00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ברלין שלי (רשימה מצולמת)

19/03/2017

זו לא הפעם הראשונה שלי בברלין, מקווה שגם לא האחרונה, אני אוהבת את ברלין ולאהבה אין הסברים. אף על פי כן מתעורר בי איזה  צורך להסביר. ברלין, בעצם כל עיר גרמנית, ובעיקר הגרמנית הנשמעת ברחובות,  מחזירים אותי הביתה, לעיר בשלזיה התחתונה, שבה נולדתי וגדלתי , לגניצה, או לגניץ בשמה הגרמני. עיר שבה ישבו בני אדם לפני הספירה, עיר שבנויה בסגנון גותי, אבל לא חסרה מונומנטים סטליניסטים, עיר קוסמופוליטית, הטרוגנית, שחרבה במלחמת העולם השניה וברחובותיה בשנות החמישים והשישים אפשר היה לשמוע פולנית, רוסית, גרמנית ויידיש. עיר מלאת רבדים, ספוגה קרבות ומלחמות, עיר שזורמת בה הקטשווה ובאדמתה פחם ונחושת, אולי בשל כך עברה מיד ליד. הגרמנים חמדו אותה, הפולנים והרוסים גם כן רצו בה. כשהוקם מסך הברזל בין המערב למזרח אירופה, היה בלגניצה, בשל קרבתה לגבול הגרמני, המחנה הגדול ביותר של הצבא האדום, עד כי נקראה "מוסקבה הקטנה".

https://en.wikipedia.org/wiki/Legnica

די שאשמע מלה גרמנית וכמו מצת היא מדליקה בי זכרון, שדבק לתודעתי ואיננו מרפה. לא משנה מה אעשה ומה אחווה בערים הגרמניות, הזכרון הזה, נמצא שם בתחתית התודעה, נאבק על תשומת הלב ומסיח את הדעת ממה שהווה.

אף שהשעה ארבע אחר הצהריים, חשוך כבר. חשכה צהובה, תערובת של ערב מקדים, אור פנסי רחוב ולובן שלג שורה בכל. המִדרכה חלקה. ואף שמתחשק לי לרוץ, להגיע כבר הביתה, לברוח מההיטלרובקה ומהפסנתר השחור שלה, אני חייבת להאט, אי אפשר לרוץ על קרח, אני לא יודעת. אני בת שש, אולי בת שבע, סטלין, בעל השפם השחור, מראה לעולם, מה זה, מעמיד אותו על מקומו. ההיטלרובקה (הנאצית) היא המורה שלי לפסנתר, אני שונאת ללמוד אצלה, אני שונאת את הפסנתר שלה, אני שונאת אותה. איך אני יכולה בכלל ללמוד אצלה. ההיטלרובקה  דווקא פונה אלי בפולנית. כולם סביבי מדברים פולנית: הפולנים מדברים פולנית, היהודים מדברים פולנית וגם הגרמנים מדברים פולנית, כדי שלא יזהו אותם כגרמנים, אף על פי כן תמיד מזהים אותם. רק קציני הצבא האדום, אדוני הארץ, מניחים שכולם מבינים אותם, מרשים לעצמם לדבר רוסית, "זה נשו רודזינו!" (בעד מולדתינו) הם צווחים ברוסית, ברחובות העיר,  לקצב המרש. אדי הוודקה והבירה מוסיפים להם תחושת אדנות, שרק השיכורים הפולנים משיבים עליה ביריקה. באחד כזה, בשיכור, גוש סמרטוטים שרוע בשוליים המושלגים של המדרכה, אני פוחדת להתקל, מנסה לעקוף איכשהו את שלולית ההפרשות שלא קפאה עדיין.

איך אני יודעת שהמורה שלי לפסנתר היא היטלרובקה. אין לי מושג, אבל אני יודעת, מההיטלרובקה צריך להזהר. כי אף פעם אי אפשר לדעת.

ממרחק של זמן, אני מבינה, כמה שנאה ספגו הגרמנים (אלו שלא הצליחו לברוח, אלו שלא יכלו לברוח, אלו שלא נתנו להם לברוח)  בשנות החמישים והשישים,  איזה שעיר לעזאזל היוו,  איזו מרקקה היו לאנשים סביבם, שלא נרגעו מטראומת המלחמה.

גם מטפלת היתה לנו, בעצם היא טיפלה באחי הקטן, פאני יוליה קראו לה, או נכון יותר פראו יוליה. שיערה האפור היה אסוף בפקעת ותמיד, אבל תמיד, טיפה היתה תולה בקצה נחירה הימני. הפולנית שבפיה היתה משונה, אחרת מזו שבפי חברי או הורי. פאני יוליה דברה פולנית במבטא גרמני, די היה בזה להשניא אותה גם עלי.

אנדרטה לזכר יהודי אירופה

צבעוניות חדשה, ברלין שכחה שהיא שייכת ליקלנד

גשם בברלין

פסל רחוב או שיפוצים

מציצים, "מאחורי הגדר" - בית קברות יהודי, פרנזלאוור ברג, ברלין

"לקיר, מאחורי הקיר, שולחת העיר את הפשפשים", הרובע היהודי, ברלין

 

תשאלו, מה כל זה קשור לברלין. לא קשור ובכל זאת קשור.

בברלין של היום, בברלין היפה, הנקיה, המשופצת והמשתפצת כל הזמן, בברלין שקירות בניניה מתחדשים בצבעים מרהיבים, כאילו היתה כן ציור עכשווי ענק, בברלין השומרת ומשמרת את קורותיה על שלטים ובאולמות מוזיאונים, במוזיאון הקולנוע, במוזיאון גרופיוס, במוזיאון הטרור והסטאסי, בברלין הצעירה, הקצבית, בברלין שלא בורחת מאחריות, בברלין שלמרות צבעוניותה וחדשנותה, כל לבנה בקיר, כל לוח מתכת מספרים את קורותיה, פה גר זה וזה, מפה נשלח, משם הוגלה, פה התרחש כך ושם אחרת, באלכסנדרפלאץ, בפוטסדאמר פלאץ, על השפרה, בברלין על מסעדותיה הבינלאומיות, על הניחוחות ממזרח וממערב, שמגרים נחירי עוברים ושבים ומזמינים אותם פנימה, במסעדה קוריאנית קטנטונת וזולה ברובע פרנזלאוור ברג, שלפי השמועה, אנגלה מרקל אכלה שם לפני שבוע, אבל לא הצטלמה והשמועה רק עברה מפה לאוזן, בברלין ההטרוגנית, שמגוון ההולכים ברחובותיה מזכיר את ניו יורק,  בברלין שלא עוצרת לרגע מתנופת הבניה וההתחדשות, בברלין שממציאה את עצמה מחדש, בין צלילי השפה הגרמנית, מהדהדים בראשי קולותיהם של ההיטלרובקה, שנסתה לשוא ללמד אותי לנגן, קולה של פראו יוליה, קולו של סטאך, חבר של העוזרת שלנו, הם ושכמותם  אחראים לכל מה שקרה. הם רצחו, הם פשעו, אף שאין ולא היה קשר בין מחשבות  שבראשי ובין המציאות, אישית הם לא פשעו, גם הם  היו קורבנות.

לכי, מחקי בראש קבצים, שתקועים שם מילדות.

 

מעבר להולכי רגל: מאחור משפצים בנין/ארמון, בינתיים ציירי הגרפיטי חוגגים. הרובע היהודי, ברלין

בחוץ קור כלבים, אבל צבעוניות הכסאות מזמינה, הרובע היהודי, ברלין

בשוק יום ראשון של אלטע זאכען

מפתחות  לגן העדן, בשוק יום ראשון של אלטע זאכען

עם כאלה עלינו לארץ, בשוק יום ראשון של אלטע זאכען,  על השפרה

מנגל בחוצות ברלין הקפואה

גלריה לאמנות, הבנין עשוי ממכולות ישנות, פרנזלאוור ברג, ברלין

פוטסדאמר פלאץ

שלוש קדוש, פוטסדאמר פלאץ

בונים ומשפצים, משפצים ובונים

צ'קפוינט צ'רלי, הצגה לתיירים - זה מה שנותר מהאימה

תופסים גשם על השפרה

והשפרה זורם לו, מה איכפת לו מההסטוריה, עד אילם

ולמטה: גרים בברלין, שירים:

https://www.youtube.com/watch?v=LxRJS5rxmQY

 https://www.youtube.com/watch?v=PXVo-IhQfpk

כתבה וצלמה באבא יאגה

 כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה (C)

 

לדף הרשומה

רומני לא גנב

שני צילומים, ( בעצם שלושה, כי היה גם תקריב של הראשון) מסמרו אותי לכסא ולמקלדת בשבוע שעבר. מצילום אחד כמעט נחנקתי מאימה, ומהשני הצהבתי מקנאה,  כשראיתי אותם על דפי "הארץ" מ-8.2.2017.

באחד,  הבלוגר הישראלי-רוסי אלכסנדר לפשין, מובל בשדה התעופה בבאקו על ידי שני בעלי גוף (שוטרים, חיילים, או מוציאים לפועל או השד יודע מי, לבושים בבגדי הסוואה, ראשיהם ופניהם עטויות כובעי גרב שחורים, רק עיניהם  גלויות). אחר כך, בעמוד 10 , נראה הבלוגר בצילום מקרוב, מצדדיו שני מלאכי השרת, שהוצגו קודם וכפות ידיהם מתחת לבתי שחיו. (לצערי לא הצלחתי להעלות את הצילומים שהופיעו בעתון.)

והצילום האחר (למטה) ובו רומנים מפגינים ביום שישי ה-3.2.2017 מול בנין הממשלה בבוקרשט נגד שחיתות!

צילום, רויטרס.Staff

 ( 27 שנות שחיתות הספיקו לרומנים.יוזמת הממשלה להקל בדין על עבירות שחיתות עוררה את המחאה הנרחבת במדינה מאז נפילת השלטון הקומוניסטי. חצי מיליון מפגינים הביאו לגניזתה, אך המוחים ממשיכים לצאת לרחובות

http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.3679161?=&ts=_1486566814466  )

למה הזדעזעתי מהצילומים האלה ולא מאחרים המציפים אותנו  באגמי הזוועה במדיה וברשת. כי הם קשורים בדרך זו או אחרת למחוזות ילדותי ונוגעים בחיי, והאדם תמיד נשאר תבנית נוף מולדתו, גם אם זו מטפורה בלבד.

שני הארועים המצולמים התרחשו באקס טריטוריות סובייטיות, שבהן נולדתי וגדלתי. האחד, בבאקו, בירת אזרבייג'אן, שהיתה אחת מהמדינות הסובייטיות והאחר, בבוקרשט, רומניה, שנשלטה על ידי הסובייטים ומבצעי דברם,  דוגמת צ'אוצ'סקו ואשתו, שהוצאו להורג אחרי  נפילת הקומוניזם ברומניה.

הצילום הראשון עורר בי חלחלה כמו זאת, שמעוררים סיפוריו המסויטים של פרנץ קפקא, "המשפט" או "הגלגול", כאשר הגיבור מובל על ידי שניים (תמיד שניים, שאוחזים בו מתחת לבתי שחיו) אל הבלתי ידוע והבלתי נמנע, אם נרצה להגביה את המציאות במלים, או כפשוטו, אל מותו. כך בדיוק עצרו בעבר כוחות האן.קא.וו.דה מיליוני אנשים, כל מי שנחשדו כבוגדים וכאוייבי העם, ככה באחיזה הזאת מתחת לבית השחי, מין אחיזה נון שלנטית, כמו חברים לכאורה, כשהמעצר נראה קליל, והחשוד כמו נלווה אליהם מרצונו, כמעט מתעופף. הבלוגר לפשין, אמנם לא התעופף, והזוועה לא ניכרה לעין בצילום, אבל די לשים לב למימדי גופו של לפשין, לעומת מימדי גופיהם של "המלווים", למבטו, שבניגוד למבטי מוביליו, בצילום שבעתון, היה מכוון למצלמה, כמי שקִווה, שאם ייראה לעין המצלמה, אולי יינצל. בצילום התקריב בולט מאד צבעו האדום של מעיל הפוך שהוא לובש, כאילו רמז הצבע על הבאות.

ומה פשעו של לפשין זה, אזרח ישראל ורוסיה, שנעצר בבלארוס וישב שם כחודשיים עד שהוסגר לאזרבייאג'ן. הוא בקר בנגורנו-קרבאך - חבל מריבה בשליטת ארמניה, שממשלת אזרבייג'אן טוענת שהיא הריבון עליו, כמו כן, בִּקר בבלוג שלו את ממשלת אזרביג'אן ואת נשיאה אילהאם אלייב.

כדי להדגיש את גודל האימה, יש לציין, שהבלוגר איננו אזרח אזרביזאן ואיננו אזרח באלרוס!

ואצלינו בירושלים להבדיל, מירי רגב קראה  לניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, למנוע את ההרצאה של "שוברים שתיקה", בגלריה "ברבור". על מה רצו והרצו שם, על השפעת המתנחלים על צה"ל, אז צריך להשתיק אותם, למה שהציבור ידע. "ההרצאה הזאת לא תתקיים בשום פנים ואופן," אמר אלי סבתו, דוברה של מירי רגב. ועיריית ירושלים בראשות ברקת תפסה טרמפ להתנכל לגלריה על ידי הוראות והנחיות: "לנציגי הגלריה אסור לאפשר לגופים חיצוניים שימוש בגלריה  ובשטחה..."

ביום ההרצאה הוציאה עירית ירושלים צו סגירה לגלריה לעוד 90 יום.

למה לא לנסות לסתום פיות למשמיעי בקורת..

(למטה, הידיעה ב"הארץ" :  

    http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.3737861

ובסרטון: על  גלרית ברבור:

 https://www.youtube.com/watch?v=XhaHoaY0fqA

סופו של דבר ההרצאה התקיימה, אולם הגלריה היה מלא מפה לפה, בחוץ הפגינו כמאתיים איש נגד סגירת הגלריה וקומץ של אנשי להב"ה קללו כדרכם בקודש. צו הסגירה בעינו עומד, נקווה שעורך דין חביליו יצליח למנוע את הסגירה ושירת הברבור של הגלריה לא תישמע.

אני נזכרת בסיפור חייו של דימיטרי שוסטקוביץ', המלחין הנודע. לשוסטקוביץ'  היתה מזוודה קטנה ומוכנה תמיד, שבה ארז את המינימום הנדרש למקרה שיסור חינו מלפני סטלין וייעצר.

אז הכינו את המזוודה שלכם, חברים.

והצילום האחר, הפגנת כחצי מיליון איש נגד שחיתות הממשלה בבוקרשט, החזיר אותי לעלייה לארץ בשנות השישים. "כור ההיתוך" היה הדבר החם אז, ריחף באוויר ובאווירה, אבל בפועל, במעברה, ואחר כך בשיכונים, בני האדם נחלקו להונגרים, מרוקאים, טוניסאים, פולנים, רומנים, פרענקים, אשכנזים, צברים, ותיקים ועולים חדשים, ולכל קבוצה כזאת הודבקה תווית, סטריאוטיפית עד כמה שאפשר. דווקא ברומנים דבקה הגנבה. "רומני גנב, פולני שותף", היתה הדחקה.

והסתכלו עליהם היום, איך נמאס להם. על מה הם יוצאים לרחובות בוקרשט. על שחיתות שלטונית, במלים אחרות, על גניבות ועל נסיון להקל ראש בשחיתות באמצעות צו ממשלתי. וראשי השלטון שם, מה עליהם. נבהלו, נסוגו, ביטלו את הצווים המקלים, אבל הרומנים לא די להם, לא מרפים, ממשיכים להפגין כדי לשלוח את הממשלה הביתה.

מסתבר, שרומני לא גנב, או לרומני נמאס, כשגונבים ממנו!

ואצלינו, מה אומר ראש הממשלה על החקירות נגדו:

נתניהו לבג"ץ: העתירה לפתוח נגדי בחקירה פלילית היא חלק ממתווה יזום להפיל ראש ממשלה מכהן

בתגובה לעתירה שהגישו ח"כ אראל מרגלית ואלדד יניב, כתב רה"מ כי השניים נוטלים חלק ב"קמפיין הכפשות תוקפני" שבמסגרתו חוברים עיתונאים ופוליטיקאים כדי להדיחו. נתניהו קרא לבית המשפט להשית על העותרים הוצאות כבדות

http://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.3737480

לא די לקנא בהם, ברומנים, צריך לחקות אותם.

 

ועוד למטה על גלריה ברבור כמרכז פעילות רב שנים, שמאחד קהילות שונות זו מזו בירושלים

https://youtu.be/5V5_ogPpgGs

כתבה: באבא יאגה

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

לדף הרשומה

קדימה, נשות העולם, "לא פה, לא שם", סרט

25/01/2017
לפני כשנתיים נפתח בשכונה שלי, באבו תור בירושלים, ממש מתחת לאף יס פלאנט ובו 16 אולמות קולנוע. אם יתחשק, אוכל להגיע לשם בפיג'מה. כבר קרה שהייתי הצופה היחידה באחד מאולמות הקולנוע, אבל הפעם, ב"לא פה, לא שם" היו לא מעט צופים באולם.

בסרט, בבימויה  של מייסלון חמוד, שלוש נשים ערביות צעירות -  עורכת דין מנצרת, סטודנטית למדעי המחשב מאום אל פחם, ודי.גיי. לסבית מתרשיחא, שותפות לדירה בתל-אביב, מעזות ללכת בדרכן,  לחיות את חייהן.  משימה לא פשוטה במרבית החברות בעולם, על אחת כמה וכמה בחברה הערבית, שלא מסוגלת להכיל אותן. לא זו גם זו, הן חיות במובלעת תל אביבית ערבית, שלמרות אורח חייה הכמו ישראלי, מובדלת גם היא מהחברה התל-אביבית הישראלית\יהודית.

שלוש הנשים שונות זו מזו במראה שלהן, באופיין ובהתנהלותן, אבל כל אחת בדרכה, שוברת את הכלים ומורדת, כמו הבמאית שכתבה את התסריט וביימה אותן וכמו השחקניות הממלאות את תפקידן.

''

טריילר מתוך "לא פה לא שם"

ראיתי את הסרט פעמיים. יופי של סרט, שכמותו לא נראה עדיין במקומותינו. מרגש, נועז ופורץ גדרות.

כשעייני מרוכזות במסך, ניסיתי לשוא לפתוח את בקבוק המים שבידי. ידה של החברה, שהיתה איתי היתה מגובסת, גם היא לא הצליחה. כשגבר עלי הצמא, שלחתי יד אל אחד הצעירים בשורה לפני, ובקשתי את עזרתו. בחיוך ובקלות פתח את המכסה. אחרי הסרט, החלפנו כמה מלים איתו ועם חברו. שניהם ערבים מבית חנינא, אחד בן 23 והאחר בן 21 (שניהם יכלו להיות אם לא נכדינו, לפחות בנינו).

"לא משהו" אמר המבוגר ביניהם.

"ליש, יא חביבי?"

"לא  רוצה שהילדים שלי יהיו ככה..."

"ליש הייכִּ? מה לא היית רוצה שהילדים שלך יהיו ככה? מה זה ככה?"

"אצלינו זה לא ככה," ענה, "לא מעשנים, לא שותים, לא ככה."

"מה אתה חושב על וויסאם (אחד מגיבורי הסרט, מוסלמי אדוק, שאונס את ארוסתו)? שאלתי.

"בן אדם רע, אם היה עושה את זה לאחותי, הייתי הורג אותו!" הזדרז לענות.

"ואיך היית יודע על זה," שאלתי,  "אחותך היתה מספרת לך? היתה מספרת את זה לאמא שלה, לאבא שלה?" המשכתי.

"לא, זה לא, לא היתה יכולה." ענה.

"אז איך היית יודע?"

"נכון, לא הייתי יודע," ענה, "אבל מסכן האבא של הבחורה הזאת, נו, זותי, הלסבית", התקשה קצת לומר את המלה, "אהב אותה, נתן לה הכל ותראי מה היא עשתה לו!"

"מה יכלה לעשות, היא לסבית," אמרתי.

"אין, אצלינו אין," השיב מיד.

"אם היתה לסבית, היתה יכולה לספר לך?"

"לא, לא היתה יכולה, לא יודע."

שני הצעירים, למרות גילם  הקרוב לגילן של גיבורות הסרט, לא הזדהו איתן, אלא  עם אביה של אחת הגיבורות, שהגיב באלימות, כשנודע לו שבתו לסבית. השניים הזדהו עם מה שמותר להגיד, לחשוב, לעשות, עם מה שהחברה מתירה. לא יצאו מהקופסה.

אבל מה יש לי להלין על שני הצעירים,  סייד קשוע ראה טעם לפגם בעובדה, שהאנס בסרט הוא מוסלמי דתי, כאילו  משנה  זהותו של אנס. אנס הוא אנס.

(http://www.haaretz.co.il/magazine/sayed/.premium-1.3231668

"מה חשוב לדעת על הסרט 'לא פה, לא שם'"  סייד קשוע, "הארץ" 13.1.2017)

בינתיים, סייד קשוע חזר בו והתנצל בפני הבמאית ב-16.1.2017:

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.3251793

הגדילה לעשות עיריית אום אל פחם, שקראה להחרים את הסרט, בנימוק שהסרט זול ומוציא שם רע לחברה הערבית בכלל ולעיר אום אל פחם בפרט – (אחת הגיבורות בסרט היא מאום אל פחם - ושוב, הנימוק המוכר, אצלנו זה לא כך.

http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-1.3228330 )

חמוד חשופה לגידופים, קללות ואיומים. אפשר להבין מיעוט שאיננו שש לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אבל איזו דרך נותרה לנשים הערביות לשנות את יחס החברה אליהן, איך להבקיע את חומת המסורת, שבה נשים נרצחות בגלל כבוד המשפחה, איך ומתי תוכלנה הנשים שם לחיות את חייהן, ללכת בדרכן, להיחשב לבנות אדם. מדוע מי מהרשימה המשותפת, לא מצא עד כה לנכון לעמוד לצדה של חמוד בפומבי, לעודד.

מעבר לעובדה שהסרט מעניין, עשוי היטב ושלוש הגיבורות שלו מעוררות אמפטיה, הזדהות ומחשבה, אותי הרשימה יותר מכל אחוות הנשים המוצגת בו. הקרבה בין השלוש, האינטימיות, ההבנה, התמיכה ההדדית, הטיפול, היכולת להתאחד ולפעול יחד, ובעיקר הרכות עוררו בי געגוע לאיזו תמימות אנושית, כמיהה לטוב, אמונה בקיומו. מרגש.

איזו עצמה הפיקו השלוש האלה ,בניצוחה של חמוד!

תארו לכם, שנשות העולם מתאחדות, משחררות את האנימה, מתארגנות לפעול, מנתצות את גבהות הלב, את הגסות, את השוביניזם, את שנאת הנשים, את האלימות ואת הכוחנות. מעיפות, למשל, את פוטין "על הזונות הטובות מכולן" שלו,  את טראמפ, "שתופס להן בכוס". (ראו את הפגנות הנשים נגד טראמפ בימים האחרונים.)

כן, אנחנו יכולות לשנות את העולם, לסחוף אתנו גם גברים, להרחיק את הגסות, ליצור מודל אחר, פייסני, סלחני יותר, ליצור פוליטיקה שנשענת על עקרונות מוסר, מכוונת לעולם טוב יותר, מכיל יותר, אנושי וחומל יותר. בארצות סקנדינביה נשים מובילות כיוון כזה.

אולי, כשתגיע סוף סוף שעתן של הנשים, כשנשים לא תחקינה גברים, אלא תהיינה הן עצמן, כשתתאחדנה בעלות הרחם בנסיון לכוון את העולם, להוביל אותו, להציע לו אלטרנטיבה, אולי יהיה לו סיכוי לעולם קשישא, אולי יהיה סיכוי לאהבה, לשלום, לאנושיות. אולי בזכותן של הנשים ייפתח שער הרחמים.

נשות העולם התאחדו!

ואצלינו, לכו לראות את סרטה של חמוד, לתמוך בבמאית האמיצה.

https://www.youtube.com/watch?v=D-uXHixOAx8

''

למעלה ראיון עם מייסלון חמוד

למטה, נשים מפגינות נגד טראמפ

 (צילום: AFP)

(צילום: AFP)

 

 (צילום: AFP)

(צילום: AFP)

לידיעתכם,  מעלילותיו האחרונות של הטראמפ:  "מוקף גברים, חתם טראמפ על ההחלטה שתפגע במיליוני נשים בעולם",  פורסם ב-24.1.2017  http://www.haaretz.co.il/tmr/1.3429385

 

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

לדף הרשומה

פעמיים יפן

19/01/2017

לברוח מפה?

כן, לברוח! אבל לאן?

ליפן, לברוח ליפן!

פעמיים הייתי ביפן, בשנת 1998 ולפני שבוע.

בפעם הראשונה, עיקרו של הביקור היה בטוקיו, שם התגורר אז בני. הוספנו גם סיורים בסביבה, מעין כוכב טוקיו, גם לקיוטו הגענו.

עד הנסיעה  הזו היה המזרח הרחוק ויפן בתוכו עולם שמעבר להרי החושך, עולם שלא ידעו אבותי, גם אני לא ידעתי. מעטים נסעו אז ליפן, ד"ר גוגל לא היה, ואת שיעורי הבית עשיתי בעזרת מדריך מישלין - האורים והתומים של הנסיעות של פעם.

יפן נשארה תעלומה, ככל שקראתי יותר, הבנתי שאני לא מבינה, לא את התרבות ולא את האנשים, יכולתי לקלוט את יפן בקלישאות בלבד.

גם אחרי הביקור נשארה יפן קופסה נעולה, שנפתחה לרגע. הצצתי פנימה, ראיתי את היופי, את הצבעוניות, את האסטטיקה. טעמתי את האוכל היפני והקוריאני, ואף שהיו זרים לחיכי, היו טעימים וקלים להפליא, לכי תדעי, למה, אולי בגלל החומרים  הטריים,  אולי בגלל צורת הבישול, צורת הישיבה בארוחה. ראיתי המוני יפנים שונים ממני במראֶה, זרים לי , ואני ודאי זרה להם, מתקשה ליצור קשר בלי לדעת את שפתם, ובלי שתהיה לנו איזו שפת משותפת שתתווך, הרוב ברחוב לא דבר אנגלית.

באחד הערבים הלכתי לתיאטרון נו (NOH) עם הירושי, היפני היחיד שהכרתי בטוקיו, שידע אנגלית. את ד"ר הירושי הכרתי קודם לכן בביתם של חברים בניו יורק. ד"ר הירושי, חוקר ומדען, התגורר אז בניו יורק ובטוקיו לסירוגין, והיה אדיב דיו להזמין אותי לתיאטרון ולארוחה.

המחזה הוצג בשתי גרסאות. גרסה לייט, שנמשכה כשעתיים ואותו מחזה למיטיבי צפייה, שאורכו היה ארבע שעות תמימות. ד"ר הירושי רצה להרשים, ובחר בגרסה הארוכה, שכמו כל דבר ביפן של אותם ימים היתה גם יקרה. התכניה, שחולקה בכניסה, היתה כתובה באנגלית עילגת ומשובשת.  בקושי הבנתי על מה ידובר שם על הבמה.

כחצי שעה הייתי מרותקת למראה פְני המסכה של השחקנים המתחלפים, לבגדיהם, לקולותיהם. קלטתי מתי כעסו ומתי בכו, מתי התעצבו ומתי אהבו או צחקו, הערצתי את היפנים, את אמנותם, את מקצועיותו של תיאטרון הנו, את המימיקה, את המסכות, התלבושות התנועה המדויקת. אבל ריבונו של עולם, מה יכולתי לעשות אחר כך.

בגלל הכפור בחוץ, האולם היה מחומם יתר על המידה. אף יפני לא זז, לא שינה את תנוחת הישיבה ולא הוציא מלה. אף שהתביישתי, זזתי בכסא, שלבתי רגליים, התגרדתי, הסתרתי את הפיהוקים. עשיתי מדיטציה בעיניים פקוחות, הגנבתי מבטים לעברו של ד"ר הירושי, לראות איך הוא עומד בזה, אבל הזמן, יימח שמו, זחל.

https://www.youtube.com/watch?v=lu5Vn1vQ5i4

למעלה, "טמורה" (TAMURA) ריקוד רוח הרפאים, בתיאטרון נו

אחר כך בארוחה, שאלתי את המלווה שלי, אם היה לו חשק לצאת באמצע. כן, ענה בכנות. ולמה לא יצאת. לא יכולתי, ענה, אף אחד לא יצא. וכך הגיב ד"ר הירושי, חוקר ומדען, שבלה שנים בניו יורק.

אני זוכרת גם את הדרך לתיאטרון. בנין התיאטרון, מבנה מרובע ופשוט, ניצב בתוך פארק. כדי להגיע אליו, צריך היה ללכת ברגל כשלושה קילומטרים, משני צידי הדרך תלו פנסים אדומים יפיפיים, כאלו שראיתי אחר כך בסרטים, ב"קיסר האחרון" למשל. היה קר מאד, וירד שלג מהול בגשם.

כמובן שבקרתי גם במקדשים, ניצבתי לרגלי פסלי בודהה ענקיים, התפעמתי מהגנים, ממיקומה של כל אבן, כל חלוק נחל, מהמוני המבקרים בירידים שליד המקדשים, מהקימונו שבהן  נעטפו חלק מהנשים, מעצים שהלבינו מהמשאלות שנתלו עליהם, מהר פוג'י, שכמו קוסם, פעם הסתתר ופעם נגלה בנוף הפתוח.

אבל הביקור הראשון הזה, החוויר לעומת יפן, שלפני כמה ימים.

סביב מקדש, שאת שמו לא עלה על דעתי לזכור, התרחש יריד ענק, מרוב גודל לא יכולתי להקיף אותו במבט. המקדש היה יפה פי אלף מאלו שראיתי בביקור הראשון. הצבעים היו מובהקים יותר, מתומצתים. צרופי הצבעים יצרו צבעוניות אחרת, נדמה, שלא ראיתי כמותה.

שחקנים לבושים קימונו בגוונים של אדום בוער, משתנֶה, רקדו בתנועות של מלאכים על במה מוגבהת ואף על פי כן ניצבת בגובה העיניים לצלילי מוזיקה שלא היתה יפנית, אלא קלאסית, שמימית, מלטפת אוזניים. הצבע החולי, ששלט במרחב העצום, התלכד איפשהו באופק עם שמים כחולים, המקדשים הפזורים היו חלונות ענק לנוף, היה יופי בכול, היה סדר, היתה הרמוניה, היתה אסטטיקה של המאייסטרים הגדולים.

פתאום כהה הכל, החשיך. הרהב נעלם, חשכה שחורה\ירוקה, אבל מוארת דיה כדי שאפשר יהיה לראות את הפרטים, שלטה במרחב. אפשר היה לראות את גורדי השחקים, להבחין בכניסות המפוארות לבתים, ללכת לאיבוד ברחובות שלא נגמרים.

אז הלכתי לאיבוד.

נעלמה החברה שהייתי אתה, לשוא צעקתי, קראתי בשמה.

גיליתי שאין לי גרוש, ששכחתי לקחת את כרטיסי האשראי, שחושך, שפחד, ששומם, שדומם, שאני לבד. גבר זר, איים עלי בנוכחותו הקרובה, אישיר אליו מבט, אסתכל לו בעיניים, אבריח אותו, חשבתי, קיוויתי.

חזרתי למציאות מיובשת, צמאה, נדהמת, עורגת אל המראה שנעלם.

לא, לא לקחתי סמי הזיה, אין לי מושג מה גרם לי להזות את שהזיתי, אבל הביקור הראשון שלי ביפן התגמד פתאום, יפן ההזויה היתה מרהיבה ויפה שבעתיים מיפן שהכרתי. לא הייתי צריכה לטוס שעות ארוכות, לא נאלצתי לעבור בדיקות בטחון, לחכות למזוודה במסוע, להמתין בשדות תעופה. לא הוצאתי גרוש.

אני ממליצה על בריחה ליפן, בעיקר זו השנייה, בנעלמת, זו שבממלכת החשך.

ולעצמי, בימים אלו אני רוצה לא לראות את הנעשה בארץ, עדיף להזות.

 

https://www.youtube.com/watch?v=blOzH842IYg

למעלה, על תיאטרון הנו באנגלית

 

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

על חדש, על ישן ועל "שירת הברבור של העולם הישן"

אני כותבת פחות ופחות, אין לי השראה, אין לי פנאי, טרדות היום יום משתלטות ועומדות לבלוע אותי, אני מזדקנת, מאיטה קצב, העולם  לא יפסיד דבר אם לא אכתוב ועוד. לא אלאה אתכם ובעיקר את עצמי בסיבות  ובאמתלות. ואף על פי כן, כשמשהו, גם אם אינו ברור לגמרי, דוקר בתודעה וחוזר ודוקר, לפעמים דקירה כהרף עין, כמעט בלתי מורגשת, נשכחת מיד, אבל חוזרת ומטרידה. לפעמים רצף של דקירות, שוב ושוב, כמו נימוּל בכף רגל, בעור, בראש ושוב חולף הזמן וכלום, ושקט. התודעה נרגעת. ואז פתאום, כמו חתול שארב לחרק, היא קופצת עלי, התודעה, עם המשהו ההוא ששכחתי והוא צץ ועולה כאילו בכלל לא שקע, אז אני מוכרחה לתפוס שקט, לבדוק מה דוקר, מה מתדפק על התודעה, לכתוב.

-אז מה מתדפק לי?

מתדפק לי, "עולם חדש". ולמה הוא מתדפק, כי גדלתי עליו ולתוכו.

נולדתי בפולין, מספר שנים אחרי מלחמת העולם השניה. היה עוני, היתה מהומה של אובדן, השורדים התאבלו עדיין על מי שלא הצליחו לשרוד, העבר המזוויע היה בכל, הרים ראש, זעק, אי אפשר היה לעכל אותו, אי אפשר היה להשכיח, אי אפשר היה לקבור. בכל מקום, בערים, בכפרים ובדרכים, בחצרות, ברחובות ובראשי האנשים התגלגלו חורבות, חורבותיו של העולם הישן, אבל היתה אופוריה באוויר, היתה תקווה, היה דחף, צורך לעשות הכל כדי שהעבר המזוויע לא יישנה,  הכל כדי לבנות "עולם חדש".

נכתבו אין סוף ספרים על העולם החדש, נהגתה פילוסופיה חדשה, שבבסיסה הטראומה ומטרתה איכשהו ללמוד את הלקח, ללמד מוסר, לחנך להפנים: לא עוד! ליצור עולם טוב יותר. היתה אמנות חדשה, והיתה ספרות חדשה, היה קולנוע חדש והיה "הגל החדש". שמות רחובות שונו לרחוב "העולם החדש", ברחוב כזה ממש, ששמו היה "העולם החדש" באתי לעולם. נכרתו בריתות, נחתמו חוזים בינלאומיים, אמנה כזו ואמנה אחרת, להגנת זכויות האדם, להגנת פליטים, לאי פגיעה בנשים, בילדים, בשבויים. קמו ארגונים לאומיים ובין לאומיים, הכל ובלבד ליצור "עולם חדש".

אף  שהעולם החדש הזה היה לא אחת גם סיסמא ריקה, אבל סיסמא, כשהיא חוזרת שוב ושוב, ובודאי כשאתה ילד רך בשנים, איכשהו היא נכנסת לראש, וגם לראשי ההמונים היא חודרת. והיא חדרה.

נדמה לי, שהאופוריה, המניע  ליצור עולם חדש, עולם אחר, עולם טוב יותר, עולם  שמאיר פניו אל הזולת, עולם סובלני יותר, עולם שמקבל את האחר, שמוכן לבלוע את שונותו בלי להקיא אותו, נמשכה בעוצמה זו או אחרת כשישים עד שבעים שנה מאז מלחמת העולם השניה. הצורך בעולם משופר יותר נבע מהטראומה של מלחמת העולם השניה. צורך שבסופו של דבר הפיל את הקומוניזם על עוולותיו הרשעות, צורך שהפיל את חומת ברלין, צורך שגמל את המערב (במידה מסוימת, כמובן) מהקולוניאליזם ומעוד כמה "איזמים", צורך שהביא להקמת המדינה היהודית, צורך שבזכותו קם האיחוד האירופי, צורך לאחד ולא להפריד, צורך לגשר על הבדלים, על שוני, צורך בסובלנות.

לפני מספר ימים ראיתי את סרטה של מריה שרדר, "שטפן צוייג, שלום לך אירופה", על שנותיו האחרונות של שטפן צוויג בגלותו בברזיל, אחרי שברח מאירופה. בכנס בינלאומי של סופרים בברזיל, צוויג, סופר נערץ, שראיונותיו ורעיונותיו היו מבוקשים, לא היה מוכן לגנות את גרמניה ולא הודה שפניה למלחמה, הוא כן דבר על  חזון "אירופה החדשה" אירופה נאורה יותר, חסרת גבולות ותעודות מעבר, פתוחה,  סובלנית ושוויונית לכל. מי יודע, אולי עשרות שנים אחר כך, בקברו,  שמח לראות את חזונו קורם עור וגידים עם הקמת האיחוד האירופי. ועכשיו עם ה"ברקזיט" יציאת בריטניה מהאיחוד, אולי ראשית הסוף של האיחוד, הוא מתהפך בקברו, הפעם מעצב.

אם נחזור שוב לשישים-שבעים השנים שלאחר מלחמת העולם השניה,  השנים הולידו את תורת המוסר של עמנואל לוינס, את ספריהם של ז'אן אמרי, מרטין בובר, חנה ארנדט, רובר אונטם, אפשרו לזרמים הפמיניסטים להתפתח (בימים אלו נפטרה ורה רובין, אסטרונומית ומדעית אמריקאית ויהודיה, שתרמה להוכחת קיומו של החומר האפל, תארו לכם שבשנת 1975 היא לא התקבלה לפרינסטון, כי נשים לא התקבלו למסלול כזה אז. בצרפת נתנה זכות הבחירה לנשים רק ב-1944 ובשוויץ רק ב-1971! המצאת הגלולה גם היא האיצה את שחרורן של הנשים.) לשחורים  לתפוס עמדות ממשלתיות, להומואים לצאת מארונות. לא הכל תוקן, עוולות נעשו ויעשו, (אבל בושה היתה לעשותם). באופן המכליל ביותר, אפשר לומר, שכמו היה כיוון לעולם, כיוון ששאף אל הטוב יותר, נטה לקבל את האחר, את השונה. נדמה היה, שלפעמים גם המוסר יכול להניע איזה גלגל במרכבת ההיסטוריה.

לא עוד! הרוב בעולם המערבי מאס בכיוון הזה, היום. מוראות מלחמת העולם השניה והלקח האוניברסלי שלה רחקו מהזכרון הקולקטיבי ומשמשים חומר למניפולציות.  הרע, הקיצוני, האלים, הגס, הנבער והמרושע הם מטבע עובר לסוחר, זמינים לכל עין צופיה ברשת ובמדיה. קול מנהיג כקול המון, מנהיגים מתחרים על תשומת הלב והאוזן בהצהרות  ילדותיות, בוטות, חסרות אחריות, גסות ולא אחת מרושעות וחסרות כל בסיס מוסרי. אמת, שכחנו ממנה, יש רק פוסט אמת. המוסר נבעט החוצה, נהיה בזוי, נלעג, טרחני. לא עוד רצון לטוב, לא עוד אחריות כלפי האחר.

רוחות אחרות מנשבות באירופה – "ברקזיט" בבריטניה, אבל האחראי על הברקזיט לא לוקח אחריות, הולך הביתה, משאיר לאחרים את העבודה המלוכלכת, מרקל פַסֶה בגרמניה, סיכויה לנצח בבחירות מתמעטים, לה-פן מאיימת לנצח בצרפת. בארה"ב -  טראמפ נבחר לנשיא, ואצלינו - אותן רוחות פרצים. בררר... קר.

ביום שישי, ה-23.12.201 העבירה מועצת הביטחון של האו"ם (שמו"ם) החלטה,  (14 מדינות תמכו בה, ארה"ב נמנעה) שעיקריה: גינוי להרחבת התנחלויות, להפקעת קרקעות, להריסת בתים ולעקירת אזרחים פלסטינים וקריאה להבדיל בין שטחה של מדינת ישראל לבין השטחים הכבושים  ב-1967, כדי להציל (אם אפשר להציל עדיין) את מתווה  שתי מדינות לשני עמים.

מיד החלה ההיסטריה הלאומית, הצדקנות הרימה ראש, כאילו היה איזה דבר בהחלטה שלא היה ידוע עד כה, שלא היה מקובל על מרבית מדינות העולם (וברובו גם על ממשלות ישראל) שאילולא חוסר המעש של מדינת ישראל בשנים האחרונות לא היה צורך להעלותו כלל. כל מי ומה בפוליטיקה הישראלית, חייבים היו להגיב, להצהיר, בלי לחשוב תחילה, כמובן. דיפלומטיה, לא במקומותינו. כמו פתחו האלו שבצמרת בתחרות. התחרו מי טיפש, מי גס, מי חסר טקט, מי ילדותי יותר. אגוצנטרים שהתחפשו לפטריוטים ונביאים. לא בחלו בכל דבר הבל, באיומים בעונש על שגרירים, על מדינות, כאילו בלי היחסים אתנו לא יתקיים העולם. "בעידן החדש יש מחיר גבוה למי שמנסה לפגוע בישראל..." , הגיב נתניהו. אכן, גאווה לאומית.

בנט ושקד בער להם להצהיר על סיפוח מעלה אדומים ושטח סי, מה איכפת להם להיות אור הסיפוח לגויים! ליברמן כמו ליברמן, פיל בחנות חרסינה, השווה את החלטת האו"ם למשפט דרייפוס, קרא ליהודי צרפת לעלות מצרפת הרשעה לארץ, והעמיד את קהילת היהודים שם במבוכה, אבל מה איכפת לו, זכה בכותרת, עוד מעט  יושיב את שגריר צרפת נמוך נמוך על השרפרף ואנחנו נשלם. אפילו, משה ארנס, הפך את עורו, התחפש לחוזה עתידות: "טראמפ כבר יתקן" כתב ב"הארץ" בתגובה להחלטה. איך הוא יודע, איך טראמפ יהיה.

"זוהי שירת הברבור של העולם הישן", נצח נתניהו על מקהלת קהי החושים, שם יהבו "על העולם החדש", על עולמו של טראמפ נשיא ארה"ב הנבחר, שאם יש מה שידוע עליו הוא המשתנה, הבלתי יציב, הפרוע, הלא ידוע והספק מוסרי. כך קבר ראש ממשלתי את העולם הישן, שהיה העולם החדש שלי.

יתגדל ויתקדש שמי רבא.....

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

לדף הרשומה
12345
קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת