00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

המתנדבים

בבית החולים בכל רגע נתון יש מתנדבים משתי עמותות לפחות. לפעמים שלוש, לפעמים אפילו ארבע. יש את בנות השירות המדהימות שמטפלות בילדים ומשחקות איתן (יש גם בן שירות אחד אז אני נשארת בנקבה). הן לוקחות את הילדים לימי כיף, הן באות לבקר אותם בבית. בנופשונים וטיולים הן עובדות קשה וזה אולי שירות כיפי יותר מלעשות קפה לאיזה אלוף אבל זה לא יותר קל. אני לא ממש רוצה להכנס לשאלה האם זה בסדר שיש יותר מעמותה אחת (ויותר ממשכורת אחת של מנכ"ל, חשב, גזבר וכו' כמספר העמותות) כי לפעמים כשאני חושבת על זה זה די מעצבן אותי, ואם לא הייתי אמא של ילד חולה הייתי מונה לכם כרגע את כל הנקודות השליליות בעניין.

אבל אני אמא לילד חולה. אני נמצאת במכון (כך קוראים למחלקה אליה אנחנו מגיעים לטיפולים) בין פעם לשלוש פעמים בשבוע. אני רואה את המתנדבים, בין אם זה בנות שירות, או אנשים שמקדישים חלק מהזמן הפנוי שלהם או אנשים שמקדישים הרבה מזמנם הפנוי ואלה כולם אנשים טובים. הם נותנים מעצמם בצורה שאני לא יודעת אם אני מסוגלת. אני תוהה לפעמים ביני לבין עצמי, אם אחרי שהכל ייגמר אני אוכל לעשות משהו דומה. אם אוכל לבוא למשל ולשחק עם ילדים, או לשבת איתם בסדנאות, או סתם לפטפט עם אמא שלהם ולהביא לה קפה כשברור שאין לה כח לזוז. אין לי תשובה עדיין.

אתמול הוזמנתי לערב אמהות באחת העמותות. היתה סדנת עוגיות עם הקונדיטורית המקסימה דלית קפלן (קישור לפייסבוק שלה), והיתה הרצאה ממש מעניינת וכיפית עם דורית עוזיאל על שפת גוף. פגשתי שם נשים כמוני, אמהות לילדים חולים שלקחו פסק זמן למשהו כיפי ונחמד. הדברים האלה נעשים בהתנדבות ועם כספי תרומות. לבוא למקום כזה שבו מצד אחד, לא צריך להעמיד פנים, שאפשר להוריד קצת את המסיכה ומצד שני, כולם שם אותו דבר, ולפעמים יותר טוב או פחות טוב, זה עוזר להשתחרר קצת.

***פתאום מחשבה, יש ערב אבות?***

אני יודעת, שלפני כן הייתי קצת נוקשה בדעותי לגבי כל המתרימים, מבקשי הצדקה למיניהם וכל מיני אחרים שנחשבו בעיני לטפילים. אבל למרות שידעתי זאת קודם, היום אני ממש מודעת לאלה שעושים עבודה נפלאה, שנותנים מעצמם וליבם לזולת וצריך אותם, ממש צריך אותם.

יש ביטוח בריאות ציבורי, והטיפול הרפואי הוא טוב ושווה לכל נפש אבל מה שהמתנדבים האלה נותנים זה משהו שלא ניתן לכמת. היחס, האכפתיות, הקשר זה לנשמה.

ועל זה אני בעיקר מודה, לכל הבנות והבנים, המתנדבים והעוזרים.

רחשי לב, להושיט יד, עזר מציון ואור מנחם.

לדף הרשומה

כל עכבה לטובה?

אני מקווה שכן.

כלומר, שוב נדחה טיפול. עדיין אנחנו בסטטוס של עוד שניים וגמרנו. אני יכולה לטעון שהיתה לי הרגשה, אבל לא דיברתי כי זה לא באמת משנה, ההרגשה. עושים בדיקה וזה מה שקובע. הבדיקה הקודמת דוקא היתה בסדר, עם רמה טובה של נויטרופילים. דיברנו שוב על זה שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר והוא המשיך להתעקש. החלטתי לוותר, כלומר, לא לדבר על זה יותר. נשאר לנו בערך שלושה שבועות עד שזה ייגמר ואחר כך, נגיד עוד שלושה שבועות שהוא יחזור לעצמו. נזרום עם זה.

כמעט חמישה חודשים החיים שלי בהולד, אז מה זה עוד שבוע, שבועיים. פרופורציות זה משהו שלומדים כשנמצאים בתוך המקום הזה.

הרבה מחשבות פילוסופיות חולפות בראשי כשאנחנו שם, ליד כל מיני אנשים שמצבם לא פשוט, ולא נעשה השוואות למי יותר קשה או איזה סוג נורא יותר. יש גם את מי שהבריא ובא רק לביקורת. ושם אני בעיקר מוצאת אנשים כמוני לדבר איתם. כשאני אומרת משפטים שמבטאים את החרדות שלי, הם מבינים אותי כמו שאף אחד לא יכול. כשהם מספרים לי על הטיפול האחרון של הילד, על תגובות ותחושות, אני מבינה אותם כמו שמישהו אחר לא יכול.

ועוד דבר, שעלה עת הנער צפה בפרק מהסדרה "שובר שורות". אז נכון שזאת סדרה, אבל אנחנו מניחים שהיא מבוססת מציאות. למשל העובדה שלגיבור הסדרה יש ביטוח רפואי שלא מכסה את הטיפול בסרטן. למשל שיושבת קבוצה של אנשים בכורסאות ומקבלת טיפול כימותרפי וזה נראה המוני ולא נעים. "תראי", הוא אומר לי ומדבר על הסריקה שעובר הגיבור. "זה לא ככה כאן, כאן יש שמיכות וזה הרבה הרבה יותר נעים". 

וחשבתי, שכאן למרות כל הטענות, יש ביטוח בריאות שאולי לא מכסה הכל אבל מכסה די הרבה. שהיחס שאנחנו מקבלים הוא נהדר, והאנשים שסובבים אותנו נפלאים. ויש מתנדבים ועמותות וסתם אנשים שבאים לעזור ולטפל ולתרום מעצמם ומזמנם.

ובזמן הזה, בו הכי קשה לי, אני הכי מרגישה שאני בידיים טובות ושאכפת, לגמרי אכפת, ממני, מהילד וממה שקורה לנו.

 

לדף הרשומה

עוד שניים וגמרנו

להיות חולה בסרטן נתפס כדבר נורא. אני עצמי מתקשה לעיתים לומר את המילה וממש מכריחה את עצמי. קצת מזכיר לי את הארי פוטר אומר וולדרמוט כשכולם אמרו: זה שאין לומר את שמו, או משהו כזה. אמא שלי, מדחיקה. כשאנחנו חוזרים מטיפול היא מתקשרת ושואלת אם אנחנו רוצים לבוא לאכול. הוא לא מסוגל, אני עונה לה. מה באמת? ואני משתדלת לא לא לכעוס עליה, להבין אותה ואת הקושי שלה. כשהיא באה פעם אחת לבין החולים, בזמן טיפול, הגיע העובד הסוציאלי שמטפל בנו. הצגתי אותו בפניה. למה צריך עובד סוציאלי, שאלה הפולניה.

ובאמת, יש עובד סוציאלי מקסים, וזה חשוב, כי הנער מתמודד עם דברים ואנחנו מתמודדים ואם לא היה אותו, אז היינו עם כל זה לבד ולא בטוח שהיינו פונים לעזרה פסיכולוגית מטעם עצמנו. השבוע הנער הלך לבית ספר ואחרי שעתיים התקשר שהוא רוצה הביתה. מישהו שאל אותו אם הוא עושה גבות ומישהו אחר אמר לו שהוא נראה חיוור ומישהי שלישית, היה נדמה לו שהיא צוחקת על המראה שלו. באמת, אם הייתי שמה פה תמונה שלו הייתם חושבים שאני עובדת עליכם, שהוא בריא וסתם אני מספרת סיפורים. יש לו שיער, אמנם הדלדל מעט אבל את זה רק אנחנו יודעים. וקודם היו לו גבות ממש עבות, לא דולצ'ין אלא פשוט מלאות ובלונדיניות. עכשיו הן טיפה מדוללות אבל הוא חתיך, ואת זה לא רק אני אומרת.

אבל הוא בשלו, לא מוכן ללכת לבית הספר. עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון. ממש אין לי בעיה שלא ילך לבית הספר. כשהמערכת החיסונית שלו ברצפה, אני לא צריכה שיבריא מסרטן ויחלה השד יודע במה. הוא לא ממש לומד, לא עושה בחינות ואחרי שיבריא ישלים את הכל, אבל מפריע לי שהסיבות הן ההסתרה שלו והפחד ממה שיקרה אם ידעו. היום הוא סיפר שאחת מהנערות שהוא מיודד איתה אבל לא נמצאת בחוג הסודי (אלה שיודעים) חקרה את אחד מחבריו. החבר לא הצליח להתמודד וביקש מהבן שלי שידבר איתה. ומה שקרה, אחרי שהוא סיפר לה, היא התחילה לבכות והוא מצא את עצמו מנחם אותה ו"מטפל" בה. וזה עוד אחד מהחששות שלו. 

הרופאה המקסימה שלנו, אמרה לו שהוא מדהים וגיבור וכשהוא יספר לכולם זה מה שהם יראו. אני סיפרתי לו מצידי שאצלי בעבודה בהתחלה, באמת הרגשתי שאני צריכה לנחם אנשים מסויימים אבל היום, הכל רגיל ונורמלי. מידי פעם שואלים מה קורה ומה שלומו אבל זהו. ואז גם אמרתי לו שאני ממש גאה בו על איך שהוא מתנהג. שאני רואה שהוא משתדל לא להעיק, למרות שאני שם בשבילו. את שמת לב לזה? הוא היה מופתע. ברור ששמתי לב.

עדיין לא שכנענו אותו.

אבל עדיין לא אמרנו נואש. מהדיון.

בינתיים, עד סוף השבוע הוא לא ילך לבית הספר.

ביום ראשון בדיקות ועוד שיחות. ביום שלישי טיפול וככה ייגמר שבוע נוסף.

חוץ מזה, הכל בסדר.

 

לדף הרשומה

לב חופשי

אחרי הטיפול האחרון שהיה זוועה מכל הבחינות, היו לו חרדות. לטובת ארוע משפחתי, דחינו את הטיפול מיום חמישי ליום ראשון. ביום ראשון הוא הודיע שהוא לא רוצה טיפול היום. הוא לא מרגיש טוב, יהיה לו רע, הוא יקיא. הבדיקות דוקא היו בסדר. הנויטרופילים היו בדיוק 1000 אבל הוא בשלו, היום לא. ביום שני אי אפשר לעשות טיפול. ביום שלישי הייתי אמורה לצאת לטיול מטעם העבודה. אמרתי לו את זה. אז תצאי ואח שלי יבוא להיות איתי. 

נו באמת, נראה לך שאני אצא לטיול כשאתה עובר טיפול?

לא עזר לי. הרופאה אמרה שביום שלישי אין סירובים, יהיה טיפול גם אם היא תצטרך לקשור אותו למיטה.

ביום שלישי בבוקר הוא בכל זאת עשה הצגה וחצי אבל לא באמת. הכל תוקתק די מהר, הניירות היו כבר חתומים מיום ראשון והרעלים הגיעו די מהר. אחר כך גם הגיעו התשובות שהנויטרופילים ממש במצב טוב- 2000. הוצאתי את השמיכה שהבאתי מהבית וארגנתי לו כרית ונוחות ככל הניתן.

הוא שם על עצמו אזניות ושמעתי בחצי אוזן שהוא שומע את השיר של מוקי, לב חופשי.

אחר כך הגיעה בת שירות ואחריה עוד אחת ולאט לאט נהיה שמח, מסיבה ממש. שיחקו טאקי, דיברו על כל מיני דברים, צירפו עוד ילדים. הנער ממש לא שם לב איך היום עובר. פתאום הבנתי שחלק מההרגשה בטיפול הקודם נבעה מזה שהוא היה לבד, עם זמן לשקוע במחשבות וחרדות. למרות נוכחותי, אני אמא שלו (המעצבנת) ולא בת שמונה-עשרה מקסימה שמקדישה לו תשומת לב ולא מפסיקה לומר לו שהוא חתיך, והיו היום כאלה לפחות שבע.

כיוון שהתחלנו מוקדם סיימנו מוקדם ובארבע (שעת הפקקים הגדולה) כבר היינו בדרך הביתה. הוא השמיע את השיר של מוקי, שוב. כשהשיר נגמר, הוא שאל אותי מה דעתי על השיר. נחמד אמרתי. הקשבת למילים?

לב חופשי... זימרתי בקול רם.

הבית הראשון במיוחד, אני אשמיע אותו שוב (מוזמנים גם אתם ללחוץ על פליי אם לא עשיתם את זה עד עכשיו).

הקשבתי בתשומת לב.

כשהשיר נגמר, התלבטתי רגע ביני לבין עצמי. נשבר לו כבר הלב, תהיתי.

שאלתי: ואתה מזדהה עם זה?

כן, את מבינה מה שהוא אומר?

שאחרי שבחורה שברה לו את הלב הוא כבר לא אוהב אותה ועכשיו הוא יכול לצאת עם בחורות אחרות ועם מי שבא לו.

את לא מבינה כלום.

אז תסביר לי.

אחרי שאני אבריא מהמחלה, אני אהיה חופשי, בלעדיה. עכשיו הלב שלי עסוק במחלה וכל מה שמסביב, וכשאני אבריא אני אוכל לעשות מה שבא לי. אני אוכל לקום בבוקר ולנסוע לרמת הגולן ולנשום אויר הרים, כי יהיה לי אופנוע (גחמה חדשה, לא מנסה להתמודד איתה כרגע). ביקשתי שישמיע לי שוב את השיר ורציתי לחבק אותו, את הילד המדהים הזה שלי. למזלו, היינו באוטו ואני נהגתי.

לב חופשי 

מילים:מוקי
לחן:דודו טסה

לב חופשי, 
היום הלב שלי חופשי, 
אין כבלים 
ואין עוד דאגות. 
הוא נקי משקרים 
וחף מגעגוע, 
עירום. 
לב חופשי 
כמו הרוח. 

ואחרי שנשרף, 
ואחרי שנגמר כבר 
משתחרר ונמלט 
לעוד פעם אחת. 

ואור גדול עולה מתוך החושך, 
מתגלה. 
הלילה יימלט מפני הבוקר 
העולה. 

לב חופשי, 
היום הלב שלי חופשי, 
בלי תוכניות 
ובלי הבטחות. 
והחיים ממשיכים, 
משפחה, חברים, נשים, 
אז אני לא לבד 
אני רק בלעדייך. 

והלב הזה שנשרף, 
הלב הזה שנגמר כבר 
משתחרר ונמלט 
לעוד פעם אחת. 


ואור גדול עולה מתוך החושך, 
מתגלה. 
הלילה יימלט מפני הבוקר 
העולה. 

עכשיו את רחוקה ממני, 
אבל זה לא כואב. 
כי כמו שהגעת ככה גם הלכת – 
את, ששברת לי את הלב.

לדף הרשומה

החיים הסודיים של וולטר מיטי

למרות המצב ואולי בגללו החלטתי ללכת ליום ההולדת של תפוז בהקרנת החיים הסודיים של וולטר מיטי. הפעם נמנעתי מהמינגלינג וישר הגעתי להקרנה, ויסלחו לי ידידי מהבלוגיה שהיו ולא נפגשנו. אז על הכיבוד והחגיגות אני לא יכולה לספר אבל בהחלט יש לי מה לומר על הסרט.

אם נוותר על השוואות למקור, הסרט חמוד וחביב ובהחלט מנעים את הזמן. סרט כיפי, מעין ממתק. סוג של גילטי פלז`ר. ולמה גילטי? כי בכל זאת, אם משווים את וולטר לוולטר, דני קיי יוצא כשידו על העליונה אבל זה לא במשחק או בבימוי אלא בערכים שהסרט מושתת עליהם.

אבל נדבר רגע על הסרט הנוכחי. וולטר מיטי (בן סטילר) עובד במגזין "לייף". המגזין עומד בפני הדפסת הגליון האחרון שלו והפיכתו למגזין און-ליין (אינטרנטי) מה שיגרור אחריו קיצוצים ופיטורים. וולטר שעובד בארכיון תמונות של המגזין, הוא אדם שנראה אפור ומשעמם אבל יש לו חלומות, וגם התאהבות מרחוק בעובדת במגזין שלא ממש מודעת לקיומו.

הסרט מתחיל בנסיון של וולטר ליצור קשר עם אותה בחורה דרך שירות הכרויות באינטרנט, שבו היא מנויה.

מכאן מתחיל מסעו של וולטר דרך עולם ההזיות שבו הוא חי ועד ההרפתקאות שלו בעולם האמיתי. בסרט צילומים מרהיבים ונופים מרהיבים ולא השתעממתי בו לרגע. יש שניות שבהן לא ברור אם מה שקורה הוא אמיתי או ההזיה של וולטר אבל די מהר אנחנו מבינים מתי הדברים קורים באמת ומתי הם חלק מההזיה.

הסרט מתקדם בקצב טוב, ההרפתקאה של וולטר מתקדמת בקצב טוב וכיאה לסרט רומנטי- אמריקאי-קלישאתי , סיפור האהבה עולה לשיא ואז קורה משהו שמקלקל אותו אבל לא צריך לדאוג. גם בהרפתקאה קורות תקלות ויש אכזבות, כי זה סרט וצריך שיהיה מעניין.

אבל מה שהפריע לי (בקטנה) זה שההרפתקאה, המשימה של וולטר היא למצוא את התמונה של צלם מפורסם (שון פן) שתעטר את השער של המגזין המודפס האחרון של לייף. ובשביל למצוא את התמונה, וולטר נוסע למקומות נידחים, מתחקה אחרי הצלם לפי כל מיני רמזים שהוא משאיר, כולל קשרים אישיים שוולטר לא מודע לקיומם, שסליחה על הקטנוניות שלי, זאת לא נראית לי סיבה מספיק טובה בשביל לצאת להרפתקאה מטורפת שכזאת. לא מצילים עולם, לא מצילים אדם, כולה תמונה שצילם צלם מפורסם.

אבל כמו שאמרתי, בהחלט סרט כיפי ונעים ונחמד להעביר את הזמן, במיוחד בשבילי בתקופה הזאת.

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת