22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אליעזר לב ציון, הֶהָיה -סיפור קצר

אליעזר לב ציון?

האם מישהו יאמין לי, שקיים איש כזה, שהוא חי, שהיה אמיתי, שאני מאמינה, שאינו בדיה, אינו תעתוע.

אלי עזר לב ציון, יעזור לו אלוהים. יעזור לי להבין.

אלי עזר לב ציון.

איך הוא הגיע לשם כזה.

מתי החליט להיקרא כך. ברור לגמרי שאמא שלו לא קראה לו כך בהיוולדו, אליעזר לב ציון.

שם גבוה כל כך, מיתי, מהאולימפוס.פתטי.

מה פתאום מיתי, מה פתאום אולימפוס, לא זה ההקשר. מדובר ברקע אחר, בתקופה אחרת. מדובר בחלום, חלום של פזורה, חלום של גלות, חלום של מיליוני לבבות, חלום של עם, מאות, אלפי שנות געגועים וערגה מקופלים בארבע המלים בתריסר האותיות. בטח היה איזה שִׁישׁקֶע, שליח, פונקציונר, פקיד בכיר, מָאכֶער, שינו את שמו אז, כששינו שמות.

אבל איך הוא חי עם שם כזה. איך הוא הלך לקניות, אלי עזר לב ציון, איך עשה אהבה עם משא כזה.  אלי עזר לב ציון, או נכון יותר, איך יכול היה לעשות אהבה, אלי עזר לב ציון. איך הוא חי בקטנות, אליעזר לב ציון.

כמה זמן הוא חי עם שם כזה. מה רחש סביבו, כשאמר את שמו, מה אמרו על זה הבריות. כהציג את עצמו, מישהו בכלל שם לב לשמו, למשמעותו. האם הוא עדיין מפרק את שמו כל פעם מחדש לארבע מלים נושאות משמעות, או שמרוב חזרות, התרגל. איך קוראים לילדיו של אלי עזר לב ציון.

הנה הוא בלילה חורפי אביך, ראשו צף פתאום ברמזור, מבעד לחלון מיני מיינור מצ'וקמקת צעק אלי, "אלי עזר לב ציון, את ודאי תחשבי שאני משוגע, אני באמת קצת מטורלל, אעצור פה בצד," הצביע  לכיוון המדרכה, "למה ללכת ברגל בשעה כל כך מאוחרת?"

האור התחלף ברמזור, מהרתי לחצות את הכביש, כשהוא צעק משהו שלא שמעתי. כשהייתי על המדרכה שממול, המיני מיינור האטה בעקבותי.

"ראיתי אותך. את היית עכשיו בסינמטק, בסרט הפולני, סרט נון קונפורמיסטי, למה שתלכי ברגל בשעה כל כך מאוחרת?"

"השארתי את המכונית ליד הבית," התעשתתי, "רציתי ללכת ברגל!" עניתי לקול, בלי לראות את הפנים המדברות אלי מבעד לחלון של הקופסה העתיקה. וכבר ראיתי לנגד עיני, מחסנים של ענתיקות, גווילים, ספרים מעלי אבק, בגדים שיצאו מהאופנה, שמאטעס, רהיטים, חלקי מתקנים, מכשירים, ברגים חלודים, רגלי שולחן, מוטות, השד יודע לְמה שמשו פעם, "אבל יום האשה היום," הוא המשיך, "אסיע אותך הביתה, יש היום רוח כזאת, לא נעימה, יום האשה היום, חבל, אשה כמוך, לבד , כמעט בחצות, היכנסי בבקשה..." הוסיף להפציר בי, ואני פתחתי את דלת המכונית וכבר ישבתי בקופסה הנוסעת, חשבתי סיכונים.

"לאן?" שאל. בלי לענות הטבתי את הישיבה, חפשתי את חגורת הבטיחות, "את לא חייבת לנעול אותה, ממש לא צריך להדק, שיהיה לך נח." מצאתי את האבזם, חגרתי ונעלתי למרות דבריו.

"לאן?" חזר על השאלה, "מה דעתך שנשתה כוס יין לכבודך, שהרי גם את נון קונפורמיסטית, הנה, עובדה, פגשת זקן מטורלל ולא נבהלת, נכנסת למכונית, אז בואי נשתה לכבודך, לכבוד יום האשה, לכבוד החיים. ככה... "

הסכמתי בניע ראש.. הוא הסתובב במקום, פנה לעבר גיא בן הינום, שיעצור, שלא נפול, התפללתי.

?Kadosh - Since 1967?

בלי קשר, קפה קדוש, ירושלים

על שפת המדרכה, בדקה התשעים, הבלמים חרקו, נצלנו. בתגובה לעצירה החדה, נטה גופי קדימה. הקופסה נעצרה. יכלה שלא להיעצר, יכולנו להידרדר לגיא, להתהפך, להיות קורבן למולך, לטפשותי.

בבית הקפה בסינמטק, הכיסאות הונחו הפוכים על השולחנות. המלצרים הצטופפו סביב אחד השולחנות, אחת המלצריות ניגבה ידיה בסינר.

"המטבח כבר סגור," אמרה, אבל אפשר לשתות משהו על המרפסת. על המרפסת, אף שרוב השולחנות היו ריקים, ערכנו את טכס בחירת השולחן, הפור נופל על השולחן הדרומי, האחרון בצד ימין.

"יש יין חם?" שאל. ענו לו, שיש רק סיידר חם עם אלכוהול, אשרתי. "שיהיה," אמר.

"נו אז ספרי לי על עצמך, מה את עושה, אני מבין, שבבית לא מחכה לך איזה איש, את יכולה להיכנס סתם כך לשתות יין ואת לא מפחדת מזקן מטורלל," התחיל לחזור על עצמו, בלי להשאיר לי שהות, "את יודעת," המשיך, אני את ההתחיבויות שלי גמרתי, גמרתי את החובות שלי למדינה, לצבא, לעם ישראל, לנשים שהיו לי,  לילדים, היום אני סוף-סוף יכול להרשות לעצמי להיות אני, אלי עזר לב ציון."

בן כמה הוא, תהיתי, כשהגיע לתודעתי המבטא היקי שלו.

"יקה?"

"כן, אבל לא ממש, נולדתי בברלין. כשהייתי צעיר מאד ברחנו לצרפת. דרנסי, את שואלת, לא, לא דרנסי, אם דרנסי, לא הייתי פה, אמא שלי ואחי הגיעו לשם, נו, ואני זוכר, שנגמרה המלחמה והייתי בחיים, בן שמונה עשרה, באותה מידה יכולתי שלא להיות בחיים, אז באתי לפה, אבל קודם קבלתי תפקיד, כי ידעתי שפות, הטילו עלי לאסוף ילדים יהודיים מכל מיני מקומות, מה אני נכנס לזה פתאום ביום האשה. אכפת לך אם אעשן?" (אז עדיין מותר היה לעשן בבתי קפה.)

הוא קם מהשולחן, קד לאשה בשולחן הסמוך, אמר איזה דבר על יום האשה ובקש ממנה סיגריה.

הברונטית הודתה על הברכות ופתאום אני, שהוגדרתי כנונקונפורמיסטית, נבוכותי, חזרתי לריבוע, בורגנית מצויה, כעסתי על עצמי, עליו, מה הייתי  צריכה את זה באמצע הלילה, הייתי צריכה לסרב להזמנה, לא לצאת מהשריון, פחדנית מצויה, הטפתי לעצמי, הוא היה הוא, או שעשה הצגה. כרגיל , גם וגם, חשבתי..

"נותרתי בחיים עם חברה ששרדה איתי, היא החליטה להישאר בפריז, רצתה. להתחתן, רצתה חמישה ילדים.  עד היום היא בפריז, יש לה שם חמישה ילדים, בדיוק כפי שחלמה שיהיו לה. כולם גרים קרוב אליה. אף אחד לא מאמין לי, כשאני מספר, שהיה לי הכבוד לשבת בבית קפה עם ההוא, ג'אנגו ריינהארט, לפחות שלוש פעמים חזר על שמו של הנגן\מלחין המפורסם, אבל החלטתי לעזוב את פריז, להגיע לכאן, לא משנה מה, את הילדים שלי רציתי לגדל פה בארץ, גם אם לא יהיה להם לחם, מכאן אף אחד לא יגרש אותם, הם יוכלו להגן על עצמם, אז באתי, אבל קודם הטילו עלי  משימות, כך שהגעתי רק ב-48.

"התחתנתי, הולדתי ילדים, התגרשתי, התחתנתי שוב ושוב התגרשתי, אני מיודד מאד עם אשתי לשעבר, אנחנו חברים טובים, יש לי נכדים, היום אין לי דאגות. לצרות לא צריך לדאוג, בלאו הכי הן באות, אם נדאג ואם לא."

נדמה לי שאחרי כוס הסיידר, בקשתי שיסיע אותי הביתה, הוא התקשר מספר פעמים, שלח מכתב או שניים, מיילים עדיין לא שלחו אז.

אני לא זוכרת מתי ואיך נפסק הקשר, ואיך כרגיל לא שאלתי את העיקר.

 

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

 

לדף הרשומה

על סירים, מפיות וטמפונים גם (רשימה מצולמת)

22/08/2018

"אינך יכול להכנס לאותו הנהר פעמיים", האמרה מיוחסת להרקליטוס, פילוסוף יווני בן המאות השישית והחמישית יליד אפסוס, שטוען כי העולם, ואנחנו כחלק ממנו, נעים כל הזמן, אם כך אין חזרה מאוחרת, ובכלל אין חזרה. אף על פי כן הראש בשלו, אנחנו חוזרים או מנסים לחזור למקומות, לקורות אותנו, לעבר, אם בפועל ואם בדמיון.

פעמיים הייתי בבילבאו.

בערוץ שמונה  לפני  שנים היו לוּפים של סדרות על נושאים משתנים, ששודרו מספר פעמים בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, אני זוכרת את הסדרה על השנסוניירים הצרפתיים ואת הסדרה על ארכיטקטים ידועים בעולם.

אם אינני טועה השנה היתה  1998. אחד הארכיטקטים שסוקר בהרחבה היה פרנק גרי. (Frank Gehry )

בין השאר התודעתי אז למוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד, שנפתח שנה אחת קודם לכן על גדת נהר הנרביון.  הייתי בהלם, בנין כזה לא ראיתי עד אז. התאהבתי, הרגשתי שאני מוכרחה לנסוע לבילבאו. שנה אחר כך, הסתובבתי עם זוג חברים סביב המוזיאון, סהרורית ושיכורה מהמראה הייחודי.

 

לפני הקמת המוזיאון, בילבאו - בירת אזור הבסקים בספרד, והיום העיר העשירית בגודלה בה, הייתה שקועה במשבר ובמצוקה עקב שקיעת התעשייה בחלקה השני של המאה ה-20 וכתוצאה מהצפה שכילתה את התעשיה בעיר.

המוזיאון שינה את מצבה הסוציו-אקונומי של העיר, הוריד את  שיעור האבטלה והביא לפיתוח התיירות.

הקמת המוזיאון היתה רק ההתחלה. ראשי העיר השכילו לפתח  תחבורה מודרנית ולחדש את פני העיר. חודשו נמל העיר ואתרים אחרים שנזנחו. פיליפ סטארק, ריקרדו בסטיצה, סנטייגו קלטרווה הם רק חלק מכוכבי הארכיטקטים שלקחו חלק במלאכה, עד שהעיר הפכה לעיר מופת של חידוש אורבני וראשיה זוכים על כך בפרסים. שמעה של העיר יוצא גם בפיהם של תיירים המתעניינים בארכיטקטורה, עיצוב , אמנות ואורבניזציה מודרנית.

 

מאז בקורי הראשון, נפטרה החברה שהיתה איתי, אבל בילבאו רק הלכה ופרחה.

 

ביוני 2018 (אחרי שנחשפתי לכוכבי ארכיטקטורה לא מעטים בעולם ולבניניהם) חזרתי לבילבאו, הפעם לא היתה בילבאו מטרת הטיול, אלא תחנה אחת מתוך ה"קמינו  דה סנט דייאגו" בפירנאים הספרדיים והצרפתים, דרכם של צליינים נוצרים לשדה הכוכב של יעקב, או במקור, ל"סנט דייאגו דה קמפוסטלה" (על הקמינו הזה ועל מה שהוא אוצר עוד אכתוב).

בילבאו כמו בילבאו. גולת הכותרת, הפנינה הזוהרת של העיר הוא עדיין מוזיאון גוגנהיים ועשרות פסלי החוץ שסביבו, של אמנים נודעים היטב.

בנין הגוגנהיים בבילבאו, ספינה היתה השראתו של פרנק גרי

מרפסת המוזיאון

את כלב הפרחים של ג'ף קונץ לפני המוזיאון ואת פסלי המתכת האדירים של ריצ'ארד סררה (Richard Serra, בצילומים למעלה) שהתפתלו בפנים המוזיאון, זכרתי מהביקור הקודם.

בעצם, גם את המיצג של ג'ני הולצר, (Jenny Holzer זה שלמעלה) ראיתי, גם הוא שייך לתצוגת הקבע. כשהצופה נכנס לחלל , צבעי המיצג וצורותיו משתנים.

הטוליפים הצבעוניים של ג'ף קונץ הם מפסלי הענק שסביב למוזיאון

פסל שמשתקף במים והוצב שם במיוחד למטרה זו. מאחוריו, קשה לראותו בצילום, נראה גשר המיתרים של קלטרווה

בינתיים נוספו שם עוד פסלים של קונץ ועכביש ענק של  לואיז בורג'ואה (Louise Bourgeois ) ועוד ועוד. אבל ההפתעה הגדולה היתה התערוכה של יוהנה ושקונסלוש, ( Joanna Vasconcelos ), אמנית  פורטוגזית, עטורת פרסים, -שזכתה לשם בינלאומי, בעיקר אחרי שהציגה בארמון ורסיי נברשת ענק עשויה טמפונים, שעוררה התפעלות ובקורת קטלנית בו זמנית.

Joana Vasconcelos ??? AWARE Women artists / Femmes artistes

"A Noiva", "הכלה" בעברית -  נברשת ענק עשויה  מ - 25,000  טמפונים, שנראים כמו יריעות תחרה. הנואיוה הוצגה לראשונה ב - 2005  בוורסיי, פריז, התריסה בנוכחותה ועוררה שערוריה.

בכלל, ושקונסלוש משתמשת בעבודותיה לא אחת באובייקטים וחפצים מעשי ידיה של אשה (למשל, מפיות קרושה, כריות רקומות) או כאלו המקיפים אותה (מראות, סירים, מכסים, טמפונים , סכו"ם ועוד), מאירה אותם באור חדש. המתח שבין הפונקציה הראשונית של החפץ לבין ההקשר החדש שלו, מאפשרים מבט אירוני על הידוע ועל המוכר.

אגב, ושקונסלוש, הציגה תערוכה צבעונית מאד עם פסלי בד ענקיים גם במוזיאון תל אביב. שם ריחפה בחלל האולמות ה"לוזיטנה" המיתית שלה, וולקיריה ענקית עשויה בדים מטולאים, רבת כח ומשעשעת. הוולקיריות הן אלות חסד המרחפות מעל שדה הקרב, ובוחרות את הלוחמים האמיצים שמתו כדי להוביל אותם אל תהילת הנצח. (אצלנו תמיד צריך וולקיריות)

למטה, וולקיריה ענקית של ושקונסלוש מנקודות תצפית שונות  בקומות מוזיאון גוגנהיים בבילבאו:

 

 

למעלה, נעלי סטילטו ענקיים שנעשו מסירים וממכסי סירים. זוהי עבודה אופיינית לושקונסלוש, שמשתמשת באובייקטים קיימים, הרבה מאותו סוג, ויוצרת מהם אימג' חדש ומשמעות אחרת. יצירת משמעות חדשה על ידי הכנסת אובייקט מוכר  להקשר חדש, אינה אופיינית רק לושקונסלוש, אלא לאמנות המודרנית במאה העשרים. מרסל דושאן היה חלוץ התורה בציור ובפיסול, אחריו באו רבים וטובים, בציור, בפיסול, ואף בספרות.  מי שגר על חוף ים אינו שומע את שאון הגלים, לכן, כמו שאמר רומן יאקובסון, כדי לשוב ולשמוע את שאון הגלים המטפורי שבאמנות, יש להחיות את המטפורה, ליצור הזרה, ואחת הדרכים, היא להכניס את המוכר להקשר חדש.

למעלה, במיצג זה השתמשה האמנית בכדורי גלובוס, שנדלקים וכבים בסדר קבוע, מעין חזרה, השבעה, כישוף, בחרו אתם. כדי לראות את העבודה על הצופה לטפס כמה מדרגות על סולם המוצב מתחת למיצג, רק צופה אחד יכול לעלות בזמן נתון במדרגות הסולם, והטיפוס מאפשר מבט מלמעלה גם על עבודות אחרות. שוב סוג של הזרה, מסגרת חדשה לגבולותיו של המבט.

 

עוד על ושקונסלוש בסרטונים שלמטה:

 

בסרטון למעלה, עבודותיה של ושקונסלוש בגוגנהיים , בילבאו

ושקונסלוש בעבודה

"Time Machine" של ושקונסלוש

תערוכה של ושקונסלוש במנצ'סטר

 

כתבה וצלמה (כל הסטילס חוץ מ"הכלה"): באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגא

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הכל אודות אמא, ביפנית

בקיץ אני מרבה לראות סרטים, הקולנוע, שנמצא כמה מטרים מביתי, מושך גם בחורף, ואף על פי כן, כדי לעבור בחורף את מספר המטרים צריך להתעטף, קר בירושלים ומעבַר מקוּרֶה מדירתי לקולנוע - לא בנו לי עדיין.

בקיץ אני יוצאת לאולם המקורר As is , אפילו בפיג'מה, כי היום אין הבדל גדול בין הפיג'מה ובין השאר, הכל סמרטוטים, לך תבחין בין זו לאלו.

עשרות, אם לא מאות סרטים אני בולעת כך בחשכת הקולנוע, כל אחד משאיר איזה חותם, אבל רק לעיתים רחוקות מתעורר בי החשק לכתוב את שראיתי.

אולי עצלות קיץ, אולי עצלות גיל, אולי איכות הסרט הם שקובעים.

"אהבתה מרתיחה את מי האמבט", (סרטו של  ריוטה נאקאנו) הצליח לחדור מבעד למחסומי העצלות שלי. די היה בשם הסרט כדי להסתקרן, וכשהוספתי את העובדה שמדובר בסרט יפני, נשביתי, בזמן הצפיה התהדק השבי, למרות שאורכו של הסרט 125 דקות.

גבר עוזב אשה ובת.

אחרי שנודע לאשה, שימיה ספורים, היא מאתרת את הבעל ומחזירה אותו הביתה עם הבטחה לפתוח את בית המרחץ המשפחתי שנסגר עם עזיבתו.

על שאר פיתוליה של העלילה לא אכתוב כדי לא לקלקל לכם, אבל הפיתולים רבים, אולי אף רבים מדי לסרט אחד.

על מה הסרט, לאיזה ז'אנר לשייך אותו, האמנם זו דרמה\קומדיה, כפי שהגדירו אותו המפרסמים,  מה מניע את העלילה, מה מניע את גיבוריו?

כן ללא ספק, האהבה מניעה את העלילה. אהבה לזולת, אהבה לבני משפחה, אהבה לחיים, ואולי החיים עצמם שאינם אלא אהבה הם המניע העיקרי. ואולי להיפך, החסר, חסך האהבה הוא שמניע, או אולי  החסך באהבה. החיפוש, ההשתוקקות לאהבה הם שמניעים את האהבה ואת החיים, ובודאי את עלילת הסרט.

העלילה, למרות פשטותה, נפתלת ונוספים לה סיפורי משנה מקבילים, שהמניע שלהם הוא נטישה, נטישת הורים, נטישת בני זוג, או במלים אחרות מוות. העלמות היקר הקרוב שמעורר געגועים ותשוקה מתמדת לאהבה, שאולי הדרך היחידה להתמודד עם המצב הוא האהבה עצמה, והכל מוכפל ומשולש ובריבוע.

כמו התגשמה פה, לנגד עינינו, בסיפורי השגרה הקטנים של האנשים הפשוטים תורת ההשתוקקות של אפלטון, או הרהוריו של רינר מריה רילקה ,שנצברו על רקע חיי העיר היפנית, על רקע חדירתו של המערב ותחלואיו אל תרבות עתיקה ואחרת.

אבל שלא תחשבו, שמישהו מרביץ בכם פילוסופיה בסרט הזה. להיפך, העלילות הקטנות נוגעות בחיים, במוות, בחיי היום יום, בצבעוניות החיים  במצוקת נערה בבית הספר, במפגש הבלתי אמצעי בבית מרחץ, בבישול, בארוחה שהכייף בה הוא לערבב "שבו שבו".

כששבתי ולעסתי את הסרט, ואת דמותה של פוטבה, הגיבורה הראשית, (עצם הלעיסה מוכיחה לי שהוא ראוי לכתוב עליו) מין אשת חיִל יפנית, לא חשבתי שיכולות להיות בכלל כאלה, מין אשת ברזל דקיקה וחולה, אמא גדולה, המתקתקת את חייה, עובדת, מנקה, ממרקת, מסדרת, מבשלת, אוהבת, יוזמת ומצליחה להשפיע, להסיט ולכוון מתוך אהבה, לא רק את  חיי בעלה ובתה, אלא גם את חיי כל מי שבא אתה במגע. אבל כמו כל אדם, וכפי הנראה, כמו גם כל אשת חיל, היא איננה מצליחה לשנות ולהשיג את מה שהיא משתוקקת אליו יותר מכל, אהבת אם.

ועוד משהו, כמו כולנו אין לה שליטה על המוות. פוטבה, למרות עכשויותה ולמרות אופיו הכמו קליל של הסרט, היא דמות טרגית, יפה בעיני שההומור הדק בסרט מעורב בעוצמת הדמויות הטרגיות. כי כל הדמויות כך, במידה זו או אחרת.

האם היפנית, הקטנה גדולה, החזירה אותי לסרטו הגדול של אלמודובר "הכל אודות אמא", שכמו סרט זה הוא סוג של מחקר, נסיון לרדת למעמקים של דמות האם, לחרדת הנטישה המושרשת בכל מי שיצא מרחם, לפחד, ומנגד להערצה הגדולה, המגמדת אותנו מול הרחם שממנו יצאנו.

סרטו של אלמודובר היה הומג' מערבי נוצרי לאם, לאמא בשר ודם, אבל גם לאם המיתלוגית, הגשמית והרוחנית, בסרט הזה, הסתבר לי פתאום, שהפלא ופלא, גם ליפנים יש אמא, הפחדים כמו גם ההערצה והכמיהה לרחם - אחד הם לכולם. האם והתשוקה אליה מניעים את הגיבורים, מניעים את החיים, בשבילה גיבורים עפים. וגם היא עפה, מעופפת, מעיפה אחרים.

סופו של הסרט, הסצינה, שבה רוחצים בני המשפחה במי בית המרחץ, מחזיר אותנו לשמו של הסרט "אהבתה מרתיחה את מי האמבט" ומדגיש את הצד הסמלי והמיתלוגי של דמות האם, דווקא אחרי העלמותה הגשמית, הפיזית.

אפשר היה לקצר מעט את טקס ההלוויה ולהגיע לסצינת בית המרחץ מהר יותר, אבל בזכות הרחצה במי האמבט בסוף, אפשר לסלוח לבמאי או לעורכו על ההתארכות. יש בטבילה הזו באמבט, משהו חיוני, מטהר, מחדש, מאחד, אופטימי, מקים לתחיה ולחיים, כמו במחזור הטבע, כך בשהיה במים שוב מתחילים החיים.

סרט מומלץ, שעדיין מוקרן בסינמטקים ובאולמות קולנוע של חובבי הסרט הטוב. אגב, הוא המועמד היפני לאוסקר.

 

כתבה: באבא יאגה

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

לדף הרשומה

עט - סיפור קצר

הקיץ עדיין לא הגיע, אבל הוא הזיע והסריח כמו הומלס, כמו שהוא תמיד מזיע. אין לי מושג מה שמו, אף פעם לא שאלתי.

הוא מגיע לפעמים. כשדלת הסטודיו סגורה, הוא מצלצל בפעמון. ואוו, בטח קליינט בפתח, אני רצה לפתוח, ומגלה שאין שם אף אחד. אני יוצאת החוצה לראות, מי צלצל וברח, ואז, לאכזבתי, אני רואה אותו ממול, נשען על עץ, אנגז'ה איתו.

"ששלום," הוא מצליח לומר, קצת מגמגם, קצת מתנצל, ואני מקללת בשקט, בכל זאת לא נעים לפגוע.

 

אני יודעת מה הוא רוצה, זו לא הפעם הראשונה שהוא מגיע, תמיד מכיוון העיר העתיקה, משמאלינו. קצת מפגר, אבל מתמיד.

אח שלי הרגיל אותו, הוא בא לסטודיו, מצלצל, פותחים לו, אם חם הוא שותה מים, אם קר, אחי מכין לו קפה. אחי אוסף כאלה, חתולים בעיקר, אבל גם מסכנים, הוא הטוב, בירושה בא לו מאמא שלנו, אני מקללת בשקט. לא יודעת ממי זה בא לי בירושה.

 

לפעמים הוא משתהה בסטודיו, מתיישב, שותה את הקפה שלו או את המים בִפְנים, בנחת. אני מחכה שיעוף כבר, תמיד הוא מוציא אותי משגרת העבודה. אבל לא בשביל המים ולא בשביל הקפה הוא מגיע, הוא מחכה, בשקט, בדרך כלל אינו  מדבר, קשה לו לדבר ובעברית קשה לו שבעתיים, כשהוא אומר איזו מלה, לא רק הפה, כל הגוף מתעוות לו. הוא רוצה כסף.

 

כשאחי לא בסטודיו, אני יוצאת אליו, נותנת לו את הכסף הקטן, שיש לי באותו יום בארנק, מקללת בשקט, ומתמלאה ייסורי מצפון על הרֹע הזה, מאיפה זה בא לי.

כשאחי בסטודיו זה סיפור אחר.

 

היום הוא הגיע, דלת הסטודיו היתה פתוחה, שנינו ישבנו מול המסך, עשינו הפסקה, צפינו ב"דלת ברזל אחת", סרט דוקומנטרי על איומי ההמון המצרי על השגרירות הישראלית בקהיר. הוא נכנס, התיישב מול המסך, והצליח לשאול, מה זה, איפה.

אמרתי שזה ,בלאגן, פאודה, מִנזַמַן, שנתיים אני כבר לומדת ערבית, הוא נרגע מיד.

הכנתי לו קפה, "נס קפה מע סוכר ומע חליב".

 

הוא צפה אתנו בסרט, שתה את הקפה, הפך ניירות על השולחן, הסתכל בהם, כאילו כלום. לקח עט, שיחק בו, מבטי לא הרפה ממנו, אבל עשיתי עצמי לא רואה. הוא שחק בעט, הוסיף לסובב אותו בכף ידו, הסתכל על הפירמה, מבטי לא הרפה ממנו,  הוא הביט בי רגע בגניבה, טעה לחשוב שאיני מסתכלת, הכניס את העט לכיס.

 

הרצון להיות נחמדה כמו אחי, נטש אותי בבת אחת, "עלא טאולה, " צעקתי, מוצאת את המלים המועטות שבפי בערבית, "אל קלם, חֹטטו עלא טאולה וּרוח מן הון!".

הוא חייך אלי, חיוך תמים למדי, מתעוות, "אהה?", שאל כלא מאמין.

"אל קלם עלא טאולה, יא חביבי, ואסא רוח מן הון. הדא מוש מניח!"

הוא הבין, יצא. נעלב או שנדמה לי.

 

אחר כך אחי ספר לי, שזה לא פעם ראשונה, שהוא מנסה לסחוב עט. "מה לעשות, יש לו חולשה לעטים."

"מפגר, מפגר, אבל איזה חרא," אני פולטת.

על המסך, המון מצויד במסורים, מקדחות ומוטות ברזל פרק את גדר השגרירות. מתח, אף שאני רואה את הסרט כבר פעם שניה.

 

"דלת ברזל אחת", הסרט שצפינו בו

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

לדף הרשומה

אננה סבירצ'ינסקה - שלושה שירים

כמו כל הדברים הטובים, גם אל שיריה של  אננה סבירצ'ינסקה , הגעתי במקרה, לא יכולתי להכיל את היופי הזה לבדי, מיד תרגמתי שלושה משיריה, הנה הם:

אֲנִי מְלֵאָה בְּאַהֲבָה

אֲנִי מְלֵאָה בְּאַהֲבָה

כְּמוֹ עֵץ עֲנָק מָלֵא בְּרוּחַ,

כְּמוֹ סְפוֹג מָלֵא בְּאוֹקְיָנוּס

כְּמוִ חַיִּים גְּדוֹלִים מְלֵאִים  בְּסֵבֶל

כּמוֹ זְמַן מָלֵא בְּמָוֶת

 

 

אִשָּׁה מְדַבֶּרֶת עַל חַיֵּיהָ

הַרוּחַ מְריצָה אוֹתי בַּדְּרָכִים,

הַרוּח, אֵלַת הַמִּשְׁתַנֶּה,

לְחָיֶיהָ נוֹשְׁפוֹת

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַרוּחַ הַזֹּאת,

אֳנִי שְׁמֵחָה

בַּמִּשְׁתַנֶּה.

 

 

אֲנִי מְהַלֶּכֶת בָּעוֹלָם

בִּשְׁנַיִים אוֹ לְבַד

וְנָעִים לִי בְּאוֹתָה מִדָּה הַגַּעְגוּעַ  וּמוֹתוֹ,

שֶׁנִקְרָא הִתְגַשְּׁמוּת.

 

 

מַשֶּׁהוּ יֵשׁ בִּי יוֹתֵר מִדַּי.

אֲנִי עוֹלָה עַל גְּדוֹתַי

כְּמוֹ שְׁמָרִים. לִשְׁמָרִים יֵשׁ

סוּג שֶׁל אוֹשֶׁר מִשֶּׁלָּהֶם.

 

 

אֲנִי הוֹלֶכֶת, כֹּל הַזְּּמַן הוֹלֶכֶת,

לִפְעָמִים מִצְטָרֵף אֵלַי גֶּבֶר.

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים יַחַד,

הוּא אוֹמֵר, עַד שֶׁהַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינֵינוּ,

אַחַר כַּךְ אוֹבֵד עִם שַׁחַר

כְּמוֹ חֵפֶץ.

 

אֲנִי הוֹלֶכֶת לְבַדִּי,

אַחַר כָּךְ שׁוּב  בַּפְּנִיָּה

מוֹפִיעַ חָבֵר חָדָשׁ.

 

 

אֲנִי הוֹלֶכֶת, כֹּל הַזְּמָן הוֹלֶכֶת,

רוּחַ דּוֹהֶרֶת בַּדְּרָכִים.

בּדַרְכִּי שֶׁלִּי

תָּמִיד נוֹשֶׁבֶת רוּחַ.

 

 

 

פְּתַח דֶּלֵת חֲלוֹם

בּוא אֵלַי

בַּחֲלוֹם.

מֵת, בּוֹא לְמֵתָה

לְלֵיל אַהֲבָה אַחֲרוֹן

שֶׁל שׁנַיִים, שֶׁאֵינָם עוֹד.

 

לֹא חָשׁוּב, שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתְךָ,

לֹא חָשׁוּב, שֶׁאַתָּּּה שׂוֹנֵא אוֹתִי.

שׁאַחֵר כְּבָר אִתִּי.

הַטְעֵה אֶת עֵרָנוּת

מַחְשְׁבֹתֶיךָ הָעוֹיְנוֹת.

הַטְעֵה אֶת עֵרָנוּת

לִבִּי, שׁאֵינוֹ אוֹהֵב אוֹתְךָ עוֹד.

פְּתַח בְּשֶׁקֶט

דֶּלֶת חֲלוֹם.

מֵת, בּוֹא לְמֵתָה.

 

 

בַּחֲלוֹמי

לֹא קָרָה עֲדַיִין , מַה שֶׁקָרָה.

וּבְכֵן, נַשֵּׁק אוֹתִי

בְּשִׂפְתֵי אוֹשְׁרֵינוּ הַצָּעִיר

וּבְכֵן, אומַר לְךָ מִלִּים רַכּוֹת יוֹתֵר

מֵאֵלּוּ שׁאָמַרְתִּי לְךָ בַּחַיִים.

לֹא חָשׁוּב, שֶׁאַתָּה שׁוֹנֵא אוֹתִי,

לֹא חָשׁוּב, שֶׁאֲנִי שׁוֹנֵאת אוֹתְךָ.

מֵת,

בּוֹא לְמֵתָה.


Anna ?šwirszczy??ska

* אננה סבירצ'ינסקה , Anna Swirszczynska , או בשם העט שלה, אננה סביר, היא משוררת פולניה . סבירצ'ינסקה נולדה בוארשה ב-1909 ומתה בקרקוב ב-1984. בתקופת מלחמת העולם השניה התגייסה למחתרת הפולנית ובתקופת המרד הפולני היתה אחות צבאית.

בשירתה מעידה סבירצ'ינסקה על מלחמת העולם השניה, על אמהות, על גוף האשה ועל חושניותה

ספריה:

  •  שירים/פרוזה Wiersze i proza (Poems and Prose) (1936)
  •  שירים/אסופה Liryki zebrane (Collected Poems) (1958)
  •  מלים שחורות Czarne slowa (Black Words) (1967)
  •  רוח Wiatr (Wind) (1970)
  •  אני אשה Jestem baba (I am a Woman) (1972)
  •  שירים נבחרים Poezje wybrane (Selected Poems) (1973)
  •  בניתי באריקדות Budowalam barykady (Building the Barricade) (1974)
  •  מאושרת כמו כלב Szczesliwa jak psi ogon (Happy as a Dog's Tail) (1978)
  •  סבל/שמחה Cierpienie i radosc (Suffering and Joy) (1985)

 

תרגמה מפולנית: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה
12345
קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת