00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

well, this is awkward

טוב, תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע מתישהו. במיוחד בהתחשב בעובדה שהבחור היה הרבה יותר מבוגר ממני.

ועדיין זה קצת עצוב וקצת מוזר.

לדף הרשומה

ילד גדול

מאז שאני זוכר את עצמי הייתה לי בעיה כששאלו אותי מה להביא לי כמתנת יום הולדת.
או שהרגשתי שיש לי כל מה שאני רק יכול לרצות, או שהייתה רשימה שלמה של משאלות שהכנתי לעצמי והייתי צריך להחליט ביני לביני מה הכי חשוב ודחוף לי לבקש.

במשך רוב שנות ילדותי היה לי שעון יד דיגיטלי של CASIO, כזה מפלסטיק שחור שהיה נפוץ באותה תקופה. כמה גירסאות שלו התחלפו על פרק ידי השמאלית לאורך השנים.
לקראת יום הולדתי ה- 16, הודעתי לאבא זכרונו לברכה - אני רוצה שעון "של גדולים". משום מה הרגשתי שזה יום הולדת מיוחד עבורי, וששעוני הפלסטיק האלה אינם הולמים בחור מתבגר כמוני. אבא לקח אותי לחנות שעונים לא רחוק ממקום עבודתו ונתן לי לבחור בין כמה אפשרויות. הפור נפל על שעון SEIKO עם רקע כחול ורצועת מתכת. הוא עלה סכום שבעיני אז היה דמיוני (והיום אני יודע שיש שעונים שעולים עם פי עשרה ממנו ויותר). לאחר שהרצועה הותאמה עבורי ידעתי שזהו - מעכשיו אני גדול.

את השעון הזה אני עדיין עונד מאז ועד היום, כמעט ללא הפסקה. מכל הזכרונות שנשארו לי מאבא, לזה יש תחושה פיזית שמלווה אותי יום יום ומכוונת את חיי.

בעוד קצת פחות מחצי שעה אני אהייה בן 30. עוד ציון דרך משמעותי מבחינתי, רק שהפעם אני מציין אותו לבד. מזל שיש לי שעון של גדולים.

לדף הרשומה

מחשבה קצרה

גם אם נניח שיש לנו זכות טבעית לבנות ולהתישב בכל חלקיה של ארץ ישראל ההיסטורית, עדיין נשאלת השאלה עד כמה נכון וחכם לנצל את הזכות הזאת וכיצד היא תורמת לעם ישראל כיום?
לדף הרשומה

החיילים יפקחו על שר הביטחון

 
שוב חטפתי עצבים הבוקר מהתוכנית של ניב רסקין, אבל הפעם לשם שינוי זה לא בגללו אלא בזכות הרב אליקים לבנון שהתראיין, אשר החיילים המפגינים למדו בישיבה שהוא מנהל.
 
ניב שאל את הרב אם הוא דיבר עם התלמידים על האפשרות שיינתנו להם פקודות "בעייתיות" וכיצד הם אמורים לנהוג. הרב אמר שזה מעולם לא עלה, ושהוא שולח את החניכים לצבא לשירות עם ישראל וארץ ישראל כדי להגן על הערכים לפיהם חונכו, ולא דובר על אפשרויות קצה קלושות כמו פינוי מאחזים, התנחלויות, יישובים או מתיישבים.
עד כאן, עוד איכשהוא בסדר.
 
אבל כשנשאל מפורשות מה הוא חושב על הפעולה שבה נקטו החיילים, ואם לדעתו כך צריך לנהוג, הוא קצת התפתל בהתחלה אבל אז יצא המרצע מהשק.
לדעתו של הרב הנכבד, כשמטילים על החיילים משימות פוליטיות שאין בהן כל צורך ביטחוני, ואם שר הביטחון מתנהג באופן קלוקל, אז חובה עליהם להביא את דעתם בנושא.
וווווואלללה.
שואל אותו ניב, מי שמנו לקבוע אם יש צורך ביטחוני? לצבא יש מפקדים, שר ביטחון... אם הם אומרים שיש צורך ביטחוני אז צריך להניח שיש צורך כזה, לא?
מה פתאום? עונה הרב. אין שום צורך כזה. זוהי החלטה פוליטית, כולם יודעים את זה, שר הביטחון הוא לא איזה אדם תמים שלנגד עיניו רק ביטחון המדינה, הוא אדם פוליטי, ואם ראש הממשלה לא עצר אותו מלקבל את ההחלטות האלה, אז החיילים צריכים...
אני חוזר - החיילים צריכים לדעת לשפוט אם יש צורך ביטחוני אמיתי בפקודה שניתנה להם. החיילים צריכים לפקח על החלטותיו של שר הביטחון ודרגי הפיקוד בצבא. החיילים יחליטו מתי הפקודה שניתנה להם ראויה לציות ומתי לא.
 
ואני לתומי חשבתי, שבצבא כמו בצבא, חיילים צריכים למלא פקודות. יש היררכיה פיקודית. יש גורמים שמקבלים את ההחלטות על בסיס המידע שלפניהם ומגוון רחב של שיקולים, והחיילים מבצעים. וחיילים צריכים לבצע כל פקודה - אפילו אם היא בלתי חוקית או בלתי מוסרית לדעתם. רק אם היא פקודה בלתי חוקית בעליל(!), כזאת שכידוע "דגל שחור מתנוסס מעליה", אז אסור להם למלא אותה.
ממתי חיילים בצבא דמוקרטי רשאים להטיל ספק בשיקול הדעת של המפקדים? ממתי יש להם בחירה? איך אפשר לנהל ככה צבא? זהו הרי מתכון לאנארכיה!
 
הייתי רוצה לומר, שזכותו של הרב הנכבד, כאזרח, להביע את מחאתו בשלל הדרכים שחופש הביטוי הדמוקרטי מאפשר. לו, בניגוד לחיילים, יש חופש כזה.
אלא שלרב יש גם אחריות כלפי תלמידיו. וכשהוא נותן להם לגיטימציה לפסול את שיקול הדעת של המפקדים על בסיס חוסר הסכמה עם עמדותיו הפוליטיות של שר הביטחון, הוא מייצר אצלם נאמנות כפורה וסותרת בין המפקד ובין הרב. אסור שלחייל תהייה דילמה כזאת.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

כולם מדברים על תהליך, אף אחד לא מדבר על שלום

27/10/2009
 
היום לפני 15 שנה חתמו ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל והמלך חוסיין על הסכם שלום בין ישראל לירדן. שני מנהיגים בוגרים שהבינו מה הדבר הנכון לעשות עבור הציבור אותו הם מייצגים והמדינה בראשה הם עומדים.
ביום חמישי הקרוב יחול יום הזיכרון הממלכתי לציון 14 שנה להירצחו של יצחק רבין. המלך חוסיין הלך לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן בינואר 1999, כמעט לפני עשור.
לתהליך השלום, לעומת זאת, אין עדיין תאריך פטירה. הוא מורדם ומונשם במצב קריטי אך יציב.
 
באוקטובר 1994, הייתי תלמיד כיתה ט` בחטיבת הביניים. כשמהלכי ועידת מדריד מ-1991 עדיין לא גוועו, ושנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו, האווירה הכללית הייתה שהנה זה קורה, הנה הגיע הרגע שבו אנחנו סוף סוף עושים שלום, הנה הדור שילדיו לא יצטרכו להתגייס לצבא יותר.
בבית הספר שבו למדתי פתחו בפרויקט מיוחד, שהיה כמדומני בשיתוף עם מכון ון-ליר בירושלים, ובמסגרתו ניהלנו מעקב שבועי אחר התפתחויות השלום.
על אחד הקירות במסדרון מרכזי נתלו חמישה לוחות אשר ייצגו כל אחד זירת שלום אחרת: פלסטינים (בעקבות אוסלו), ירדן, סוריה, לבנון והחמישית הייתה נדמה לי מצרים. קבוצה קטנה של תלמידים נבחרה לפרויקט, ובכל שבוע קיבלנו שעות מיוחדות בהן סקרנו את העיתונים מאותו שבוע בחיפוש אחר ידיעות הנוגעות לתהליך השלום. את הידיעות הללו גזרנו והדבקנו על הלוח הרלוונטי. כך כל מי שעבר באותו מסדרון יכול היה לעקוב ולהתעדכן בשלום הממשמש ובא.
 
כמה נאיביות היתה בפרויקט הזה. כמה תקווה. ים של דיו ואוקיאנוסים של פיקסלים נשפכו עד היום בניסיונות לתאר את השפעת הירצחו של רבין על החברה הישראלית, הפוליטיקה והמשטר בישראל וכמובן... תהליך השלום. ואני, קטונתי. הייתי אז אך נער זב חוטם, ואבא שלי שבדיוק ראה טלוויזיה (הסרט קרוקודיל דנדי שודר בדיוק, והופסק לצורך הדיווח על יריות בכיכר מלכי ישראל) קרא כלא מאמין "ירו ברבין!". היה לי ברור שזהו אירוע בסדר גודל קולוסאלי, אבל המשמעויות הנרחבות שלו בלתי נתפסות עד היום.
 
מה קרה מאז? ממש לא הרבה. ישראל ואש"ף (שהתגלגל מאוחר יותר להיות הרשות הפלסטינית) ניהלו שיחות ומגעים בדרגים גבוהים ונמוכים לאורך חלק לא מבוטל מ-14 השנה האחרונות. חלק מהשיחות האלה הבשילו לכדי עוד הסכמי ביניים, שכובדו במקרה הטוב באופן חלקי בלבד, נציגים בכירים של מדינות אחרות וארגונים בינלאומיים שונים ניסו לתווך ולהציג שלל מתווים לתהליך השלום, ורוב האנרגיה הושקעה בזירה הפלסטינית כאשר השכנות מצפון לא רלוונטיות.
מאז הסכמי אוסלו שנחתמו בספטמבר 1993 על מדשאת הבית הלבן עברו 16 שנים. אנחנו עדיין בתהליך. עדיין מדברים על איך יתנהל התהליך. מי ידבר עם מי ובאיזה תנאים. והשלום? איזה שלום עומד על הפרק בדיוק? צד אחד בונה יישובים על שטחו של הצד השני, צד שני מסרב להכיר במדינתו של הצד הראשון, צד ראשון מסרב לאפשר לצד השני להחזיק צבא (כזה שכל מדינה מחזיקה לעצמה מאז שחר ההיסטוריה), צד שני מסוכסך ומפולג ואחד מפלגיו מחזיק בחייל חטוף של הצד הראשון שאפילו הצלב האדום הבינלאומי לא זכה לראות עדיין, צד ראשון לא מוכן בכלל לדבר עם אותו פלג של צד שני, וצד שני מחבל ביכולתו של צד ראשון לקיים פולחן דתי במקום הקדוש לו ביותר.
אין ניסיון לכבוד הדדי, אין הכרה בלגיטימציה של האחר להתקיים באותו שטח, אין התנהגות בוגרת.
אין פה שום שלום באופק. במקרה הטוב, מדברים על תהליך. תהליך דיי תקוע, שאין שום הסכמה על תוצאותיו האפשריות או תאריך יעד בר השגה לסיומו.
 
נכון להיום, לא צד ראשון ולא צד שני בשל להפנים את הויתורים הכואבים הנדרשים ולחיות בשלום. כולם פה התרגלו למצב קיומי של מלחמה. נוח לדבר על תהליך השלום כי זה נותן תחושה שעושים משהו. אם יש תהליך זה אומר שאנחנו פועלים בכיוון חיובי. אבל שום דבר לא באמת יקרה עד שיפסיקו לדבר על התהליך ויתחילו לדבר על השלום.
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל חיים חפר אלא אם צויין אחרת