00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשה בממלכה הבריטית 7

לונדון, אחח... לונדון.

כשתכננו את הטיול מאוד רציתי לסיים בלונדון. רציתי ללכת לקובנט גרדן ולקמדן מרקט. רציתי לראות מחזמר. לא הכנתי תוכנית מסודרת כמו הטיול בסקוטלנד. החלטתי שבלונדון נזרום עם מה שיוצא. המלון היה במיקום מצויין. זה היה הדבר היחידי הטוב בו. בעצם גם העובדה שארוחת הבוקר הסתיימה בתשע וחצי.

החסרונות היו לא מעטים. קודם כל הרבה מדרגות. לאחותי שהתאכסנה בדירה חביבה למדי היו ארבע קומות ללא מעלית. לא נורא בלי מזוודות. אני ובני, שוכנו בחדר פרטר, קומה אחת למטה, מתחת לרחוב עם חלון שפנה לחצר. החדר היה קטנטן ואני הרגשתי שהקירות סוגרים עלי. הלילה הראשון היה נורא. בבוקר דיברתי עם פקידת הקבלה והיא הבטיחה להראות לי חדר אחר, קומה רביעית אבל עם מעלית. לקרוא לזה חדר זאת מחמאה גדולה. חדר ארונות אולי, עם מיטה ובלי מקום לזוז.

בשני הלילות הבאים, ישנתי אצל אחותי.

אבל, לונדון.

קמנו בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר קונטיננטלית סבירה למדי, וההפתעה הגדולה מבחינתי היה הקפה שלראשונה היה לי טעים.

החלטנו ללכת למאדם-טוסו. בילינו שם כמה שעות הצטלמנו עם כל מיני סלבריטאים משעווה, היה נחמד. היה קטע מצחיק עת צילמתי את התמונה הבאה, והבנות שירדו אחרי נגעו בו, והסתבר שהוא רק מעמיד פנים שהוא פסל.

כשיצאנו משם, החלטנו להמשיך ללונדון-איי, הגלגל הענק. היו לנו כרטיסים משולבים, מאדם טוסו-לונדון איי-דאנג'ן.

היה נחמד לראות את לונדון מלמעלה.

הדאנג'ן היה ממש צמוד, וכיוון שהיה סיור החלטנו למצות את היום. טחוב, חשוך אבל מעניין ומאוד מהנה בסך הכל.

אחרי היום העמוס למדי, חזרנו למלון והלכנו לישון.

למחרת נסענו לקמדן מרקט.

מצד אחד, עוד שוק. מצד שני שוק כיפי שממש נחמד לבלות בו את כל היום. שוב קנינו קישקושים ומתנות, הפעם קניתי לאחותי צעיף במתנה וגם אחד לעצמי.

חוץ מצעיפים קנינו סט תמונות של לונדון שהנער רצה וגם אכלנו שם באחד הדוכנים. 

אחרי קמדן, נסענו להרודס, כי האחיין שלי שמע על קניון בן שבע קומות וממש רצה לראות אותו.

בממלכת הילדים נתקלנו ביוני. ההורים של יוני גרים בהוד השרון והוא חי בלונדון. הוא היה נחמד, הדגים לילדים קסמים, והקדיש להם זמן יותר מלשאר הילדים.

הם נהנו מאוד.

אני הלכתי להציץ בחדר התה. היה תור ענק. בכלל היה תור בכל קומת האוכל לכל המסעדות.

כמות הבורקות (אלה שמכסות הכל פרט לעיניים) היתה כזאת שלא יכולתי לשאת.

את הערב סיימנו דוקא במקדונלדס.

למחרת הלכנו לקובנט גרדן. בשונה מאדינבורו, ששם היו מופעים לכל אורך הרחוב בו טיילנו, כאן המופעים התרחשו בנקודה אחת.

ראינו מופע אחד, ואחר כך עוד אחד. הסתובבנו קצת בין הדוכנים ואחר כך המשכנו לטייל לכיוון רחוב אוקספורד.

התלבטתי אם להכנס לפריימארק, אבל אחותי לא כל כך רצתה.

החלטנו לחזור למלון ובערב לצאת לטייל שוב לראות את לונדון מוארת בלילה.

אחרי שכבר חזרנו, הרגשתי חסרת מנוחה והחלטתי לצאת לבדי לשופינג.

נסעתי ברכבת התחתית לפריימארק ובדקתי את הסחורה. התור לתאי המדידה היה ארוך ביותר ואני לא באתי ללונדון בשביל קניות. מול המראה, על החולצה שלי, מדדתי חולצה אחת, וכייון שהיתה טובה לקחתי עוד ארבע בצבעים שונים. אני מצטערת שלא לקחתי עוד כמה, כי המחירים ממש מצחיקים והאיכות ממש טובה. אחרי שמיציתי את תאוות השופינג, יכולתי לחזור למלון. התקלחתי ונחתי ובערב יצאנו להפרד מהעיר המוארת.

בבוקר, קמנו בחמש, יצאנו לכיוון הרכבת התחתית שהגיעה בדיוק בזמן ונסענו להית'רו.

גם שם היו לנו כמה הרפתקאות.

המזוודות שקלו קצת יותר מידי והעברנו חלק לתיקי היד.

ולסיום- לא הערכתי את המרחקים הגדולים בהית'רו והגענו לשער המטוס עשר דקות אחרי הזמן שבו סוגרים את השער.

כמעט נשארנו בלונדון אבל אני התחננתי והם היו נחמדים והרשו לנו לעלות על המטוס.

בזמן ההתרחשות הדרמה היתה מאוד גדולה, אבל אחרי שכבר היינו במטוס, ובכלל אחרי שאנחנו כבר בבית זה פרט שאם לא יצויין כאן כלל לא ייזכר.

הגענו לנתב"ג ביום שישי בשעה שלוש וחצי בצהריים על פי התכנון.

נסענו הביתה בשמחה רבה.

 

לדף הרשומה

חופשה בממלכה הבריטית 6

 

לסיטר היא עיר שבאופן יחסי קרובה ללונדון (כשעה וחצי עד שעתיים מהכניסה ללונדון). בחיפושי אחרי תוכניות לטיול, נתקלתי בכתבה הזאת ומשם לקחתי את הסיור באולפני וורנר-ברוס, שם צילמו את סרטי הארי פוטר, ואת ההמלצה על המלון בלסיטר. חוץ מזה, קראתי שם על שוק העתיקות בניוברי וגם על סטונהנג'. הגענו ללסיטר בערב, ולפיכך פספסנו את השוק שהוזכר בכתבה הקודמת. למחרת היה יום ראשון, בו רוב השווקים באיזור סגורים והחלטנו (לשם שינוי), לקום מאוחר, לאכול ארוחת בוקר, לנוח, ללכת לבריכה או סתם לקרוא ובשתיים לצאת לכיוון אולפני האחים וורנר, כדי להגיע בזמן לסיור של ארבע וחצי שהזמנו מראש עוד לפני שנסענו.

את הילדים מאוד ריגש הפוסטר בעברית

 

וכך היה. לאולפנים הגענו בשלוש וחצי ונכנסנו די בהתרגשות. לצעירים נתנו פספורט, שאותו אמורים להחתים בכל מיני נקודות. למרות שעדיין היה זמן, הרשו לנו להכנס לפני. ההזמנה נועדה כדי לווסת את המגיעים, אבל לא מקפידים על השעה המדוייקת, מסתבר. 

כאחת שקראה את כל הספרים וראתה את כל הסרטים, היה ממש נהדר. הילדים והנוער מאוד נהנו, והתלהבו מההחתמה בפספורט שקיבלו. הנער ביקש לקנות בירצפת בכוס למזכרת. לא ממש התלהבתי מהטעם אבל הוא כן. בגמר הסיור הגענו לחנות ושם הוא ביקש לקנות שרביט. היתה התלבטות בין השרביט של דמבלדור לשרביט של וולדרמורט ששניהם היו הכי יפים. אני הכרעתי דמבלדור. אני בעד הטובים.

דגם של הוגוורטס

 

הערת ביניים בקשר לחנויות המזכרות. בכל אתר שהיינו בו יש חנות. מוכרים שם כל מיני דברים קשורים ולא קשורים במחירים די מופרזים. אני אוהבת מזכרות אבל בבסיסי אני אדם פרקטי ואני לא אספנית של מחזיקי מפתחות. אבל מצד שני שרביט? כוס בירצפת? בעיני זה שווה.

אחרי הארי פוטר, חיפשנו מקום לאכול. מצאנו פיצה האט והיה די מאכזב. ביקשתי פיצה במחבת (העבה) עם תוספת אצבעות בצק. מסתבר שתוספת אצבעות בצק הולכת רק על פיצה דקה. אז מאוד הגיוני להתעלם מהבקשה הראשונה של פיצה עבה ולא להגיד לי שזה הולך רק בפיצה דקה. פיצה יו-אס-אי מתחת לבית יותר טעימה.

חזרנו למלון והלכנו לישון.

למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, נסענו לשוק העתיקות בניוברי. מאוד רציתי לראות שוק עתיקות. לאכזבתי הגדולה הגשם שלא פסק מלרדת, גרם לכך שהדוכנים שהיו אמורים להיות בחוץ, לא היו. בבנין המקורה היו דוכנים אבל גם הם התחילו לסגור מוקדם בגלל מיעוט המשתתפים. בכל זאת הצלחתי למצוא שני פריטים שאהבתי. 

 

 

משם, נסענו לסטונהנג'. 

אתר העתיקות הזה מתוייר מאוד ולא ניתן להתקרב ממש לאבנים, הן מוקפות גדר חבלים נמוכה, אבל עדיין הן מרשימות למראה.

אחרי הביקור באתר נכנסנו לאוטו ושמנו פעמינו ללונדון.

החזרנו את האוטו בשדה התעופה והיה לנו קטע אי נעימות קל עת גבו מאיתנו 150 פאונד על שריטה בתחתית הפגוש הקדמי שלדבריו של הבודק, לא היתה כשלקחנו את האוטו.

ניסינו להתווכח אבל זה היה בלתי אפשרי, חוץ מזה היה לנו ביטוח אז ויתרנו.

השאטל של חברת ההשכרה לקח אותנו לתחנת הרכבת התחתית של הית'רו, ושם גם עשינו כרטיס אויסטר זה כמו הרב-קו שלנו, אבל עם אופציה לטעינת כסף ולא כרטיסים. עלות הכרטיס היא 5 פאונד שמקבלים בחזרה כשעוזבים. כל נסיעה מורידה כסף מהכרטיס בזמן היציאה מהתחתית ואם נוסעים ב-7 פאונד במצטבר, אז זה לא לוקח יותר כסף. חוץ מזה, ילדים עד גיל 12 יכולים לנסוע בלווית מבוגר ללא עלות, כך שלאחותי זה היה אפילו יותר חסכוני.

התחתית לקחה אותנו בקו פיקדילי ישירות לתחנה שליד בית המלון שלנו. יצאנו מהתחנה, הלכנו ארבע דקות והגענו למלון מייפלאור שהיה הבית שלנו למשך ארבעת הימים הבאים.

 

לדף הרשומה

חופשה בממלכה הבריטית 5

עזבנו את סקוטלנד בגשם שוטף אבל את פנינו קיבלו באנגליה שמיים כחולים.

 

פרסטון היתה עבורנו רק עיר לינה. גם לא נכנסנו אליה כי המלון שוכן ממש בירידה מהאוטוסטרדה. הגענו, אפילו לא לקחנו את המזוודות, אלא רק תיק קטן עם הדברים הנחוצים והתמקמנו. הכי חשוב שהיה אינטרנט חופשי ואני התחברתי לאינפוזיה הקבועה של אינטרנט. המלון היה נעים והיתה בו מין אלגנטיות שקטה ופשוטה. החלטנו לאכול במלון והארוחה היתה די טובה. אמנם ההמבורגר שלי היה מוצלח יותר מהסטייק שהזמין הבן שלי אז כמובן שהתחלקתי איתו.

בבוקר, התוודענו לראשונה לארוחת בוקר האנגלית שהיתה כלולה במחיר החדר. מזנון חופשי שכלל, קורנפלס ושיבולת שועל, יוגורטים ופירות, חביתה, גבינה ובייקון וכמובן גולת הכותרת, שעועית ונקניקיות. אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לדרך. היעד היה השוק בבורי, שזכה בתואר: שוק השנה בשנים 2006, 2009, ו-2012. כשחיפשתי מקומות לבקר בהם נתקלתי בכתבה הבאה וידעתי שבורי הוא יעד שאני רוצה להגיע אליו, ואת פרסטון קבעתי לפי הקרבה אליו. שוק מקסים. האמת, שבהתחלה, שאלנו את עצמנו: שוק השנה? כולה שוק. התחלנו להסתובב. אחד מהדוכנים הראשונים היה דוכן תיקים ואנחנו התעניינו בתיק עבור הנער לבית הספר וגם תיק מתנה לאחיו היות והוא כל הזמן לוקח לנו תיקים. המוכר, בחור צעיר, שאל: מאיפה אתם? מישראל ענינו. חשבתי כך, הוא ענה. הייתי בישראל לפני כמה שנים ויש לי שם חברים. למעשה אני אמור לנסוע בקרוב, לחתונה שלהם. 

הבן שלי נדלק. מת לדבר עם אנשים נחמדים שאוהבים אותנו. החלטנו להסתובב עוד קצת ורק בסוף לקנות את התיקים. היתה הנאה גדולה להסתובב בין דוכני השוק, לקנות מזכרות ומתנות. עברנו ליד דוכן עוגות. הבן שלי ביקש משהו אנגלי אבל טעים. הבחורה הציעה עוגת גזר בציפוי קרם חמאה. הבן שלי אהב את הקרם, אני את העוגה. הצלחה מסחררת. מאיפה אתם, שאלה הבחורה. מישראל ענינו. חברה שלי בדיוק נוסעת להתגייס בשבוע הבא, אמרה הבחורה ושוב הבן שלי התמוגג.

בצמוד לשוק, יש מבנה גדול, מרכז קניות שנקרא THE ROCK. נכנסנו גם לשם. הסתובבנו בין החנויות ואחר כך חזרנו לקנות את התיקים.  סיימנו את מסע הקניות המטורף בשוק עם שלל שקיות שהכילו מתנות לכל המשפחה. אפילו אני קיבלתי מתנה מאחותי, תיק חמוד. עכשיו, התלבטנו אם להמשיך למלון הבא שלנו שנמצא בלסטר, או לקפוץ שניה למנצ'סטר ולהציץ במרכז הקניות ארנדייל שהוזכר באותה כתבה לעיל כמרכז קניות ששווה להגיע אליו. אחותי שגם היא נתקלה במוכרת אוהדת, קיבלה מידע על מרכז קניות אחר במנצ'סטר שנקרא טראפיק. התייעצנו עם דניאל, המוכר בחנות התיקים. הוא אמר שכמובן ארנדייל ושכרגע מתקיים שם מצעד הגאווה אז אולי יהיו קצת פקקים. אז החלטנו: מנצ'סטר, ארנדייל.

תיק חמוד

 

כשנכנסנו לעיר, הרגשתי ריקנות. אולי בגלל שהיה שבת אחרי הצהריים אבל הרגשתי עיר שוממה. מעט תנועה, כמעט ללא אנשים. הגענו לחניה בשעה ארבע, והמצעד כבר נגמר. ראינו שיירים שלו בדמות אנשים צבעוניים קצת יותר מהרגיל ומחסומי דרכים שהוסטו למדרכה. ארנדייל, היא קניון גדול, לא מיוחד, קניון. היו המון אנשים. היתה נוכחות רבה של נשים עטופות צעיפים גדולים ובורקות וכשאני רואה אישה עם חתיכת בד שמכסה לה את הפרצוף זה מחרפן אותי. לא מתה על כיסויי ראש (יהודים או ערבים) אבל אני יכולה לקבל. אבל הדבר הזה, על הפה והאף ולא רואים כלום מלבד העיניים, גורם לי לרצות לחנוק מישהו. אבל נניח לזה.

החוויה שלעד תיזכר מארנדייל היא מסעדת הסושי המסתובב. אני יודעת שיש את זה בעוד מקומות אבל פעם ראשונה שנתקלנו. השולחנות עומדים בצמוד למסוע שעליו מסתובבות צלחות עם מנות שונות. אפשר להוריד צלחת לשולחן, אפשר להסתכל בתפריט ולבחור משהו שלא רואים על המסוע. לכל צלחת יש צבע, שקובע את המחיר, ובסוף הארוחה המלצרית באה, סופרת את הצלחות ולפי זה משלמים. על כל שולחן יש גם שני ברזים האחד למים והאחד לסודה. לא זול, אפילו יקר מאוד גם ביחס לארוחות שאכלנו עד כה וגם ביחס לישראל. אכלנו בערך רול אחד (שנינו) ועוד מנה קטנה של עוף ושני בקבוקי שתיה ושילמנו 18 פאונד. אבל היה נחמד. 

סושי מסתובב במנצ'סטר

 

 

ממנצ'סטר, נסענו ללסטר התחנה הבאה שלנו בדרך ללונדון.

 

לדף הרשומה

חופשה בממלכה הבריטית 4

 

אחרי אדינבורו, הגיע הזמן סוף סוף לחפש את נסי. בערב הקודם החלטתי עם עצמי שמחר אני נוהגת. להניח את הפחדים שלי מפני הנהיגה בצד. האמת, אחרי שישבתי ליד אחותי מספר ימים, היה נדמה לי שאני אצליח. ובאמת, לזכור לנהוג בשמאל, להכנס לכיכר משמאל, לצאת מחניה או לפנות בכביש דו-סיטרי לנתיב הנכון, כל אלה הצליחו לי ממש בקלות. הבעיה העיקרית היתה לאזן את הרכב במרכז הנתיב. הבן שלי טען שאני מתקרבת מידי לשמאל, אני קצת חששתי מהקרבה לימין, אבל בסך הכל הצלחתי לא רע לדעתי.

רוב הכבישים באיזור הזה בסקוטלנד הם בעלי שני נתיבים די צרים. מידי פעם כשרכב בא ממול, צריך להצמד לשמאל כדי שהמראות לא יתחככו, כך לפחות הרגשתי. מצד שני, כל הזמן מתחזקים שם את הכבישים. מגיעים לקטע שיש בו רמזור בנתיב אחד, מחכים לאור ירוק ואז נוסעים בנתיב הנגדי כשהמכוניות ממול מחכות. מאוד מסודרים שם.

אז נסענו לכיוון פורט-אוגוסטוס. מזג האוויר היה איום ונורא. ירד גשם בלי הפסקה, מה שהיה מעצבן אבל מצד שני אילו היינו נוסעים ביום הזה לאדינבורו זה היה מקלקל לנו את כל הטיול בעיר. בפורט-אוגוסטוס רצינו לשוט באגם אבל הסתבר שהכל היה מלא בשעה שהגענו והיה להם שיט רק בעוד שעתיים. החלטנו לוותר. נסענו לטירת אורקהארט שהיא טירה הרוסה הצופה על הלוך-נס. הטירה היתה כלולה גם היא באקספלורר-פס וכך ניצלנו אותו עד תומו. הסתובבנו בין ההריסות, צפינו באגם, חיפשנו את נסי אבל היא סירבה לצאת, כנראה בגלל הגשם.

לוך נס

טירת אורקהרט

 

כשיצאנו, ראינו קיר עם המילה להתראות בכל השפות, כולל בעברית. הבן שלי התרגש מזה יותר מכל דבר אחר.

 

 

החלטנו לחזור הביתה דרך אינברנס, כך שבעצם הקפנו את כל לוך-נס בנסיעה הזאת. 

בבית, הכנו ארוחת ערב (ספגטי ודג סלמון) ואחר כך ארזנו. בבוקר, עזבנו את הבית שנהנינו בו מאוד, בסביבות השעה אחת-עשרה ונסענו דרומה. החלטנו, לפני עזיבתנו את סקוטלנד לבקר באקווריום בקווינספרי. לטעמי, האקווריום קטן, לא מרשים אבל המחיר לא זול. גם הילדים והנוער חשבו שהוא לא ממש מספק. לא הייתי באקווריומים אחרים, אבל הנער כן. ברור שאם הם היו שוחים עם כרישים- האטרקציה של המקום- אולי זה היה אחרת אבל זה היה ממש יקר (90 פאונד) וגם לא היה בתוכנית.

 

צפרדעים כחולות באקווריום בקווינספרי

 

עזבנו את קווינספרי, והמשכנו לנסוע לכיוון פרסטון, באנגליה. בדרך היה לנו שלט: ברוכים הבאים לאנגליה, וכך ידענו שחצינו את ה"גבול". פנינו היו מועדות לפרסטון שם הזמנו מקום ללילה אחד במלון הולידיי אין.

ומשהו נוסף על הסקוטים. מסתבר שחלק מהם רוצים להפרד מבריטניה ולהיות מדינה עצמאית. במקומות רבים היו שלטים בצבע כחול שהיה כתוב עליהם YES, ובמקומות אחרים שלטים סגולים שעליהם היה כתוב NO THANKS. ה"כן" זה בעד להפרד וה"לא תודה", נגד. בספטמבר יהיה משאל עם ואם יהיה רוב זה יעבור להחלטת הפרלמנט הבריטי שכנראה לא יתנגד, אם הבנתי נכון את מה שקראתי.

 

לדף הרשומה

חופשה בממלכה הבריטית 3

על פי התכנון, ביום הבא היינו אמורים לנסוע ללוך נס. מלכתחילה זה היה אמור להיות יום ארוך עם הרבה נסיעה. בגלל שביום הקודם חזרנו מאוחר לקוטג' (אמנם בגלל שיצאנו מאוחר), דיברנו, אחותי ואני והחלטנו לשנות את התוכנית ולנסוע לטירת סטירילינג ולגלזגו שזה יותר קרוב ואמור להיות יותר קצר.  אבל אני כנראה לא לומדת מהנסיון. כשאני אומרת תשע, אני מוכנה בתשע. יצאנו בעשר. הגענו לסטירילינג בשתיים עשרה בצהריים. קודם כל קנינו אקספלורר פס שמכסה שלוש טירות. זה ממש כדאי וחוסך המון כסף. אחר כך נכנסו לטירה וחיכינו לסיור המודרך. בעיני הוא מיותר אבל אני יכולה לומר זאת רק בדיעבד. המדריך מספר על ההסטוריה של הטירה ושל הסקוטים, דברים שרובנו קראנו וראינו סרטים עליהם. המבטא של הסקוטים בדרך כלל נוראי וכיוון שמדובר בקבוצה לא קטנה, קשה לשאול כל הזמן "מה?" 

 

טירת סטירילינג

 

חלק מהבדיחות הבנתי אבל אחרים צחקו יותר ממני. מה שהבנתי תרגמתי לילד אחד וילדה אחת השתעממה. אחרי שהסיור הסתיים, המדריך הציע שנלך לחדרים שבהם יש כל מיני פעילויות לילדים, מכלי נגינה ומישוש בדים ועד התחפשות בתלבושות מהתקופה. הנער איבד סבלנות והלך לאוטו. הילדים של אחותי כל כך נהנו שם שממש היה קשה לנו לקחת אותם משם אבל עדיין רצינו לנסוע לגלזגו והשעה כבר היתה שתיים.

בגלזגו, תכננו לבקר במוזיאון התחבורה ריברסייד, ובגנים הבוטניים. שניהם בחינם. הגענו למוזיאון בשלוש. לדעתי מוזיאון יפיפה, מושקע, ושווה ללכת לשם עם ילדים. יש כלי תחבורה מכל מיני זמנים. יש הדמיה של רכבת תחתית ורחוב של פעם. חוץ מזה יש אוניה גדולה וגם שיט בסירה מהירה שזה הדבר היחידי בתשלום. הנער רצה ללכת אחרי שעה אבל זה היה קשור להלך הרוח שלו. הצעירים נהנו מכל רגע ולא הפסיקו להתרוצץ ולהתפעל מכל דבר. נשארנו שם עד חמש והחלטנו לוותר על הגנים הבוטניים שאמנם היו פתוחים עד שש והיו די קרובים, אבל מה לא עושים בשביל שלום בית. 

דגם בגודל טבעי של עגלה עם סוסים במוזיאון התחבורה

 

בדרך לקוטג' עצרנו בסופר וקנינו פסטה ובשר טחון ורוטב עגבניות. חיפשתי לקנות חבילה קטנה של חמאה ולא היה. העובדת ששאלתי, אמרה לי שאני יכולה להקפיא. הסברתי שאנחנו בטיול והיא שאלה מאין אנחנו. מישראל, עניתי והיא אמרה: אוי, נורא קשה שם עכשיו. הבטחתי לה שהכל יהיה בסדר. אחרי שתי דקות היא באה והציעה לי לקנות סלמון שמחירו יורד עכשיו וזה ממש כדאי (האמת: שתי חתיכות יפות בשני פאונד). לקחתי. היא התפעלה מיופיים של הילדים והיתה ממש מקסימה. כשהגענו לקוטג' הכנתי להם ספגטי בולונז נוסח ראשון.

עכשיו הייתי צריכה לבדוק איך משפרים את מצב רוחו של הנער. החלטנו ששוב דוחים את לוך נס ונוסעים לאדינבורו.

טירת אדינבורו, קמרה אובסקורה, מוזיאון הילדות ומה שנספיק. פרשתי בפני הנער את התוכנית והוספתי, שאם הוא רוצה הוא יכול להשאר בקוטג'. הוא בחר להשאר. התניתי את זה בכך שהוא לא מתקשר כל שעה לשאול מתי אנחנו חוזרים. הוספתי גם שאם יש בעיה בבית, משהו לא עובד או לא מסתדר לו, שלא יתקשר אלי אלא לבעלי הבית. אין טעם להלחיץ אותי במשהו שאני לא יכולה לעזור בו.

לדעתי, הוא הפסיד בגדול. היה יום מדהים.

הנוף הנשקף מהטירה

 

הגענו לאדינבורו בשתיים עשרה (שוב יצאנו בעשר). באוגוסט העיר מלאה בתיירים ובאנשי פסטיבל אדינבורו. החניה יקרה מאוד. 24 פאונד לזמן ששהינו שם (144 ש"ח). התחלנו בטירה. למודות נסיון, לא חיכינו לסיור המודרך והסתובבנו, ראינו נוף, שמענו את יריית התותח בשעה 13:00 שעל פיה כולם מכוונים שעונים באדינבורו וחיכינו בתור רבע שעה לצפות בכתר המלכות (הסקוטי נדמה לי אבל אל תתפסו אותי במילה). אחר כך ירדנו לכיוון הרויאל מייל ונכנסנו לקמרה אובסקורה. אטרקציה שלא כדאי לפספס. אבל כיוון שהמקום פתוח עד תשע בערב, קחו עצה ממני ותשאירו אותו לסוף. לכו קודם למוזיאון הילדות (הגענו בארבע ורבע וכבר לא נתנו לנו להכנס, כי סוגרים בחמש). בכל אופן קמרה אובסקורה, שש קומות של תעתועי אור, חושך וצילום. הילדים נהנו, אחותי ואני נהנינו והנער הפסיד. גולת הכותרת של המקום הוא פריסקופ שממוקם בקומה העליונה וצופה אל העיר וצריך לראות בשביל להבין. שווה כל גרוש גם אם לא זול.

 

אז אחרי קמרה אובסקורה, המשכנו במורד הרויאל מייל בחיפוש אחר מוזיאון הילדות. הרחוב המה אנשים, מופעים, אנשים שעשו יחסיי ציבור למופע שלהם וכל מיני דוכנים וציירי רחוב.  אחת הקבוצות היתה של נוער שהציג את סיפורו של גטו טרזינשטאט. דיברנו איתם, שאלנו למה והם סיפרו שלמדו על זה. אחר כך פגשנו קבוצת מחול של נערות שהציגה את סיפורה של ניצולת שואה. שוב שאלנו, ואחת הבנות סיפרה שקוראים לה ניב, ההורים שלה ישראלים (היא נולדה באנגליה) ודיברנו איתה בעברית. נגע בפינה בלב שלי.

אמן רחוב בפסטיבל אדינבורו

 

בסופו של דבר מצאנו את המוזיאון, לא ביקרנו בו כאמור לעיל אבל ראינו מופעי רחוב מקסימים ומצחיקים ונהדרים וגם אכלנו ארוחת ערב. יצאנו מאדינבורו בסביבות שמונה והסכמנו שזה היה אחד הימים אם לא ה...  

אני חייבת לציין שהסקוטים שפגשנו הם אנשים מקסימים. כולם מסבירי פנים וידידותיים, ששים לעזור ונדיבים. כששאלו מאיפה אנחנו וענינו: ישראל, התגובות נעו בין השתתפות בצער, אזכור מזג האוויר החם וגם כאלה שסיפרו שהיו בארץ. החששות שהיו לי לגבי זה התפוגגו אם כי עדיין המשכתי לעמוד על המשמר.

 

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת