00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"סרטן" נמצאו 8 פוסטים

פרוייקט שיקום

פורסם במקור ב7 באוגוסט 2008, 12:03   נשבעת לכם. רק הנחתי לרגע את הראש על הכר. נחה כהרגלי בימי אוגוסט הבילים אלו. ואז באבכת גלינגלון אחד התעוררתי. "שלום זו שחף בת ציפור?" שואל אותי הקול בעליצות תמוהה לשעה. "ממממ..." מהמהמת השחף שאני. "מחר את צריכה לבוא לשיקום בביטוח לאומי. רוצה בתשע או בשמונה או בשתים עשרה?". "מה????" אני שואלת אחוזת פלצות. (רק לפני שבוע הטריחו אותי בחום של חמישים מעלות בצל להגיע לבטוח הלאומי על מנת להציג את תעודת הזהות הבלויה שלי). הקול מעבר לקו חסר סבלנות: "גברת בת ציפור. את צריכה מחר לפגוש את ע. בענייני שיקום".   ובכן באישון לילה התעוררתי. (נו טוב אם לדייק בשעה שבע אפס אפס ).ונהג הבית הידוע גם בשמו ח. הסיע אותי להשתקם. השומר בכניסה חייכני וערני מידי לשעה זו. "תחייכי גיברת החיים יפים". הוא מרצה לי את משנתו הרוחנית. ואני מחייכת כי החיים יפים.   אני פוסעת במסדרונות הביטוח הלאומי. עד לשלט "שיקום וחקירות". בעטה אוחזת בי. עלי לרדת במדרגות פתלתלות. והחרדה מתגברת. האם בכלל הוזמנתי לחקירה במוסד. ואני רק סבורה שהכוונה היא לבטוח לאומי? אני משחזרת בראשי פשעים בהם הייתי מעורבת בעבר. ולמעט הפעם ההיא בה נקרעה לי שקית הפח על תכולתה.ומנוסתי המהירה מן המקום. לא עולה בדעתי פשע רב משמעות בו הייתי מעורבת. "נחיה ונראה". אני ממלמלת לעצמי. ואז מפחידה את עצמי. "אם נחיה אחרי החקירה".   הפקידה שולי דווקא מסבירת פנים. "האם ע. פנוי?" אני שואלת. "תתקתקי". היא משיבה לי. (שזה בטברנית אנא הרגישי נוח להקיש בדלת). אז תקתקתי. וע. הנחמד קיבל אותי בסבר פנים נאות. תוך כדי עלעול בספר עב הכרס המפרט כל בדיקה וטיפול שנערכו לכבודי.   "מממממ" ע. מהמהמם תוך כדי קריאה. "נכתב פה שאת יכולה לעבוד בעבודה קלה ומכיוון שאת מורה ומלומדת אנחנו לא מציעים לך שיקום". "ממממממ" עונה המלומדת שאני. "מה זה בכלל שיקום?". ע. מביט בי וכבר לא רואה בי את המושכלת שאני."אם היית בנאי למשל. לא היית יכולה להמשיך בעבודתך ואז היינו עוזרים לך להסב מקצוע". לפתע מיליון מנורות מבזיקות במוחי המושכל. "ומורה לא עובד מספיק קשה?" אני שואלת בתקווה. רוצה לספר לו על שעות העמידה הרבות. על העובדה שאני גם מורה, גם מלצרית, גם מנקה, גם פסיכולוג, גם מגשרת, גם שופטת. גם...
לדף הרשומה

חסרת האופי שאני.

פורסם במקור ב4 באוגוסט 2008, 20:23   אני יודעת. אני ממש יודעת. רובכם המכריע חושב עלי מחשבות חיוביות. אתם רואים בי את הבחורה הלוחמת בסרטנים החשוכים של כולנו. וכפועל יוצא אתם חושבים שאני אמיצה, חזקה, נחושה ויודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה.   אז זהו שטעיתם. ובענק!!. נפרדתי פה בדמעות תנין מן הסרטן. מן הטיפולים. מן הרופאים. ומכל הטיפוסים הצבעוניים שליוו אותי. שנה תמימה אני מחכה לרגע המאושר הזה. מתכננת מסיבות ופירוטכניקה מדהימה. והסוף??? הסוף הוא שאני פשוט עייפה כרכיכה. מתקשה לחזור לשגרה העליצה. ולטרוף את החיים כפי שתכננתי.   "בואי נרכב על אופניים". מציע ח. (כן הח. והטנדר). ואני מושכת בכתפי. מתלוננת כזקנה נרגנת על המכאובים ברגלי. "בואי נחגוג". מציעות חברותי הטובות. המאושרות. ואני שוב בפוזה הנכלולית שאמצתי לעצמי, "אין לי כח". ואם מישהו משתהה מספיק זמן לידי אני ממשיכה ומתארת לו את העייפות הנוראית בה אני לוקה. שכן, לא תאמינו הפכתי לפצצת שינה מתקתקת. תנו לי מיטה. תנו לי וילונות מוסטים, הפעילו את המזגן בחדרי. ומיד תראו איך אני הופכת למומיה נטולת חיים שרק ניתוח הפרדה חד וכואב יפריד אותה מן הכר שלמראשותיה.   הבטחתי לקטנה "קייטנת אמא". יהיה לנו כיף. שכנעתי את עצמי ואותה. אתמול הקייטנה נסעה ל"גליתא" בקיבוץ דגניה ב`. שם עברנו סדנאת שוקולד מרתקת. ראינו איך באפריקה עובדים השחורים מאד קשה למען הלבנים. פול שחום העור האלוף בברור הפולים.קיבל ממעסיקיו הלבנים פרס - טרנזיסטור. אפילו הקטנה התקוממה על הפרס. אחר כך הופרדנו. כפי שהופרדנו רק בלידתה היא הצטרפה לסדנא. ואני נשלחתי ללגום קפה  ליד. הסדנא אומנם נמשכה כשעה. אך אנחנו שבנו בסיומה עייפות (לפחות אחת מאיתנו)ומרוצות. היום קייטנת אמא. הייתה חסרת השראה. ולכן, חסכנו לעצמנו את טרוף הבורסה הסוחרת בציוד לימודי כשבוע לפני תחילת שנת הלימודים. הקייטנה הפקידה 200 זוזים. ובעבורם רכשנו את כל המחברות,הקלסרים,הטושים והמחקים החיוניים לעתידה של הקטנה.   בעודי מבטיחה לעצמי הרים וגבעות בנוגע לשנת השבתון הבאה עלי לטובה. שמתי לב ששום מהלך משמעותי לא נעשה בדרך להחלטה.האם לדעתכם קרן ההשתלמות שלי שנאספה במשך כמעט עשור. תסכים לממן לי בהיה ממושכת בכינרת המתייבשת דרך מרפסת ביתי האהובה. (תמיד אוכל לתת כותרת
לדף הרשומה

קרן אור בחיי. (ובמילים פשוטות ההקרנות מתחילות)

פורסם במקור ב16 ביוני 2008, 16:27   יום חג הוא היום. היום הוא היום הראשון בשארית ההקרנות הבאות עלי לטובה. כבר שכחתי בחודשיים האחרונים את הסיבה שבגינה אני יושבת לי בביתי הקט ומלהגת במחשב ללא הפוגה. אפילו שערי צימח לו והפכתי כבר למן שילוב לא מוצלח של רוד סטיוארט ועוד רוד סטיוארט. אך מי שלא איבד את שיער ראשו מעולם. לא חווה את צמיחת השיער בחזרה. מה שאומר שאני ממש מתקמצנת לספר אותו בתספורת הולמת את גילי ומעמדי. ואני מאפשרת לו לצמוח פרא בגוון הבלונדיני החדש שלו.   וכך הבוקר לבשתי בשמחה את מיטב מחלצותי.מלאתי את ארנקי במרשרשים (על כל קניה שלא תבוא...). פרעתי את שיערי הפרוע ממילא. התיישבתי במכונית השרד וחיכיתי לח. שיוביל אותי להקרנה כמו שמובילים כלה ביום כלולותיה.   אלא, שהזמן כנראה תעתע בי. או שמוחי הפך קהה. שכן, אין לי מושג מהי העליצות הזו שנוחתת עלי בלי קשר למצב. או שמא איבדתי את שיקול הדעת והיכולת להבחין בין טוב לרע???   בהגיעי לבית החולים רמב"ם אני מתקבלת בכבוד מלכים הראוי. (נו, טוב לא ממש כבוד ולא ממש מלכים. בסך הכל אפשרות לחניה במתחם בית החולים). במחלקה האונקולוגית אני מורידה את ממוצע הגילאים. וסוף סוף אני נראית חיונית משום מה. (הכל יחסי בעולמנו, יחסית לחולים הלבנים עם השקיות מתחת לעיניים והשיער הדליל אני נראית כמו פרסומת לבריאות מהלכת).   השמועות אומרות שההקרנות אינן כואבות. אך הן שכחו להגיד שמי שקפץ ממיטתו בזמן הסימולציה הקודמת. נדון לסימולציה נוספת ולקעקוע נוסף. (בסוף עוד יהיה לי קעקוע שלם ומעניין אם אמשיך להתנהג לא יפה).  ולכן, הוכנסתי לאחר כבוד למיטת העינויים. בה נבדקת סבלנות החולה לשכב ללא תזוזה במשך קרוב לשעה. בשלב כלשהו - (כנראה כמו אצל המודטים) כבר לא מרגישים את כאב הגוף. ובכלל לא מרגישים שיש גוף. התחושה היא של ריחוף... ושוב נמדדתי לאורכי ולרוחבי. ולסיום קיבלתי את הקעקוע הנכסף. סמל המועדון היוקרתי אליו אני שייכת.   מכאן אני עוברת לחדר ההקרנות. מקבלת מפתח קטן וחלוק סגול (הצבע החביב עלי). הטכנאים חביבים  ומאירי פנים. וגם המוסיקה לא רעה. אני נשכבת באצילות על מיטת ברזל מעלי נעים כל מיני מכשירים,אורות הנראים כמו קוים אדומים עוברים מעל גופי. ותוך רבע שעה אני קורנת כולי מאור חדש.   בלכתי
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

עקרת בית נואשת. או הסרטן ועוזרת הבית...

פורסם במקור ב10 באפריל 2008, 07:35   בואו ונגיד את זה כך. בחייה של אישה עובדת. עזרה בבית אינה מותרות אלה צו השעה.ומכיוון שעד "שנת הסרטן" ,עבדתי. עוזרת הבית הגיעה לביתי הקט אחת לשבוע. ניקתה וסדרה וחזרה שוב כעבור שבוע לנקות ולסדר. כל הנקיונות והסדרים היו באחריותה. והסידור הנ"ל היה נח לכל הצדדים הנוגעים בדבר.   עם הגיעו של הסרטן לגופי, הפסקתי לעבוד והפועל היוצא הוא שעות שהייה רבות בבית.  עוזרת הבית (להלן ע"ה) המשיכה להגיע אחת לשבוע. לנקות ולסדר כהרגלה בקודש. ואני נהניתי משרותיה ושלמתי לה בסוף היום כהרגלי בקודש.   נדמה לי שחלק מהתחושה של שליטה בחיי המטולטלים. הייתה שמירה על נקיון הבית. וריח תבשיל לארוחת צהריים. שני אלו נתנו לי תחושת יציבות ו"עסקים כרגיל". מצאתי את עצמי מבשלת ללא הכרה. ואף אופה בשאר ההכרה שעוד נותרה לי. (ואל תקלו ראש בעניין כי אני בחיי הרגילים לא מהאופות. וקצת מהמבשלות כי חייבים..)  ותחביב נוסף שפתחתי לעצמי הוא לראות פינות אפלות שע"ה לא הצליחה לראות.   וכך בעודי עסוקה בתהליך ה"שליטה בחיי". לא ממש התייחסתי ברצינות להודעתה הדרמטית של ע"ה על הריונה הצובר תאוצה. להפך ממש לא התייחסתי. וממש לא הפנמתי. מה זה קשור אלי? ניחמתי את עצמי בעודי מגלה קור עכביש חדש. ובעליצות רבה הייתי דורשת בשלומה בכל פעם שנפגשנו. מחמיאה לה על בטנה העגלגלה והיפה. ושמחה מאד בביתי המצוחצח והממורק.   בוקר אחד בהגיעה לביתי כולה זורחת ומאושרת. בישרה לי ע"ה שבטנה התפוחה עד מאד כבר לא מאפשרת לה להמשיך לנקות. והיא יוצאת לחופשת לידה.   בהיתי בה בחוסר אמון. ואז התחברו להם כל החוטים הפרומים במח. הבנתי את הקשר בין ההריון לנקיון. "ומה יהיה איתי???" מצאתי את עצמי מיבבת כתינוק שעוד מעט יוולד.ע"ה הביטה בי ברחמים. אך הרבה לא יכלה לעשות. הטבע קרא לה...וליעוד אחר בכלל.   וכך הגיעה אל ביתי ע"ה החדשה. נמרצת וחיננית. אך העיסוק בנקיונות אינו העיסוק העיקרי בחייה. יש לה חיים עשירים בלעדי. עם את ע"ה ההריונית יכולתי להזעיק בכל עת שתתן יד. ע"ה הנוכחית יכולה להגיע פעם בשבוע ולעיתים רק פעם בשבועיים.   וגם פה החל תהליך התפכחות כואב. מכיוון שהכימיכלים המוחדרים לגופי כנראה יוצרים איזשהו אפקט מצטבר. אני מוצאת את עצמי חלושה מידי לראות ולגלות
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אלי האנה מאחוריך

פורסם במקור ב5 באפריל 2008, 09:12   לכאורה, כדורים קטנים לבנים ותמימים. אומנם יש לבלוע חמישה מהם. אבל עדיין נראים כל כך מלאכיים. והקופסא הקטנטנה והעגולה בה הם דרים, עטופה בשמיכת צמר גפן רכה.   שלום לכם סטרואידים שלי!!!!!   יש כאלו שהם כנראה עוזרים להם להתפתח בצורה מעוררת השתאות (ע"ע אלי האנה). ויש כאלו שהם משפיעים על חייהם באופן... איך נקרא לזה? קצת מוזר?   בהתחלה, לא מרגישים משהו מיוחד. ואז... כמו הג`יני של אלדין. זה קורה.התקפי רעב חסרי רסן. הכל הולך בורקס עם שוקולד ומלפפון . מ-ע-ד-ן. חבר מביא חבר. כריך מביא ממתק שמביא פרי שמביא...פעם מדדתי בזמנים וגיליתי שאני נוהגת לאכול כל 20 דקות. כאילו אין אתמול ואין מחר. ואז מתחילים לראות תוצאות. אלי האנה רק בלי השרירים. פתאום מתחילים להפוך לסופגניות. שוקיים? סופגניה. בטן? סופגניה לחיים? שתי סופגניות. בוקר בהיר אחד קמים , בכוונה טהורה רק לצחצח שיניים. ופתאום... הצ-הצילו מי זה החייזר שמביט אלי מן המראה? לא מכירה!!!!!! חריצים קטנים ומכווצים מסמנים את המקום בו אמורות להיות העיניים. אם משפילים קלות מבט נפגשים בלחיים. מישהו חטף אותי. ושם במקומי אישה אחרת, אישה???!!! פילה המהדסת באופן מוזר.   פתאום אני מבינה כמה קשה להם לשמנים. קשה לגרוב גרביים. קשה לנשום. וקשה למצא בגדים. מלתחת "בגדי הסרטן" שלי מורכבת ממכנסיים עם גומי. קרי טרנינגים. חולצות ענק וקרוקס.   ואם אתם חושבים שבזה זה נגמר. אתם כמובן טועים. הסטרואידים (אלי האנה וכו`). גורמים גם לאדם מינורי ושליו בחייו הנורמלים (אני!!!) להפוך למין אנרג`יזר להמונים. ומה זה אומר? שאם רציתי אי פעם להבין מה קורה לאנשים "היפרים". או להפוך לאישה נמרצת יותר. אז עכשיו אני לא!!! בימי הסטרואידים אני אחוזת תזזית. מנקה מבשלת (כן, כן, זו אני) אופה. ואז לאט לאט הסוללה מתרוקנת. אין זה משנה אם אחזתי באותו רגע בסחבת רצפה. אם איבקתי מעל הארונות. באותו אקורד סיום אנרגיה. מתחילה עייפות שגם היא בלתי רגילה. אולי המילה לאות יותר מדוייקת. הכל הופך להיות איטי. (זוכרים את ההילוך האיטי של סטיב אוסטין המיתולוגי. אז ככה בדיוק). כאילו התנועות הן בסלאו מושה(ן) שעה ארוכה אני מכינה לי כריך. ולא משום ההתכווננות.   אז אם איזה ספורטאי, או סתם אדם מן השורה. מעוניין
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל shahf11 אלא אם צויין אחרת