22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Gravez - ישר לקבר

לפני כחודש, בגלל אזכרה שהוזמנתי אליה, הגעתי לבית הקברות בחולון, ששמו הרשמי, תל אביב דרום.

בבית הקברות הזה קבורים הורי יותר מארבעים שנה. בדמי ימיהם מתו, היא בדמי ימיה והוא בדמי ימיו. אבל אין הם קבורים זה ליד זו כפי שנהוג לקבור היום,  כפי שיאה ונאה אולי, אלא מרוחקים, כל אחד בקברו הוא, אולי למען שלום בית שם בעולמות הנצח. היא בגוש 6, אזור 3, והוא בגוש 3 אזור 7, שורת הקבר של שניהם דווקא זהה, שורה  24, יד המקרה היתה בדבר.

מה כל זה אומר עלינו, עלי ועל אחי, ילדיהם. אולי רק שהיינו צעירים והמומים ומבולבלים וחסרי גרוש על התחת, אולי ואולי לא.

עלי להתוודות, שלא לעיתים קרובות אני מגיעה לקברי הורי, טכסים, בתי קברות, אבני מצבה - זרים לי, חכמת עגל מלומדה, אני שם, כך עושים כולם, כך צריך, כך נהוג. אני עומדת מול המצבה כמו פוץ, לא זו בלבד שהאבן אינה נוגעת לליבי, אלא אני מתמלאת ניכור, כעס, אני נאטמת, דבקה באבן. אני אבן.

אבן, לא אבא, ואף על פי כן בית-הנר עקור ולא לראשונה והאותיות דהו

אבן, לא אמא, אבל לפחות לא עקרו את בית-הנר

אין לי מושג למה, אולי תרגיל עושה לי כאן הנפש, תרגיל בהגנה עצמית יעידו מביני דבר. מי יודע, אולי טראומה שאי אפשר לחזור אליה, פרידה שכאבה מדי, פחד מוות, יהנהן פסיכולוג מזדהה. לו הפתרונים.

עובדה, אני ממעטת להגיע לקברי הורי. אבל כשאין זה נוגע לקרובים לי ביותר, אני דווקא נהנית לבלות בבתי קברות, אני אוהבת אותם כשמזג האויר נח, כשאפשר לשמוע את השקט ואת הרוח מרשרשים בין העלים, בבתי הקברות שעצים מתנשאים שם לגובה. מה שלא קורה במרבית בתי הקברות בארץ, רק בעתיקים שבהם, או בבתי הקברות בארצות,  שהגשם פוקד אותן יותר.

אצלינו, בבתי הקברות העירוניים, אנחנו קוברים היום את מתינו כשהרווח בין קבר לקבר, מזכיר את המרחק בין מושבי מטוס במחלקת תיירים או את זה שבין הכסאות בבתי הקולנוע. כשהריאות נושמות צפיפות, המחשבה לא שטה.

אבל מה, כבר הגעתי, כבר הייתי שם בבית הקברות שבו קבורים הורי, אז מה, לא אגש לקבריהם.

התחלנו ללכת לכיוון, גיסתי ואני, ואף על פי שהיתה לנו כתובת מדויקת של הקברים, התברברנו גם הפעם, כמו שאני מתברברת תמיד.

אחורה פנה, החלטנו לחזור למשרד בית הקברות ולקוות שיהיה עדיין פתוח, למרות צהרי יום השישי.

המשרד היה רחוק, השמש להטה והלהיטה את גושי השיש, כמו שהיא אוהבת, צבעה את האויר בריצודי צבע שקופים, שרקדו לנגד עינינו, סמאו את המבט.  

הנחמד שקבל את פנינו במשרד הציע לשתות מים קרים ושאל, אם יש לנו סמרטפון ואם אנחנו יודעים את שמות הקבורים.

"בטח, מה זאת אומרת, יש עוד היום אנשים שאין להם סמרטפון?!"

הוא בקש את הסמרטפון ותוך דקה הייתי מחוברת, הפעם למתים שלי.

Gravez"", הוויז של ה-graves ,  קוראים לאפליקציה, ישר לקבר היא תוביל אותי, עלי רק לבחור, אם ברכב ואם ברגל.

ברגל בחרנו, ומהאפליקציה דיברו אלינו. לא, לצערי, לא המתים, קולות אחרים, זרים הורו לנו את הדרך.

קודם, כשהקלדתי את שם אבי ואמי, קבלתי על מסך הסמרטפון את צילום שני הקברים. את כתובתם המדוייקת, גוש, אזור, חלקה וקבר ואת תאריך מותו של כל אחד, תאריך עברי ולועזי. מיד ראיתי, שמקבר אבי שוב עקרו את בית הנר.

שמעתי שכך זה מתנהל בבתי הקברות שלנו. לפעמים כשחסר לקבלן בית-נר למצבה חדשה, הוא עוקר ישנה ומשתמש בה לקבר החדש. מילא, נחמתי את עצמי, במנילה שבפיליפינים המצב עגום הרבה יותר, במלאת חמש שנים למות יקירך, אם אינך מחדש את חוזה הקבורה ומשלם דמי שכירות לקבר, המת מוצא מקברו, וקוברים אחר במקומו, שקרוביו כן שילמו עבורו.

וחזרה למראה העיניים בבית הקברות תל אביב דרום, על שתי המצבות של הורי דהה צבע הכתוב. מה שהצית ביתר שאת את רגשות האשמה וסחט ביני לבין עצמי הבטחה לביקורים תכופים יותר  ולשיפוץ המצבות.

האיש שעל המשרד הציץ בצילום המצבות ומיד המליץ, שבלחיצת כפתור, הנה פה, אפשר להזמין את השיפוץ הנדרש.

לא, הציע אחי, נגייס את הילדים, נעשה את זה לבד.

אבל לא על כך רציתי לספר, אלא על ה   Gravezהאפליקציה, שתוביל אתכם ישר אל הקבר, האפליקציה שתחבר אתכם למתים שלכם.

אני מחכה לשלב הבא, לאפליקציה שבאמת תחבר אותי למתים שלי, לא רק באופן סמלי, אלא שהם יובילו אותי לקבר בעצמם ובדרך וגם כשנגיע לקבר, נוכל לשוחח. בעצם, שבכלל נוכל לשוחח בניחותא, הגיע הזמן אחרי שנים רבות כל כך.

ואם לא בימי יקרה הדבר, ואם אהיה כבר בין שוכני עפר, זכרו להתחבר אלי, כשסוף סוף תקום ותהיה האפליקציה.

 

אגב, קראתי בגליון האחרון של "גג", כתב עת לספרות, ש:

בכפר הקטן אוטסוצ'י ביפן, שהיה חלק מאזור שאירעו בו רעידת אדמה וצונמי שכילו במחטף כ-16,000 בני אדם, אחד מתושבי הכפר שאיבד את בן דודו, בנה בגינת ביתו תא טלפון, כדי שיוכל להתקשר אליו כשיתגעגע. תא זה היה למוקד עלייה לרגל ליפנים שאיבדו את יקיריהם.

חנה גרנות, ששכלה את בנה דרור, הרימה את השפופרת, נסתה וכתבה על כך שיר, קראתי אותו. 

פיתחו כאן את הקישור, קראו את השיר והביטו בתא הטלפון. צמרמורת מובטחת.

http://online.flipbuilder.com/ameb/ijbc/mobile/index.html#p=116

 

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה 

לדף הרשומה

ההם מהרמזור - סיפור קצר

05/04/2019

red-light.jpg.size.custom.crop.1086x725

שנים עברו, חברים התחלפו בחיי. גם ובגלל, שבחרתי לגור לבד.

ניסיתי לשכנע לא מעט מחברי לגור סמוך לי, יחד אבל לחוד, שנהיה שכנים. נכשלתי.

ההחלטה הזו קבעה לא מעט את אורח חיי ואת אורכן של אהבותי.

 

לא אחת כשהבדידות  זחלה לי בין הכריות, תהיתי, אם עלי להמשיך לדבוק בהחלטה. דמיינתי לי בערגה את חיי הזוגות סביבי, אבל מיד ראיתי את השממון שזוחל שם, את הקבעון, את המגרות שבתוכן מתנהלים חייהם. הקשבתי לבדיחות הקרש על חיי הנשואין, בדרך כלל מפי הבעלים, אבל חשבתי גם על הבטחון שהקִרבה והשָנים נוסכים עליהם, על העיוורון הנֹח, שמספק הקשר המסורתי, על הידידות, אפילו על האהבה הזאת של חיי היום יום, חשבתי, שמי יודע, שאולי, שהיא... בקיצור לא אחת תפסתי את עצמי מקנאה.

 

לא יתכן שאנשים רבים כל כך, ודאי חכמים וטובים ממני, אינם יודעים מה טוב. אף שאני הצצתי בנשואין ונפגעתי,  יש בהם או במגורים המשותפים משהו שלא ראיתי. אני היא העיוורת.

 

מצב רוח כזה של קנאה היה מנת חלקי, כשבדרך בית לחם, נפל מבטי על זוג מבוגר, נאה למראה, לבוש כהלכה, שצעד לפנַי אֶנגַזֶ'ה. למרות שלא ראיתי עדיין את פניהם, שמתי  לב לאיזו זקיפות קומה של השניים, לתמיכה, לגאוה על היחד, שקרנה מהם אפילו מאחור, נגעה בי.

 

נדמה היה לי, שהשניים יצאו זה עתה מבנין קופת החולים משמאלינו. איזה יופי, איזו דאגה הדדית, חשבתי, ומיד התגלגלו בראשי תמונות על איך זה יהיה כשאני אזדקק לעזרה. נראה אותַך חכמה אז. 

 

התקדמנו לעבר הרמזור שברחוב רבקה, הם לפני, אני ומחשבותי מאחור. דתיים, ציינתי לעצמי. אמנם קצב ההליכה שלי היה מהיר משלהם ורק מספר מטרים הפרידו בינינו לרמזור, אבל האטתי כדי להשתהות עוד קצת מאחוריהם, הזדמנות לגעת בעקב האכילס שלי, להתאכזר קצת לעצמי.

חצינו את חלקו הראשון של הכביש, עצרנו על אי התנועה, אור הרמזור התחלף לאדום.

 

אין לי מושג איך ולמה, אבל האשה כמו קלטה את מחשבותי, הפנתה אלי מבט לאחור. לא פענחתי את מבטה, אור הרמזור לא מִהר להתחלף, ובראשי חלפו תמונות של חיי נשואין אידיליים, הם ודאי לא הרימו קול זה על זה, כבוד הדדי זה העיקר, כמה ילדים יש להם? הילדים בירושלים? ודאי בערב שבת נפגשים כולם אצל ההורים, גם הנכדים, נו, ובחופשות? לאן הם נוסעים לחופשה? ובפסח, איזה שולחן סדר ערוך, ארוך. ובראש השנה ובחנוכה. איזו שמחה.

אמריקאים? יש הרבה מהם בבִַקַעה. ישראלים? ילידי הארץ? לא, לא לפי המראה. אבל נדמה לי ששמעתי בפיהם עברית. אנגלית ודאי לא שמעתי. כמה זמן הם נשואים? היו שם משברים או שהכל היה חלק? הם בכלל ראויים, האם הרויחו את הקנאה האווילית שלי?

שאלה גררה שאלה, גררה תהיה, גררה עוד תמונה והרמזור בשלו, סרב להתחלף, עדיין עמדתי מאחוריהם.

 

פתאום, שניה לפני שהתחלף הרמזור, תקיעה, תרועה, תקיעה, שמעתי נפיחה מתמשכת, ארוכה, משורשרת, קולנית... הרמזור הוריק.

 

לא זכור לי כרגע, מה השיג קודם את עינַי, מבטה של האשה שהוגנב לעברי, לבדוק, אם שמתי לב, אם שמעתי, או המרפק הגוער לצלעותיו של הבעל.

בבת אחת  פרחה לה הקנאה, אבל את הצחוק לא הצלחתי להחניק.

השתדלתי.

ביצוע אחר

 

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

דרך אגב, אם כבר צחוק, אז חברתי מירי, העבירה לי בתגובה את  הדברים הבאים, בדבר הנפיחה שאף יכולה להחזיר בתשובה:

אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו שנאמר[2] כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה.
אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר[3] כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה.
אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר[4] וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה.
אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר[5]וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם.
אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.

תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, י'ז א'.

 

לדף הרשומה

הפוך - לתרגל ויתור, סרט קצר

"הפוך - לתרגל ויתור" הוא סרט קצר, שעשיתי על פרוייקט יוגה בגיא בן-הינום בירושלים ועלי.

הסרט משודר בטלוויזיה, בערוץ 98, בימי שני בשעה-21.30 ובימי חמישי ב-11.30 במשך כל חודש פברואר 2019.

הסרט ביוטיוב למטה.

מקום ההתרחשות יפיפה, מיטב המורים מגיעים מכל הארץ ומתחלפים מידי יום שישי. יש מוזיקה ותפוחים.

העזים, המתרגלים ואני נהנים מכל רגע.

 

הציצו בסרט, אשמח אם תגיבו, תעירו ותאירו, ותצטרפו אלינו.

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

יוגוסלביה- רקויאם מאוחר, סיפור

22/01/2019

יוגוסלביה.

מה פתאום יוגוסלביה. אף פעם לא הייתי ביוגוסלביה. 

הייתי בדוברובניק, עיר קרואטית בים האדריאטי, מזמן, אז לא ידעתי שהיא קרואטית, הייתי ביוגוסלביה. יפה דוברובניק, שמה מעיד על טיבה וטוּבה.

 

''

 

''

 

''

למעלה, דוברובניק כפי שהוקפאה בין התרים בה

טיילנו גם בסביבה. יצאנו מדוברובניק באוטובוס תיירים,  שנגע בצוקים, במצוקים, בעננים. מבעד לחלונות ראינו כפרים קטנטנים ומים רבים התפתלו, נהרות, אגמים, שקווי המתאר שלהם נראו מלמעלה משוננים, ונחלים ומעיינות, מגובה רב אי אפשר היה להחליט מה הוא מה. אבל כולם היו יוגוסלביה. בעצם, מה זה משנה, אין יוגוסלביה.

עוד מעט אחפש בויקי ואמצא, אם היתה או לא היתה יוגוסלביה. ואם היתה, מה כותבים שם עליה, מה זה השם הזה "יוגוסלביה". כשבקרתי ביוגוסלביה היתה יוגוסלביה, אבל בויקי היא לא היתה. לא היתה ויקי.

היתה יוגוסלביה?

בויקי כתוב ש"יוגוסלביה" היא ארץ הסלאבים הדרומיים, שאִחדה שלוש ישויות פוליטיות, שהתקיימו בנפרד במשך מרבית המאה העשרים. משפט תמוה. בלי עזרת ויקי, בשל מקורותי הסלאביים, אני יודעת, שסלביה מקורה במלה  סלאבה, הלל, שבח, הודו להי כי טוב, הללויה, מחמדיללה, הסלאבים ראו עצמם כמהללי האל, ושמם מעיד עליהם.

קודם אספר על הבקור ביוגוסלביה. לא, לא הייתי שם, נקלעתי לשם, נקלעתי זה מקליע, לקלוע, אז איך נקלעתי, מה זה נקלעתי. לשם. נקלעתי.

דברתי שם עם היוגוסלבים.  באיזו שפה דברתי אתם?

הם היו  ארבעה אולי חמישה יוגוסלבים  בבית לא קטן בכלל.

בכלל, למה הגעתי לשם.

היה לי פנקס קטן, לוח שנה, שהיה פעם לאנשים לפני עידן הסמרטפון, פנקס שנעלם כמו... כמו יוגוסלביה. אבל הייתי ביוגוסלביה.

מהמדרחוב נכנסתי לאחד הבתים, משם לאחת הדירות, היו שם ארבעה אולי חמישה, בני משפחה אחת, אני משערת, אולי שכנים. אבל הם היו מתואמים כמו שצריך. הם לא דברו את השפות שאני דברתי, ואני לא דברתי את שפתם, אבל היה לי פנקס. הם חמדו את הפנקס שלי.

הבנתי את זה תוך כדי המשא ומתן אתם.  אני רק רציתי להשאיר שם את הפנקס למשמרת, עד שאחזור מהטיול ביוגוסלביה. הם או ביתם היו צריכים להיות לי מעין כספת לפנקס שלי.

הם ידעו ואני ידעתי שבגלל זה באתי עד ביתם, עד יוגוסלביה הגעתי. זה לא נאמר, אבל זה היה ידוע, זה היה באוויר של הדירה הכחולה הזאת. גם הקירות ידעו. והתחיל המשא ומתן.

על מה. שהם ישמרו על הצעטאלעך בפנקס עד שאחזור מהטיול ביוגוסלביה.

כאן צריך הסבר. הם חשבו שמדובר  בהרבה זמן. ניסיתי להסביר להם שמדובר בימים אחדים. הייתי צריכה לחזור ביום שני. נסיתי להסביר, שישמרו לי רק על הרשימות הקטנות שלי, על התזכורות בלוח השנה, ובתמורה אחרי שאחזור ואקבל את הרשימות הקטנות שלי חזרה, הפנקס עצמו יהיה שלהם.

הם לא הסכימו.

כמו בכל משא ומתן היה שם וכחן מוביל, שעמד על שלו, אבל לא הבנתי מה שלו ומה שלי.

השיניים שלו היו במצב נורא, מזה הבנתי שהמשפחה הזאת או השכנים האלה שהתכנסו שם בדירה, היו עניים מאד.

כבר הרבה שנים אני יודעת, שאת המעמד הסוציו-אקונומי של אדם בימינו אפשר לקבוע לפי מצב שיניו. זה התקבע לי ביתר שאת, בעזרת גיסתי, רופאת השיניים שלי. לא דומה פיו של העשיר לפיו של העני.

אבל נחזור לעניינינו, אז חסר השיניים הזה, או נכון יותר לומר, חסר השיניים האחדות ובעל השיניים הרקובות, חומות/אפורות /צהובות, קשה להגדיר במדויק את צבען של שיניים רקובות, אבל כל אחד יודע מה צבען ואיך הן נראות, זאת אומרת, שיניים שלא טופלו, הווכחן מעולם לא בקר אצל שיננית. השיניים הרקובות לא מנעו ממנו לנהל אתי את המו"מ, אדרבא הוא  היה מנהל המו"מ הראשי.

באיזשהו רגע הוא העביר את שרביט המו"מ לאשה שהיתה שם, שהיתה הרבה יותר קשוחה ממנו. התווכחה איתי על כל פתק, כאילו באתי לגזול ממנה משהו.

בתוכי התרגזתי נורא. אבל כלפי חוץ איכשהו שמרתי על פאסון.

אבל כמה יכולתי, בסוף התהפכתי עליהם כמו שצריך, ואמרתי שאני מוותרת על השירותים המחורבנים שלהם. אני רוצה את הפנקס שלי חזרה, לא רק את התזכורות שם ואת הפתקים הכתובים, אלא את הכל, כולל הפנקס עצמו.

קרה משהו, הגיעו אנשים נוספים, לא רקובי שיניים. הם נראו ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, מסודרים, מטופחים. פתאום הסתבר, שכולם דברו עברית!

גם החדשים שהופיעו וגם מנהלי המו"מ שהיו בדירה קודם לכן.

למה לא התגלו, למה נמנעו לדבר איתי עברית.

"פחדנו, מכתחילה פחדנו".

יכולתי להבין אותם. יוגוסלביה היתה מדינה קומוניסטית, העברית היתה אסורה במדינות קומוניסטיות, אבל אולי הם רק תעתעו בי, כי בכל זאת טיטו לא היה סטאלין, והקומוניזם שלו היה פחות קשוח מזה של סטאלין, אבל מה אני יודעת על יוגוסלביה.

הגברת שקבלה את שרביט המו"מ אמרה במלים פשוטות:

כסף, אנחנו רוצים כסף.

בשביל זה אנחנו רוצים כסף.

ואני חשבתי לעצמי, מטומטמת, אתמול נולדת, איך לא חשבת שהם רוצים כסף.

אבל חשבתי, חשבתי על זה קודם, רק לא ידעתי, להציע להם. הייתי צריכה להגיד את זה, לא חשוב באיזו שפה, הם כבר היו מבינים.

אני תמהה עדיין, איך פספסתי את המו"מ הזה, איך לא הצעתי להם מפורשות -  כסף תמורת השמירה על הפנקס שלי -  איך לא הבנתי שזה לא שירות מובן מאליו, אפילו  ביוגוסלביה, להיפך, על אחת כמה וכמה ביוגוסלביה.

רגע, יוגוסלביה?

אין יוגוסלביה.

אז למה ואיך נתקפתי ביוגו-נוסטלגיה, אגב, יש תופעה כזאת.

 

למטה כמה טעימות:

 

https://en.wikipedia.org/wiki/Yugo-nostalgia

 

"According to Gallup Poll from 2017: 81% of Serbs think that the breakup of Yugoslavia harmed their country, while 77% of Bosniaks and 65% of Macedonians agree. Only 4% of Serbs think that the break-up of Yugoslavia was beneficial for their country, while just 6% of Bosniaks and 15% of Montenegrins feel positive about the split. In Croatia, 55% of respondents saw the break-up as beneficial and just 23% as harmful. In Slovenia, 41% see the break-up as beneficial while 45% think it was harmful. The highest number of respondents who welcomed the break-up of Yugoslavia were in Kosovo which declared independence in 2008, where 75% said the split was beneficial and only 10% regretted it.[2]"

 

''

למעלה - על נפילתה של יוגוסלביה

 

''

למעלה - על מותה של יוגוסלביה - דוקו של ה-BBC

 

''

למעלה - שעה של מוזיקה קומוניסטית יוגוסלבית

 

''

למעלה - לקט של מוזיקה יוגוסלבית עממית

 

 

כתבה: באבא יאגה

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

לֵך אל הנמלה המשוגעת, בן אדם

אפרופו פרשיות נתניהו... נזכרתי במה שהתפרסם לפני מספר שנים. 

מי לא תקע עיניו באדמה, מי לא הבחין בלהקת נמלים סוחבות ביסקוויט, פיסת לחם, קליפת פרי או כל גוף אחר, שגודלו לאין שיעור מגודלן. מי לא התפעם, מי לא התפעל מארגון עבודת הצוות, לא שאל עצמו, איך הן עושות זאת, הקטנטנות האלה, שגודלה הממוצע של כל אחת מהן שלושה מילימטרים.

קראתי, "בהארץ", נדמה לי שבשנת 2015 , (  ( http://www.haaretz.co.il/news/science/.premium-1.2696438 

שאת כיוון נשיאת המשא קובעת המנהיגה, שתופסת את הגה ההנהגה ברגע שקודמתה מאבדת את היכולת לנווט, כיוון שהיא זו שיודעת ברגע מסוים להנהיג, יודעת לאן ללכת. למנהיגה יש ידע שאין לאחרות. ואף על פי כן, גם הנמלים הסוחבות, אלו שלכאורה "נסחבות" אחרי המנהיגה, לעיתים סוטות מן הקו, הולכות נגד הזרם, לפעמים הן מצליחות, הנון קונפורמיסטיות הקטנטנות, לסחוב אתן את הזרם, להסיט את כיוון התנועה הכללית וסחיבת המזון איננה מתבצעת בטור, אלא מתפתלת ומתעקלת.

אצל בני האדם, גם מי שאינו יודע את הדרך ייאבק על הנהגה בגלל רווחי הכח. לעומת זאת, אצל הנמלים, אין  שום מאבק בין המנהיגה הפורשת ובין ממשיכתה.

חוקרים ממכון וייצמן, בראשותו של ד"ר עופר פיינרמן קבעו, שאינם מבינים עדיין, איך הנמלים יודעות להעביר את שרביט המנהיגות מאחת לאחרת, גילו רק שברגע שהנמלה המובילה מאבדת את זה, מיד תופסת את מקומה נמלה אחרת, שלא נבחרה, אלא נטלה את התפקיד על עצמה. היא תמלא את התפקיד כל עוד תצליח לכוון את להקתה.

עוד קראתי שכוח הקבוצה הוא הרבה מעל לסך כל הכוחות של חבריה, הנמלים הבודדות. בהיותן בקבוצה מאבדות הנמלים את תחושת היחיד.

אם מישהו קוטע את מסלולה של "הנמלה המשוגעת", כך היא נקראת בפי חוקריה , היא מתחילה להתרוצץ כמה שנראה לנו ללא כיוון, אבל מסתבר שהנמלים שמתרוצצות לכל כיוון כמו משוגעות, נוהגות כך, כשהן נתקלות במכשול או הפרעה, כדי לברוח מקונפרונטציה. הן בורחות ממאבק, רודפות השלום הקטנות.

מסתבר שההתרוצצות, שנראית לנו כריצת אמוק בלתי סדירה, בלתי מובנת ובלתי סבירה, איננה אלא בריחה ממלחמה.

לא זו אלא גם זו, לנמלה יכולת להזין את הרעבים שבקן.

יש בגופה הקטנטן מין מזווה זעיר, שהחוקרים קוראים לו "הבטן החברתית" . היא מלקטת  מזון נוזלי ומשמרת אותו באותו מזווה בלי שיגיע למערכת העיכול שלה. המזון הזה יכול להשמר חודשים.. כשהנמלים חוזרות לקן ונתקלות בנמלים רעבות, הן מעבירות להן את המזון  המשומר בגופן באמצעות מעין נשיקה, נשיקת החיאה.

באיזו קלות אנחנו דורסים אותן.

אילו רצינו, כמה יכולנו ללמוד מהנמלה, ולא רק בענייני חריצות.

חג חנוכה מואר!

 

עוד על הנמלה המשוגעת

https://www.youtube.com/watch?v=f01YQn3GKeM

 

 

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה
קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת