00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פסטיבל....

פורסם במקור ב16/10/2008
 
היום נסעתי למרכז הארץ. (מה שאומר שעות רבות של שהייה במכונית.) תוך כדי שמעתי על כל מיני פסטיבלים הזויים שיתקיימו בחג המאושפזים בכל מיני מקומות בארץ.
ותוך כדי חשבתי לעצמי כמה קל יהיה ליזום פסטיבל כלשהו. לנצל את המשאבים המועטים שבידיי. ותוך כדי מניפולציות שונות להפוך את המינוס (גם בבנק) לפלוס אדיר. ומכיוון שאתם חברי. ואני נוהגת לחלוק עם חברים אשתף אתכם בכמה רעיונות ממש קלילים שתוכלו לישם גם אתם ליד ביתכם. במינימום הוצאות.
 
הפסטיבל הראשון שייך לקטיף מעצים. עליכם לסרוק קודם כל את סביבתכם הקרובה ולאתר עצי פרי שיוכלו לעמוד לשרותכם. יש להודות בעובדה שאת הרעיון הגאוני הזה לא אני הגיתי. קדמו לו לפני. ובכן, למשל בגינת ביתכם 5 עצי זית מלאי פרי לעייפה. הכריזו על מסיק זיתים. שהוא חוויה משכרת לכל המשפחה. ובסופה יקבל כל משתתף צנצנת זיתונים אותה יוכל לשמור עד העובש הראשון.
העשיה - הורים על טפם יגיעו יחבטו בענפים קלות. לא יקרה כלום. האבות יתחילו לטפס על העץ ואיכשהו הדבר יתחיל להפוך לתחרות בין הגברים מי הוריד יותר זיתים.
היתרונות - את הזיתים שנקטפו בעבורכם (ואף שילמו לכם על קטיפתם/מסיקתם) תוכלו לשלוח לבית בד קטן שיפיק בעבורכם שמן זית זך טהור. לכל משפחה תוכלו לתת צנצנת ריבה משומשת ובה חמישה זיתים מכוסים מים+מדבקה הזיתים של מושיקו מסיק 2008 .וזהו. לא צריך לעשות כלום יותר. ניתן לעשות זאת גם עם פירות אטרקטיביים במיוחד כמו... תפוח ?! כמו....תפוז?! .
 
הפסטיבל השני הוא פסטיבל רוחני - גם קלי קלות. עליכם לקדם את פני האורחים בשלט בד ססגוני עליו יכתב שם הפסטיבל. רצוי שיהיה זה שם מעורר השראה כמו "שאנטי" או "התהוות". בחורשה נידחת פזרו מספר נרגילות. אוהל של קוראת בקלפים. (ממש קליל קונים חבילת קלפים ומשרבטים ציורים חסרי משמעות...) מעסה במצח עם גולות בוערות. (חייבים משהו עדכני וחדיש). מוסיקת רקע נושבנית. מדורה ובה מרווה בוערת. ומספר משכיני שלום שלא כיבסו את שערם בשמפו מאז הפסטיבל הרוחני האחרון. וזהו.
קלי קלות. ושוב עליכם רק לגרוף את הכסף מן הבאים ולחייך ולומר להם שהיקום אוהב אותם.
 
פסטיבל השלישי הוא פסטיבל אומנים. בו תוכלו לשתף גם אחרים. כל כל אחד מן החברים לפתוח דוכן של יצירות. אפשר ליצור דברים באומנות שימושית. שיתרונה הגדול הוא שאפשר להפיק יצירות רבות תוך זמן קצר. אפשר ליצור דברים ממוחזרים. זה טרנד ענק עכשיו. אפשר לקנות כל מיני כדים ולתת לילד הכי יצירתי. (טוב נו הכי פרוע). לצבוע אותם כיד הדמיון הטובה עליו. אני חזיתי לא מזמן בפסלי תרנגולות שכאלו. תאמינו לי הקוריצות נראו ממש אבל ממש קוריצות אמיתיות. יודאיקה תמיד הולך. וגם אפשר ללכת לאחד השווקים ולקנות תכשיטים במשקל. ולמכור אותם כתכשיטיה של דלילה מעצבת החרוזים. אתם לא תאמינו... אנשים יהיו כה להוטים לקנות שהם לא ישימו לב שהם זורקים את כספם על שטויות שלא יהיה להם שימוש לעולם. ולא רק זה תשמעו גם קריאות התפעלות. כן. בהבטחה. גם אני קניתי בכמה פסטיבלים שטויות שהשד יודע היכן הייתה בינתי באותם רגעי שיג ושיח עם המוכרת האומנותית....
 
אני יכולה להציע עוד רעיונות מבטיחים כמו, פסטיבל קלחי התירס. במידה ויש לך שדה שעליך להפטר מן הקלחים. פסטיבל הכותנה. במידה והקטפות לא עובדות. אין כמו ידיים קטנות ועמלניות לעזרה. פסטיבל הריבות בו תוכלו להפטר משלל הצינצנות שסבתא ברוריה מתקיפה אתכם מידי שבוע עם ריבות הזויות מקליפות שום ונבטי ברוקולי. אבל נראה לי שהבנתם והפנמתם. מה שכן... לא נשאר לכם יותר מידי זמן להתארגן. אז מהרו נא. ובבקשה. אל תזמינו אותי.
לדף הרשומה

אני רואה לך בשיניים.

פורסם במקור ב15/10/2008
 
פעם (טוב עד לפני חודש) הייתי מקפידה להביט בעינייו של העומד מולי. לפי עיניו גיבשתי לי דעה מוצקה על טוב ליבו או לחילופין רשעותו. על נדיבותו או קמצנותו. על היותו מלא שמחת חיים או עצוב ודכאוני. על הכל.
אך לפני חודש עת פגשתי ברופא השיניים שלי. אשר הורה לי למשכן את חיי,את חשבון הבנק שלי ולמכור את ילדי לעבדות נצחית. הבנתי שאם אתה רוצה בשיניים יפות וחייכניות ואף צחות  כפתיתי שלג. עלייך להיות מעט עשיר או בעל מזומנים רבים בכיסך. ואם אינך כזה נגזרת עליך משמים ומרופא השיניים אופציה א` אותה ציינתי בתוגה.
 
ומאז אני מביטה על העולם סביבי דרך שיניו. אדם פונה אלי ברחוב ואני מיד מאבחנת אבן שן סוררת בפיו. ורושמת לעצמי  בפנקסי הסמוי: "לא שם על שיניו. מעורר חשד". אני מגיעה לבית מפואר בעל שלושה מפלסים, פלזמות וריהוט עור. אינני מתרשמת כלל. אני מחכה לחיוכה של בעלת הבית. "עששת חמורה תקפה אותה ואת שיניה הקדמיות" אני מציינת לעצמי בסיפוק מרושע. ובכן לא הכל לבן בחייה
אני גומרת עליה את ההלל עם עצמי.
אני עוברת ברחוב עם מעותי וברצוני לתרום לקבצן עם בלויי הסחבות היושב בקרן זוית. הוא מודה לי בחיוך החושף שיניים לבנות וצחות  להפליא. אין זאת כי בעל הון רב לפני אני חושפת מיד את התרמית. "החזר לי תיכף ומיד את השקל" אני חושפת שיניים לעומתו. וחופנת בלי נקיפות מצפון ערימה של שקלים מקופסתו המזוהמת.
 
ומאז שנכנס בי דיבוק השיניים. אני חולמת עליהן בלילה.  מבקשת מילדי לחשוף מולי ניבים פעמיים ביום על מנת לבדוק אם חלילה השתבש משהו בשיניהם המושלמות. אני מאזינה לקצב ומשך צחצוח השיניים. ומחמיאה להם על המאמץ. "מה בסך הכל עשיתי?" אומר לי הגדול בתדהמה.
"מרקת שיניים!!!!" אני עונה לו בגאוות אם. "נו???" הוא שואל בתמיהה. ואז מושך בכתפיו. ואומר לח` בדאגה. "נדמה לי שהכימותרפיה משפיעה עכשיו על המוח של אמא..."
 
היום שוב קבעתי פגישה עם רופא השיניים. לבשתי את מיטב מחלצותי. סרקתי את שיערי הארוך (טוב הוא לא ממש ארוך. קצת הגזמתי). והגבהתי טוס תוך כדי שריקה עליזה.
"כואב???" אני שואלת את שאלת מיליון הדולר שלי.  "לי לא". עונה הרופא את תשובתו השגרתית. ונועץ בפי זריקה אימתנית. "אל תדאגי" אומר לי הרופא מושלם השיניים. (נו אמרתי לכם שאני מדברת רק עם שינייו של האדם העומד מולי). "אני אעבוד לאט...." "חס וחלילה!!!" אומרת לו מעוותת הפה שהפכתי להיות בעקבות החומר שהוזרק לי.
"עבוד מהר!!! החיים קצרים".  תוך כדי זמזום שיר מכסיקני שעיקרו "לללללללללללללללללללללללללללל-לי" אני מרגישה כאילו נגריה נפתחה בחלל פי. דברים זזים, משתייפים, נשטפים. והרופא בשלו "ללללללללללללל-לי". כעבור שעה ומחצה אני מתרוממת מכסא העינויים. מחייכת בחצי פרצופי שאינו רדום. ונגשת למזכירה.
 
המזכירה קובעת לי שלל תורים ארוכים וחולפי עונות. ואז מרימה אלי מבט תמהה : "מה????" היא שואלת למראה הדוק שכיסה את עיניי.  "את חייבת, סתימה ומהר בשן 61 " אני מאבחנת בחוסר נימוס משווע. ובורחת מן המקום כל עוד שיניי בפי....
 
לדף הרשומה

הלקוח תמיד צודק?

פורסם במקור ב13/10/2008
 
אחד מן הדברים שנראו לי כא"ב בניהול עסק. הוא שהלקוח תמיד צודק.
בעסקי חובקי העולם. (טוב נכשלתי בלשוני. לא ממש חובקי עולם).  אני נפגשת עם כל מיני אנשים. הבאים לרוב בזוגות.
לרוב נכנסים ויוצאים מרוצים ומאושרים. אבל, לא אכחש לפעמים גם לאנשים יש תלונות. חלקן מוצדקות וחלקן לא.
 
הגישה שלי היא להתייחס לכל תלונה כאל מוצדקת. ברור לי שלפעמים התלונה והמרמור אינם קשורים לאיכות וטיב השרות. והם יושבים על מקום אחר לגמרי. אבל עדיין למרות ששני הצדדים (במקרה הטוב) או צד אחד (שהוא אני במקרה הפחות טוב). יודעים שהתלונה נופלת על קטע אחר בכלל. קו ההתנהלות שלנו הוא לתת לאדם העומד מולי את ההרגשה שהוא יקבל את מה שביקש. (למרות שלפעמים אני מתקשה לקטוף כוכבים למשל..). פעם זה היה מעצבן אותי. ואפילו מעליב אותי כשמישהו סתם חיפש סיבה להתלונן.
אבל היום? זה אפילו לא מצליח לעצבן אותי ולו במעט. אני מתייחסת לדברים ממקום אחר. האדם העומד מולי במצוקה ואני יכולה לסייע לו בדרך זו או אחרת. היום למשל הייתה אורחת נסערת כי לדבריה לא הצליחה להתקלח עם מים חמים. למרות הסברי שיש באופן קבוע מים חמים כי המים עובדים על גז ולא על דוד. היא הייתה בשלה. הסטרית למדי.
גם הטכנאי שהיגיע לא הצליח להניח את דעתה. ובעלה המסכן. היה צריך לעמוד כל הזמן במבחני מים שהנחיתה עליו הנ"ל. הבנתי שהיא מסכנה. והוא עוד יותר מסכן כי תיכף תיטרף עליו דעתו. והצעתי להם להעביר אותם לבקתה השניה. או לסייע להם למצא בקתה נוספת אם ירצו. האישה בחלוק לבן בראש. הבעל שפוף אחריה ואני הלכנו לבדוק את המים ויכולתם לחמם ולקרר. האישה התרצתה ואמרה "פה המים הרבה יותר טובים". אז נכון שיכולתי להתווכח. ולהסביר ולהתעצבן עד מחרתיים. ולהראות לה....אבל אז גם אני הייתי סובלת. תוך שתי דקות גייסתי את החייל וניקינו את הבקתה השניה למענה. באיזה שהוא שלב היא אפילו חייכה.
 
אז נכון שיכולתי ויכולתי וגם יכולתי. אבל אני לא.
 
אתמול הייתי במשביר. "סליחה מישהו יכול לעזור לי" פנתה אישה לקהל המוכרות שהיו עסוקות בשיחה ערה. "אין אין על זה הנחה" פטרה אחת המוכרות את הקונה. "אני רוצה לשאול על משהו אחר". השיבה לה הקונה. המוכרת התקדמה לקראתה בחמיצות. והקונה הפוטנציאלית הלכה משם כעוסה. אז עכשיו - הקונה הפוטנציאלית לא קנתה. גם חברותיה שישמעו את הסיפור לא ישושו לקנות שם. וגם חברותיהן. כי המוכרת המקבלת שכר מן המקום הזה שמתפרנס מקוניו. לא מצאה לנכון לשרת את הלקוחה. ואף הפגינה זאת במיאוס.
 
עוד אחד... אם אני נכנסת לחנות. ולא קונה כלום. מכל מיני סיבות. והמוכרת מתעלמת ממני בשל כך ביציאתי. אני לא אקנה ממנה. נקודה. לעולם.
 
לפני שבוע נכנס איש לאיזה חנות בקניון בפתח תקווה. וכפי הנראה התלונן על נעל שקנה. "אתה הלכת איתה קצת". אמרה המוכרת. "אני לא" אמר הקונה. "אתה כן". ענתה לו המוכרת בקול רם יותר. זה היה השלב בו אני יצאתי מהחנות. בטח לא הייתי רוצה לקנות נעליים במקום שאם אצטרך לשוב אליו בעקבות בעיה ימצאו לנכון  להתעמת איתי בקולניות מול כל העם היושב בחנות.
 
נראה לי שאיכשהו אנחנו כנותני שרות עסוקים ב"להיות צודקים". בלא לתת לאף אחד לטפס עלינו. בלהראות ללקוחות שלנו מאיפה משתין הדג. אז הראינו להם. יופי!!!
ומה יצא לנו מזה לטווח הארוך??? כלום. בעיקרון. ממש כלום.
 
נותני שרות שמתעלמים מלקוחותיהם ומתיחסים אליהם כאל מטרד פוטנציאלי, גם חוטאים לעצמם לטווח הארוך. משום שנראה לי שאחד ההשגים הוא שלקוח מרוצה חוזר אליך ומשיב את חבריו איתו.
 
מעניין מה אתם חושבים על כך?
לדף הרשומה

אהבה בת 20

פורסם במקור ב12/10/2008
 
כשהייתי בת עשרים. אמרה לי אישה אחת: "אני בת ארבעים אבל זה לא משנה, העיקר זה איך שמרגישים".
"ממש" חשבתי לעצמי בזלזול וסדרתי את שמלת המיני הקטנה שלי בחדווה. "כמו שאני נראית נראית בת עשרים. וכמו שהיא נראית נראית בת ארבעים. נקודה."
 
מאז חלפו עשרים שנה. וגם לי לפעמים נדמה שהזמן עצר איפה שהוא. כאשר אני רואה את בת דמותי משתקפת אלי במבט "בוגר" מחלון הראווה. אני לא מזהה אותי כמעט.אני אמנם כבר שנים רבות לא נוהגת ללבוש מיני. אבל איפושהו נראה לי שלא תמיד אני מודעת לגילי. ולזה שאני גדולה.
 
היום למשל נסעתי עם הילדים לעיר המחוז. כשהאמצעי הלך לעצב את תסרוקת הנשר שלו. הקטנה ואני הלכנו לקנות חומרים ליצירת קישוטים לסוכה.
הקטנה הסבירה למוכרת בחנות באריכות ובסבלנות שהיא לא רוצה קישוטים מוכנים, כי ברצונה להכין קישוטים בעצמה.
היא גם עמדה וסקרה את היצע הניירות. החזירה הוציאה עד שמצאה את המתאימים לה ביותר. ואני הסתכלתי מהצד וחשבתי לעצמי שאולי חלה פה טעות. כי התינוקת שלי פתאום עוסקת בקניה מודעת. והיא בכלל עוד לא ממש יודעת לדבר בעצם.
כשיצאנו, אמרתי לה שהייתי מאד גאה בהתנהלותה הבטוחה. "אמא, כי גדלתי". היא מציינת באזני עובדה מהותית. ואני? מביטה בה בתמהון. אכן, היא גדלה. היא הולכת ומדברת בעצמה. ואני לא ממש שמתי לכך לב.
מולנו הולך בחור נאה,גבוה ובטוח בעצמו. אני מתרשמת ממנו בחצי מבט. וחולפת על פניו. "אמא, א-אמא. הלללו" אומר לי הבחור. ואז חודרת למוחי ההכרה שהענק הזה הוא התינוק שלי. זה שהיה שנים כרוך אחרי. והיביט אלי מלמטה.
כשערכנו קניות. הוא ארז ולקח,הרים וסידר. ואחר כך לקח את אחותו וקנה לשניהם פיצה ושתיה. ואני? שאלתי את עצמי איך הכל קרה כל כך מהר. ואיך בכלל לא ממש שמתי לב. כלומר, חגגנו ימי הולדת וכל זה.אבל לא ממש הייתי מודעת. ובדרך התקשר הגדול מהצבא ואמר שהוא יוצא ויגיע. ושוב לא ממש הבנתי איך פתאום בחג יש אצלי בבית ערב רב של ילדים שהפכו לבוגרים. ואני האמא האחראית להפיק את הסעודה.
 
וזה לא שאני חיה בהכחשה או הדחקה. ולא שאני נלחמת עם עלומי האבודים והולכת בשמלמלות קצרצרות ושתי קוקיות ומרגישה נפלא, כמו בת שש עשרה. ממש לא.
 
אבל אני לא ממש מבינה. וכשאני לפעמים פוגשת באקראי מישהו שלמד איתי בבית הספר. אני שואלת את עצמי בתמהון : "מאיפה אני מכירה את הדוד או הדודה שמולי? ואולי הם בכלל חברים של ההורים שלי?".
 
וחשבתי לעצמי שאולי אני צריכה לעבוד קצת על הקול שלי שלפעמים נשמע מהצד, או מהעבר השני קצת ילדותי. (בכל זאת קצת מגוחך ששואלים אישה בגילי אם אפשר לדבר עם אבא או אמא?)
 
ואחרי זה חשבתי שהכי חשוב לדעת לקבל את הגיל בכבוד.
ואפילו אם אני מרגישה בת עשרים. אני רוב הזמן לא יכולה להתנהג כמו בת עשרים כי אני לא.
וגם לא להתלבש כמו בת עשרים כי אני לא.
וגם לא לזלזל בבריאות שלי כמו בגיל עשרים כי פשוט לא.
ואני גם לא יכולה להכניס כל "זבל" לפה שלי. כי כבר יש לזה השלכות. ומי כמוני יודעת.
אני כל כך מקווה לדעת לקבל את הגיל הזה וזה שיבוא אחר כך באופן מכובד. לדעת לא להראות פטתית ומטופשת אפילו אם אני מרגישה נערה צעירה ונמרצת. (טוב, לומר נמרצת בהקשר שלי זה קצת מוגזם....)
ומצד שני לא לאבד את היכולת לשמוח,להנות ולאהוב כאילו אני עדיין בת עשרים....
 
לדף הרשומה

יש לכם 160 ש"ח לבזבוזים.

פורסם במקור ב11/10/2008
 
לאחרונה ח` עסוק בתחביב חדש. הוא כובש. לא חלילה שטחים. זיתים. בחודש האחרון אני שומעת מתוך שנתי את הדלת נטרקת. המהומי מנגינות מוזרות מתחת לחלוני. דממה. שוב דלת נטרקת. וכשאני מתעוררת לאיטי משנתי אני מגלה על השיש ארבעה בקבוקי קנקל פקוקים ומלאים בזיתים יפי תואר.
 
בהתחלה... פירגנתי לח`. ואף עודדתי אותו לעסוק במסיק שנראה לי עיסוק רומנטי להחריד. אך כשהחלה המרפסת שלנו להתמלא בבקבוקי זיתים לעייפה. התחלתי לרטון קלות. ובשלב בו התחלתי לפלס דרכי בין זיתי הבית. התחלתי אפילו לפתח טינה קשה כלפי הזיתונים שיספיקו לנו עד שהילדה תתחתן ונוכל למסרם כנדוניה לשייך שיחשוק מן הסתם בזיתים הללו.
 
וכך הבוקר (שבת) מתוך ביעוט שמעתי את ח` מתגנב מן הבית אל עבר עץ הזית המניב שלו. ח` אשר גם לא מודע לעובדה שאנשים ישנים בבית הזה. מפזר אינפורמציה חשובה לקהלו. "הבאתי 6 קנקלים מהמחזור. ואחרי הזיתים אני הולך לכבוש מלפפונים".
"הו אלוהים" אני חושבת תוך כדי חלום. מעתה נגזר עלינו לסעוד ליבנו בזיתים ומלפפונים כבושים לנצח. ונדמה לי שאליהו הנביא הופיע בחלומי והורה לי לעשות מעשה. (אבל אולי גם לא היה זה אליהו אלא מחשבותי שעפו במהירות בתוך ראשי).
 
"נוסעים לטיול" הערתי את הקטנה בחופזה. שתינו קמות לסלון ולמרבה הבעתה אנו פוגשות על השיש קנקלי זיתים+מיכל ענקי של מלפפוני יוקרה (אלו הקטנטנים הנמכרים לפי יחידה ולא במשקל) כבושים בשקט ובהשפלה.
"מה פתאום טיול?" אומר לי הח`. "אני מכין זיתים".
"טיול" אני אומרת. והקטנה (התמימה) בעקבותי "טיול".
"טוב" אומר ח`. אשר יש לי הרגשה שגם הוא מתחיל למאוס במפעל הביתי שהפך להיות.
"לאן נוסעים?" הוא שואל. "סע. הפתעה" אני אומרת לו. ומנסה לחשוב במהירות לאן לעזאזל אנחנו נוסעים.
באמצע הדרך אני מגלה שאין לנו מרשרשים, כרטיסי אשראי וכו` יחד עם כל המטבעות המתגלגלות במכונית יש לרשותנו 160 ש"ח בלבד.
"לחזור?" שואל ח` בתקווה. "מה פתאום???" אני עונה בחיוכית. "יש לנו בדיוק מה שאנחנו צריכים. ועכשיו תפנה ימינה".
אנחנו מגיעים לבית לחם הגלילית. מושבת טמפלרים. אשר ברחובה הראשי הבתים נראים עם נשמה יתרה. בכל בית יש איזה דוכן,איזה פעילות לילדי העיר. אבל אנחנו מכירים את הרפת. וגם המסיק מוכר לנו היטב מבית אבא. כך שאנחנו בעיקר נהנים מהארכיטקטורה של הטמפלרים.
משם אנו נוסעים ל"חוות התבלינים". לפני כמה חודשים ביקרתי שם עם חברה באמצע שבוע והיינו רק שתינו מוקסמות מן המערה של עליבאבא שנפערה למולינו. עם שפע של צבעים וריחות. בשבת מסתבר. כל ארבעים השודדים מגיעים למערה. עשרות אנשים מתגודדים סביב שקי התבלין וממלאים קופסאות פלסטיק כאילו כל חייהם תלויים בכך. "אופסי" אני אומרת למשפחה שאיתי. "זה מקום אליו נחזור עם תום חגי ישראל". ואנו נוסעים במכונית המשפחתית בשביל העפר חזרה אל הכביש הראשי.
 
"אני רעבה" אומרת המסכנה שהוצאה בחיפזון מביתה.
"נפלא" אומרת אם השנה. ושואלת במתק שפתיים שאלה מכוונת "איזה מנת ילדים תעדיפי".  "המבורגר!!!!!" עונה הקטנה בחדווה. ומודה לאלוהים על מזלה הטוב שלא גרר אותה לאיזה מסעדה אנינה. נשאר לי לסגור עניין עם ח` (שכן תקציבית בידי 160 ש"ח) "מה דעתך על פלאפל? מתי לאחרונה אכלת כזה?". ח` מגלה שמחה להצעה. (אולי זה שייך לזיתים בהם הוא עוסק לאחרונה. ופלאפל הולך איתם נפלא לא?). אנו מתפלגים לשתי קבוצות. קבוצה אחת בתור הנוסע של ההמבורגר. והשניה בפלאפליה. תוך עשר דקות הקבוצה מתאחדת. וח` מציע שנערוך פקניק בטבע. ההצעה מתקבלת בחדווה. ומסתבר.שבשישים ש"ח אפשר דווקא לעשות חיים משוגעים. כך שאנחנו מתענקים על הפקניק המאולתר. על הציפורים הנודדות ומברכים את המזל הטוב שהוציא אותנו מהבית.
 
"ועכשיו לים." אומרת מארגנת הטיולים. עוד מעט יהיה חושך אומר ח` ומצביע בתוגה על השעון המראה את השעה שתיים. "ים!!! ים!!!" קופצת משתפת הפעולה בחדווה. ואנו נוסעים לחוף דור. תוך כדי שירה אדירה. נו הגזמתי קצת. תוך כדי האזנה לרדיו המכוניתי.
 
עד שאנחנו מגיעים רוב האנשים מתחילים לחזור הבייתה. כי השמש נעלמת לה לאט לאט. ואפילו קצת קריר. שלושים ש"ח נוספים נתרמו לכניסה לחוף. מה שמשאיר אותנו מעט לחוצים בכסף.אנו שואלים משכנינו שעזבו את כסאותיהם ומשכשכים רגלינו במים בהנאה רבה."איך שאני נהנה" אומר לי ח`. "למה אנחנו לא עושים את זה יותר פעמים?" ננעצות בי עיניים מחורצות כזיתים בהאשמה."את,אני , אוהל...." מפליג ח` למחוזות הדמיון.אנחנו מטיילים על החוף ובין הלגונות. ובאמת נהנים מימים אחרונים של קיץ.
 
בדרך הביתה אנחנו עוצרים לשתות קפה ועוגה. מה שמותיר בידינו 20 ש"ח. אותם אנחנו דואגים לסיים בשמחה בד"ר לק בצמח(נו, הבטחתי לה לקטנה גלידה שכזו...).
 
הכסף נגמר לנו בדיוק בזמן."אני לא מאמין שהצלחנו להסתדר בלי כסף?" משתאה ח`. "ואני לא מאמינה שהצלחנו להעביר את יום השבת בלי מפעל הזיתים שלך" משתאה אני."ואני?" אומרת הקטנה. "אני לא מאמינה שאני עדיין ערה בכלל...."
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל shahf11 אלא אם צויין אחרת