00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשה בממלכה הבריטית 2

בית בדרך

 

כשהתחלתי בתוכנית המקורית של הנסיעה, היינו אמורים לנחות בנמל התעופה של אדינבורו בצהריים, לקחת את הרכב השכור ולנסוע לקוטג'. ואז שינינו את הטיסה ונאלצנו לעשות גם שינוי בתוכנית. אם היינו טסים לאדינבורו, היינו נוחתים בשתיים בלילה. זה לא התאים לנו. שקלנו לקחת רכבת מהית'רו לאדינבורו ואז לקחת את הרכב השכור אבל בחינה מדוקדקת של העניין הראתה שזה לא זול, לא כל כך נוח (שלוש החלפות רכבת) ועדיין נגיע בבוקר לאדינבורו כשלקוטג' אנחנו אמורים להגיע בארבע אחרי הצהריים. 

יתכן שהיינו צריכים לקחת רכבת אבל החלטנו לאסוף את הרכב בהית'רו ולנסוע צפונה. חיפשתי מלונות בטווח הנסיעה, ולמרות שמצאתי, החלטנו לא להזמין. הרפתקני למדי אבל החלטנו לנחות, לנסוע צפונה ולחפש מקום לינה כשנתעייף. 

הטיסה בבריטיש איירוויז היתה נוחה ונעימה. ראיתי סרט (המבול עם ראסל קרואו), אכלנו ושתינו והטיסה עברה בנחת.

כשנחתנו, צעדנו לא מעט לכיוון ביקורת הדרכונים. יחד איתנו הגיעו עוד שתי טיסות והתור היה ארוך. עמדנו בסבלנות ורק אישה ספרדייה אחת התעצבנה ועקפה אותנו. הרוויחה עשר דקות. כשהגענו לתורנו, התחילה חקירה קצת מוזרה בעיני. לכמה זמן באתם ואיפה תשהו? והאם יש לכם פה משפחה, האם אתם עובדים? במה... ואז הסתבר שאת הפתק שממלאים בטיסה צריך לעשות נפרד גם לכל אחד מהילדים. מה שעצבן אותי זה, ששאלתי את הדיילת במטוס והיא אמרה לא, רק הורה ממלא.

הלכנו הצידה, מילאנו וחזרנו לראש התור. חטפנו מבטי איבה מכאלה שחשבו שאנחנו עוקפים אבל הסדרנית זכרה אותנו. עכשיו היתה מישהי אחרת בעמדה והחקירה התחילה שוב. עברנו אותה בשלום (גם אם התחושה לא היתה ממש ידידותית) ונכנסו לממלכה הבריטית.

מכאן הכל הלך יותר מהר, מזוודות, שאטל לחברת ההשכרה, ויצאנו לדרך.

אחותי החליטה לנהוג ראשונה ויש לציין שהיא תפסה די מהר את העניין. לי זה היה נראה מוזר מהצד אבל די מהר התרגלנו לרעיון. דוקא בגלל שהיא נהגה היטב, אני פתאום איבדתי בטחון וכיוון שלה לא היתה בעיה לנהוג, היא נהגה בשלושת הימים הבאים.

בכל אופן,כשהחלטנו למצוא מקום לינה, הסתבר שהכל מלא, כולם בחופש.

אבל היינו אופטימים ובשתיים בלילה מצאנו מלון קטן ונחמד שקיבל אותנו.

הלכנו לישון.

בבוקר קמנו רעננים, הלכנו לקניונית הסמוכה ושתינו ואכלנו. בדקנו את המפה והדרך ונסענו.

אני חייבת לציין שאני אוהבת לנווט עם מפות נייר, והפעם עוד היה לי גוגל מפות לעזר. 

אבל קרתה תקלה, למרות ההוראות המדויקות שרשמתי, הבן שלי שעזר לאחותי לנווט (נימנמתי קצת) פספס את היציאה לכביש המוביל לאדינבורו, ונאלצנו לנסוע בדרך עקיפה שהיתה אמנם יפה, דרך שמורת טבע, אבל היתה בכבישים צרים ומפותלים והאריכה לנו את הדרך לפחות בשעתיים.

אבל מה אתלונן, אני אשמה, אני נימנמתי.

בדרך עצרנו בסופרמרקט וקנינו מצרכים לארוחת ערב, לילה.

הגענו לקוטג' שלנו בסביבות עשר בלילה והרגשנו בבית.

בית יפה עם חצר גדולה, מאובזר, מסודר ונוח.

התמקמנו, הכנו טוסטים, התמוגגנו, התקלחנו והלכנו לישון.

התוכנית למחרת היתה לצאת לסיור טירות בצפונה של סקוטלנד.

כאן נתקלתי בעוד מכשול. נסעתי לטיול עם נער מתבגר, כזה שעבר הרבה, שמרגיש שהחיים שלו לא קלים והוא זקוק להתחשבות מיוחדת וחוץ מזה הוא נער מתבגר.

לא רוצה לקום מוקדם, מוכן לוותר על הטיול לטירות, זה לא ממש מעניין אותו, הוא ישאר לבד בקוטג'.

נראה לכם?

התפשרתי איתו, נקום מאוחר, נצא מאוחר ומקסימום נוותר על טירה אחת.

מסתבר שבמשפחה שלי, אם רוצים לצאת באחת-עשרה, צריך להתכוון לעשר ואז אולי זה יקרה.

יצאנו בשתיים עשרה לדרך.

הטירה הראשונה היתה קרובה, כשעה וחצי נסיעה, טירת ברימר.

קולין מוזג תה

מודה ומתוודה, אחרי חמש טירות, הטירה הראשונה, הכי קטנה, הכי שווה.

התקבלנו בסבר פנים יפות, קולין המדריך סייר איתנו בין החדרים והסביר לנו על ההיסטוריה של המקום. יכולנו לשבת, לשכב, לגעת ולהרגיש כל חפץ בטירה. בכל חדר בטירה היה דובון קטן, ותפקיד הילדים היה למצוא אותו ולהודיע לקולין.

אחרי שסיירנו בטירה מלמטה למעלה וחזרה דרך המדרגות של המשרתים למטבח, יצאנו החוצה וראינו את חדר העונשין עם הסד. בחצר, הדגים לנו קולין את אחד ממשחקי ההיילנד ואיתגר את הילדים להתנסות. היה שווה.

אם אתם נוסעים לסקוטלנד עם ילדים ומתכננים לבקר בטירות, אל תוותרו על ברימר.

נפרדנו לשלום מקולין ומהטירה והמשכנו צפונה. הגענו לבלמורל, בית הקיץ של המלכה. באוגוסט היא שוהה כאן ולא ניתן לבקר. קיץ זאת מילה יומרנית למדי.

הכניסה לבלמורל

 

המשכנו לטירת קרייגיבר לפי התוכנית והגענו לטירת האגדות. טירה שצבועה בצבע וורוד וניראית לגמרי כאילו יצאה מסרט דיסני, מבחוץ.

מבפנים הסיפור קצת שונה.

טירת קרייגיבר

 

טירה טחובה, שאסור לגעת בכלום בה, וגם לא לצלם. איאן, המדריך שלנו, היה נחמד והרשה לנו לצלם תמונה אחת, אחרי שאמרתי לו שחבל שלא תהיה לנו מזכרת. בכלל, האנשים בסקוטלנד נחמדים ולא קלטתי שום תגובה לא נחמדה, או תחושה רעה כשאמרתי שאני מישראל. ראיתי את התגובה של ויקי על עירית גלאזגו ודגל האבל זה ממש לא משהו שאנחנו הרגשנו.

לטירה השלישית והרביעית כבר לא הגענו כי כבר היה מאוחר. חזרנו דרך עיירה שנקראת באלאטר, ושם עצרנו לאכול בפאב מקומי ארוחת ערב. אישרו לנו לשבת שם עד שמונה, אחר כך צריך לצאת בגלל הילדים.

האוכל היה סביר, והשביע את רצוננו, ואחר כך יצאנו לדרכנו חזרה לקוטג'.

התוכנית למחרת היתה לנסוע לטירת סטירילינג ולגלזגו.

אני חייבת לציין שיש יתרונות לטיול כוכב. מתמקמים, מרגישים בנוח, חוזרים כל יום לאותו מקום. אבל אנשים שעושים טיול כזה, צריכים להיות ממושמעים ולהצמד לתוכנית ולזמנים. אנחנו יצאנו מאוחר בבקרים ואם היינו יוצאים קודם, היינו מספיקים יותר. לא מתכוונת שצריך לקום בשש ולצאת בשבע. אפשר לצאת בשמונה. אבל כשיוצאים אחרי תשע, עשר ואפילו מאוחר יותר, והמרחקים גדולים, גם חוזרים מאוחר. 

בטיול שבו לנים כל יומיים במקום אחר, החסרון הוא שחלק מהיום מוקדש להתארגנות במקום החדש מצד שני נוסעים פחות, כי זה רק כיוון הלוך.

אז אם רוצים לעשות טיול כזה בסקוטלנד, באוגוסט, צריך להתארגן עליו ממש מוקדם, לפחות שלושה חודשים מראש.

בעיני, סקוטלנד באוגוסט זה הדבר, גם בגלל מזג האוויר החורפי ובעיקר בגלל פסטיבל אדינבורו שעוד אכתוב עליו בהמשך. 

 

 

לדף הרשומה

חופשה בממלכה הבריטית 1

20/08/2014

 

הקוטג' בו אנו שוהים

 

ביוני פרסמתי רשומה ומאז יבש הדיו במקלדת שלי. זה לא שנכנסתי לשנת חורף (קיץ למעשה) אלא שלא התחשק לכתוב על כלום. הייתי מאוד עסוקה בכל מיני פרוייקטים, שכל אחד בפני עצמו שווה יותר מפוסט אחד  ואחר כך פרצה המלחמה, שדי גרמה לי לשיתוק מבחינת היכולת להביע את דעתי ברבים וכך כל יום, הייתי יושבת מול המסך, מרעננת את דף הפייסבוק שלי, מחליפה ערוצים בטלוויזיה ולא מצליחה להגיע לעורך של תפוז.

אולי עוד אכתוב על כל הדברים שהיו, אבל לא נראה לי שאקדיש להם פוסטים. מה שחלף חלף כנראה. 

אבל הפרוייקט הכי גדול שלי בתקופה האחרונה, היה תכנון נסיעה לחו"ל עם בני הצעיר, אחותי ושני ילדיה. קבענו שנוסעים לחו"ל לשבועיים האחרונים של אוגוסט ורק צריך להחליט לאן. 

כשדיברנו על החופשה, בני רצה לנסוע לשוודיה. אני לא מצאתי את היעד מושך כל כך, ולאחותי לא היה אכפת. דיברנו על זה בארוחות צהריים רבות אצל הוריי. 

אז לאן היית רוצה לנסוע? זרקה לי אחותי.

אני לא בטוחה מי אמר ראשון את השם סקוטלנד, כלומר האם אני אמרתי סקוטלנד, או הבן שלי זרק את המילה סקוטלנד ואני אמרתי כן, אבל סקוטלנד הפכה ליעד.

בכל אופן, דיברנו על טירות ועל לוך נס, וכמובן שאני הייתי אמורה לתכנן את כל העניין.

מודה, שלא ידעתי איך ניגשים לזה. התחלתי להתייעץ עם חברים, והבנתי שקודם כל צריך להזמין כרטיסי טיסה, ואחר כך מלונות שיתאימו למסלול אותו מתכננים.

כייון שאני כותבת את הפוסט הזה בסקוטלנד, אני יכולה להגיד כמה דברים:

1. תכנון טיול זה ממש לא דבר פשוט.

2. יש דברים שהייתי עושה אחרת.

3. סקוטלנד ארץ יפיפיה 

נתחיל מזה שאת כרטיסי הטיסה הזמנתי עוד בסוף מאי.

כשהתחיל "צוק איתן", חשבתי בליבי, עד אוגוסט זה ייגמר. אחר כך נכנסתי ללחץ מזה שאני נוסעת בזמן שהמצב בארץ לא משהו. בתחושה שלי, חשבתי שאני לא יכולה להנות כשהמשפחה שלי והחברים שלי נמצאים בקלחת הרותחת. נוספה לזה חרדה שנוגעת ליחס של האנשים בחו"ל שישמעו מאיפה אנחנו ואיך הם יגיבו. האם אצטרך להסתיר מאיפה באתי ומי אני?

חוץ מזה, כשהזמנתי, טורקיש אייר היתה הכי זולה ולא ראיתי כל בעיה לנסוע איתם. אבל כידוע לכם, טורקיש אייר הפסיקו טיסות, חידשו אותם וביטלו טיסות. הם אמנם לא ביטלו את הטיסה שלנו, אבל אני הייתי בחרדה.

בחרדה מהבלתי ידוע, מהיחס של הטורקים ובכלל אני לא אוהבת להכניס ראש בריא למיטה חולה.

סוכנת הנסיעות חשבה שאני מגזימה, עובדה, אחותה נסעה עם החברה והכל היה בסדר.

גם אחותי חשבה שאין עם זה שום בעיה אבל אני לא נרגעתי.

בהחלטה של רגע החלטתי לבטל ולשנות ולטוס עם בריטיש אייר וויז. אמנם לאלעל היו מחירים דומים אבל השעות לא התאימו לי.

קדמו להחלטה הזאת הרבה שיחות ודיונים עם חברה שסמכתי עליה, ועם עוד חברה לעבודה שגם היא הזמינה בטורקיש וביטלה ברגע האחרון.

יש לציין שהטורקים לא גבו דמי ביטול, וזה יפה מצידם כי הביטולים היו ממש ברגע האחרון, וגם כך הוספתי כסף כדי לטוס בבריטיש.

גשם באמצע הדרך

 

אם נחזור רגע לתכנון הטיול, זה היה פרוייקט לא קטן. קראתי המון כתבות באינטרנט, באתרי טיולים, וגם הבלוג של איילת תרם לי המון. בשל חוסר נסיוני, לקח לי זמן להתחיל לתכנן. לא כל כך ידעתי איך מתחילים וההתייעצות הראשונה היתה עם בעל של חברה שלא ממש הבנתי אותו. אחר כך דיברתי עם חבר אחר, והוא שלח לי את המסלול שהוא עשה שנה קודם. זה לא היה מספיק ברור, אבל נפגשנו וישבנו עם המחשב, ומפות גוגל והמסלול שלו וסוף סוף התחלתי להבין.

עכשיו תכננתי מסלול משל עצמי והתחלתי לחפש מלונות לפי התוכנית שערכתי. ואז נתקלתי בבעיה חמורה. מסתבר שסקוטלנד באוגוסט מפוצצת. חוץ מזה, מאוד רציתי שנשהה בקוטג' או בבית חווה ולא כל כך ידעתי איך מוצאים אותם. גם אחרי שמצאתי, היה מאוד קשה למצוא מקום שמאפשר לשהות בו פחות משבוע בשיא העונה. כיוון שבאחת מהכתבות שקראתי, היה כתוב שסקוטלנד קטנה יחסית (מאוד יחסית), שווה למצוא מקום אחד ולעשות ממנו טיול כוכב.  מה שאומר, שכדאי למצוא מקום שיהיה נוח יחסית במרחקיו מכל האתרים שנרצה לראות. המילה "יחסית" מככבת בסיפור הזה.

אז עשיתי כל מיני התאמות במסלול ומצאתי קוטג' מדהים במחיר סביר והזמנתי. קיבלתי תשובה שהיתה טעות וזה לא פנוי. אבל מצאתי עוד אחד. הפעם הצלחתי. המיקום היה פחות טוב אבל עדיין במרחק של שעה וחצי נסיעה מאדינבורו, שעתיים מגלזגו, ושעה וחצי מברימר. אמנם בסופו של דבר הסתבר שהמיקום באתר לא היה מדוייק, וזה הוסיף עוד חצי שעה לנסיעה, אבל המקום פה כל כך יפה והקוטג' מדהים שזה מפצה.

בשלושת הימים האחרונים, טיילנו בסקוטלנד, ראינו טירות, המון ירוק, המון כבשים ופרות וכפרים ציוריים.

הכי מדהים, שפה חורף.

אוגוסט, מעיל, כפפות, כובע, מטריה. קר פה שזה משעשע לחשוב על חום אוגוסט אצלנו.

האמת שרציתי לכתוב על החרדות שלי, גם בשביל עצמי אבל אני לא בטוחה שהצלחתי. מה גם שהסקוטים מקסימים, נחמדים, מסבירי פנים ולא מצפצפים יותר מידי בכיכרות ההפוכות שלהם. 

בינתיים אני נהנית.

כפפות, מעילים, צעיפים, כובעים-אוגוסט בסקוטלנד

 

לדף הרשומה

המאהב ושוק הספרים- סיפור בשני חלקים

ביום שישי לפני שבועיים, שמתי פעמיי לתיאטרון הלאומי לצפות בהצגה מירל'ה אפרת. אחותי הזמינה עבורינו את הכרטיסים ואני די ציפיתי לראות את ההצגה. ניגשנו לקופה וקיבלנו את הכרטיסים ופנינו למצוא את האולם כשאחותי החליטה לחזור ולשאול את האיש בחלון היכן נמצא אולם מסקין, כפי שהיה רשום על הכרטיסים. האיש, אותו אחד ששתי דקות קודם לכן, מסר לנו את הכרטיסים נראה מופתע. מסקין? שאל. 

הוא ביקש את הכרטיסים, הביט בהם ואז זרק אותם לפח ואמר: ההצגה בוטלה.

ככה פשוט.

תנסו לתאר לעצמכם את הסיטואציה ההזויה הזאת. 

מה שהתרחש אחר כך, יכול היה להיות פרק באיזשהו סיטקום.

אחותי: מה זאת אומרת בוטלה?

האיש בחלון: בוטלה, (מציץ ברשימת נייר) הנה, רשום כאן שהודיעו לך.

אחותי: לא הודיעו לי כלום.

האיש החלון: השאירו הודעה בתא קולי.

אחותי: (מסתכלת בנייר), זה לא הטלפון שלי. 

אני מציצה בנייר ומגלה שזה המספר שלי וגם אומרת את זה, ואני אין לי תא קולי בכלל. וגם אם יש, מעולם לא האזנתי לו.

האיש בחלון לא מדבר.

אחותי: זה לא המספר שלי, מעולם לא נתתי את המספר הזה וחוץ מזה, לקחת לי את הכרטיסים ששילמתי עליהם וזרקת לפח.

האיש בחלון: זה מנוי.

אחותי: זה לא מנוי.

האיש בחלון שותק.

אחותי: יש הצגה אחרת?

האיש בחלון: המאהב.

אחותי: מתי?

האיש בחלון: בשתים עשרה (השעה עשר חמישים בערך, וההצגה מירל'ה אפרת היתה אמורה להתחיל באחת עשרה).

אנחנו דנות לשניה בעניין כששתי נשים מכובדות למראה ניגשות לחלון וקצת דוחקות אותנו ומתחילות לדבר עם האיש.

אחותי: אנחנו עומדות כאן ואת נדחפת.

האישה: אנחנו היינו פה קודם, כבר לפני שעה.

אחותי: (שהפיוזים כבר עלו לה מכל העסק) ואנחנו לפני שעתיים.

האישה מבינה שלא כדאי לה להתעסק עם אחותי וזזה אחורה תוך כדי רטינות נזעפות (חוצפנית, מה היא חושבת וכו')

אנחנו מקבלות כרטיסים להצגה (שלא הייתי בוחרת בה) ויוצאות לשבת שעה בבית הקפה הסמוך.

ההצגה לא טובה במיוחד. יש בה קטעים מצחיקים. התפאורה החיה היא החלק הטוב ביותר בהצגה, במיוחד המכונית. השחקנים נראים לי די פלקטיים ולא הכל ברור (המניעים של הדמויות לא מוסברים מספיק). 

אני מחליטה שאני צריכה לקרוא את הספר.

חלק א' של המחזה שהתחיל כמו סתם יום שישי והמשיך כמו קומדיה של טעויות הסתיים בקבלת החלטות תרבותיות.

***

ביום ראשון שלאחר מכן, מתחיל שבוע הספר. בחיפה מתקיים זאת השנה השלישית שוק קרא-תן. לשמחתי, יש לי חברה חיפאית ששמחה על כל סיבה שגורמת לי לבקר אותה.

אמנם רציתי לכתוב על זה בזמן אמת, כי בעיני זה דבר נפלא ורציתי להפיץ ברבים, אבל לא הסתייע בידי.

בכל אופן, שוק קרא-תן הוא אחד הדברים המדהימים לחובבי ספרים ואני לא מבינה למה עיריות אחרות, לא מאמצות את הדבר הזה.

כל אחד מביא את הספרים שהוא כבר אינו זקוק להם, ותמורתם מקבל כרטיסים. כרטיס אחד תמורת כל ספר. בנוסף, מקבלים כרטיס עבור ספר חדש, תמורת כל כרטיס כניסה שעלותו 15 ש"ח. 

העיריה עצמה מביאה ספרים מספריות וגם דואגת לכמות נכבדת של ספרים חדשים יחסית, גם אם לא כולם רבי מכר.

עם הכרטיסים ביד, שהם אמצעי התשלום, משוטטים בין בדוכנים ובוחרים ספרים חדשים.

אני הבאתי השנה, 40 ספרים. כולם במצב טוב אם כי חלקם היו קצת מאובקים כיוון שהורדתי אותם מהמדפים העליונים שם ידי ויד העוזרת, אינן מגיעות.

חזרתי הביתה עם 41 ספרים מכל מיני ז'אנרים.

חלק מהספרים שמצאתי, הם כאלה שבעבר ויתרתי על קנייתם. את חלקם כלל לא הכרתי אבל בחרתי על סמך מה שהיה כתוב על הכריכה האחורית.

כיוון שהתשלום כבר בוצע (הספרים שהבאתי) לא היססתי לקחת ספר שלא הייתי בטוחה בו כי ממילא אוכל להחזיר אותו בשנה הבאה.

אחד הספרים שמצאתי היה ספר ששמעתי עליו המלצה באותו בוקר מאביעד קיסוס בתוכנית הבוקר. 

ספר אחר שמצאתי היה חלק מטרילוגיה שקראתי רק את הספר הראשון שלה ועכשיו אולי אמשיך, כי אני אוהבת סדרות.

תוך כדי שיטוט בין הדוכנים, ראיתי את מר מאני של א.ב. יהושע, ונזכרתי שרציתי את המאהב.

הלכתי לדוכן שם מוסרים את הספרים לחברתי (שעובדת בעירית חיפה והיתה שם) וביקשתי ממנה לשים עין אם יגיע המאהב.

בדיוק נחתה ערימת ספרים גדולה לידה, והיא איפשרה לי להסתכל בה. כמו שביקשתי, ככה קיבלתי. הספר השני בערימה היה המאהב. 

בינתיים הוא על המדף עם עוד 40 ספרים שמחכים שאתן להם תשומת לב. 

חלק ב' במחזה התחיל בלי דרמה מיוחדת אבל נגמר בשמחה על בקשות קטנות שהתגשמו.

אני מרוצה.

 

לדף הרשומה

אני (אמא) יצירתית

בתוכנית היה בכלל לכתוב על הבימה, המאהב, א.ב. יהושע ושוק קרא-תן בחיפה. אבל אז קרה דבר, ובסוף השבוע האחרון ביליתי בהפקת יצירות והתבקש שינוי.

זה התחיל מזה שהנער, נוסע לטיול בהולנד מטעם אחת מהעמותות שמפנקת ילדים חולי ומחלימי סרטן. במפגש שבו היינו לקראת הנסיעה, השתתפו גם בנות השירות שנוסעות עם כל הטף והנוער. הטף כמובן נוסעים עם הורה והנוער שלי לצערי וכנראה לשמחתו לא זקוק לליווי צמוד, אז אני לא נוסעת. אבל בנות השירות כן.

פנקסים לפני

 

כשחזרנו מהמפגש אמר הנער שהוא רוצה לתת לבנות עוד צמיד. למישהי אבד ולאחרת נפלו קישוטים ויש גם שתיים חדשות והן לא קיבלו.

אני קצת (הרבה) הסתייגתי, ולא ממש אכנס לפרטים למה. אבל הצעתי שנכין משהו יותר צנוע לקראת הנסיעה להולנד.

 

פנקסים אחרי

 

ומכאן, פתאום עלה בדעתי שהמורות שלו, שהקדישו זמן בשעות חופשיות, שנשארו אחרי שעות לימודים, שעזרו לו להשלים חומר, להן, מגיע משהו קטן בתור הכרת תודה.

אפשר אולי לומר שזה חלק מהעבודה שלהם, אבל זה לגמרי לא טריוויאלי ושמעתי גם דברים אחרים ולא כל כך נחמדים.

כיוון שאני סופגת השראה מכל מה שקורה סביבי, חשבתי להכין להם מחברת מעוצבת, כמו שראיתי אצל ליאור.

אז הלכתי לחפש מחברת ולא מצאתי. התקשרתי לליאור לקבל עצות והעצות שלה היו נהדרות.

למחרת כמובן ששוב הצקתי לה ובמהלך אחת השיחות היא אמרה לי אל תשכחי לצלם לפני ואחרי.

הבטחתי.

בסופו של דבר אחרי תלאות ושיטוטים קניתי פנקסים. החלטתי לקשט אותם בנייר ובוואשי טייפ. לכתוב את המילה "רשימות" בחזית הפנקס וגם להוסיף את שם המורה. להוסיף שרוך-סימניה וכמובן לצרף ברכה.

מעטפה בכריכה הפנימית ובתוכה ברכה

 

 

כיוון שלא רציתי לתקוע את הברכה מול העינים בכל פעם שפותחים את הפנקס, חשבתי להכין מעטפה קטנה שתהיה בחלק הפנימי של הכריכה ושם אטמין את הברכה.

בשבת התעוררתי ממש מוקדם. כלומר, נובה המדהימה העירה אותי בשש בבוקר ואמרה שהיא רוצה לרדת לסיבוב.

בעינים טרוטות מכוסות במשקפי שמש, במכנסי ספורט, פיג'מה וסוודר דקיק (מחזה מרהיב בהחלט) ירדתי לטייל עם נובה. בשש וחצי שבנו הביתה ואני החלטתי שמגיעה לי עוד שעה קלה של תנומה.

השעה הפכה לארבע והתעוררתי רק כששכנתי, לה הבטחתי לעזור בהכנת עוגה לנכדתה התקשרה לוודא שלא שכחתי.

לא שכחתי. אבל קודם כל הייתי צריכה להכין את הפנקסים, שבעה במספר.

אז קמתי, צחצחתי שיניים, שתיתי קפה, אכלתי סנדוויץ' והתיישבתי לקרוא כמה הודעות מייל ופייסבוק לפני שאתפנה ליצירה.

לא ברור לי איך, והשעה עשר וחצי הפכה לרבע לאחת. מזל שעוד היה צהריים.

אז קמתי מהספה והתחלתי להכין את כל מה שחשבתי שאני זקוקה לו.

פנים הפנקס עם שרוך-סימניה

 

התחלתי לגזור, לחתוך, להדביק ואז נזכרתי ששכחתי. שכחתי לצלם את הלפני. מזל שהיו לי עדיין פנקסים במצב של לפני.

מיד שלפתי את המצלמה, צילמתי ואז כבר אמרתי לעצמי, אם צילמתי אז שיהיה פוסט.

גב הפנקס עם פרח

 

בקיצור מאחת עד שבע ישבתי, גזרתי, הדבקתי, טעיתי, תיקנתי, צילמתי, הדפסתי, לא הצליח לי, מצאתי רעיון אחר, הדבקתי, צילמתי ונהניתי מכל רגע.

בשבע בערב, הבטתי על השולחן והייתי מרוצה.

פנקסים עטופים בצלופן וסרט מוכנים למסירה

 

ולסיום פרץ היצירתיות, הלכתי לשכנה והכנתי איתה עוגת יום הולדת לנכדתה, הבטחתי. הילדה רצתה גן חיות. יצאה לנו חווה (יותר קל להכין כבשה מאשר פיל).

זה אמנם לקח עוד ארבע שעות אבל גם מזה נהניתי מאוד.

 

עוגת יום הולדת

 

וכמובן שגם בנות השירות יזכו לתשורה קטנה, ואולי עוד יגיע פוסט על זה גם. ויש עוד חובות שקשורות לא.ב. יהושע, המאהב, הבימה ולשוק קרא-תן בחיפה.

יש למה לצפות.

 

לדף הרשומה

אני אמא מגניבה

 

קיבלתי הודעה היום על מנוי חדש בבלוג. מוזר, חשבתי לעצמי, הרי כבר למעלה משלושה חודשים לא פרסמתי כלום. אמנם יש כניסות לבלוג אבל הכל מינורי. החיים שלי הפכו משעממים למדי. או לפחות משעממים מכדי לכתוב עליהם. עוד ביקורת בבית החולים? הכל תקין, צוהלת הרופאה. ממש יותר בריא מבריא. עוד סיפור על בנות השירות המהממות? שעושות, שמחבקות ונותנות המון אהבה. שונאת לחזור על עצמי. הבן הגדול שלי בקושי עושה צרות. כלומר עושה, אבל גם זה כבר חוזר על עצמו. עוד קעקוע? זה לא מעניין. רשיון על אופנוע. נו, טוב. הבחור בן 22 ותמיד היה מרדן.

חגגתי יום הולדת 50, וממש לא הרגשתי שיש לי סיבה לחגיגה. אני מזדקנת כנראה.

קללה סינית עתיקה אומרת: שיהיו לך חיים מעניינים. אין ספק שסכנות זה מעניין, אלימות זה מעניין, מחלות זה מעניין. קמתי בבוקר, שתיתי קפה, הלכתי לעבודה. חזרתי מהעבודה, ירדתי לטיול עם הכלב. חזרתי, הכנתי ארוחת ערב, בישלתי למחר, קיפלתי כביסה, רחצתי כלים, הלכתי לישון. רגע, קראתי ספר, הלכתי לישון. מ ש ע מ ם. 

אכן, קראתי חמישה ספרים בחודש האחרון. אני עכשיו בעיצומו של השישי.

אחרי חצי שנה שבקושי קראתי אות (אפילו לא בלוגים), פתאום שתיתי בצמא ספר אחרי ספר. קודם כל אני שמחה שחזרה לי חדוות הקריאה. קיוויתי שעם חדוות הקריאה תחזור לי גם חדוות הכתיבה אבל זה לא כל כך קל. אבל הנה אני מנסה.

אז כאמור, לא בא לי לשעמם אתכם ב: קמתי, אכלתי, הלכתי לעבודה.

זה גם די טרחני לספר שוב שהבן שלי הבריא.

כלומר, אותי זה מאוד מרגש. וגם כל מי שקורא פה התרגש בשבילי יותר מפעם אחת, אז די.

אמנם, בזמנו, כשפתחתי את הבלוג הכוונה היתה לתעד את חיי. למען עצמי, למען הזכרונות ואולי גם בשביל הנכדים שיבואו. אבל כבר מזמן, הקוראים הם חלק בלתי נפרד מהעניין ויש משהו בחיבור של כותב-קורא שגורמת לי לרצות שהרשומה תהיה מעניינת, לא סתם מתעדת.

מצד שני, קרה משהו שריגש אותי ביום שישי. אולי, יש כאלו שלא יראו בזה משהו מיוחד אבל הרגשתי שבתור יומן חיים זה חייב להיות מתועד.

הבן שלי, בן החמש-עשרה וחצי, אמר לי ביום שישי: את אמא מגניבה.

בסך הכל משפט קטן, אבל לאור העובדה שיש בינינו לא מעט חיכוכים לאחרונה על רקע העובדה שהוא נער, שמחפש את העצמאות שלו ומנסה אותי ואת הגבולות שאני מציבה, קצת התפלאתי על המשפט הזה.

אבל כנראה שיש אמהות עם דרישות יותר קשות משלי ולכן יצאתי האמא המגניבה שבחבורה.

אני דוקא חושבת שאני הרבה יותר מאמא מגניבה. 

אני מלמדת עצמאות ובחירות נכונות. אני מציבה גבולות מסויימים שנוגעים לבטחון אך הם לא נוקשים. אני מבקשת לדעת מי הם החברים אך לא מנסה להגביל או למנוע. אני מזכירה שיש לימודים, מבחנים, שואלת אם יש צורך בעזרתי אך מדגישה שהאחריות היא עליו ואם הוא בוחר ללכת לישון מאוחר כשיש למחרת בחינה זה יפגע בו. 

אני רואה שבדרך כלל הוא עושה את הבחירות הנכונות. לפעמים הוא טועה, מתפזר, שוכח אבל יודע למרות הכל שהאחריות היא שלו.

ואני, האמא המגניבה שאני, נעצבת לפעמים שהוא מוותר לעצמו ושמחה מאוד כשהוא עושה את הבחירה שלדעתי היא הנכונה יותר.

אני מזכירה לעצמי, שהוריי, נתנו לי חופש כמעט מוחלט בבחירות שלי, מעולם לא הגבילו אותי בשעת חזרה הביתה וגם אם לפעמים היה נדמה לי שהם לא שם בשבילי, בסופו של דבר, העצמאות שהם הקנו לי עזרה לי להצליח בדרכי עם כל הקשיים שעברתי ושהיכולת שלי לעשות הכל לבד נובעת מזה.

לפחות, עם כל העצמאות שאני נותנת לילדיי, הם יודעים שהם תמיד יכולים לבוא אלי, ולא משנה באיזה עניין.

אז כנראה שאני בכל זאת אמא מגניבה.

 

והתמונות?

רק תזכורת שהקטנים גדלים. בתמונה למעלה נובה בת חודש, ועכשיו היא כבר בת שנה. 

 

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת