22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אחרי החלום

לדליה שור, שהיתה

 

דליה בצעירותה

 

אחרי החלום, אני עדיין קצת שם.

מנסה להאחז בזנבו, בבדל שנשאר.

דליה עדיין פה,

זאת אומרת, מתה כמו באמת, עצומת עיניים, אבל בבית

כאילו ישֵנה, כאילו כך היה במציאות

כאילו שהתבוננתי בה, כשהיא ישֵנה, כאילו התאבנה

ואני מתבוננת בה,

כפי שאף פעם לא התבוננתי

בפניה, כשהיא ישֵנה.

אני אורבת לרגע שֶכֵּן, עכשיו, היא תפקח את עיניה

לאט.

והיא פוקחת

תנועת עפעפיים בלבד

לאט.

ואנחנו, זאת אומרת, אני ועוד כמה מהאֶקְס-חיים שלי, מְצַפִּים

שתנועת העפעפיים תתרחב.

זה מפחיד אותנו, אבל למרות הפחד, אנחנו רוצים

אני והאקס-חיים שלידי.

נדמה לי, שהם היו שם בחדר, אבא שלי מהאקס-חיים שלי וברקע גם אמא שלי מהאקס-חיים. היא לא ממש שם, אבל אם אבא שם, אז גם היא מהאקס-חיים שלו, לידו.

זה קורה לאט, לפי הציפיות, עוד קצת חיים, עוד קצת תזוזה בגוף, תנועה.

 

העיניים נפקחות ממש, יש מבט

בהתחלה הוא מת, אחר כך נכנסים בו החיים. לאט.

הוא מסתכל עלינו, המבט

המת.

כשהוא רואה אותנו, זה הרגע שנכנסים בו החיים ממש, לא האקס-חיים. בעצם, כן.

הבטחתי רק בדל חלום, והוא נושר, הוא ניתק, אני צריכה לאסוף את האפר, את בדל הבדלים.

לראות את התמונה, את האקס-תמונה, את התנועה שנכנסה לתמונה באקס-חלום, שבא מהאקס-חיים שלי, שבעצם, לא היו כך, אלא, אולי אחרת, כמו בחלום, שאינו דומה לאקס חיים, רק חלקיו, אולי, לפעמים.

בינתיים, מתעצמת התנועה הקטנה של דליה.

בעצם, של הגופה של דליה, שחוזרת להיות גוף, כי הוא נע, היא קמה מהמיטה, וזה מפתיע אותנו ואותה.

השיער שלה קצר, אבל בחיים שהיו,  היה לה שיער ארוך, אף פעם לא ראיתי אותה בשיער קצר, רק בתמונה לפני שהיתה חבֵרה.

היא נעה בחדר לאט, היא יֶשנה. אנחנו יוצאים, היא יודעת שזה בקטנה.

לזמן מה

כל החזרה הזאת לחיים, לתנועה.

 

זה באוויר, הידיעה, היא עוטפת אותה, היא עוטפת אותנו, שלא נמהר, שדליה לא תמהר, שהכל לאט,                  

כי היא יכולה להעלם. כל רגע, כל דקה, אז לאט עם התנועה.

כמעט אין רהיטים בחלל הזה, בדירה, רק הבסיס. המיטה שדליה מתה עליה באקס-חלום, באקס-חיים, כשהיתה.

ויש ריקות נקיה בחדר, יש שקיפות

כך שרואים כל התקדמות בתנועה, כל נסיגה

כדי שאפשר יהיה לזכור כל הזמן, שהכל הפיך, שדליה בעצם מתה, היא פה לשניה.

אבל בגלל שהכל בהיר ונהיר וזהיר, אולי יותר משניה.

זה לא בטוח, זה לא ידוע, דליה יודעת, שהכל קצוב, גם אנחנו יודעים. אנחנו לא יודעים איך פועלת ההקצבה, את הגבולות שלה, כמה הוקצב לנו, כמה הוקצב לה.

בצלילות החדר הזה ובצלילות הדעה, גם אבא שלי, מהאקס-חיים מתעניין במעשה הקימה

של דליה, אף שבאקס-חיים שלו, הוא לא הכיר אותה,

באקס חלום שלי, שאני רוכבת עכשיו על בדל בדליו.

אני עדיין לא יודעת, שהוא כבר לא נמצא הרבה, הרבה שנים

אולי חמישים, כי הנוכחות שלו טבעית באקס-חיים שלי, כאילו תמיד נמצא.

הוא לא אומר, הוא לא מדבר, הוא אף פעם לא דבר, אבל יש לי הרגשה, זה ידוע, זה באוויר, זה ברור לפני שהכל נקטע, הוא מפחד מהקימה של דליה, הוא מפחד שגם הוא יצטרך.

נדמה לי, שדליה מבקשת להצטרף לארוחת הבוקר, שאבא שלי יכין, כמו שהכין תמיד בשבילנו, לא בשבילה

באקס-החיים שלו, באקס-החיים שלי, לא רק באקס-החלום, אלא באמת, זאת אומרת, בחיים האמיתיים, שהיום בגלל מרחק השנים מתערבבים

עם בדל החלום, שאני לא יכולה לזכור, איך בדיוק היה.

 

וטוב לי, כי זו אוירה אחרת, לא של זכרונות, לא חלומות

הכל צלול והכל מובחן באין זמן.

וכל האקסים של החיים שלי ואולי של החלומות מעורבבים

מיקס.

אבל לא כל האקסים, חלקם.

עוד רגע אטּוש והם לא יהיו שם, יאבד בדל החלום, שהחזיר אותי אליהם, שבכלל לא היה, רק בחלום  כמו היה, והיה אמיתי, כמו בחיים, זאת אומרת, באקס-חיים שהיו, שלא היו באמת.

 

למעלה, אלבום ציוריה של דליה, כלניות היא אהבה לצייר במיוחד

ופריחת הכלניות ביום קבורתה

 

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

 

 

לדף הרשומה

Lourdes בהרי הפירנאים – חסד באוויר

מול עיניכם פתאום, עגלת נכה ועליו גופו או פניו המעוותים של היושב בה.

מה עושים?

לאן בורחים?

משפילים מבט, מַפנים ראש, ימינה, שמאלה, למעלה, ומיד הלב מתמלא ייסורי מצפון  על הבריחה הערמומית, על עצם עמידתינו שם, איך נקלענו, איך ברחנו, איך כך בזקיפותינו, על שתי הרגליים, בגוף שלנו המושלם פתאום, אף שלא אחת הֵלנו עליו...

זו ההרגשה שתקפה עלי בלוּרד,  בכל מקום צצות שם עגלות נכים מובלות על ידי מלאכיות בלבן, אחיות, נזירות, נשים, הרבה, אין לאן לברוח, הם שם.

למה, איך הגעתי בכלל לעיר החולים, הנכים, המעוותים, החלכאים, הנדכאים האומללים שכולם מאמינים, עומדים בתור להיוושע, אם לא יסתייע הגוף, אולי תשקוט הנפש.

 לוּרד, Lourdes , היא עיר בפירנאים הצרפתים על הקמינו פרנסס (CAMINO FRANCAIS) כלומר על הדרך הצרפתית, או במלים אחרות, על דרכם של הצליינים הנוצרים שעולים לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה. יש מספר דרכים של עולי הרגל, המפורסמות שבהן הן, הדרך הספרדית והדרך הצרפתית. היעד בשני המקרים הוא העיר סנטייאגו דה קומפוסטלה בספרד, ובלשונינו, שדה הכוכב של יעקב הקדוש. זו בדרכם. הם הולכים כך מאות שנים, מליוני קתולים, בכל מזג אויר, ובערים שבדרך הם מוצאים מנוחה לרגליהם, מזור לגוף הדואב, צידה לדרך, כדי להמשיך וללכת.

לוּרד, שההסטוריה שלה נוגעת בפרהסטוריה, היתה עיר מעבר חשובה בין ספרד לצרפת בתקופה הרומית. מתחת לטירה המרכזית בעיר נמצאו עדויות רומיות לא מעטות.

פרסומה העיקרי של העיר התחיל ב 1858. שנה שבה, לפי אמונת הקתולים,  התגלתה מריה לבֶרנַדֶט סוּבירוֹ, בת איכרים ענייה, במעין הנובע במערה. לפי האמונה הקתולית, המשיכה מריה והתגלתה לילדה עוד 18 פעמים, הכומר  פירש את דברי מריה מפי ברנדט, והמערה בלורד הפכה למוקד עליה לרגל לחולים. צריך רק להתלחלח, לגעת בסלע הרטוב והנה, הנה, רפואה שלמה. אולי השלמה.

מאז בקרו בלורד כ-200 מיליון תיירים, בעיקר מחפשי מרפא, ובכל שנה עוברים בה כ-6 מיליון תיירים. היא העיר השניה המתויירת בצרפת אחרי פריז.

אם כך, אני נמנית על 200 המיליון, לורד היתה אחת הערים שעברנו דרכה ולנו בה, במסע לפירנאים.

בכניסה ללורד העתיקה, סימטריה אנושית כמו אלוהית

מידי ערב נעמדים בתור עשרות, לפעמים מאות חולים, מחפשי מזור, צליינים ותיירים סקרנים ברחבת הטירה, בשורות המסומנות בחבלים כמו בשדות תעופה, לגעת במים הקדושים, הנובעים במעיין שבמערה, להתמלא תקווה, אולי להירפא.

הרחבה, בדרך למערה הקדושה לפנות ערב, לפני התכנסות המאמינים

זה השער דואבים יעברו בו

אהבה של מלאך

היינו שם ביוני, מזג האויר היה נעים. לא הסתפקתי במבט מלמעלה מהמרפסת על התור המשתרך, נכנסתי לתור, כדי להרגיש את שסביבי מקרוב, ומי יודע, ששש... אל תספרו, אל תפיצו, אולי בסתר לבי רציתי גם לבקש על גופי, על נפשי.

לחולים הקשים יש תור נפרד, קצר יותר, כמעט ללא המתנה.

הכיוון - שמים, העיניים נישאות למעלה

הנהר הזורם בסמוך נעטף מסתורין ושוקט לפנות ערב

נצנוצי נרות ומים, כל להבה טעונה בכמיהה למזור

מתוך המערה

לא היה קר, אף שהעיר נשטפה קודם במבול ראוי. המרצפות והשבילים זהרו כמו מי הנהר הסמוכים וכמו עשרות הנרות שהדליקו המאמינים. רוח לא נשבה לכבותם, החושך ירד לאט והבליט את מאות הנצנוצים, היה חסד באוויר, קדושה כחולה שרתה על רחבת הטירה ועל האנשים המצטופפים בה. נערים ונערות, מבית ספר באירלנד, שהגיעו לטקס, סייעו להוביל את האנשים ברחבה, כל אחד במסלולו. היה סדר, היה נקיון, נייר ושאר זְבלה לא נראו על רצפת הרחבה.

קדושה כחולה

חסד, אמרתי כבר, חסד שרה שם, לרגע הלב נפתה להאמין באנושות, בישועה.

 

 

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

שששקט, פה משחק אלוהים - מסע מצולם לפירנאים

אם יש ביטוי למרחבי אין סוף, לפסגות שלג הנוגעות בשמים, לשמורות טבע, ליערות, למדרונות, לסלעים מפוסלים ומשורגי שרשים שהתאבנו, לאגמים ולעולם המשתכפל  בהם, לרבדים של פרחים על צבעיהם, לשפע המים שפורצים וגועשים וסוערים ומתפתלים, לכל עוצמת הטבע הזה, שמי יודע איזה יוצר נפלא בראו, ובמקביל מעשי אדם, סכרים, עיירות כמו מצוירות, שנועדו ונבנו כדי להקביל, לארח ולהלין את עולי הרגל הנוצרים לסנטיאגו דה קומפוסטלה, אמונות ומיתוסים שהוליכו ומוליכים מיליוני צליינים – כל אלה ועוד נמצאים בפירנאים.

האמת, כשהחלטתי להצטרף למסע, לא העליתי בדעתי את השפע הזה. הרי כבר הרחקתי לאתיופיה, לבורמה, לאינדונזיה, להודו ועוד ועוד, והנה כמעט מתחת לאף, קרוב כל כך: הפירנאים.

נס הוא בעיני, שאני מנסה להעלות ולו טיפה מהטוב הזה שקלטו חושי במסע. והם קלטו, למרות שלאורך כל הדרך הגוף הזכיר לי את קיומו, ניג'ז ולא הרפה, למרות שהדמיון התפרע  והסיח את הדעת עד שפעמיים, אולי שלוש, עשיתי פאדיחות, תעיתי בדרך.

אני מנסה, אף שאני יודעת שכל נסיון לתאר את שראו העיניים, נדון מראש לכשלון.

אני מנסה, אף שאין לי מושג איפה להתחיל. מה לכתוב, אלו צילומים לבחור.

במסלול היו: הרי הפירנאים בספרד ובצרפת, ארץ הבסקים, שמורות הטבע " Aigues Tortes" , בלשונינו, "המים המתפתלים" ,"פונט ד'אספן", "הקרקס הקרחוני של גיברני",  ו-"פיקוס דה אירופה",  ולא מעט עיירות, החל מנסיכות אנדורה הזעירה,  דרך וויאה (Vielha) ג'אן פיי דה פורט, בילבאו, סאן סבסטיאן, סנטיליאנה דל מר, ליאון וסנטיאגו דה קומפוסטלה - יעדם של הצליינים.

כל אתר, כל אגם, כל עיר ועיירה, כל שם,  שווים, שייכתבו עליהם ספרים, אז איך אקיף.

על בילבאו כבר כתבתי, "על סירים, מפיות וטמפונים גם"  נקראה הרשימה ההיא. הנה הלינק, שמוביל אליה:

http://cafe.themarker.com/post/3439592/

על השאר אנסה, פה טעם, שם צבע, אולי קול ציפור, פרח, קצף המים, קשת, מקל צליינים, תעודת מסע, צדף.

אולי אגע, אולי אפסח, אולי אפספס, כי מי יכול לבריאה כזו, מי יכול לכל היופי.

 

בדרך לאנדורה, כאן שולטים השמיים, גווני הירוק והצהוב, הם נתינים בלבד, משקפים את הנעשה למעלה

נוגעים בשמים

סכר- מעשה ידי אדם

צריך לברוח, עוד רגע יפתחו ארובות השמים

לפני הרי החושך, נסיכות אנדורה, התחנה הראשונה במסע, בקטלאניתPrincipat d'Andorra,  המדינה העצמאית היחידה, ששפתה הרשמית היא קטלאנית. נסיכות פצפונת בדרום-מערב אירופה, בפירנאים המזרחיים, בין צרפת וספרד. בעבר הייתה מבודדת,  היום היא זוכה לשגשוג, בעיקר בזכות התיירות, כולל תיירות הצליינים ובזכות מעמדה  כמקלט מס כשנושמים שם את האויר רווי המים, מיד אפשר להבין למה תוחלת החיים הממוצעת באנדורה היא מהארוכות בעולם. בעצם, אולי גם בזכות העלמת המיסים.

דגת הנהר, הדייג עסוק בשלו, אנחנו רק חולפים על פניו מרחוק

היציאה אל האור, אנחנו מעפילים איתו , עם האור, במקביל למים המתפתלים של השמורה, שמורת "אגיאס  טורטס", שיופיה יתגלה עוד רגע לעיניינו, ובאוזניים יגעשו המים - הרמוניה

גוונים אין סוף, השתקפויות והלם יופי

ושאפתם מים בששון

מתפתל יותר ממני

ואחד שלא הצליח

קליטת עולם עכשוית

אני עושה פוזה

פה אלוהים משחק מחבואים

מי, מי הצייר, איזה פרופורציה מושלמת, איזו חלוקה, איזו הרמוניה של צבע ומי הגנן ששתל, שהשקה, שטפח. ככה זה בגינה של אלוהים. אמרתי כבר, לא.

מה עושה פה הבריכה של ביאליק, איך הגיעה לפירנאים?

מה הצלחתי להראות עד כה, אפס, אפס וחצי, אני עדיין בשמורה הראשונה, "במים המתפתלים" בפירנאים הספרדים, ואיך נישא בעול היופי הזה?

 

100 גוונים של חום

בסופר על אם הדרך, החטאים תולים על הווים. לא אתפתה, אשאיר אותם כאן, הפלאים עוד נכונו, אנחנו בדרך לפירנאים הצרפתים.

 

ולמעלה, הפלאים  מלווים במוזיקה

פה בנישה, בסלע המשורג, ניצבת המדונה, שבודאי שומרת על אלוהים, שיעשה רק את המיטב

העיניים האדומות צופיות לפירנאים הצרפתיים

ההמשך אולי יגיע אולי לא.

 

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

כל נדרי, כל נדודי – יום הכיפורים תש"פ, ירושלים

יהודי יודע מה עושים ביום הכיפורים, היום שהתקדש יותר מימים אחרים, מאבותיו בא לו. אבל מה עושים ביום הכיפורים חילוניים גמורים כמוני או מי שהתפקרו. לבית הכנסת לא ילכו, לצום, לא יצומו. אולי יצפו בסרטים. לא חבל לבזבז כך את השקט המופלא, את הקדושה שבאוויר שמביאים אתם ההשבתה של הגוף, של העיר, של הרעש, של התנועה, משמעותו של היום.

מה יעשו התיירים, שאינם יהודים, שהגיעו או נקלעו ליום הכיפורים, מה אני אעשה, מה עשיתי.

לא מתמיד אני מתלבטת. כילדה, ידעתי גם אני מה עושים, אם כי צריך היה לטרוח שבעתיים. קיום  יום הכיפורים כשבתון לא היה מובן מאליו בפולין הקומוניסטית. להיפך, קיומו היה אסור.

כדי לא לעבוד ביום הכיפורים אבא נאלץ להתחלות. להזמין רופא הביתה, בגלל "כאבי הגב". כשהרופא הגיע ובקש ממנו להסתובב במיטה, הוא הסתובב. מזלו שאמא היתה גם כן בחדר, היא גנחה במקומו.

הרופא שנדהם שאל מיד, "מי פה החולה, הגברת או האדון?" ואמא, בלי היסוס, ענתה, "בעלי, אדוני הרופא, אבל הוא כל כך מתבייש, לא אחת סבלתי מכאבי גב, אני יודעת כמה כואב לו." אבא קבל כמה ימי מחלה, אין לי מושג אם בזכות גניחותיה של אמא או בזכות מה שהרופא קבל מתחת לשולחן.

ואני, כשחזרתי לבית הספר, גם כן הייתי צריכה להצדיק את ההעדרות.

רעדתי בדרך לקתדרה, אחרי שהמורה קראה בשמי ובקשה ממני אשור מחלה. בידי נשאתי  שקית נייר חומה עם בושם, שוחד למורה. רק שהשקית לא תפול לי, שבקבוקון הבושם לא יתרסק, שריחו לא יתפשט בכתה, שאף אחד לא ידע, לא יגלה, כמה שקרנית, היהודייה הקטנה הזאת.

אחר-כך בארץ, הצומות שצמתי, הישיבה בעזרת הנשים, הנסיון להקשיב לקולות המתפללים, לניעות הגוף, למלמול הבלתי פוסק, הבלתי מובן, לאנחות הנשים, ופתאום, הבכי של אמא.

והיתה קריאה,  וצעדות ברגל לים, התחמקויות מבית הכנסת, ועם זאת המשכתי לצום. המשכתי עד שהורי מתו באיבם, כל אחד באיבו . עם מותם נסדק בי משהו שעד היום לא התאחה. לא חזרתי לצום. לא חזרתי לבקר בבתי כנסת.

ועכשיו, מה עכשיו, בירושלים.

אני מתה, או נכון יותר, חיה על ירושלים, כל השנה אני אוהבת את העיר הקשה הזאת, אבל ביום הכיפורים, כשהיא נעטפת בשקט המבריא, המאפשר לראות, להקשיב למה שסביב ולמה שבפנים, אהבתי אליה גדֵלה שבעתיים. כי מהיסוד הזה, השקט, אנחנו בנויים, משם באנו לפני כל המהומה ולשם נשוב אחריה. כמה טוב להיספג בשקט הזה, כמה הוא פוקח עיניים ליופי.

"אנחנו צריכים לאמץ יום כזה, גם אצלינו", אמר בקנאה ובהתפעלות, עוזר המאמן האוסטרלי של הפועל ירושלים בכדור סל, ששמעתי את התפעלותו בארוחה משותפת, אחרי שחווה את יום הכיפורים לראשונה,  "אהבתי את היום הזה," אמר הגוי, בלי לדעת דבר על יום הכיפורים. "ההשבתה המוחלטת, השקט - חייבים לאמץ את זה בעולם כולו. בטח אצלנו. ניסיתי להסביר לבת שלי בטלפון, מה שקורה פה, מה שהרגשתי ,ולא היו לי מלים. מי שלא חווה את זה לא יבין."

אז מה עשיתי ביום הכיפורים תש"פ.

שוטטתי. שוטטתי כדי להיספג בשקט, כדי לראות מבעד למשקפיו את הבהירות הגדולה  שהוא מאפשר.

יום הכיפורים תש"פ, אי אפשר להכיר את חטיבת ירושלים, מהרחובות הסואנים והמפוקקים בירושלים ובארץ

וממול לחומות, ראו את ההבדלים: כפר דוד, שקם על הריסות ממילא, על כיפותיו הגסות, לעומת הארכיטקטורה הנינוחה שאינה צועקת את קיומה, של מלון קינג דוויד, כבוד לייחודה של ירושלים, לעומת הזלזול

השירותים מול שער יפו, נעולים כמובן, לתפיסת עיריית ירושלים, מילא ביום חול, אבל ביום הכיפורים, מי יזדקק להם, ודאי לא ההמון הנוהר לכותל, קדושים כולם...

בשער יפו, השקט פוקח עיניים ליופי

 

דווקא בירושלים, האפופה ביום הכיפרים צום ותפילה, אין יוצא ואין בא, שמחתי למצוא את בית הקפה הקטן בחצר של כנסיית המשיח פתוח ומשרת את התיירים שמצאו בו  מפלט מהצום. אגב, כנסיית המשיח, היא הכנסיה הפרוטסטנטית (האנגליקנית) הראשונה, שנבנתה בירושלים בשנת 1849. שכנו בה בעבר, הקונסוליה הבריטית, בית החולים המודרני הראשון בירושלים, בית ספר, בתי מלאכה והדואר הבריטי

נדמה לי שתיבת הדואר שלמטה, חצובה בקיר מאז

לא רק התיירים, לא רק אני, נדמה לי שגם הוא לא צם

ואחרי השוטטות, כשהעייפות הכריעה , למדתי את "כל נדרי".

ראשיתה של התפילה , שמקורותיה עממיים, במאה התשיעית לספירה. בגלל תוכנה, התרת נדרים - "כל נדרי" כמו אפשרה חזרה מן הנדר, מן ההתחייבות ומן השבועה, וכך איימה על סדרים קיימים ועוררה חשש מפני אנרכיה - ובגלל סגנונה המשפטי והיבשושי היא עוררה את התנגדות הרבנים ואף כונתה "מנהג של שטות". וודאי לא נחשבה בעיניהם ראויה לפתוח את יום הכיפורים הקדוש. כי מה שווה הנדר, אם אפשר לבטלו, ולאן אנחנו באים, אם באמת ובתמים נבטל את הנדרים ואת ההתחיבויות שהתחייבנו להם וייסלח לנו . "ולכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה".

ברחוב חב"ד בירושלים, בדרך לכותל, שלט שנה טובה ומעליו מסגד, אין כמו הפרדוקסים של ירושלים

והערבים, תושבי ירושלים, מה נשאר להם לעשות חוץ מקטיף זיתים אקראי , "את לא מהמשטרה?" שאלו אותי, כשבקשתי לצלם אותם

היום "כל נדרי"  נחשבת כאחת מהתפילות החשובות והקדושות ביותר ליום הכיפורים, שמידי שנה מעבירה רעד בליבותיהם של מיליוני יהודים. תפילה שמספר ניגוניה כמעט  כמספר גלויות ישראל.

כל נדרי
בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה
אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין

כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי
דִּי נְדַרְנָא וְדִי נִנְדַּר
וְדִי אִשְׁתְּבַעְנָא וְדִי נִשְׁתְּבַע
וְדִי נַדֵּינָא וְדִי נְנַדֵּי
וְדִי חֲרַמְנָא וְדִי נַחֲרִים
וְדִי אֲסָרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא וְדִי נֶאְסַר
מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם
וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם
נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי
וּשְׁבוּעָנָא לָא שְׁבוּעֵי
וְנִדּוּיָנָא לָא נִדּוּיֵי
וַחֲרָמָנָא לָא חֲרָמֵי
וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי
כֻּלְּהוֹן אִתְחָרַטְנָא בְהוֹן
יְהֵא רַעֲוָא דִי יְהוֹן שְׁבִיתִין וּשְׁבִיקִין
לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין
וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם
כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה

הופתעתי, שיש מלים בתפילה שאינני יודעת את פירושן, מה זה, "וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי" ומה זה, " רַעֲוָא"?

'קונם', 'קונח' ו'קונס' הם כינויים לקרבן, ומשמשים כדי לבטא נדר שבן אדם אוסר על עצמו כקרבן, שאסור לו ליהנות ממנו כי יעודו לה' או לכהן."

רעוא הוא רצון, " יְהֵא רַעֲוָא דִי יְהוֹן שְׁבִיתִין וּשְׁבִיקִין"  – יהי רצון ('יְהֵא רַעֲוָא') שיהיו ('דִי יְהוֹן') כל נדריי בטלים ונסלחים לפני המקום.

 

הלינק למלות התפילה ופירושן ולגרסאות השונות של ביצועיה.

https://web.nli.org.il/sites/nlis/he/song/pages/song.aspx?songid=569#7,135,1810,43

 

 

כל נדרי, מבצעים יצחק פרלמן והחזן יצחק מאיר הלפגוט

 

 

כל נדרי בנוסח אשכנז, ששי קשת

 

ובדרך חזרה הביתה,  בצהרי היום, שנהיה חם, מצאתי את עצמי בפטיו במורדות הר ציון, מול הנוף הנפלא הזה, אני ועוד תייר אחד ודממה

עדיין לא החשיך, עדיין סוכות, עדיין אפשר לי לאחל לכם פתקא טבא, או א גיטע קוויטעל!

 

 

כתבה וצלמה: באבא יאגה

 

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

לנסוע לחוצלארץ, לבקר באום אל פחם

מה מוביל אותנו למקום זה ולא לאחר, שאלתי את עצמי כשיצאנו מאום אל פחם, חברים שמספרים על מקום,  ספר, רשימה בעתון, פרסום, דיל מטורף, או סתם מקרה. אצלי זו איזו פנטזיה שמתקבעת לי בראש, בעקבות גרוי מעורר סקרנות. ואם הסקרנות אינה נרגעת, אלא חוזרת ומטרידה, איכשהו אגיע לשם.

 

לפני שנים מספר, בתקופה שבה עדיין הוספתי חפצים ואמנות ובקרתי במכירות פומביות, התאהבתי בתמונה של חתול מקומר גב בגשם של פריד אבו שקרה. היה משהו מעורר געגוע בבדידותו, בעמידתו ברקע האבסטרקטי,  אולי עורר חמלה באפרוריותו, אולי צבעי הרקע הכמעט אחידים, הכחול, התכלת, הירוק, צבעי המתאר השחורים, חלוקת צבעי הרקע, עשו את שלהם. החתול עמד שם, כמו נושא על גבו את כובד השמים, את עול הקיום, זועף אולי, ואף על פי כן מקבל את הדין, נושא בעול. בא לי לבכות, ללטף אותו, כשאני רואה אותו שם. היום הציור תולה בביתי. עיני מלטפות אותו יום יום.

חתול, פריד אבו שקרה

נדמה לי שהראשון שפתח את דלתם של הציירים ממשפחת אבו שקרה לציבור הישראלי\יהודי היה עסאם אבו שקרה בציורי הצבר המפורסמים שלו ובמותו באיבו, בגיל 29 מסרטן.

 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%90%D7%A1%D7%9D_%D7%90%D7%91%D7%95_%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%94

 

במקביל ואחר כך, נודע גם שמם של ואליד אבו שקרה, פריד אבו שקרה וסעיד אבו שקרה, כולם בני משפחה אחת, כולם ציירים, מרצים ואוצרים מעוררי ענין, כולם מאום אל פחם, אז, לשם, לאום אל פחם, עיר בת יותר מ- 54,000 איש, החלטנו לנסוע.

מה, מו, אום אל פחם, מי בקר באום אל פחם, מי מתכנן לעשות זאת. אמנם מ-1984  אום אל פחם היא עיר בישראל, אבל מי בקר שם באחרונה. ואכן, חוץ לארץ בארץ. לא ישראל, יותר כמו עיר ירדנית או מצרית, אולי. אום אל פחם, פירושו "אם הפחם" או "מקור הפחם".

התחנה הראשונה במעלה הגבעה

כל תושביה של אום אל פחם מוסלמים ולתנועה המוסלמית יש סֵיי  פלוס בעירייה. דוגמא, מהשנה האחרונה, העירייה בטלה הופעה של תמאר נפאר, כי "מבחינה דתית ומוסרית תכניו לא מתיישבים עם המקובל". אבל כמה ימים אחר כך בית המשפט המחוזי בטל את הביטול. גם הבמאית של "לא כאן, לא שם" חטפה כמעט חרם, אבל היוצרים בשלהם, שוברים מסגרות למרות האיסורים.

אף שבבתי הספר לומדים גם עברית, לא מעט מתושביה, שאליהם פנינו, לא דברו עברית. מעט הערבית שבפינו הועילה, אם  כי, מיד עם הכניסה לעיר, במעלה הגבעה לגלריה לאמנות, קרוב למסגד שנקרה בדרך, עצרו שתי מכוניות. "אתם צריכים עזרה?" שאלו וכיוונו אותנו בעברית. קבלת פנים מלבבת.

לא רק הצעות העזרה הפתיעו, הטופוגרפיה של העיר, הגבעות התלולות והנישאות, שלא לדבר על משב הרוח היו תענוג לעיניים ולעור. אום אל פחם יושבת על רכס אמיר, שלוחה של הכרמל והיא חולשת על ואדי עארה, כירושלמים, מיד הרגשנו בבית.

מורדות הר אמיר

קטע רחוב, מודרנה וטיפוח

 

לצד הזנחה ולכלוך(מבט מלמעלה)

זאת אומרת בבית ולא בבית. ערמות האשפה הזכירו לנו את ערמות האשפה בעיר הקודש, אבל אין, אום פחם נצחה בגדול, אולי רק מאה שערים יכולה להתחרות בה בערימות הזבל. ואני חשבתי, שירושלים היא העיר המלוכלכת ביותר בישראל.

סמטה, הכבלים ערומים ובחוץ, אפשר למצוא כאלו בהודו בשפע, ואף בירושלים, ביפו ועוד

יופי טובל בזבל

ואריה ששאג באחת הסמטאות ולא יראנו...

תאנה שלא די לה, פורצת גבול ומסגרת, אום אל פחם

גם הצפיפות הכתה בנו מיד עם הכניסה לעיר. 105 היה  דרוג הצפיפות של אום אל פחם בסוף 2017. ואם כבר בדרוגים עסקינן, אז אום אל פחם דרגתה 2 מתוך 10 במדד חברתי כלכלי. ממוצע השכר של תושביה, שוב לסוף 2017, היה כ-5300 ש"ח, בהשוואה לממוצע של 8900 ₪ במשק באותה שנה. עניים.

אז קדימה לגלריה. את הגלריה לאמנות באום אל פחם הקימו פריד וסעיד אבו שקרה.

 https://he.wikipedia.org/wiki/הגלריה_לאמנות_אום_אל-פחם

הכניסה למעלית הגלריה מרשימה

מרפסת גג הגלריה צופה על העיר מלמעלה. לעומת זאת, למי שעומד למטה,  שיירת הגמלים מושכת את עינו מעלה

האמנות במוזיאון עוררה ענין, עבודותיו של דובי הראל - בתערוכה בשם "מסדרים את הכסאות על סיפון הטיטניק" שהוצגה בסוף אוגוסט -  בלטו, דברו בשפה שאקטואלית תמיד, שפת הניגוד והפרדוקס, ושפעו ביקורת והומור. לא הייתי מסרבת שאחת מעבודותיו תופיע על כריכת ספר שלי.

 

אחת העבודות של דובי הראל, מתוך התערוכה, "מסדרים את הכסאות על סיפון הטיטניק". "המשפט הזה," אומר הראל, "חביב עלי במיוחד לתיאור המצב הפוליטי בארצינו"

"גוש אדמה בצבע קפה" - מאדמות אל ג'ון, מגידו. עבודה של מיכה אולמן, פרי שיתוף פעולה עם סעיד אבו שקרה, מאוצרי הגלריה

מיד שמנו לב, ולזכות המוזיאון ייאמר, שמוצגות בו עבודות של אמנים ערבים ויהודים כאחד. אבל בזמן הביקור לא היה ברור לנו, שתי המבקרות היחידות באותה שעה, אם הגלריה היתה בשיפוצים או שמא כך היא נראית כל השנה. אמנם עבדו שם שיפוצניקים למיניהם, וסעיד אבו שקרה הזכיר את תקציבה הקטן של הגלריה, ואף על פי כן היו לא מעט צרימות שבלטו לעין, אולי בגלל מעוט המבקרים, אף שבקרנו בשעות הביקור המקובלות, היו שם דלתות פתוחות למחסנים, למשרדים. עבודות ניצבו בשורה, כאילו שהיתה זאת תערוכה בהקמה, אבל כיוון שהאזור לא היה מגודר, לא היינו בטוחות שכך הוא. בתערוכת הקבע, כשניסינו ללחוץ על מפסק, התאכזבנו לגלות, שהמפסק לא פעל, מרחו עליו צבע, כשצבעו את הקירות. בקיצור, כל מיני רשלנויות קטנות. חוסר תשומת לב לפרטים הקטנים, שפוגע בכבוד העבודות  המוצגות, חסרה שם יד מכוונת שיודעת לדייק ולאחד.

טוב, ואחרי המזון לנשמה, שלשמו הגענו , צריך היה לספק גם את הגוף. בגלריה המליצו לנו על "אל בחר", ("הים"), שם אמרנו נתענג על אוכל ערבי אוטנטי. הגבהנו עוף. כגובה הציפיה כך היה עומק הנפילה.

המסעדה גדולה, מרווחת ומוארת. מסודרת טיפ טופ, ודגים שוחים שם בשני אקווריומים גדולים. גם השביל והרחבה שלפני המסעדה מטופחים ונקיים, השירות אדיב והכמויות לאאחד מספיקות לגדוד, אבל הטעם, אוי הטעם. כל הסלטים שהוגשו בשפע היו בעלי טעם זהה, חמוץ מדי, מטובל מדי, מלוח מדי, כך שכל המרכיבים נדמו למרכיב אחד חמוץ מדי, מטובל מדי, מלוח מדי וגדול מדי, שטעמו כמו סלט סטנדרטי שהוכן במפעל גרוע. שום שריד לאוכל ערבי אוטנטי, הכנאפה גם היא לא היה צבעה וטעמה ככנאפה ואפילו הקפה, אוי לאזניים שכך שומעות, וללשון שכך טועמת, הפיל אותנו, לא קפה ערבי, אלא אספרסו. בקיצור פספוס,

אגב, חברה מהצפון, ששמעה שבקרתי באום אל פחם, כתבה לי: "איך הגעת לשם, אני אפילו דלק מפחדת למלא שם". התרשמנו אחרת, לא חשנו עוינות.

אז סעו לאום אל פחם לראות אמנות, לדבר עם התושבים, להבין, למצוא גשרים, כדי לחבר ולהתחבר, אבל, בבקשה, מצאו מסעדה טובה יותר.

שנה של חיבורים!

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                            

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת