00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"סוף" נמצאו 4 פוסטים

קבלי ביטול גברת צימר

פורסם במקור ב8 באוגוסט 2008, 09:32   זוג נפגש. פנסי תשוקה ואהבה נדלקים בלהט. הוא כבר רוצה שהיא תעשה לו ילד. היא כבר מדמיינת את המריבות הרומנטיות שלהם לעת ערב. והכל מושלם. כה מושלם עד שמישהו מהם מציע בקול חולמני: "בא ניסע לצימר בצפון" והשני/ה עונה לו/ה בקול מתפנק: "בקתה,אח,אהבה מקיר לקיר...אחחח...נלך על זה".   ועכשיו המוטיבציה בשיאה. זוג נפגש בשיא אהבתו מחפש ברשת את צימר החלומות. שיהיה בו ג`אקוזי פלאס טלויזיה פלאס פרטיות פלאס ארוחת בוקר חלומית.   זוג נרגש מתקשר יחדיו לגברת צימר. "אנחנו מגיעים" הם מבשרים בקול שמח ועליז (עליז מידי כדרכם של אוהבים). "אני רוצה להפתיע את חברה שלי". ממתיק חלק א` סוד עם גברת צימר בלי שחלק ב` תדע. "אני רוצה משהו מיוחד לחבר שלי" חולמת חלק ב` בלי שחלק א` ידע. והשמחה רבה.   אלא שכמו שאמא שלי הייתה אומרת : "אל תהיי שמחה כל כך. בסוף זה יגמר בבכי". זה אכן נגמר. ואם צד א` וב` היו שומעים בקולה של אמא שלי הם גם לא היו מופתעים. אבל כהרגלם הם לא שמעו. ועכשיו הם בבעיה.   "גברת צימר" מתקשר אלי הגבר העליז שהיה לא מכבר. "סבתא האהובה של חלק ב` נפטרה אתמול. לצערי לא נוכל להגיע...". גברת צימר הידועה בליבה הרך כעיסת נייר. מציעה לחלק א` לדחות את החופשה שכה חיכו לה. "מממממ..." מתפתל חלק א`, מגמגם, מכחכח,קולו צרוד, וחלוש. "בעצם...אני וחלק ב` נפרדנו" - יצא החתול מהשקית. ואז בלחש כמעט הוא מתוודה "אני כבר לא רוצה שהיא תעשה לי ילד האגואיסטית. והיא גם נוחרת".   עכשיו אתם בטח חושבים שהמקרה הזה הוא נדיר ולא בר-קיימא בדרך כלל. אלא מה? לאחר שנרמס כבודן של כל הסבתות בעולם. לאחר שהרגו אותן על לא עוול בכפן שוב ושוב. למדה הגברת צימר לתת בהם סימנים.   ומי מועד להפטר מסבתא מיותרת במקרה חרום?   1 ) זוג שמתקשר יחדיו להזמין. כל אחד בטלפון אחר. 2 ) זוג שאומר יותר "קושקוש" או "מושמוש" מכל תוכן אחר       בשיחה. 3 ) זוג שנורא אבל נורא רוצה להפתיע את חמודי מודי      "כי רק הכרנו" (ואני רוצה להיות תופעה בלתי נשכחת בחייה...) 4 )   זוג שאין לו אלוהים ומימלא גם לא סבתא...     כזה היה גם הזוג "חמודי" ו"חמודה". מתוקים, חמודים,אוהבים ומלאי
לדף הרשומה

חסרת האופי שאני.

פורסם במקור ב4 באוגוסט 2008, 20:23   אני יודעת. אני ממש יודעת. רובכם המכריע חושב עלי מחשבות חיוביות. אתם רואים בי את הבחורה הלוחמת בסרטנים החשוכים של כולנו. וכפועל יוצא אתם חושבים שאני אמיצה, חזקה, נחושה ויודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה.   אז זהו שטעיתם. ובענק!!. נפרדתי פה בדמעות תנין מן הסרטן. מן הטיפולים. מן הרופאים. ומכל הטיפוסים הצבעוניים שליוו אותי. שנה תמימה אני מחכה לרגע המאושר הזה. מתכננת מסיבות ופירוטכניקה מדהימה. והסוף??? הסוף הוא שאני פשוט עייפה כרכיכה. מתקשה לחזור לשגרה העליצה. ולטרוף את החיים כפי שתכננתי.   "בואי נרכב על אופניים". מציע ח. (כן הח. והטנדר). ואני מושכת בכתפי. מתלוננת כזקנה נרגנת על המכאובים ברגלי. "בואי נחגוג". מציעות חברותי הטובות. המאושרות. ואני שוב בפוזה הנכלולית שאמצתי לעצמי, "אין לי כח". ואם מישהו משתהה מספיק זמן לידי אני ממשיכה ומתארת לו את העייפות הנוראית בה אני לוקה. שכן, לא תאמינו הפכתי לפצצת שינה מתקתקת. תנו לי מיטה. תנו לי וילונות מוסטים, הפעילו את המזגן בחדרי. ומיד תראו איך אני הופכת למומיה נטולת חיים שרק ניתוח הפרדה חד וכואב יפריד אותה מן הכר שלמראשותיה.   הבטחתי לקטנה "קייטנת אמא". יהיה לנו כיף. שכנעתי את עצמי ואותה. אתמול הקייטנה נסעה ל"גליתא" בקיבוץ דגניה ב`. שם עברנו סדנאת שוקולד מרתקת. ראינו איך באפריקה עובדים השחורים מאד קשה למען הלבנים. פול שחום העור האלוף בברור הפולים.קיבל ממעסיקיו הלבנים פרס - טרנזיסטור. אפילו הקטנה התקוממה על הפרס. אחר כך הופרדנו. כפי שהופרדנו רק בלידתה היא הצטרפה לסדנא. ואני נשלחתי ללגום קפה  ליד. הסדנא אומנם נמשכה כשעה. אך אנחנו שבנו בסיומה עייפות (לפחות אחת מאיתנו)ומרוצות. היום קייטנת אמא. הייתה חסרת השראה. ולכן, חסכנו לעצמנו את טרוף הבורסה הסוחרת בציוד לימודי כשבוע לפני תחילת שנת הלימודים. הקייטנה הפקידה 200 זוזים. ובעבורם רכשנו את כל המחברות,הקלסרים,הטושים והמחקים החיוניים לעתידה של הקטנה.   בעודי מבטיחה לעצמי הרים וגבעות בנוגע לשנת השבתון הבאה עלי לטובה. שמתי לב ששום מהלך משמעותי לא נעשה בדרך להחלטה.האם לדעתכם קרן ההשתלמות שלי שנאספה במשך כמעט עשור. תסכים לממן לי בהיה ממושכת בכינרת המתייבשת דרך מרפסת ביתי האהובה. (תמיד אוכל לתת כותרת
לדף הרשומה

מי הגאון שחשב על זה???

פורסם במקור ב24 ביולי 2008, 18:37   אתם יודעים שיש לי קילומטרז` של שעות בבית החולים רמב"ם. מה שמאפשר לי להתעסק בזוטות ארגון המקום. מה אני רוצה להגיד לכם? שפעם היה גאון. מה גאון? גאון על.שתכנן בקפידה את המחלקה האונקולוגית. רק מה? לא הצליח לו מי יודע כמה.   למשל הגאון תכנן פינת המתנה. אלמנטרי ווטסון,אלמנטרי!!! ומאיזה סיבה עלומה הפינה בנויה משלשות. (שריד מתקופת הצבא?) כל שלושה כסאות מחוברים יחד. מה שגורם לשלושה אנשים אנונימיים בלי קשר אינטימי. לשבת צמודים זה לזה. להתחכך אחד בשני. ולהריח זה את גופו של זו.(במקרה הטוב). מה איכפת לך היה למשל לשים באותו ארגון מופלא כורסאות בודדות. שמאפשרות מרחב מחייה מינימלי?   טלויזיה בחדר המתנה. היא גורם מסיח. רק מה? היא קטנה, מה קטנה? פיצפונת. פיצפיצפונת. ותלויה על זרוע. כך שרק השילוש העליון יכול להנות ממנה. הבעיה שאין כל כך ממה. שעות שאפשר לראות את משה דץ מדבר עם סיגל שחמון. ואין לדעת על מה. (כי ששש....יש פה אנשים חולים שומרים על שקט). ואם כבר יוצא לי לראות משהו בפיצפונת. עד שאני נכנסת לעניינים. מכריזים את שמי בקולי קולות.ואני מאבדת קשר.   שרותים - לפחות מי שמגיע מרחוק נדרש פעם אחת לשרותים. יש שרותים רגילים ושרותים לנכים. (שניים). בתוך השרותים יש כיור. (גם מחוץ לשרותים יש כיור). הבעיה שאין נייר לנגב ידיים.כך שנשים היוצאות מהשרותים משאירות שלוליות מיים מנסיון נואל לנקות את הידיים. אתמול המנקה נזפה באישה אחת: "למה את משפריצה מים?" כאילו הייתה לה אופציה אחרת.   עכשיו תקשיבו למשהו נוסף. למה בשרותים ציבוריים צריך לגעת  במדיח האסלה או בידיות בידיים. אפילו אני חוטפת פרנויה ובטוחה שהחיידק הטורף עכשיו חודר לי מתחת לעור.למה לא מנגנון המופעל ע"י דריכה על דוושה ברגל. הרבה יותר ידידותי לסביבה ולאדם.   טוב, אז אם אתם בעניין ספירת הטיפולים יחד איתי. נותרו לי עוד ארבעה. זוכרים? יום ראשון לא נחשב. כי הוא כבר ממש פה. ולכן שלושה. רביעי לא נחשב גם כי הוא אחרון. לכן נותרו שניים. בשלישי תבוא איתי הזהובה ונעשה כיף. אז נשאר כבר אחד. הבנתם איך מחשבים?
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אז למה אמא למה זולגות הדמעות מעצמן????

פורסם במקור ב16 באפריל 2008, 03:16   תכננתי זמן רב את הרגע הזה.ספרתי לאחור יחד עם כולם. את הרגע עד לסיום הטיפולים הכימותרפיים. בכל יום שעטתי עם המון תנופה ,קדימה!.עם המון עוצמה. ועכשיו אני מרגישה כמו בלון, מרוקן מאוויר.   יומיים קודם, הכנתי בחדווה מתנות לכל המלאכים שלי בדרך. התרגשתי מאד.הסובבים איתי התרגשו יחד איתי.סוף תקופה מאתגרת ולא פשוטה.   ערב קודם כתבתי רשומה בה הסתכלתי יחד איתכם על התקופה שחלפה. ופתאום הרגשתי אותם. את הרחמים המכוערים.!!! את הרחמים על ההשפלה שבסרטן: הטיפולים, הקרחת שמסמנת אותך בעיני כולם בתור"החולה במחלה ההיא..." .הכאבים. החברים והמשפחה האהובים שלי שהתגייסו כל אחד בדרכו לשמור עלי בתקופה הזו. אהובי היקר שספג וספג. ובלבד שיהיה לי טוב. שאקום כל בוקר שמחהלתוך שגרת יום.שקיבל כל גחמה שלי באהבה ובחמלה.   קמתי בבוקר צורבת מכאב .כאב מסוג אחר. כאב הלב.   במחשבה שלי ושל הסובבים אותי. יום זה הוא יום של שמחה, של ציון דרך משמעותי. חזרה לחיים נורמליים.  לא עוד שמירה מאנשים מנוזלים,לא עוד "אסור" ו"אסור". פתאום יש גם הרבה "מותר". חזרה לחיים...   אז למה אני כל כך עצובה???? למה כל כך זולגת???   אני חושבת על הורי. שראו אותי נלחמת ונלחמו יחד איתי. כואבים בתוכם אך לא מאפשרים לעצמם ליפול ליידי. כדי לא לשבור אותי. חייתי בבועה יחד עם אנשים במצבי. אנשים שרובם היו במצב קשה משלי. ובכל יום ברכתי על כך שסופי לא קרוב. ולפתע מתגנבות המחשבות הרשעות: "ואולי מצבי כן קשה? אולי תא אחד תא קטנטן חדר לו לאיבר אחר???" ושוב אצטרך לעבור את המסכת הזו?   ח. רכש אופניים לכל המשפחה. "נדווש ביחד" אמר בחולמנות. ואיך אאכזב אותו ואת הילדים?  "לא בא לי לדווש!!!"  תכננתי לצאת עם הילדים למסעדה טובה ולחגוג. אבל איך בלון נטול כוחות יכול לחגוג????   רונית האהובה, הפתיעה אותי עם בלוני הליום במחלקה. מעולם לא שמחתי כל כך לראותה. "אז תבכי!!!" היא אמרה לי "ובכתה בעצמה". היא בוכה בשבילי לאורך כל השנה. כמובן שלא לידי. אבל אני יודעת.   דליה העובדת הסוציאלית מרגיעה אותי: "זה מאוד טבעי. עד עכשיו שקעת בעשיה. ופתאום את כבר לא תחת מטריית  הטיפולים. השגרה השתנתה. " גם היא נותנת לגיטימציה לעצבות שתוקפת אותי.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל shahf11 אלא אם צויין אחרת