22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דמעת שיש על לחיו של הנצח - רשימה מצולמת

25/01/2018

תמונתם של ראש הממשלה ואשתו על רקע הטאג' מהל אמנם צרמה את עיני, כמו גם עיני אחרים וטובים, אבל גם החזירה אותי לשם, לאגרא שבהודו, אליה הגעתי לפני כשבע שנים תוך כדי סיור בהימאליה ולמה שכתבתי אז על הטאג' מהל ועל צפון הודו.

מה בעצם צרם כל כך בתמונת בני הזוג נתניהו. הרי כל תייר שמגיע לטאג' מהל מנסה להכנס באמצעותו אל הנצח ומצטלם על רקע הקבר המהולל, אבל לא דומה עמידתו של תייר מהשורה לעמידתם של בני הזוג נתניהו. מה ראו בני הזוג לנכון לטפס על הספסל  דווקא כדי להצטלם במקדש האהבה המהולל, כמה התנשאות וחוסר טקט היו בצעד הזה. זאת ועוד, הראוותנות בולטת שבעתיים, כשמתוודעים לסיפור בנייתו של הקבר וכשרואים שהשניים, אף שהם מצטלמים במקדש האהבה, אינם מסתכלים זה בזאת, אלא מבטיהם למצלמות. מצאו להם מקום.

בילדות, כשקראתי בשקיקה בתנ"ך ובספורי ההסטוריה. הייתי בטוחה ש"מצפון תפתח הרעה". ואכן, כמה  מלחמות בתולדותינו הקצרים כמדינה מודרנית, אמתו את הנבואה. אחרות סתרו אותה. הכל, עד שהגעתי לצפון הודו, שם הפכו ההודים את הקערה על פיה. בהודו - מצפון תיפתח הטובה, דווקא.
איפה בצפון טמון הטוב.
נכון, בהרי ההימליה הנושקים לשמים.

הימליה פירושו בסנקריט "משכן השלג", אבל אני, שנתפסתי למצלול של השם, התאכזבתי. זה הכל, רק משכן השלג. ומה אם מהדהד לי בשם גם ה-הימל , (שמים בגרמנית), וגם ה-הלל וה-הללויה העבריים, קרי הלל יה. כי מה נותר עוד לעשות מול הפסגות הנשגבות, אם לא לידום או להלל יה.

הרי ההימליה , מקורות האוויר הצונן והמים, נשגבים גם בעיני ההודים. האלים ובעקבותיהם ההודים האמידים, יודעים מה טוב.
ה-Arsh ההודי, כס האלוהים ("ארש האלוהות" שלנו דומה במצלול למילה הסנקריטית) נמצא במפגש בין הר לנהר. כשדלהי בוערת בארבעים מעלות צלזיוס ויותר, איזה כייף להשתכן בהרי ההימליה, איזו ברכה. התיירים ההודים נוהרים למאנאלי וללאדאק בעקבות האלים ובעקבות הצינה, נושמים אויר צח ונאפפים בקדושה.

מורדות ההימלייה, נוף משתנה שאינו מפסיק להפעים

הקרחונים שמפשירים מהווים את מקורות הנביעה של נהרות הענק כמו ההינדוס, הגנגס והבהמפוטרה, שלא לדבר על עוד מאות נהרות, נחלים, פלגים ומפלים. המפליא הוא, שגם במורדות המדבריים של ההימליה, נסעתי קילומטרים על קילומטרים באוויר יבש. האף נסתם, הגרון לא הסתפק במיכלי המים שהגרתי לתוכו לשוא. השיער נפרע ונקבוביות העור לא נשמו כמעט. ופתאום, לא פאטאמורגאנה, אלא מפל צוננים גלש מהגבהים, התיז מי שלולית זכים – כמו התבלבל בבחירת כיוון הזרימה – מחיה נפשות.

גובהם של הרי ההימליה הגן על הודו מפני רוחות הכפור הסיביריים ומפני הכובשים. אפילו גינגס חאן, בעומדו מול צוקי האין סוף, נמלא פחד. תפס, שלמרות כיבושיו, גם הוא בן מוות. להרי ההימליה לא יוכל. בשל המחסום הבלתי עביר גם לא התפתחו קשרים בין סין להודו ושתי התרבויות התפתחו במקביל.

מרומי ההימליה - הללויה

לא מפליא אם כך, שבתרבות ההודית הצפון הוא מקור הערגה והגעגוע, מקורו של הלא מושג. משכנם של האלים, אבל גם מקומה של האהובה המסתורית שמפללים אליה ומייחלים לה. או מקומו של הנשי שבנו, שאליו יוצאת הנפש.

מי שלא השתכנע בעליונותו של הצפון , יעלה אל הטאג' מהל, שבאגרא, במדינת אוטר פראדש הצפונית. השאה ג'האן המוגולי, הבעל והאוהב הגדול בהסטוריה, שהיה לאגדה בזכות אהבתו לאשתו מומתאז, המחיש את עליונותו של הצפון. קברה המופלא של פנינת הארמון מומתאז, הוא שיר הלל לנשי, להרמוני ולמושלם אבל גם לאנושי. "דמעת שיש על לחיו של הנצח", כפי שתאר אותו המשורר ההודי רבירדנאט טאגור..

למי שזקוק לשעור באהבה, הנה עוד כמה פרטים על השמועות שמתרוצצות באזור – כמו פרחים מלבלבים על דפי ההסטוריה היבשים.
השאה ג'האן נשא את מומתאז לאשה, בהיותו בן 15, ובהיותה בת 14. בעשרים וארבע שנות חייהם המשותפים, הצטרפה מומתאז למסעותיו וילדה לו 13 ילדים. מספרים שם, שהשאה היה נוכח בכל הלידות: מחזיק בעדינות בידה של מלכתו, מוחה את זיעתה בממחטות משי, גונח וזועק עם היולדת המיוסרת. רק פעם אחת, בלידת הבן ה-14 לא נכח בלידה. אז נפחה מומתאז את נשמתה.

השאה, אכול טרוף וצער, לא סלח לעצמו, שמונה ימים הסתגר בלי אוכל ומשקה. משקם מצום אבלו, מיד התחיל בבנית הנפלא שבפלאי תבל, שישמש קבר לאהובתו. ( גם את עצמו ציווה לקבור לידה, כשיגיע יומו).
22 שנים ו- 20,000 עובדים, שמרביתם קפחו חייהם בבניה, נדרשו לו לבניית הפלא. האדריכל, מתכנן הטאג', קפח רק את ידיו, השאה כרת אותן, כדי שלא יוסיף ויבנה בניין מפואר יותר שיאפיל על קברה-קברו - הכל מאהבה.
הרכלניות המרושעות, האמונות על האמת שתעבור מדור לדור, המכשפות הזקנות, חסרות השיניים, יורקות ארס בשוּ שוּ, ובשָה שָה, למי שרק רוצה לשמוע... שבערב לידת הבן ה-14, התעסק השאה עם פילגש חדשה, שהגיעה להרמון.
יימח שמן, הקנאיות, הן לא מפרגנות אהבה אמיתית.

ואם ניטוש רגע את המיתוסים ונחזור למציאות, המשורר קרא לטאג' מהל "דמעת שיש על לחיו של הנצח", (הפרשנות  אין סופית) הזוג נתניהו נעמד על הספסל, ועשה פוזה למצלמה, אכן, דמעה אחרת על לחיו של הנצח, אפשר להוסיף כאן אימוג'י, אפשר לסלוח להם לבני הזוג, היוהרה איננה בלעדית לזוג הזה, הם יודעים, מה הם עושים, אולי דווקא העמידה על הספסל ולא לידו היא הדרך לקצר את התור הארוך אל הנצח,  צפוף שם, בתור.

Image result for taj mahal images

למעלה הטאג' מהל

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%90%D7%92%27_%D7%9E%D7%94%D7%90%D7%9C

כתבה וצלמה (חוץ מצילום הטאג'): באבא יאגה

(C)כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

שׁוּם או שׁוּם דָּבָר

שוּם, שוּם, שום... ששש... הוא משומם באזני, לא, זה שום דבר, חשוב כקליפת השום, חסר ערך לגמרי, כן, אולי הקליפה, אבל לא השום.

מתי הוא הגיע אלי לראשונה, האם הגיע קודם ריחו לנחירי, טעמו לפי. 

לא. לנחיריים לא הגיע, גם לפה לא, בכלל לא הגיע, אלא חדר אלי באלימות, לאזניים, מעשה אונס.

נדמה לי, שהכל קרה תוך כדי שינה, בחלום, אבל אמא שלי העידה, שהכל היה במציאות, שלא בדיתי את המעשה. אולי תחושת הערפול מקורה בכך, שהתעוררתי למציאות הזאת מתוך חלום, שמזמן נטמן בבסיס התודעה וננעל שם, נשכח. איך אני יודעת, אני לא יודעת, נדמה לי.

הכל היה בילדות מוקדמת, לפני גיל שנתיים, זכורים לי נתזי מראות, תחושות שנצרבו בעור, מישהו מושך בגופי, מנער אותי, הכל סביב לבן, התקרה, הקיר, השמיכה שהסירו מעלי, ועדיין חומו של הגוף נסה לחזור ולהתאחד איתה. אבא שלי, פניו, עיניו עצומות, חלק גופו העליון לצידי בכותונת לבנה, אולי פניו נסכו בי בטחון, אולי המצאתי את זה כרגע, ולא היה בטחון, אבל רכות התפשטה בגופי הקטן, ואף שהחלון היה פתוח אל הכפור ואל השלג, ואף שהייתי קטנה כל כך, הבנתי, שמשהו יוצא דופן קרה, אם הניחו לכפור לחדור ככה חופשי לחדר החם.

אף שכמעט לגמרי ניערו מתוכי את החלום, המשיכו לנער אותי. אצבעות דחפו גוש נוקשה לאזני הימנית והושיבו אותי ווהפנו את גופי ופני לעבר החלון, כך  היה קל להן  יותר לאצבעות האונסות, ששוב דחפו איזה גוש מוצק, הפעם לאזני השמאלית, וראשוניות התחושה כבר פגה, הרי חוויתי אותה כבר באזני הימנית. שלחתי יד להוציא מאזני את הגוש, ועצרו בעדי. זיהיתי את  את פני אימי, והבחנתי בהתרגשות ובדאגה על פניה. גם בפני מרייאננה זיהיתי מתח. סוף סוףהניחו לי לרגע, ונהניתי מההפוגה, אבל מיד הגוף התכווץ כשהתחילו למשוך ולנער את אבא, ולקרוא לו, שיתעורר למען השם, שיתעורר כבר. הסטתי את עיני לא לראות, בטח דחפו גם לו שום לאזניים.

אחר כך טבעתי בקיא, גם אבא הקיא. ואם לא די בשום באזניים, השקו אותי בחלב דבש ושום, ושוב הקאתי.

כך לראשונה חוויתי שום.

אחר כך, בהדרגה, (לא יודעת מתי) באו ההסברים: שנרדמנו, שהיה חורף מושלג, שמשהו נשרף על הכירה, שהיתה פליטת גז, שהשום הציל אותנו, את אבא ואותי, ממוות.

לא, לא השום, אמא הצילה אותנו, כי אילולא הגיעה הביתה בזמן ואילולא דחפה לנו שום לאזניים, מי יודע באיזה גיהנום או גן עדן הייתי שרויה עכשיו. וכך כמו בכל סיפורי הילדות שלי, אמא תמיד התחרתה במישהו או במשהו, והיא תמיד נצחה, גם את השוּם.

עשרות שנים עברו מאז, זקנתי - אף שזקנתי, אני מתקשה לומר, או לכתב "זקנתי", המלה הזאת עדיין לא מתלבשת עלי, משהו מציץ מתחת, מתקומם, מי יודע מה עוד אעבור עד ששמלת הזקנה תתאים למידות תודעתי, אולי ככל שאנחנו מתבגרים כך קשה לנו יותר להתהדר בשמלה הזאת – והופ, שוב הגיע אלי השום.

Image result for images of garlic

Image result for images of garlic

אני לא מתכוונת שכל השנים האלו פסחתי על השום, ממש לא, למרות התנסותי המוקדמת, היה לו מקום של כבוד במטבח שלי, אבל שום אירוע דרמתי בחיי הבוגרים לא דמה להתגלות השום באוזניי בילדות, עד שחליתי במחלה , ששום רופא לא הצליח עדיין למצוא לה מרפא ואני מתייסרת בה, עד שלפעמים אני מבקשת את נפשי למות. אבל לא, כשהכאב מרפה, מיד אני חוזרת בי ומתרצה לחיים באיזו חיוניות רעננה ומעמיסה על עצמי עוד ועוד, וכשראשי שקט דיו לנסות למצוא לי מרפא, אני מחפשת ברשת רופאי אליל, מרפאים ומטפלים, מכשפים וידעונים וכל מיני תרופות סבתא, והנה הוא שם, שוב השום, בגדול!

תרופה ידועה, עממית, פופולרית ועתיקה מאד בתרבויות מזרח ומערב, צפון ודרום, כל עַם וגרסותיו השומיות.

אז מהו השום, או אולי "השום דבר" הזה, שהוא בעצם דבר, שהוא הוזכר לא פעם במקורות, ושבני ישראל התגעגעו אליו במדבר וכמעט נטשו בשלו ובשל עוד כמה מנעמי חיך את החזון הגדול של עם חופשי. "זכרנו את הדגה... ואת הבצלים ואת השומים (במדבר י"א, ח) ומה הוא מרפא ומה אמרו וכתבו עליו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9D

שמו המלא של השום, שאנחנו אוכלים, הוא שום הגינה או בשמו המדעי Allium sativum . באכדית הוא SUMU, בארמית תומא ובערבית ת'ום, הוא ממשפחת השושניים כותב אבן שושן, ממשפחת השומיים כתוב בויקי, אנחנו משתמשים בפקעת השום (ראש השום) חיה או לאחר בישול כתבלין או כצמח מרפא.

האליצין הוא המקנה לשום את ריחו ואת חריפותו, והוא משתחרר עם מעיכת שיני השום. חוץ מהאליצין נמצאים בשום גופרית, זרחן, פלואור, קרוטן (פרו ויטמין A ) וויטמין B1 B3  .

אומרים שהשום מחטא, מכייח, גורם להזעה, מסלק טפילי מעיים, משפר את פעילות הקיבה, מרפא דלקות, מקל על שיעול והצטטנות, מוריד כולסטרול רע, מקטין הצטברות סיד על דפנות עורקים, מקטין שומן בטני, מחזק את מערכת החיסון ואפילו מרחיק ערפדים, מזיקים ועוד מיני מרעין בישין. (זוכרים את הסרט "ערפדים" של רומן פולנסקי).

ברשת יש אין סוף סרטונים בשבחו של השום, שמציעים רקיחה והכנה של  תרופות ביתיות משיני שום.

תארו לכם, במצוקתי כי רבה, שתיתי משך שבוע תה שום על קיבה ריקה, ברור שנמנעתי מכל מפגש עם זוג נחיריים. אחרי שבוע כזה, נשארו לי רק חברים  וירטואליים.

הוטב לי, אבל לא ממש הבראתי, אבל מי יודע, מה היה קורה, אילולא שתיתי את התה הזה.

איך מכינים אותו, מועכים ארבע שיני שום, מוזגים עליהם כוס מים רותחים ומוסיפים כפית דבש, כדי לשפר את הטעם ואת הריח, על אחריותי בלבד הוספתי לתערובת לימון, המצאה של מוחי הקודח. משאירים את התערובת עד שתתקרר מעט, מסננים השום ושותים את המים על קיבה ריקה.

ויש גרסה קטלנית הרבה יותר, אותן ארבע שיני שום כתושים וכפית דבש, בלי המים. יש יתרון לגרסה הקטלנית, הכל נגמר בבליעה מהירה של כפית אחת, מה שלא מסתייע עם כוס מי השום, אם כי טעם תה השום נסבל הרבה יותר.

עכשיו, תוך כדי כתיבה, שוב אני חוזרת לימים של ילדות רחוקה. גרנו אז בקומה רביעית ואחרונה. בקומת הפארטר גר וולודג'ה, יהודי רוסי, מזוקן (ודאי לא מטעמי דת, אין לי מושג למה עִִטר את פניו זקן שחור כמו של הרצל, יהודים בלבוש אורתודוכסי לא ראיתי אז בסביבתי בכלל). וולודג'ה היה צלם וחי בדירה לבדו. השמועה אמרה שאשתו ברחה ממנו ולקחה אתה את בתם. היום אני יכולה להבין למה.

אהבתי את דירתו האפלה של ווֹלוֹדְגָ'ה, לי זו היתה מערת קסמים. היו שם מנורות צילום ענקיות, סרטי צילום, צילומים תולים ופזורים בכל וספרי צילומים. אין לי מושג איך אסף אותם למאורתו וכמה זמן לקח לו לאסוף אותם.  ישבתי על ברכיו, לפנינו הניח וולודג'ה על שולחן נמוך, ספר ענק של צילומי פרפרים ואני רחפתי לי כמו אחד הפרפרים שם,  נתתי לדמיון להתפרע. בדרך כלל לא הרשיתי לעצמי להתעופף בחברת אנשים, לא כך עם וולודג'ה, איתו יכולתי לדהור, הרגשתי שוולודג'ה הרשה לי כמו שהרשה לי הכל, ואהבתי, אהבתי אותו בשל כך. ואולי בשל השום, כי השום כמו שאמרו  חז"ל  "משביע, משחין, ומצהיל  פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעיים ויש אומרים מכניס אהבה ומוציא את הקנאה) "בבא קמא פ"ב, ע"א(.

בתלמוד הירושלמי, (מסכת מגילה, פרק ד') נכתב שעזרא הסופר התקין, שיהיו אוכלים שום בערב שבת, עד כדי כך האמינו שהשום מכניס אהבה ומרחיק תאווה. הנוהג נפוץ כל כך שבתקופת המשנה "אוכל שום" היה כינויו של יהודי. אגב, דווקא הרמב"ם, שהיה רופא, בטל את התקנה.

נקשתי בדלת, לקח זמן עד שוולודג'ה פתח לי, שמעתי מנעול חורק, שרשרת ברזל נעה, אחר כך נפתחה הדלת כדי סדק, השרשרת לא הותרה עדיין, אבל אד השום כבר אפף אותי, אחר כך נגלה זקנו השחור של וולודג'ה, אחר כך החיוך, אחר כך הותרה שרשרת הברזל והדלת נפתחה לרווחה וכבר ישבתי  על ברכיו, מרחפת על ענני השום והדמיון, מאחורי מנורות הצילום, מפלצות זוהרות, שתדלקו את דמיוני.

ומה אם אגלה פתאום, עכשיו, תוך כדי כתיבה, שריח השום עדיין מניע את גלגלי דמיוני.

לפני שנים קראתי, כך נדמה לי,  שפלובר (אולי לא היה זה פלובר, אלא בודלר) - כן, כן פלובר הגדול, שכתב בין השאר את "מאדאם בובארי" ואמר שאמה בובארי זה הוא -  לא היה מתיישב לכתוב, אלא אם כן הגיע לאפו ריח של תפוחים רקובים. קטונתי להשוות, כל אחד ושגיונותיו, אבל אם פלובר יכול, למה אני לא יכולה.

וכך כשאני מאליהה את השום, מצדיקה את הכתיבה עליו ונעטפת בריחו, נדמה שגם אתכם הוא  אופף, הריח...

תגידו, אתם כבר מריחים משהו?

שתהיה לנו שנת 2018 שנת בריאות ושמחה!

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

הנרות הללו למה הן או על "הבהיר והאפל"

"הבהיר והאפל" הוא שמו של מאמר שהתפרסם בשנת 1961 בצרפת ב-Information Juive .

כותב המאמר הוא הפילוסוף היהודי/צרפתי עמנואל לוינס והנושא, חג החנוכה.

אבל כמה שונה התיחסותו של לוינס ממה ששמעתי סביבי אז וממה שאני ממשיכה לשמוע היום על מיתוס החנוכה.

מי לא ידע, שחג החנוכה, כך למדנו בבית הספר, הוא חג הגבורה, המסמל את הניצחון של מנהיגי המרד החשמונאי, המכבים, מתי מעט צודקים,  על הרבים המרושעים.

כמו נרות החנוכה שבהדרגה, זו אחרי זו,  בסדר מופתי ובשליטה, נועדו לגרש את החושך, כך האיר לוינס בהארותיו את החושך שבו היינו שרויים, ולצערי, אנחנו שורים בו עד היום.

מה מאיר לוינס?

לוינס  מדגיש שנרות החנוכה נדלקים בסדר, החל מנר ראשון עד נר שמיני, כלומר שהאור הולך ומתפשט באיטיות בהדרגה ובשליטה. ובאש כמו באש, יש להזהר ויש לשים לה גבולות ברורים.

את נרות החנוכה מִצווה להציב על גבולות הבית, בחבור שבין הפנים לחוץ,  במקום שבו הבית פתוח אל הרחוב, במקום  שחיי הבית נושקים לחיי הציבור, בפרהסיה, כי הנרות הללו  מביאים מסר לכל, לא רק למשפחה שבפנים, לא רק לעם היהודי, אלא לכל!

הנרות  מפרסמים נס.

מהו הנס הזה? האם הוא נצחון צבאו של יהודה המכבי? גבורתם של  אידיאליסטים שקראו תיגר על מעצמה ויכלו לה?  נצחון  החלש הצודק על החזק הרודף?

כן, המיתוס העממי אכן מדגיש פנים אלו של נס החנוכה, אבל כותב לוינס: "החלש, המשליך עצמו אל קלחת האלימות של הקרב, מסתכן בכך שיתרגל לאלימות הזאת, (הדגשה שלי), שהיה עליו לנקוט לעת מה. כלום יזנח יום אחד את דרכי הפוליטיקה והמלחמה שנבחרו לרגע?"

לוינס מציין, שחכמי התלמוד מזהים את הסיכונים ויוצאים גם נגד אלימות צודקת, שמא אחרי השימוש בה תהפוך לאלימות מתמשכת.

היום, שנים רבות כל כך אחרי 1961, שנת כתיבת המאמר, אנחנו מחויבים לשאול עצמינו מידי יום ביומו וכן בחנוכה ובחנוכה תשע"ח, על אחת כמה וכמה:

האם זנחנו את דרכי המלחמה?

האם ידענו להשתמש במלחמה רק לזמן מה?  

האם לא התרגלנו לאלימות המלחמה?

האם אין היא מכתיבה את אורח חיינו?

האם עשינו הכל ובלבד להיגמל ממנהג האלימות, ליצור מציאות אחרת?

התלמוד, כותב לוינס, אינו מרחיב בענין שחרורו הלאומי של עם ישראל, אלא מתמקד בעיקר בנס שארע, נס פך השמן (מסכת שבת, דף כא, עמ' א.). חכמי התלמוד מדברים בעיקר על  נס המרובה שמוצאו במועט, שאליבא דלוינס אינו נס של היהודים דווקא, אלא נס של האנושות באשר היא, נס של רוח האדם. רוח, שקיומה נצחי למרות שלא אחת היא נידחת, נחבאת, מחתרתית כמעט, והאופן שבו תתעורר מסתורי תמיד, רוח שהיא יכולתו של האדם לפעול מעבר לעצמו, יכולתו לכרות את האור במחשכים, לדלות את התקווה מהאפלה, ליצור להבה מן הלהט שלה עצמה, כמו האהבה שמתלהטת מעצמה, גם כשהאהוב אינו מושלם, כמו המוות שהחיים נושאים, "כמו אורך הרוח הנושא את מה שעלול להורגו".

הרשימה מוקדשת לרב דניאל אפשטיין, שבזכותו  הגעתי ואני ממשיכה להגיע לכתביו של עמנואל לוינס

למעלה בסרטון,  החנוכיה המשתנה תמיד, של גרינוורצל, עשויה מכסף בעבודת יד. אפשר להציב אותה באין ספור צורות לפי דמיונו של המשתמש בה. החנוכיה היא פטנט  רשום, היא זכתה בפרס מטעם האקדמיה בצלאל, ירושלים, והיא נמצאת באוסף הקבע של ארבעה מוזיאונים בעולם

כתבה: באבא יאגה

 

לדף הרשומה

נשימות - תסריט לסרט קצרצר

1.פנים. בוקר. חדר\אולם.

מראה מבעד לחלון מבפנים. חלון נמוך וגדול. אדן החלון כחול. בחלון - תכלת שמיים. ענני קיץ בהירים. צמרת עץ. מצלמה איטית, סוקרת את העץ לפרטיו מלמעלה למטה - רוגע. פנים – אולם ריק, רצפת פארקט, קירות בהירים, על אחד הקירות מראה גדולה. מוסיקה רוגעת. גבו של גבר, ישוב על הרצפה. כשהמצלמה עוברת לגבו של הגבר, המוסיקה נפסקת. מכאן והלאה, לאורכו של הסרט, לא תושמע מוסיקה ברקע.מצלמה איטית, משתהה, סוקרת את הגב מלמטה למעלה. גבו של יוני. כבן 40, גוף גמיש מאד, רזה.  ישבנו מורם מעט, הוא ישוב על שמיכה. השמיכה מקופלת בקפדנות, כמעט קיפול צבאי. הוא ישוב בישיבה מזרחית, או בישיבת לוטוס. מכנסי התעמלות קצרים, חולצת טריקו ירוקה. פניו, שאינם נראים – לחלון, לעץ. הגב זקוף. ידיים קרוב לברכיים. הראש והצוואר מוטים מעט קדימה. סצינה ארוכה דיה, לתת תחושה של גב שקפא בתנוחתו, ולסקרן לראות את הפנים.

2.פנים. ערב. אותו חדר\אולם.

גבו  של יוני, שישוב על הרצפה, בישיבה מזרחית, למסך. כאילו לא זז, מאז הסצינה הראשונה, אבל חולצת הטריקו כחולה, ומולו ישובים על הרצפה, בתנוחה דומה, 7 תלמידים (4 נשים, 3 גברים) אין זאת הסצינה הקודמת, אבל פניו של יוני עדיין אינם גלויים. פניו לתלמידים. פני התלמידים,  למצלמה. יוני במרכז. מיקום התלמידים ביחס ליוני, שיושב במרכז, סימטרי. קולו של יוני, בלי שפניו נראות.

                   יוני:

נתחיל עם נשימת אוג'אי...

(רחש בקרב התלמידים. נעים באי שקט. אחד לוחש: מה זה. בתשובה - הרמת כתפיים של אחר. יוני אינו מתיחס, אינו מרים את קולו, ככל שהוא מוסיף ומדבר, התלמידים הולכים ונרגעים.)

 

                   יוני:

זה קל, רק נושמים, תנסו לנשום רגיל ולעקוב אחרי  הנשימה. תעצמו ת'עיניים ותדמיינו לכם את המסלול של האוויר: מהנחיריים… וחזרה לנחיריים.

לאן נע האוויר בגוף, מאז שהוא נכנס לנחיריים, ועד שהוא יוצא?

לא צריך לעשות כלום, אי אפשר לראות את האוויר, רק לדמיין, מי שצריך, יכול לדמיין את נפח האוויר, את הצבע שלו, מי שלא צריך, שיוותר.

בואו נתחיל...נתקן את הישיבה (תזוזה בקרב התלמידים), למשוך את עצמות הישיבה אחורנית,  גו זקוף, בית-החזה קרוב לסנטר, אבל אל תחשבו על הסנטר, על בית-החזה, חשבו על בית-החזה.

תרגישו את עצמות הישיבה, עצמות הישיבה תקועות ברצפה, מצמיחות שורשים לעומק, לאדמה... חשבו על הקודקוד, בעיקר על הקודקוד, למעלה, למעלה, כאילו מישהו חיבר חוט לקודקוד והוא מושך אתכם למעלה... לשמים... (מראה העלים על רקע השמיים) נתחיל בנשימה... 

 

(משתתק. המצלמה על התלמידים, מנסים?)

                                       יוני:

עכשיו… (עדיין קולו, בלי פניו. מראה גבו, מראה האולם, התלמידים פוקחים עיניים, נעים באי שקט)

לא, לא צריך לזוז, תישארו בעיניים עצומות... אני אנחה, תנסו להרגיש בגוף את נקודות המתח, את המקומות שלא נוח לכם אתם, המקומות הרגישים, הכואבים, תוליכו את האוויר למקומות האלה, תנשפו דרכם, תוציאו את האוויר במקומות הכואבים... נתחיל לנשום דרך האף, אתם מסתכלים פנימה, איפה שכואב, שמתוח… תדמיינו נחיר במקום הזה, האוויר יוצא משם...

3.ערב. חוץ. חצר בכניסה  לאולם.

חצר. העץ שקודם נראה מבעד לחלון.  בית ישן בסגנון ערבי, לא משופץ ולא מצועצע. דלת רחבה, ממתכת, צבועה כחול. אדן חלון כחול. אשה, תלמידה א', כבת 30, אחת המשתתפות מהסצינה הקודמת, קרבה לדלת. מנסה לפתוח אותה. הדלת  נעולה. היא דוחפת. משחקת בידית. לשוא. מקישה על הדלת. אין תשובה.

עוד שניים מקבוצת התלמידים, גבר, תלמיד ב', ואשה, תלמידה ג', קרבים לדלת. תלמידה א' מקישה שוב. תלמיד ב' מושך בידית בחוקזה. תלמידה ג', מבחינה בדף כתוב מודבק על הדלת, מורה עליו.

תלמידה ג': (מאחורי גבה של תלמידה א')

השלושה (תלמידה א', תלמיד ב' ותלמידה ג') קוראים. מצלמה על הדף:

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -  -- - - - - - - - -  - - - - -  - - - -

26.06.01

 

לתלמידיי שלום,

 

אני מצטער שלא אוכל לסיים אתכם את שנת הלמודים, ושלא היתה לי השהות לטלפן ולהודיע לכם.

אמא שלי נושמת את נשימותיה האחרונות, ומטבע הדברים, המקום שלי, לידה.

אני מאחל לכולם חופש נעים.

                                                                   יוני

 

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

תלמיד ד' מצטרף לקבוצת התלמידים שליד הדלת.

תלמיד ד':

מה אין שיעור?

                             תלמידה ג':

יוני לא הגיע

תלמיד ד':

 

(רגוז. מקלל) כוס סבתא שלו,  יכול היה להודיע

תלמידה ג':

(מורה על המכתב) תפסיק, תפסיק,  תקרא...

5.פנים. ערב. בית-חולים.

יוני ניגש למיטת אמו. CLOSE UP    על פניה. עיניה עצומות. הוא קרב למיטה על הבהונות, נזהר לא להעיר. היא פוקחת את עיניה, מבחינה  בו, שפתיה נעות, מנסה לומר משהו, משתעלת, נשימתה נעתקת, לא מצליחה להגיד מלה. הוא רוכן עליה, אוחז בידה.

                                                יוני:

(בלחש) אמא…

מתקריב הפנים שלה עוברת המצלמה לפניו. CLOSE UP של הפנים שלו. לראשונה נראות פניו. מתוח. מודאג. מבט רך. זווית הצילום של פניו היא מלמטה למעלה, מנקודת המבט של אמו, ששוכבת. הוא מקרב כסא, מתיישב סמוך למיטה. מחזיק בידה. מלטף.

מכאן והלאה – עד סוף הסרט, דיאלוג של המצלמה בין פני האם לפניו של יוני. כשייראו פני האם,  זווית המבט  מלמעלה למטה, כפי שהוא רואה אותה. כשייראו פניו, זווית המבט מלמטה למעלה, כפי שהיא רואה אותו. 

                                                יוני:

             אמא, איך את?

היא מנסה לענות. לשווא. עווית כאב על פניה.

                                                יוני:

לא, לא, אל תדברי, (בתחינה) לא צריך, בבקשה אמא... תשמרי על הכוחות (מאמץ ניכר של שרירי הפנים, כאילו כל הגוף מתגייס להגיד משהו. השפתים נעות, דבור אינו יוצא. מותשת. מוותרת. עוצמת עיניים) לא צריך, אני מבין, כואב לך, תנוחי. אל תתאמצי עכשיו, רק תקשיבי לי, תקשיבי  לי, טוב, אמאל'ה?

(מתקשה לנשום) אַת רק תנשמי, תנשמי לאט... (שוב מנסָה לומר משהו, מרימה את ראשה מהכרית, ראשה צונח, פניה מותשים.) אמאל'ה באמת, לא צריך, את סתם מעייפת את עצמך, רק תנשמי... (היא מהנהנת קלות).

אמא, אני רוצה שתנשמי, תקשיבי לי טוב, ורק תנשמי, (מחייך) נעשה תרגיל בשטויות שלי, כמו שאת קוראת לזה,  (חיוך מאומץ על פניה, משתנקת.) את רק תקשיבי, אמא, תעצמי ת'עיניים,

(היא עוצמת עיניים) תנשמי דרך האף... (היא פוקחת את עיניה, גונחת. עושה תנועת ביטול בידה.),  אני יודע שזה קשה לך, אמאל'ה, אבל את יכולה, את יכולה... כן, ככה, תני לאוויר להיכנס, אני יודע, אני רואה… כן, ככה,  תרפי את הצוואר, תנשמי דרך האף, דרך הנחיריים, תנשפי דרך הגרון, כן, תחשבי, שאת מוציאה את האוויר מהגרון, תרפי, אמא, תרפי בגרון, תני לאוויר לעבור דרך הגרון, כן, כן, ככה...

כואב לך? אני רואה, שכואב לך, אמא.

בכל מקום שכואב לך, תרפי, תרפי, תנשפי לתוך המקום שכואב, כן, כן, תרפי את השרירים מסביב לכאב, תני לאוויר לעטוף את המקום הזה, שהאוויר ילטף, כן, שילטף את הגרון, את הריאות… (היא נתקפת עוויתות. נאבקת על האוויר.)

אני יודע, שזה קשה, אני יודע, אמאל'ה, בבקשה, תנסי להרגיע, (לוחש על סף דמעות) תנשמי... תנשמי...

(עווית מזעזעת את גופה. פיה נפער לבלוע אוויר ומיד פניה נרגעות. שלוות, עיניה עצומות. מתה או נרגעה?

יוני בשלו. קולו אוטומטי יותר, מונוטוני. כמו מפחד להפסיק) טוב, נרגעת, אמא, את רואה, זה עובד, זה עובד, תנשמי... כן, תנשמי... אמא... תנשמי..., תנשמי, אמא ... אמא, תנשמי…

(פניה של האם אינן נעות. עיניה עצומות. מתה? יוני בשלו) תנשמי, תנשמי, אמא…

 

(CLOSE UP  על פניו. פניו על כל המסך. דמעה אחת בזוית העין. תמונת החלון. עלי העץ מבעד לחלון. סוף.

הוראות צילום לסצינה 5

בתחילת הסצינה, כשהאם כואבת וסובלת - המצלמה צריכה להתעכב יותר זמן על שרירי פניה, המגיבים לקולו ולדבריו. תוך כדי דיבורו, ככל שהיא מצליחה לנשום יותר, וככל שהכאבים רפים (בזכות תרגילי הנשימה שלו) ניתקת המצלמה מפניה ועוברת לפניו. חלוקת הזמן בין פרקי הזמן המוקדשים לפניה בהשוואה לפרקי הזמן המוקדשים לפניו, משתווה, עד שאותם פרקי זמן קצובים, מוקדשים לסרוגין, לפני האם ולפני הבן. נוצר קצב של 1 ל- 1 בהחלפת תמונות פני האם ופני הבן.

ככל שהאם קרבה למותה, המצלמה מתעכבת פרקי זמן קצרים יותר על פניה, ופרקי זמן ארוכים יותר על פניו. עם נשימתה האחרונה, פניה נמוגים ופניו המיותמים על המסך כולו.

CLOSE UP  על פניו. שריר אינו נע בפניו, דמעה אחת. שפתיו נעות, כמו במנטרה: תנשמי… תנשמי…

התסריט התפרסם ב"גג" , כתב עת לספרות של איגוד כללי של סופרים בישראל, גליון 42, 2017

 

כתבה: באבא חאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

היהפוך פריזאי עורו - רשימה מצולמת

מה קרה לפריזאים.

בספטמבר האחרון הגעתי לפריז לשבוע, לא בראשונה, ומקווה שגם לא באחרונה. את פריז, שנקראה פעם עיר האורות, אני אוהבת. פריז, ניו יורק, ברלין, ירושלים, אלו הערים, שאילו לא הייתי מתביישת להיות פרובינציאלית, הייתי כותבת, הערים  שלי, שאני אוהבת באמת, לא יודעת לפי איזה סדר, לא רוצה לדרג.

בסתיו הזה פריז הפתיעה, כמו ראיתי אותה בעיניים אחרות, כמו נולדה מחדש. אולי צריך לזקוף את החידוש לזווית הראיה שלי. כי הפעם לא גרנו בבית מלון, אלא  בדירה.

מבעד לחלון עליית הגג שבה גרנו, השתנה הגג של מרכז פומפידו כל דקה, כל יום במשך ימות השבוע

הדירה, בעצם דירת גג, ברחוב רמבאטו במארה, כמעט נשקה לבובורג, כחמש מאות מטרים ממרכז ג'ורג' פומפידו, מהחלון ראיתי וצלמתי את גג המרכז, כשהחלון משמש מסגרת לגג צבעוני ולאור המלטף החודר מבעדו, אורה של פריז בספטמבר. הכניסה לדירה היתה  מתוך חצר פנימית אופיינית, כזאת הזכורה לי מילדותי. חצר שהיתה עולם ומלואו לי ולבני דודיי, חצר שבקירות בתיה נוצק דמיוני והוא טמון וחבוי שם עד היום ורק לפעמים יפתיע אותי ויזנק משם למחוזות חיי האחרים. צל חיוור של עצמו.

מבט לחצר הפנימית

לפי מספר המנעולים שתולים כאן על מעקות גשרי הסיין, נראה שכל העולם מתחתן רק בפריז

 

מאותה חצר מרובעת נכנסים בעצם לדירות של שלושה בנינים, למכבסה ולמסעדה השכונתית, "בולדוג" שמה. הכניסה המרכזית ל"בולדוג" היא מהרחוב ולא מהחצר. כמו הכניסה למאפיה של אבי ושני אחיו, שענן ריח הלחם נישא ממנה ומלא את נחירי העולם בכל הימים ובכל השעות. לא בדקתי מה שעות הפתיחה של "בולדוג", אבל כל פעם כשיצאנו או חזרנו לדירה, "בולדוג" היתה פתוחה. אכלנו שם ארוחת בוקר, כשהבעלים רטן ונראה כמי שזה עתה התעורר, ואכלנו שם גם ארוחת ערב, שבמהלכה הוא האיר לנו פנים, הממזר. עברו די שעות מהבוקר, והוא, כפי הנראה, הצליח להתעורר. ארוחת הערב היתה משובחת ולא יקרה.

קצת נסחבתי עם החצר הזאת, יימח שמה, הלואי והיתה לי עדיין אחת כזאת, אבל לא עליה רציתי לספר, בעצם, וגם לא על "בולדוג", שאהבת הכלבים של בעליו ניכרה היטב ביחסו אל הגור הזעיר, שהזדנב אחריו וסימן טריטוריה, אלא על הפריזאים ששינו את עורם, על עורי חוויתי, אני יכולה להעיד.

כשלוש פעמים, אם לא יותר, כשעמדנו בפינת רחוב, מחפשות כתובת,  עצרו לידינו עוברי אורח, פריזאים לגמרי, ששאלו באנגלית, אם אנחנו זקוקות לעזרה. הייתם מאמינים, ימות המשיח הגיעו, אני מוכנה להישבע, שהאירו לנו פנים, התנדבו להורות את הדרך, מיוזמתם! לא בדיוק התכונה שנתקלתי בה שם בשנים עברו. נו תצעקו כבר, קצרי אמונה, "היהפוך כושי עורו?" "כן," עובדה.

אתרע מזלינו וכשהגענו סוף סוף לדירה, המפתח לא זז בחור המנעול, לא הצלחנו לפתוח את הדלת. בעלת הבית בישראל, לא ענתה, וגם הגברת, שטפלה בדירה בפריז לא ענתה לעשרות הווטסאפים ששלחנו בהיסטריה אופיינית למצב.

מה עושים.

היינו עייפות מטיסת הלילה, ולכל אחת היתה מזוודה. אבל היתה שם אֶדוּ, בֶּרבֶּרית, כפי שספרה לנו בהמשך, 18 שנים בפריז, היא מתחזקת כמה דירות להשכרה ובדיוק נכנסה לדירה השכנה, כדי להכין אותה לאורחים הבאים. אדו, אדו, בילדות קראו לה מרייאנה. אדו הזמינה אותנו פנימה, נתנה מים, הגישה עוגיות - כמו מרייאנה שהגישה פעם לביבות תפוחי אדמה, שריחן עדיין בנחיריי, ואלו יכולתי לאכול רק את הריח... - הציעה להכניס את המזוודות, הציעה טלפון מקומי, להתקשר שוב לכל מי שצריך, נסתה לפתוח את הדירה שיועדה לנו בעזרת כל הטריקים הפריזאים הידועים לה, אבל ובעיקר, ניחמה אותנו והרגיעה והציעה שנשאר שם בינתיים. אחרי שהכל הסתדר והדירה שלנו נפתחה, לא רצתה לשמוע על תשלום כלשהו על עזרתה. התביישנו כהוגן על ההצעה.

במחווה של נדיבות נתקלנו גם, כשנהג מונית, התקשר מטלפונו הפרטי לגמרי, ללואי ויטון פאונדיישין כדי לברר איפה עומדת  ההסעה שאליה התכוונו להגיע.

במוזיאונים, בכניסה ללואי ויטון פאודיישין, לג'ורג' פומפידו סנטר, למוזיאון רודן, ולפאליי טוקיו עמדנו בתור למכונות הבידוק ולסריקה הבטחונית. פריז או לא פריז, זה הרגיש קצת יותר מדי בבית. (מה עוד שהעמידה בתור למרכז פומפידו לא זכורה לי מביקורי הקודם בפריז לפני כארבע שנים).לזכותם של הפריזאים ייאמר, שלמרות הבדיקות, אנשי הבטחון לא אבדו את חוש ההומור. בניגוד לאנשי הבטחון בארה"ב, שמוכנים לירות בך במקום, אם תסטה מאחד הנהלים, האלה בפריז שומרים על פרופורציות, לא מתיחסים לעצמם ברצינות תהומית מדי ואפילו התבדחו אתנו על הקפדנות לכאורה של עצמם.

 

 

הפלא השמיני של פראנק גרי, בנין לואי ויטון פאונדיישין, צף באויר ולפעמים שט בין עננים, אי אפשר להסיר ממנו את העיניים

הכניסה לפלא של פראנק גרי, אי אפשר להקיף אותו במבט

והספינה שטה, השראתו של גרי בבנין לואי ויטון פאונדשיין, היתה ספינה

הנה היא למטה מוצגת בפנים המוזיאון, עבודתו של ויליאם קנטרידג', הדרום אפריקאי , שרטרוספקטיבה נפלאה שלו הוצגה במוזיאון ישראל

 

למטה, משמאל, מעבודתו ודבריו של קנטריג'

קו הרקיע של פריז ממרפסת בנין הפלאים של פרנק גרי, בלואי ויטון פאונדיישין

זכוכית, עץ ומתכת, אבני היסוד בבנינו של גרי

 

כסא בחנות המוזיאון

ובפנים, אחת מהעבודות היותר מעניינות בתערוכה Art Afrique

 

מה מסתתר מאחורי המחיצה בפארק שמקיף את המוזיאון? כן, כלי העבודה של הגננים

וסתם כך ברחובותיה של מארה

ומה שמשך את עיני בהצטלבות רחובות

תאורה ייחודית במטרו של הלובר

שכל אחד יבחר לו צבע, ניירות טואלט בשירותים המפוארים במטרו של הלובר

ועוד פלא בפריז העכשווית,  כולם, צעירים וזקנים,  יודעים אנגלית, ואפילו מוכנים להשתמש בה, כשפונים אליהם. מה שלא בדיוק אפיין אותם בעבר. אם כבר הואילו בטובם לדבר אתך באנגלית, זה היה מלווה בלא מעט פרצופי בוז, כמעט גועל.

מה עוד נתחדש שם בפריז?

No more Anna Karenina   וסופה הטרגי. גם אם תרצה, לא תוכל לזרוק עצמך מתחת לקרונות,  הלך עליך, חייך יימשכו, במטרו יש גדר שקופה, שמפרידה בין הקרונות ובין הממתינים להן.

ההטרוגניות ניכרת בכל,  זוגות של קפה עולה, חלב או שוקולה, מעורב פריזאי מכל הסוגים והמינים. פחות גברים לבושי חליפות, גם בְּרַש הַווֶרס. הנשים, צעירות וזקנות כאחד, אפסנו, סוף סוף, את נעלי הסטילטו במרתפים או במוזיאונים, יוק סטילטו, הנשים ירדו לקרקע, והן נאחזות בה. רובן בסניקרס או בנעליים שטוחות אחרות. סגנון הלבוש מעורב וחופשי, הכל הולך עם הכל, נשות פריז מתוקתקות פחות מאי פעם והלכלוך באזורים מסויימים, כמעט כמו בירושלים, חוגג. אבל האוכל כשהיה, משובח וזול יותר מירושלים.

מה לא היה במרחק כמה צעדים מאתנו ברחוב רמבאטו, ברסיירי ופטיסריי, בוטיק גבינות וקצב, כל טוב הארץ והים,  חנות דגים ושרצים שקושטו כל כך, עד ששכחו את מוצאם השרצי, המבורגרים, סושי יפני ואיטלקיה קטנה, פירות וירקות, שלא אבדו את ריחם, ועוד ועוד. בעשרים יורו אתה אוכל ומקנח בכוס יין. חגיגה.

בקרנו במוזיאונים, לא בכולם כמובן, כמה אפשר להספיק בשבוע, ויצאנו לסיורי חינם במארה ובעקבות פנינים פריזאיות נסתרות. כייף, שהיום אפשר להנות ממנו כמעט בכל עיר באירופה. סיורי החינם ברגל הם בנושאים מגוונים, בדרך כלל אורכם בין שעה וחצי לשעתיים, הם נערכים בשעות ובימים קבועים, יוצאים ממקומות מפגש קבועים. למדריכים, סטודנטים בעיקר, כדאי להיות מצוינים, כי התשלום, בטיפים בלבד. כדאי לבדוק מראש את הפרטים ברשת.

תגלית הביקור היה בנין לואי ויטון פאונדיישין. הספקנו לראות את יומה האחרון של התערוכה - Art Afrique. התערוכה ארחה בעיקר אמנות דרום אפריקאית עכשיווית, אבל עיקרה של האטרקציה היה הבנין עצמו. הבנין דמוי ספינה, פרי דמיונו של פראנק גרי, עשוי זכוכית, פלדה ועץ,  כמו שט בענניה של פריז, משתקף במימיה ובבריכות המים שסביבו ומוקף בירוק הבלתי נגמר של יער בולוניי. שווה, פראנק גרי, למרות גילו, ראשו עדיין נוגע בעננים.

 

ובמרכז פומפידו החדש\הישן  והטוב, שהשכן שלי קורא לו בנין האינסטלציה. דוויד הוקני מככב  ברטרוספקטיבה מקיפה, וישנן כמובן, מדרגות המרכז והגג שלו והמסעדה שעל הגג, שממנה נגלים קסמיה של פריז כמו מבעד לקליידוסקופ.

בתערוכה של דויד הוקני, במרכז פומפידו, אי אפשר היה לצלם, אז צלמתי את פריז שמעבר לחלון

וגגות פריז ממסעדת הגג של מרכז פומפידו

על גג מרכז פומפידו, עיצוב המסעדה משתלב עם אופי המרכז

הבר במסעדה

גם לפאליי דה טוקיו הגענו, לתערוכת תכשיטים בשם "מדוזה" ולתערוכה שמשום מה חברה בין שלושה ענקים, בלטוס, דיריין  וג'אקומטי, וחבל שכך, כי כל אחד מהם ראוי היה לתערוכה בעצמו.

בדרך לפאליי טוקיו, אחרי קפה עולה באחד מבתי הקפה של שדרות וילסון, נקלענו לשוק יום ראשון, קודם כל קדם אותנו ריח הדגים, אחר כך הגיע מראה הדוכנים, עמוסים בגבינות ובשר, פירות וירקות ואפילו צעיפים. שעתיים אחר כך, כשיצאנו מהפאליי חזרה לשדרה, לא היה זכר לשוק, משאיות נקיון פינו את האשפה, סילוני מים שטפו את  המדרכות, רק ריח הדגים נישא עדיין באויר וליווה אותנו בשדרה, שעציה השירו את עליהם הצהובים הראשונים.

זהו, די לשבוע, כי צריך היה, נעבעך, גם לאכול ולשתות ושוב לשתות ולהנות ממזג האויר ומבתי הקפה הפינתיים ומהפריזאים והפריזאיות ולשחרר את הדמיון שנכלא בקירות הבתים ולחלום על הביקור הבא וחוזר חלילה.

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

שליחה לשרת

לדף הרשומה
12345
קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת