים ואני אומרת להם שהכל בסדר, אבל אצלי בסדר, אצל אחרים לא.

ומשום מה, זה לא מעודד אותי שבאופן יחסי, אצלנו המצב קל וטוב.

יש לי הרגשה שאחרי שהכל ייגמר אני אאטום את עצמי לעולם הזה, כי קשה לי לשאת אותו, ואני מצרה על כך.

 

 

 

לדף הרשומה

יהיה טוב

לא אוהבת חורף. לא אוהבת שקר לי, לא אוהבת שרטוב לי, לא אוהבת את חוסר הנוחות בלבוש והכי לא טוב לי זה החושך. גם ביום שמש קשה לי לצאת מהמיטה בבוקר, אני מתמתחת, מתכרבלת, מתמתחת שוב וקמה כי צריך. ביום גשום ואפרורי, יותר קשה לי. האפור הזה בכלל מקלקל לי את המצב רוח. תוסיפו לזה את כל מה שקורה אצלי עכשיו ואני עגמומית לגמרי. שלשום היה טיפול מספר חמש. היה רגע של חשש כשהסתבר שרמת הנויטרופילים עמדה על 990, וטיפול עושים רק כשהם לפחות 1000 אבל הרופא אמר שבשביל 10 לא נדחה. ואז הנער התחיל להרגיש רע עוד לפני שבכלל נכנסה לו טיפת רעל לגוף. האחות הציעה שנבקש מהרופא תרופה להרגעה, כי התחושה כנראה מותנית בזה שהוא בכלל נמצא בבית החולים.

הרופא אמר שזה מאוחר מידי עכשיו, ורשם לי מרשם לפעם הבאה. 

אז הטיפול התחיל ובת שירות הגיעה לבקר והיה נראה שהוא מתמודד בסדר. אחר כך בא העובד הסוציאלי שמלווה אותנו, ושוחחנו על כל מה שקורה במשפחה שלנו ובעיקר על זה שעול הטיפול בכלבונת נופל עכשיו בעיקר עלי כי הנער חולה והבכור מתאים את תרומתו לטיפול לסדר היום שלו שלא בהכרח מתאים לצרכים של כלבונת וגם מתמרמר לרוב על זה שהנער מנצל את מחלתו יותר מכפי הצורך. אחרי שכולם הלכו לעיסוקים אחרים, והנער נמנם קצת, החלטתי גם אני לנמנם. השכבתי את הגב של הכורסה, הרמתי את משען הרגליים והתכסיתי בשל שלי, תוך החלטה להביא בפעם הבאה שמיכת פליז קטנה.

נרדמתי, כשהבן שלי קרא לי וקלטתי את הדחיפות בקולו. הוא רצה שקית. רצתי לאחיות והבאתי שקית הקאה והוא הקיא את נשמתו. פעם ראשונה שזה קורה. הבאתי מים, הוא שטף פנים ואמר שעדיין רע לו. ניגשתי לאחת האחיות והיא הציעה שיקבל עוד תרופה נגד בחילה (בנוסף לשתיים שכבר קיבל). ניגשתי לרופא והוא רשם.

האחות שמטפלת בנו, לא כל כך התלהבה. הוא באמצע שקית והיא לא רוצה להפסיק. הסבר קטן למי שלא מכיר את העניין:
יש כל מיני סוגים של טיפולים כימותרפיים. לפי סוג המחלה ואיפה היא בגוף. הפרוטוקול של הלימפומה של הנער מורכב מארבעה סוגים של תרופה שכל אחד מהם מוכנס בנפרד לגוף. שתי התרופות הראשונות מוזרמות במשך כחצי שעה כל אחת. השלישית אורכת בין שעה לשעה וחצי (תלוי באחות וההגדרה למכונה) והרביעית בין שלוש לשלוש וחצי שעות (כנ"ל). היינו בדיוק בשקית השלישית ודי בהתחלה שלה. אחרי דיונים בין האחיות, כשבהתחלה היא רצתה לתת לו כדור דרך הפה, הוחלט בכל זאת להפסיק את הזרמת התרופה הכימותרפית לטובת התרופה נגד בחילה. 

בינתיים הוא הקיא שוב, ושמרנו שקית בהיכון, לכל מקרה. אבל עכשיו היה לו קר. אמנם המקום היה מחומם יחסית אבל היה לו קר. למרבה הפלא, לא היו שמיכות. כוח העזר (ככה זה נקרא) אמרה שאלך לחפש במחלקה השניה. שם נפנפו אותי גם באמירה שכבר לקחו הכל. כיסיתי את הנער בשל שלי, ומעליו המעיל שלי ורשמתי לעצמי להביא שתי שמיכות בפעם הבאה.

אבל הסתבר שלהתכסות בשל של אמא יש יתרונות. מידי פעם ראיתי אותו מושך את השל וטומן בו את האף, ואם זה הרגיע לו את הבחילה, השל הזה ימשיך להגיע איתנו לבית החולים. 

לפחות עכשיו הוא נרדם אבל אני כבר לא יכולתי. הרגשתי חוסר מנוחה ולא יכולתי לשכב או לשבת ולקרוא. צפיתי קצת בטלוויזיה (הידעתם שהוט משדרת את אותו פרק במשך שלוש פעמים באותו יום. הצלחתי לדגום את חסמבה כל פעם מנקודה אחרת בפרק), וחיכיתי שייגמר כבר. 

אז נגמר, ונסענו הביתה וככה חלף לו הטיפול החמישי.

הסערה והגשם לא עזרו למצב רוחי העגמומי. המזגן דולק על חימום, יש תנור שמכוון לי לרגליים. אני עטופה בבגדים ושמיכות ופעם בכמה שעות אני עוטה מעיל, כפפות וכובע ויורדת עם הכלבונת לטיול. 

יהיה טוב.

לדף הרשומה

חוסר שיווי משקל

החיים שלי באופן כללי איבדו שיווי משקל. לא מזמן סיפר לי חבר, שאישתו חלתה בסרטן השד והבריאה, שהיא לא מעוניינת לחזור לעבודה שלה. היה לה תפקיד בכיר בשירות ציבורי ועכשיו, למרות שהבריאה, היא מעדיפה להיות בבית בצהריים, לקבל את הילדים, לבשל להם ולהיות איתם. כשהוא סיפר לי, חשבתי, איך אפשר ועכשיו גם אני רוצה. כלומר זה לא שפתאום בא לי להיות עקרת בית. אני עדיין לא אוהבת לנקות ולסדר אבל אני רוצה להיות בקרבת הנער כמה שאני יכולה. אתמול למשל, הוא נשאר בבית. לא הרגיש טוב ולא הלך לבית הספר. אז גם אני החלטתי לא ללכת לעבודה. אמנם וידאתי קודם שאין לי פגישות, שאין משהו שחייבים לעשות, שמקום העבודה לא יתמוטט ורק אז החלטתי. 

בגלל שאני שרוטה לגמרי, וכשאני עושה משהו אני שוקעת בו כל כולי אז בימים שאני בעבודה, אני שוקעת לתוך הדברים ומגלה פתאום שכבר שמונה ואולי הגיע הזמן ללכת הביתה. מצד שני, בימים שאני הולכת עם הנער לבית חולים, אני לא הולכת לעבודה. ניסיתי את זה פעם או פעמיים אבל הבילוי בבית החולים, על אף שאני לא החולה גוזל ממני המון אנרגיות. באותו יום אני גם קמה מוקדם מהרגיל, וזה אחרי שלא ממש הקדמתי את שעת השינה בערב הקודם (כי אני לא מסוגלת).

למרות שאני מנסה לעשות דברים, כמו להשתתף באירוע של תפוז או לתכנן להגיע לסרט יום ההולדת, זה לא קל לי. הלכתי עם חברה לבית קפה והצטערתי כי לא הרגשתי שלמה עם זה. הייתי מעדיפה להזמין אותה אלי ולהכין לה את הקפה אצלי. אני לא מוותרת על החברה, רק על הבילוי הארוך מחוץ לבית כשאני מעדיפה להיות יותר קרובה אליו קשובה לצרכיו ואולי למכאוביו.

לפני כמה חודשים, לא הייתי מבינה מישהי שמתנהגת ככה. הייתי חושבת בליבי שהיא מגזימה ויכולה לצאת לכמה שעות מהבית. אבל עכשיו, בנעליי, זה מה שמתאים לי. בשבת שעברה, חברה שהיא שכנה התקשרה ורצתה לבוא. הייתי מכורבלת בשמיכה על הספה מול הטלוויזיה ולא התחשק לי. להפתעתי הרבה, אמרתי לה שלא מתאים לי. אמנם רגשות האשם כרסמו בי ואחרי כמה ימים פיציתי אותה והתקשרתי אליה ואמרתי לה לבוא לקפה, והיא שמחה לבוא.

יש לי רגשות אשם גם בנוגע לזה שאני לא קוראת מספיק פוסטים ולא יודעת מה קורה עם חברי לבלוגיה פה, אבל קשה לי. אני גם מצרה על כך שאני לא עונה לתגובות שכל האנשים הטובים פה כותבים לי. ואם אתם קוראים כאן, אז נא קבלו את התנצלותי. כל גילויי האהבה ואיחולי הבריאות נוגעים לליבי וחשובים לי. לפעמים יש גם שאלות או הצעות ואני מציינת לעצמי להתייחס אבל איכשהו אני לא מספיקה ולא מגיעה לזה. בעניין הקריאה, אני גם לא קוראת ספרים. במבצע שהיה בשופרסל, לקחתי ספר מסטימצקי (נומי): "המתיקות שבשכחה" של כריסטין הרמל. הספר עובר מהשידה לתיק וחזרה לשידה ואני לא מצליחה לפתוח אותו. אין לי סבלנות. 

היתה לי שיחה עם העובד הסוציאלי במקום העבודה שלי (מין מקום כזה שדואגים לרווחת העובדים), והוא אמר לי לוותר לעצמי קצת. להפסיק לנסות להיות כל הזמן בשליטה ולהתלונן גם אם זה לא פרודוקטיבי. אני בהחלט מבינה ומסכימה למה שאמר אבל מתקשה. 

אז אני שמחה לפחות שיש לי מקום פה לפרוק את מחשבותי ותחושותיי.

לדף הרשומה

לא רק סרטן

לפני שנה, התחיל הנער טיפול אורטודנטי. השיניים שלו ישרות דוקא, אבל הלסת העליונה שלו בולטת והמנשך שלו לא טוב. למרות שהוא יפה בכל מקרה, צריך היה לטפל בזה. גשר, רסן וכל הכרוך בכך. לפני הפט-סיטי שאלתי אם צריך להוריד את הגשר, אמרו לי שלא. אני לא זוכרת איך זה היה בדיוק אבל שאלתי את הרופאה (שאנחנו כבר לא איתה) והיא בדקה ואמרה שלא. הייתם חושבים שמישהו יאמר, אבל אולי כדאי להוריד בכל זאת, כי לפעמים בטיפולים כימותרפיים נוצרים פצעים בכל מיני מקומות, בפה למשל, בגלל הפגיעה במערכת החיסונית. אבל לא אמרו. הייתם חושבים שלמחלקה שמתמחה בטיפול בילדים ונוער, תהיה איזשהי הנחיה לגבי גשר בשיניים, אבל זה לא ככה.

בכל אופן, בשבוע שעבר הרופאה האורטודנטית התקשרה, ואמרה שכיוון שלא טיפלה אף פעם בנער חולה סרטן, היא עשתה בירורים וקראה בספרות המקצועית ונראה לה שעדיף להוריד את הגשר לפני הטיפול הכימותרפי הבא. כשהכל ייגמר, נתחיל שוב. אמרתי שאני מעדיפה להוועץ ברופאה שלנו ושהיא בחופשה. היום היא חזרה ודיברנו. אז היא דוקא מעדיפה שלא. גם הורדת הגשר עלולה לפצוע ולגרום דימום. בסך בכל, הוא בסדר אחרי הטיפולים ולא פיתח עד היום פצעים ולא סביר לה שיקרה עכשיו, אז עדיף לא לגעת.

עכשיו אני מצטערת שלא שאלתי אז ביתר נחישות. שלא ביקשתי לברר את כל ההשלכות. שלא עלה בדעתי שהחשיבה על כל דבר צריכה לבוא מאיתנו. זה לא שיש לנו נסיון, זה לא שידענו מה צריך לשאול. זה מבאס אותי נורא. גם ככה הוא סובל. השיער שלו התחיל לנשור. אמנם, על הראש עדיין יש שיער באופן שלא מחשיד בכלום אבל מה שאני מוצאת באמבטיה אחרי שהוא מתקלח מדכא אותי ואותו במיוחד. הכרית מלאה שיער ולמרות שכבר שבועיים הוא מדבר על לגלח את הראש הוא לא מוצא אומץ בליבו. 

ועכשיו הגשר. אם לא נוריד והוא יפתח פצעים?

ואם נוריד וזה יפצע אותו?

אין יום שחולף בלי טרדות חדשות. הבוקר התעטשתי קצת. מיד נלחצתי. הרי אם אחלה, אצטרך להתרחק ממנו. אני חייבת לשמור על בריאותי. 

כשיצאתי מהמשרד, שאלה אותי חברה לעבודה, מה נשמע ומה קורה. סיפרה שבסוף השבוע, הבת שלה חטפה סטרפטקוקוס ושכבה מעוכה כל השבת, והיא מייד נזכרה בי ובן שלי, לא שזה בר-השוואה, מיד היא הוסיפה במעין התנצלות. ואני התרחקתי, צעד קטן לאחור, שהסטרפ לא יגיע אלי בטעות, כי לנו אין מספיק בשביל להלחם בו.

מצד שני, הנער שהרגיש ממש רע אחרי הטיפול האחרון, ולקח לו הפעם ארבעה ימים להתאושש, הלך לבית הספר מיד עם סיום החופשה, ולא רוצה לשמוע על להשאר בבית. אני מנסה לשדל אותו, שלא יצטנן, שלא ידבק ממישהו חולה והוא בשלו, אני הולך לבית הספר.

הנחישות שלו מפליאה אותי. בשנה שעברה, כל בוקר היה מלחמה קטנה. נו, קום כבר, נו אתה תאחר, ואם ביום שישי אחד, לא קמתי בזמן אז הוא לא הלך לבית הספר. והיום, אני אומרת לו, תישאר לישון אני הולכת לעבודה. בשום פנים ואופן לא. ייקח לי רגע אבל אני קם.

אני לא הייתי מזמינה מחלה בשביל לגלות אם יש לנו יכולת להתמודד איתה אבל אני שמחה שיש לנו.

 

לדף הרשומה

החיים ברשת

 

 

 

בחיים הקודמים שלי כשעוד כתבתי רשומות שעניינם החיים שלי (למשל), כתבתי רשומה בשם אובססיה וסיפרתי על התחביב החדש שלי, קניות ברשת, ובebay  במיוחד. והנה, לפני כמה שבועות קיבלתי מסר מתפוז עם שאלה: האם את נוהגת לרכוש מוצרים באמצעות ebay? האם תרצי להשתתף באירוע תפוזי בebay? ברור שכן, עניתי על שתי השאלות. אחר כך בדקתי שזה לא מתנגש עם איזה טיפול או בדיקה ולשמחתי זה התאים מבחינת הזמנים. אחר כך הסתבר שתוכניות זה דבר טוב לעשות רק שלא תמיד הנסיבות מסתנכרנות עם התוכניות. אבל למרות הכל ואף על פי כן, הצלחתי להגיע למקום המפגש בזמן וגם לגלות שכמה בלוגריות וחברות פורום, שחביבות עלי במיוחד משתתפות גם והשמחה היתה כפולה ומכופלת.

אז נסענו למשרדים של ebay, והתקבלנו בסבר פנים יפות כראוי. ערכנו סיור וקצת התקנאנו (לא רק אני), במגרש הכדורסל שעל הגג, בחדר המוזיקה ובמרפסת עם הערסלים. אמנם באופן אישי אני ממש לא מחבבת עבודה בקוביות וחלל פתוח, אבל זה טרנד נהוג בעולם ההיי-טק, וכנראה יש מספיק פיצוי על זה. יש גם חדרי ישיבות, ותאי טלפון למי שצריך פרטיות, בענייני עבודה כמובן והכל מעוצב יפיפה (לטעמי). אחרי הסיור התכבדנו במטעמים (ממתוקה, שיש להם דברים נהדרים, תמיד, בכל אירוע שהייתי בו והם היו אחראיים על הכיבוד, בלי קשר לתפוז) ואז נכנסנו לשמוע הרצאה שלוותה במצגת, שתוכלו לצפות בה כאן.

 

אז אתמצת ואומר שebay ישראל נוסדה על מנת לקדם את המסחר האלקטרוני בישראל. אני, וגם רוב האנשים שאני מכירה קונים ברשת, אבל יש הרבה אנשים שמוכרים ברשת ואת זה חשוב לebay לקדם. אוסיף ואומר עוד, שכדי למכור ולהצליח, צריך משהו עם ערך מוסף. סוג של נישה שמתמחים בה ובמצגת אפשר לראות כמה דוגמאות.

אני באופן אישי, אדם שמרן וחששן שהולך על בטוח ולכן אני לא רואה את עצמי פונה לעיסוק שנוגע למכירות באינטרנט. אבל כשזה נוגע לקניות, מהרגע שלמדתי את הפטנט, אין מצב שאני אשלם ביוקר בחנות על משהו שאני יכולה לקנות בזול יותר דרך ebay. אמנם, אליה וקוץ בה. באופיי, כשאני רוצה משהו, אני רוצה אותו עכשיו, ואם ראיתי תבנית של דונאטס בחנות קצת לפני חנוכה, היה לי מאוד קשה להתאפק ולא לקנות אותה. אבל הצלחתי להתאפק, וחזרתי הביתה וחיפשתי ומצאתי והזמנתי שלוש תבניות שעלו לי פחות משתי התבניות שראיתי בחנות. נכון, לקח לזה שבוע להגיע (וזה מהר), אבל הנה למדתי מידת התאפקות.

מצד שני, חשוב לתכנן. אני למשל, קונה מקלות וניל דרך ebay. במחיר של שני מקלות בחנות בארץ, אני קונה 20. אז עכשיו שנשארו רק חמישה, אני צריכה להזמין כדי שלא אשאר בלי. וגם צריך להזהר מלהתמכר. רק אתמול, הזמנתי כף גלידה קטנה. כן, כף גלידה שעושה כדורים קטנים מהגודל הסטנדרטי. תשאלו למה אני צריכה את זה? לעוגיות. למדוד עוגיות קטנות בגודל אחיד. כף רגילה לא תעשה את זה. חיפשתי את זה בכל חנות כלי בית שנכנסתי אליה, לא מצאתי. גונבה שמועה לאוזני שבכפר סבא יש חנות שיש בה הכל, גם כזאת כף. (את המשפט הבא יש לקרוא בטון מהפרסומת לסילית-באנג: שאני אשפשף?)  שאני אסע לכפר סבא? 

אז נסעתי לסין, עם האצבעות דרך המחשב. קניתי כף אחת, התאפקתי לא לקנות שתיים, כי קודם כל צריך לוודא שזה באיכות סבירה ולא נשבר אחרי שבוע, או מחליד. ללא דמי משלוח, עלה לי 10 שקלים, שזה בערך המחיר לכף גלידה סטנדרטית בחנות כלי בית שכונתית, וזה יגיע עוד כמה שבועות בדואר, אולי אפילו ישירות לתיבת הדואר בבית אם זה במעטפה שטוחה יחסית.

 ואם זה לא יגיע?

אז נפנה לפייפאל ונקבל את הכסף חזרה. כי כדי לקנות בebay חשוב שיהיה חשבון פייפאל (PayPal) אבל זאת כבר רשומה אחרת.

בקיצור, אם יש לכם מחשב, אינטרנט וסבלנות, אז קניות בebay זאת אחת הדרכים הכי מוצלחות שאני מכירה לקנות דברים שאתם רוצים ולחסוך כסף. אולי השיטוט בחנות וירטואלית אינו מהנה כמו שיטוט בחנות אמיתית, אבל לפעמים הוא יכול לגרום להנאה גדולה יותר. אני לפחות התמוגגתי מעצמי כשמצאתי את כף הגלידה אחרי כל החיפושים שעשיתי אחריה.

ולגבי עדכונים על החיים הרגילים שלי, יגיעו בהמשך. בינתיים הכל כרגיל ולפי הפרוטוקול.

 

התמונות בקולאז' האמצעי, של משרדי ebayצולמו על ידי. יתר התמונות צולמו על ידי צלם שהתלווה אלינו מטעם.

כתבה על ebay, ועוד מידע.

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת