22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שששקט, פה משחק אלוהים - מסע מצולם לפירנאים

אם יש ביטוי למרחבי אין סוף, לפסגות שלג הנוגעות בשמים, לשמורות טבע, ליערות, למדרונות, לסלעים מפוסלים ומשורגי שרשים שהתאבנו, לאגמים ולעולם המשתכפל  בהם, לרבדים של פרחים על צבעיהם, לשפע המים שפורצים וגועשים וסוערים ומתפתלים, לכל עוצמת הטבע הזה, שמי יודע איזה יוצר נפלא בראו, ובמקביל מעשי אדם, סכרים, עיירות כמו מצוירות, שנועדו ונבנו כדי להקביל, לארח ולהלין את עולי הרגל הנוצרים לסנטיאגו דה קומפוסטלה, אמונות ומיתוסים שהוליכו ומוליכים מיליוני צליינים – כל אלה ועוד נמצאים בפירנאים.

האמת, כשהחלטתי להצטרף למסע, לא העליתי בדעתי את השפע הזה. הרי כבר הרחקתי לאתיופיה, לבורמה, לאינדונזיה, להודו ועוד ועוד, והנה כמעט מתחת לאף, קרוב כל כך: הפירנאים.

נס הוא בעיני, שאני מנסה להעלות ולו טיפה מהטוב הזה שקלטו חושי במסע. והם קלטו, למרות שלאורך כל הדרך הגוף הזכיר לי את קיומו, ניג'ז ולא הרפה, למרות שהדמיון התפרע  והסיח את הדעת עד שפעמיים, אולי שלוש, עשיתי פאדיחות, תעיתי בדרך.

אני מנסה, אף שאני יודעת שכל נסיון לתאר את שראו העיניים, נדון מראש לכשלון.

אני מנסה, אף שאין לי מושג איפה להתחיל. מה לכתוב, אלו צילומים לבחור.

במסלול היו: הרי הפירנאים בספרד ובצרפת, ארץ הבסקים, שמורות הטבע " Aigues Tortes" , בלשונינו, "המים המתפתלים" ,"פונט ד'אספן", "הקרקס הקרחוני של גיברני",  ו-"פיקוס דה אירופה",  ולא מעט עיירות, החל מנסיכות אנדורה הזעירה,  דרך וויאה (Vielha) ג'אן פיי דה פורט, בילבאו, סאן סבסטיאן, סנטיליאנה דל מר, ליאון וסנטיאגו דה קומפוסטלה - יעדם של הצליינים.

כל אתר, כל אגם, כל עיר ועיירה, כל שם,  שווים, שייכתבו עליהם ספרים, אז איך אקיף.

על בילבאו כבר כתבתי, "על סירים, מפיות וטמפונים גם"  נקראה הרשימה ההיא. הנה הלינק, שמוביל אליה:

http://cafe.themarker.com/post/3439592/

על השאר אנסה, פה טעם, שם צבע, אולי קול ציפור, פרח, קצף המים, קשת, מקל צליינים, תעודת מסע, צדף.

אולי אגע, אולי אפסח, אולי אפספס, כי מי יכול לבריאה כזו, מי יכול לכל היופי.

 

בדרך לאנדורה, כאן שולטים השמיים, גווני הירוק והצהוב, הם נתינים בלבד, משקפים את הנעשה למעלה

נוגעים בשמים

סכר- מעשה ידי אדם

צריך לברוח, עוד רגע יפתחו ארובות השמים

לפני הרי החושך, נסיכות אנדורה, התחנה הראשונה במסע, בקטלאניתPrincipat d'Andorra,  המדינה העצמאית היחידה, ששפתה הרשמית היא קטלאנית. נסיכות פצפונת בדרום-מערב אירופה, בפירנאים המזרחיים, בין צרפת וספרד. בעבר הייתה מבודדת,  היום היא זוכה לשגשוג, בעיקר בזכות התיירות, כולל תיירות הצליינים ובזכות מעמדה  כמקלט מס כשנושמים שם את האויר רווי המים, מיד אפשר להבין למה תוחלת החיים הממוצעת באנדורה היא מהארוכות בעולם. בעצם, אולי גם בזכות העלמת המיסים.

דגת הנהר, הדייג עסוק בשלו, אנחנו רק חולפים על פניו מרחוק

היציאה אל האור, אנחנו מעפילים איתו , עם האור, במקביל למים המתפתלים של השמורה, שמורת "אגיאס  טורטס", שיופיה יתגלה עוד רגע לעיניינו, ובאוזניים יגעשו המים - הרמוניה

גוונים אין סוף, השתקפויות והלם יופי

ושאפתם מים בששון

מתפתל יותר ממני

ואחד שלא הצליח

קליטת עולם עכשוית

אני עושה פוזה

פה אלוהים משחק מחבואים

מי, מי הצייר, איזה פרופורציה מושלמת, איזו חלוקה, איזו הרמוניה של צבע ומי הגנן ששתל, שהשקה, שטפח. ככה זה בגינה של אלוהים. אמרתי כבר, לא.

מה עושה פה הבריכה של ביאליק, איך הגיעה לפירנאים?

מה הצלחתי להראות עד כה, אפס, אפס וחצי, אני עדיין בשמורה הראשונה, "במים המתפתלים" בפירנאים הספרדים, ואיך נישא בעול היופי הזה?

 

100 גוונים של חום

בסופר על אם הדרך, החטאים תולים על הווים. לא אתפתה, אשאיר אותם כאן, הפלאים עוד נכונו, אנחנו בדרך לפירנאים הצרפתים.

 

ולמעלה, הפלאים  מלווים במוזיקה

פה בנישה, בסלע המשורג, ניצבת המדונה, שבודאי שומרת על אלוהים, שיעשה רק את המיטב

העיניים האדומות צופיות לפירנאים הצרפתיים

ההמשך אולי יגיע אולי לא.

 

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

כל נדרי, כל נדודי – יום הכיפורים תש"פ, ירושלים

יהודי יודע מה עושים ביום הכיפורים, היום שהתקדש יותר מימים אחרים, מאבותיו בא לו. אבל מה עושים ביום הכיפורים חילוניים גמורים כמוני או מי שהתפקרו. לבית הכנסת לא ילכו, לצום, לא יצומו. אולי יצפו בסרטים. לא חבל לבזבז כך את השקט המופלא, את הקדושה שבאוויר שמביאים אתם ההשבתה של הגוף, של העיר, של הרעש, של התנועה, משמעותו של היום.

מה יעשו התיירים, שאינם יהודים, שהגיעו או נקלעו ליום הכיפורים, מה אני אעשה, מה עשיתי.

לא מתמיד אני מתלבטת. כילדה, ידעתי גם אני מה עושים, אם כי צריך היה לטרוח שבעתיים. קיום  יום הכיפורים כשבתון לא היה מובן מאליו בפולין הקומוניסטית. להיפך, קיומו היה אסור.

כדי לא לעבוד ביום הכיפורים אבא נאלץ להתחלות. להזמין רופא הביתה, בגלל "כאבי הגב". כשהרופא הגיע ובקש ממנו להסתובב במיטה, הוא הסתובב. מזלו שאמא היתה גם כן בחדר, היא גנחה במקומו.

הרופא שנדהם שאל מיד, "מי פה החולה, הגברת או האדון?" ואמא, בלי היסוס, ענתה, "בעלי, אדוני הרופא, אבל הוא כל כך מתבייש, לא אחת סבלתי מכאבי גב, אני יודעת כמה כואב לו." אבא קבל כמה ימי מחלה, אין לי מושג אם בזכות גניחותיה של אמא או בזכות מה שהרופא קבל מתחת לשולחן.

ואני, כשחזרתי לבית הספר, גם כן הייתי צריכה להצדיק את ההעדרות.

רעדתי בדרך לקתדרה, אחרי שהמורה קראה בשמי ובקשה ממני אשור מחלה. בידי נשאתי  שקית נייר חומה עם בושם, שוחד למורה. רק שהשקית לא תפול לי, שבקבוקון הבושם לא יתרסק, שריחו לא יתפשט בכתה, שאף אחד לא ידע, לא יגלה, כמה שקרנית, היהודייה הקטנה הזאת.

אחר-כך בארץ, הצומות שצמתי, הישיבה בעזרת הנשים, הנסיון להקשיב לקולות המתפללים, לניעות הגוף, למלמול הבלתי פוסק, הבלתי מובן, לאנחות הנשים, ופתאום, הבכי של אמא.

והיתה קריאה,  וצעדות ברגל לים, התחמקויות מבית הכנסת, ועם זאת המשכתי לצום. המשכתי עד שהורי מתו באיבם, כל אחד באיבו . עם מותם נסדק בי משהו שעד היום לא התאחה. לא חזרתי לצום. לא חזרתי לבקר בבתי כנסת.

ועכשיו, מה עכשיו, בירושלים.

אני מתה, או נכון יותר, חיה על ירושלים, כל השנה אני אוהבת את העיר הקשה הזאת, אבל ביום הכיפורים, כשהיא נעטפת בשקט המבריא, המאפשר לראות, להקשיב למה שסביב ולמה שבפנים, אהבתי אליה גדֵלה שבעתיים. כי מהיסוד הזה, השקט, אנחנו בנויים, משם באנו לפני כל המהומה ולשם נשוב אחריה. כמה טוב להיספג בשקט הזה, כמה הוא פוקח עיניים ליופי.

"אנחנו צריכים לאמץ יום כזה, גם אצלינו", אמר בקנאה ובהתפעלות, עוזר המאמן האוסטרלי של הפועל ירושלים בכדור סל, ששמעתי את התפעלותו בארוחה משותפת, אחרי שחווה את יום הכיפורים לראשונה,  "אהבתי את היום הזה," אמר הגוי, בלי לדעת דבר על יום הכיפורים. "ההשבתה המוחלטת, השקט - חייבים לאמץ את זה בעולם כולו. בטח אצלנו. ניסיתי להסביר לבת שלי בטלפון, מה שקורה פה, מה שהרגשתי ,ולא היו לי מלים. מי שלא חווה את זה לא יבין."

אז מה עשיתי ביום הכיפורים תש"פ.

שוטטתי. שוטטתי כדי להיספג בשקט, כדי לראות מבעד למשקפיו את הבהירות הגדולה  שהוא מאפשר.

יום הכיפורים תש"פ, אי אפשר להכיר את חטיבת ירושלים, מהרחובות הסואנים והמפוקקים בירושלים ובארץ

וממול לחומות, ראו את ההבדלים: כפר דוד, שקם על הריסות ממילא, על כיפותיו הגסות, לעומת הארכיטקטורה הנינוחה שאינה צועקת את קיומה, של מלון קינג דוויד, כבוד לייחודה של ירושלים, לעומת הזלזול

השירותים מול שער יפו, נעולים כמובן, לתפיסת עיריית ירושלים, מילא ביום חול, אבל ביום הכיפורים, מי יזדקק להם, ודאי לא ההמון הנוהר לכותל, קדושים כולם...

בשער יפו, השקט פוקח עיניים ליופי

 

דווקא בירושלים, האפופה ביום הכיפרים צום ותפילה, אין יוצא ואין בא, שמחתי למצוא את בית הקפה הקטן בחצר של כנסיית המשיח פתוח ומשרת את התיירים שמצאו בו  מפלט מהצום. אגב, כנסיית המשיח, היא הכנסיה הפרוטסטנטית (האנגליקנית) הראשונה, שנבנתה בירושלים בשנת 1849. שכנו בה בעבר, הקונסוליה הבריטית, בית החולים המודרני הראשון בירושלים, בית ספר, בתי מלאכה והדואר הבריטי

נדמה לי שתיבת הדואר שלמטה, חצובה בקיר מאז

לא רק התיירים, לא רק אני, נדמה לי שגם הוא לא צם

ואחרי השוטטות, כשהעייפות הכריעה , למדתי את "כל נדרי".

ראשיתה של התפילה , שמקורותיה עממיים, במאה התשיעית לספירה. בגלל תוכנה, התרת נדרים - "כל נדרי" כמו אפשרה חזרה מן הנדר, מן ההתחייבות ומן השבועה, וכך איימה על סדרים קיימים ועוררה חשש מפני אנרכיה - ובגלל סגנונה המשפטי והיבשושי היא עוררה את התנגדות הרבנים ואף כונתה "מנהג של שטות". וודאי לא נחשבה בעיניהם ראויה לפתוח את יום הכיפורים הקדוש. כי מה שווה הנדר, אם אפשר לבטלו, ולאן אנחנו באים, אם באמת ובתמים נבטל את הנדרים ואת ההתחיבויות שהתחייבנו להם וייסלח לנו . "ולכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה".

ברחוב חב"ד בירושלים, בדרך לכותל, שלט שנה טובה ומעליו מסגד, אין כמו הפרדוקסים של ירושלים

והערבים, תושבי ירושלים, מה נשאר להם לעשות חוץ מקטיף זיתים אקראי , "את לא מהמשטרה?" שאלו אותי, כשבקשתי לצלם אותם

היום "כל נדרי"  נחשבת כאחת מהתפילות החשובות והקדושות ביותר ליום הכיפורים, שמידי שנה מעבירה רעד בליבותיהם של מיליוני יהודים. תפילה שמספר ניגוניה כמעט  כמספר גלויות ישראל.

כל נדרי
בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה
אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין

כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי
דִּי נְדַרְנָא וְדִי נִנְדַּר
וְדִי אִשְׁתְּבַעְנָא וְדִי נִשְׁתְּבַע
וְדִי נַדֵּינָא וְדִי נְנַדֵּי
וְדִי חֲרַמְנָא וְדִי נַחֲרִים
וְדִי אֲסָרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא וְדִי נֶאְסַר
מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם
וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם
נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי
וּשְׁבוּעָנָא לָא שְׁבוּעֵי
וְנִדּוּיָנָא לָא נִדּוּיֵי
וַחֲרָמָנָא לָא חֲרָמֵי
וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי
כֻּלְּהוֹן אִתְחָרַטְנָא בְהוֹן
יְהֵא רַעֲוָא דִי יְהוֹן שְׁבִיתִין וּשְׁבִיקִין
לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין
וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם
כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה

הופתעתי, שיש מלים בתפילה שאינני יודעת את פירושן, מה זה, "וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי" ומה זה, " רַעֲוָא"?

'קונם', 'קונח' ו'קונס' הם כינויים לקרבן, ומשמשים כדי לבטא נדר שבן אדם אוסר על עצמו כקרבן, שאסור לו ליהנות ממנו כי יעודו לה' או לכהן."

רעוא הוא רצון, " יְהֵא רַעֲוָא דִי יְהוֹן שְׁבִיתִין וּשְׁבִיקִין"  – יהי רצון ('יְהֵא רַעֲוָא') שיהיו ('דִי יְהוֹן') כל נדריי בטלים ונסלחים לפני המקום.

 

הלינק למלות התפילה ופירושן ולגרסאות השונות של ביצועיה.

https://web.nli.org.il/sites/nlis/he/song/pages/song.aspx?songid=569#7,135,1810,43

 

 

כל נדרי, מבצעים יצחק פרלמן והחזן יצחק מאיר הלפגוט

 

 

כל נדרי בנוסח אשכנז, ששי קשת

 

ובדרך חזרה הביתה,  בצהרי היום, שנהיה חם, מצאתי את עצמי בפטיו במורדות הר ציון, מול הנוף הנפלא הזה, אני ועוד תייר אחד ודממה

עדיין לא החשיך, עדיין סוכות, עדיין אפשר לי לאחל לכם פתקא טבא, או א גיטע קוויטעל!

 

 

כתבה וצלמה: באבא יאגה

 

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

לנסוע לחוצלארץ, לבקר באום אל פחם

מה מוביל אותנו למקום זה ולא לאחר, שאלתי את עצמי כשיצאנו מאום אל פחם, חברים שמספרים על מקום,  ספר, רשימה בעתון, פרסום, דיל מטורף, או סתם מקרה. אצלי זו איזו פנטזיה שמתקבעת לי בראש, בעקבות גרוי מעורר סקרנות. ואם הסקרנות אינה נרגעת, אלא חוזרת ומטרידה, איכשהו אגיע לשם.

 

לפני שנים מספר, בתקופה שבה עדיין הוספתי חפצים ואמנות ובקרתי במכירות פומביות, התאהבתי בתמונה של חתול מקומר גב בגשם של פריד אבו שקרה. היה משהו מעורר געגוע בבדידותו, בעמידתו ברקע האבסטרקטי,  אולי עורר חמלה באפרוריותו, אולי צבעי הרקע הכמעט אחידים, הכחול, התכלת, הירוק, צבעי המתאר השחורים, חלוקת צבעי הרקע, עשו את שלהם. החתול עמד שם, כמו נושא על גבו את כובד השמים, את עול הקיום, זועף אולי, ואף על פי כן מקבל את הדין, נושא בעול. בא לי לבכות, ללטף אותו, כשאני רואה אותו שם. היום הציור תולה בביתי. עיני מלטפות אותו יום יום.

חתול, פריד אבו שקרה

נדמה לי שהראשון שפתח את דלתם של הציירים ממשפחת אבו שקרה לציבור הישראלי\יהודי היה עסאם אבו שקרה בציורי הצבר המפורסמים שלו ובמותו באיבו, בגיל 29 מסרטן.

 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%90%D7%A1%D7%9D_%D7%90%D7%91%D7%95_%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%94

 

במקביל ואחר כך, נודע גם שמם של ואליד אבו שקרה, פריד אבו שקרה וסעיד אבו שקרה, כולם בני משפחה אחת, כולם ציירים, מרצים ואוצרים מעוררי ענין, כולם מאום אל פחם, אז, לשם, לאום אל פחם, עיר בת יותר מ- 54,000 איש, החלטנו לנסוע.

מה, מו, אום אל פחם, מי בקר באום אל פחם, מי מתכנן לעשות זאת. אמנם מ-1984  אום אל פחם היא עיר בישראל, אבל מי בקר שם באחרונה. ואכן, חוץ לארץ בארץ. לא ישראל, יותר כמו עיר ירדנית או מצרית, אולי. אום אל פחם, פירושו "אם הפחם" או "מקור הפחם".

התחנה הראשונה במעלה הגבעה

כל תושביה של אום אל פחם מוסלמים ולתנועה המוסלמית יש סֵיי  פלוס בעירייה. דוגמא, מהשנה האחרונה, העירייה בטלה הופעה של תמאר נפאר, כי "מבחינה דתית ומוסרית תכניו לא מתיישבים עם המקובל". אבל כמה ימים אחר כך בית המשפט המחוזי בטל את הביטול. גם הבמאית של "לא כאן, לא שם" חטפה כמעט חרם, אבל היוצרים בשלהם, שוברים מסגרות למרות האיסורים.

אף שבבתי הספר לומדים גם עברית, לא מעט מתושביה, שאליהם פנינו, לא דברו עברית. מעט הערבית שבפינו הועילה, אם  כי, מיד עם הכניסה לעיר, במעלה הגבעה לגלריה לאמנות, קרוב למסגד שנקרה בדרך, עצרו שתי מכוניות. "אתם צריכים עזרה?" שאלו וכיוונו אותנו בעברית. קבלת פנים מלבבת.

לא רק הצעות העזרה הפתיעו, הטופוגרפיה של העיר, הגבעות התלולות והנישאות, שלא לדבר על משב הרוח היו תענוג לעיניים ולעור. אום אל פחם יושבת על רכס אמיר, שלוחה של הכרמל והיא חולשת על ואדי עארה, כירושלמים, מיד הרגשנו בבית.

מורדות הר אמיר

קטע רחוב, מודרנה וטיפוח

 

לצד הזנחה ולכלוך(מבט מלמעלה)

זאת אומרת בבית ולא בבית. ערמות האשפה הזכירו לנו את ערמות האשפה בעיר הקודש, אבל אין, אום פחם נצחה בגדול, אולי רק מאה שערים יכולה להתחרות בה בערימות הזבל. ואני חשבתי, שירושלים היא העיר המלוכלכת ביותר בישראל.

סמטה, הכבלים ערומים ובחוץ, אפשר למצוא כאלו בהודו בשפע, ואף בירושלים, ביפו ועוד

יופי טובל בזבל

ואריה ששאג באחת הסמטאות ולא יראנו...

תאנה שלא די לה, פורצת גבול ומסגרת, אום אל פחם

גם הצפיפות הכתה בנו מיד עם הכניסה לעיר. 105 היה  דרוג הצפיפות של אום אל פחם בסוף 2017. ואם כבר בדרוגים עסקינן, אז אום אל פחם דרגתה 2 מתוך 10 במדד חברתי כלכלי. ממוצע השכר של תושביה, שוב לסוף 2017, היה כ-5300 ש"ח, בהשוואה לממוצע של 8900 ₪ במשק באותה שנה. עניים.

אז קדימה לגלריה. את הגלריה לאמנות באום אל פחם הקימו פריד וסעיד אבו שקרה.

 https://he.wikipedia.org/wiki/הגלריה_לאמנות_אום_אל-פחם

הכניסה למעלית הגלריה מרשימה

מרפסת גג הגלריה צופה על העיר מלמעלה. לעומת זאת, למי שעומד למטה,  שיירת הגמלים מושכת את עינו מעלה

האמנות במוזיאון עוררה ענין, עבודותיו של דובי הראל - בתערוכה בשם "מסדרים את הכסאות על סיפון הטיטניק" שהוצגה בסוף אוגוסט -  בלטו, דברו בשפה שאקטואלית תמיד, שפת הניגוד והפרדוקס, ושפעו ביקורת והומור. לא הייתי מסרבת שאחת מעבודותיו תופיע על כריכת ספר שלי.

 

אחת העבודות של דובי הראל, מתוך התערוכה, "מסדרים את הכסאות על סיפון הטיטניק". "המשפט הזה," אומר הראל, "חביב עלי במיוחד לתיאור המצב הפוליטי בארצינו"

"גוש אדמה בצבע קפה" - מאדמות אל ג'ון, מגידו. עבודה של מיכה אולמן, פרי שיתוף פעולה עם סעיד אבו שקרה, מאוצרי הגלריה

מיד שמנו לב, ולזכות המוזיאון ייאמר, שמוצגות בו עבודות של אמנים ערבים ויהודים כאחד. אבל בזמן הביקור לא היה ברור לנו, שתי המבקרות היחידות באותה שעה, אם הגלריה היתה בשיפוצים או שמא כך היא נראית כל השנה. אמנם עבדו שם שיפוצניקים למיניהם, וסעיד אבו שקרה הזכיר את תקציבה הקטן של הגלריה, ואף על פי כן היו לא מעט צרימות שבלטו לעין, אולי בגלל מעוט המבקרים, אף שבקרנו בשעות הביקור המקובלות, היו שם דלתות פתוחות למחסנים, למשרדים. עבודות ניצבו בשורה, כאילו שהיתה זאת תערוכה בהקמה, אבל כיוון שהאזור לא היה מגודר, לא היינו בטוחות שכך הוא. בתערוכת הקבע, כשניסינו ללחוץ על מפסק, התאכזבנו לגלות, שהמפסק לא פעל, מרחו עליו צבע, כשצבעו את הקירות. בקיצור, כל מיני רשלנויות קטנות. חוסר תשומת לב לפרטים הקטנים, שפוגע בכבוד העבודות  המוצגות, חסרה שם יד מכוונת שיודעת לדייק ולאחד.

טוב, ואחרי המזון לנשמה, שלשמו הגענו , צריך היה לספק גם את הגוף. בגלריה המליצו לנו על "אל בחר", ("הים"), שם אמרנו נתענג על אוכל ערבי אוטנטי. הגבהנו עוף. כגובה הציפיה כך היה עומק הנפילה.

המסעדה גדולה, מרווחת ומוארת. מסודרת טיפ טופ, ודגים שוחים שם בשני אקווריומים גדולים. גם השביל והרחבה שלפני המסעדה מטופחים ונקיים, השירות אדיב והכמויות לאאחד מספיקות לגדוד, אבל הטעם, אוי הטעם. כל הסלטים שהוגשו בשפע היו בעלי טעם זהה, חמוץ מדי, מטובל מדי, מלוח מדי, כך שכל המרכיבים נדמו למרכיב אחד חמוץ מדי, מטובל מדי, מלוח מדי וגדול מדי, שטעמו כמו סלט סטנדרטי שהוכן במפעל גרוע. שום שריד לאוכל ערבי אוטנטי, הכנאפה גם היא לא היה צבעה וטעמה ככנאפה ואפילו הקפה, אוי לאזניים שכך שומעות, וללשון שכך טועמת, הפיל אותנו, לא קפה ערבי, אלא אספרסו. בקיצור פספוס,

אגב, חברה מהצפון, ששמעה שבקרתי באום אל פחם, כתבה לי: "איך הגעת לשם, אני אפילו דלק מפחדת למלא שם". התרשמנו אחרת, לא חשנו עוינות.

אז סעו לאום אל פחם לראות אמנות, לדבר עם התושבים, להבין, למצוא גשרים, כדי לחבר ולהתחבר, אבל, בבקשה, מצאו מסעדה טובה יותר.

שנה של חיבורים!

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                            

לדף הרשומה

תפרן, המוזיאון על התפר - רשימה מצולמת

לעוף, להרגיש בחופשה בלי להיות בחופשה, סתם כך ביום חול, נכון יותר בערב של חול, כי היה כמעט ערב, השמש לא שקעה עדיין, והרוח נגעה בעור,  עוררה  לצאת מהבית, לכבוש את העולם. לא משנה שכיבוש העולם הסתיים בביקור במוזיאון על התפר* בירושלים, אבל כן, כן, הרוח שהניעה אותי, יכלה באותה מידה לגרום לי לכבוש את העולם.

הייתי כמעט נפוליאון.

היתה לי שעה וחצי עד סגירת המוזיאון, זאת אומרת שעה נטו לביקור עצמו, אם אזדרז כמובן.

הזדרזתי. שם התערוכה "גם העצים מדממים" צמרר את צמרותי ומשך את לבי, ומחר, ליומה האחרון של התערוכה לא אוכל להגיע.

מצאתי חניה במגרש שממול, שפעם היה שם שער מנדלבאום, ששווה הרבה רשימות נוספות, שלמתי 30 ₪ עבור חניה אחרי התמקחות בערבית, שלא צלחה.

כן צלחתי לחצות ברגל ארבעה רמזורים בכביש מספר אחד ואפילו נדהמתי לראות בגינה הציבורית הסמוכה את הנשים השחורות, שנקראות בפינו נשות הטליבאן, נשים יהודיות, מה שנקרא משלנו, מכוסות שחורים מכף רגל ועד ראש, כולל הפנים, בסמרטוט שחור מתנפנף. לא רק הנשים כך, גם הילדות, טוב שלפחות פניהן הצעירות אינן מכוסות, אבל כל גופן בל ייראה מבעד לשחור. לשמחתי, לא נראות רבות כמותן בירושלים. אבל שם, בבנייני הסלאמס של מוּסררה, הנושקים למאה שערים, הופתעתי לראות אותן.

בנין מוזיאון התפר, רחוב ההנדסה 4, ירושלים. פעם "עמדת בית תורג'מן". הבנין נבנה בשנת 1932 על ידי האדריכל אנטון ברכמי, שבנה  לא מעט מבניני שייח' ג'ראח. בשנים  1948-1967  עבר פה הקו העירוני של גבול  ישראל ירדן. סימני הירי בחוץ ועמדות התצפית והירי בפנים נשמרו. כך שמראה הבנין בחוץ ובפנים  מספר את תולדותיו.

בכניסה החלפתי מבט עם זוג שיצא, התחלפנו.

המרפסת הנוטה ליפול, שכמעט חרבה - דני קרוון שמר אותה, נתן לקירות לדבר

איך הסיפור מתגלגל, בשני הצילומים למעלה, עמדות התצפית והירי

בפנים,  במעין מניפסט של התערוכה, קראתי, שיש לא מעט דמיון בין האדם ובין עץ השדה. העצים מדממים, מסתבר, הם גם מְתַקשרים בינם לבין עצמם, מזהירים מסכנה, יש ביניהם קרובים יותר וקרובים פחות (לא רק קרבה פיזית) אולי אף עוינים זה לזה, מעין מראָה שלנו, אבל מסוכנת פחות.

שלום חנוך, כי האדם עץ השדה

נאוה הראל שושני, עלי צבר על דוקרן ברזל. עבודה מתכלה. תאמינו או לא, אבל עלי הצבר שהונחו זה על זה ונדקרו במוט ברזל, גידלו עלים חדשים, היו לצמח אחד.אולי כמו הצבר, לא אבדה תקותינו.

נאוקו איטו, ארה"ב, יפן, טבע אורגני 2019, ענף עץ בשלכת וצנצנות זכוכית, וסיפור חדש נוצר שם בין הפריטים מהטבע ויצירת האדם. כאילו העצים דברו אתנו

עברתי מאולם לאולם, בשלוש קומותיו של המוזיאון הקטן המוצגים אצורים בחלל בנינוחות המאפשרת  נשימה ואינטימיות, כל הזמן שאלתי את עצמי, איך ייתכן שאני פה לבד, שהמוזיאון ריק מקהל, בעצם.

בבית הקפה שעל הגג - מנקודות התצפית היפות על ירושלים - אחרי ששאבתי מלוא אויר מרפה ומרַפא וכמעט הסתחררתי ועפתי מעלה, הפתעה: גיליתי בני אדם. שתי נשים ישבו על כוסות של קוקה קולה. המזנון היה פתוח, מישהו שעליו, עמד מאחורי דוכן, ועוד איש בכובע קש, ישב, דפדף בספר - יש בבית הקפה ספריה פתוחה של ספרי אמנות איכשהו היתה לי הרגשה שמתחת לכובע הקש, ישב בעל הבית.

ממרחק כמה מטרים אפשר לראות את הנעשה או הלא נעשה על הגג.יונת שלום או שמא עורב

ויותר מקרוב,  אותו פסל של קדישמן מגג המוזיאון

והעיר שפרושה מתחת, בצילום שלמעלה ושלמטה

מיד התנפלתי במחמאות על "בעל הבית". שאכן היה בעל הבית. שמו רפי אתגר, אמן.

"המוזיאון נוסד ביוזמתו של רפי אתגר, " כתוב בויקי... "הודות לתרומתה הנדיבה ותמיכתה המתמשכת של משפחת גאורג פון-הולצברינק מגרמניה, באמצעותה של הקרן לירושלים, ונבחר על ידי "הניו יורק טיימס"   כאחד מ-29 המוסדות המובילים בעולם בתחום האמנות."

"מי יודע על זה, למה אין פה אנשים?" יריתי לעברו של איש שיחי הסבלני והסובלני.

בית הקפה שעל הגג, ספריה, שולחנות כחולים, מיץ תפוזים סחוט במקום וקפה, ועיקר העיקרים רוח נפלאה ושגרה ירושלמית רוחשת למטה

למטה, עוברות הרכבת הקלה והתחבורה הציבורית, ודוהרות אלפי מכוניות,  מי מבין כל אלה מביט מעלה, יודע על המתרחש פה

נו למה באמת, אף שמיטב  האמנים בארץ ובעולם השתתפו בתערוכותיו. כשברשימה נמצאים: אנסלם קיפרברוס נאומןביל ויולהסופי קאלוים ונדרס, תומאס הירשהורןגילברט וג'ורג', פול מקרטיברברה קרוגר, ג'ני הולצרדאגלס גורדוןיעל ברתנאמיכל רובנר,דני קרווןמשה גרשונימיכה אולמןיהושע נוישטייןלארי אברמסוןסיגלית לנדאוציבי גבעמנשה קדישמןמיקי קרצמן ומיכל נאמן

"כי אין תקציב ואין כסף," היתה התשובה הצפויה.

מוזיאון על התפר, כשמו כן הוא. תערוכותיו המתחלפות נוגעות במקומות החמקמקים של תפר, גבול, הפרדה, הגדרה, חבור, בתפרים לאומיים, אתניים, מעמדיים, דתיים וחברתיים, כדי לעודד דיאלוג במציאות רוויית קונפליקטים.

אם זו מטרתו, במציאות הפוליטית היום, אתם יכולים לתאר לעצמכם את מי הוא מעניין, באלו  תקציבים הוא יכול לזכות ועד כמה הוא תפרן, המוזיאון על התפר.

אפילו משפחת התורמים משפחת גאורג פון הולצברינק נשברה. התורמים הזדקנו, עייפות החומר. את בניהם נשא הרוח, סחף אור אחר, די להם מהמזרח התיכון ומהשלום שלום ואין שלום, שפעם  האמינו בו. וגם מהעיר הזאת, שחוברה לה יחדיו אבל לא מתחברת ולא מתחברת.

מירי רגב, אקס שרת התרבות שלנו, אולי היתה מוכנה לעלות על העץ הגבוה והחתרני הזה, אבל בתנאי שתבחש בקדרת התכנים, ולזה רפי אתגר לא יסכים. אבל ימים יגידו. כי בלי כסף אין אמנות. ומי ידע על המוזיאון המופלא הזה, ועל התערוכות שבו בלי פרסום.

עובדה, לא ידעתם, נכון.

"ובהתחלה גם לא רציתי מדובשם, לא היה לי צורך," ספר אתגר, "היתה התמיכה של המשפחה הגרמנית, אבל עכשיו, אני סוחב כמה שאוכל, תרומה פה ותרומה שם. קיבוץ נדבות."

והאיש בשנות השבעים שלו, עייפותו ויאושו דברו אלי, אותו יאוש, שאני ניצבת מולו בפניהם, בהליכותיהם ובתנועותיהם של רבים מחברי. "הובסנו" הוא השלט שהם נושאים על גופם. ואולי הגיל, ואולי הרמת הידיים, אי היכולת להמשיך ולהלחם על מה שכל חייך היה ערך ואיננו עוד. עצבות גדולה.

אחר כך קראתי עליו, על רפי אתגר, אמן, ששעה בעולם עם גדולי האמנים, יצר כרזות והציג ברחבי העולם, כתב ספרים על אמנות, יזם את מוזיאון על התפר והוא מנהלו האמנותי עד היום. מוזיאון שהוא שגעון, שגעון של איש אחד.

והאיש הזה, שרשימת התערוכות שלו תופסת עמודים, וכך גם התערוכות שאצר למוזיאון שעל התפר, ישב איתי והציע לי משהו לשתות, ותהיתי ביני לביני, האם רצה לכבד אותי ואולי רצה שייכנסו עוד 20 ₪ לקופת המוזיאון.

אחר כך יצא באיזו אמתלה, ספר שעדיין לא אכל היום. אבל יש לו עודפים וזה לא נורא.

ולכן, הופתעתי לפגוש בו שוב ביציאה.

עדיין כאן, לבדו, ליד דוכן חנות המוזיאון הקטנה. בידיו צרור מפתחות ענק.

"כן, נשארתי, אז כבר אנעל היום," אמר כמתנצל.

שגעון של איש אחד, מוזיאון של איש אחד, אמרתי כבר.

 

כתבה וצלמה באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יגה

 

*מוזיאון על התפר

http://www.mots.org.il/Eng/Index.asp

 

https://shimur.org/%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%A7%D7%95-%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%A8-%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A0%D7%94/

לדף הרשומה

Gravez - ישר לקבר

לפני כחודש, בגלל אזכרה שהוזמנתי אליה, הגעתי לבית הקברות בחולון, ששמו הרשמי, תל אביב דרום.

בבית הקברות הזה קבורים הורי יותר מארבעים שנה. בדמי ימיהם מתו, היא בדמי ימיה והוא בדמי ימיו. אבל אין הם קבורים זה ליד זו כפי שנהוג לקבור היום,  כפי שיאה ונאה אולי, אלא מרוחקים, כל אחד בקברו הוא, אולי למען שלום בית שם בעולמות הנצח. היא בגוש 6, אזור 3, והוא בגוש 3 אזור 7, שורת הקבר של שניהם דווקא זהה, שורה  24, יד המקרה היתה בדבר.

מה כל זה אומר עלינו, עלי ועל אחי, ילדיהם. אולי רק שהיינו צעירים והמומים ומבולבלים וחסרי גרוש על התחת, אולי ואולי לא.

עלי להתוודות, שלא לעיתים קרובות אני מגיעה לקברי הורי, טכסים, בתי קברות, אבני מצבה - זרים לי, חכמת עגל מלומדה, אני שם, כך עושים כולם, כך צריך, כך נהוג. אני עומדת מול המצבה כמו פוץ, לא זו בלבד שהאבן אינה נוגעת לליבי, אלא אני מתמלאת ניכור, כעס, אני נאטמת, דבקה באבן. אני אבן.

אבן, לא אבא, ואף על פי כן בית-הנר עקור ולא לראשונה והאותיות דהו

אבן, לא אמא, אבל לפחות לא עקרו את בית-הנר

אין לי מושג למה, אולי תרגיל עושה לי כאן הנפש, תרגיל בהגנה עצמית יעידו מביני דבר. מי יודע, אולי טראומה שאי אפשר לחזור אליה, פרידה שכאבה מדי, פחד מוות, יהנהן פסיכולוג מזדהה. לו הפתרונים.

עובדה, אני ממעטת להגיע לקברי הורי. אבל כשאין זה נוגע לקרובים לי ביותר, אני דווקא נהנית לבלות בבתי קברות, אני אוהבת אותם כשמזג האויר נח, כשאפשר לשמוע את השקט ואת הרוח מרשרשים בין העלים, בבתי הקברות שעצים מתנשאים שם לגובה. מה שלא קורה במרבית בתי הקברות בארץ, רק בעתיקים שבהם, או בבתי הקברות בארצות,  שהגשם פוקד אותן יותר.

אצלינו, בבתי הקברות העירוניים, אנחנו קוברים היום את מתינו כשהרווח בין קבר לקבר, מזכיר את המרחק בין מושבי מטוס במחלקת תיירים או את זה שבין הכסאות בבתי הקולנוע. כשהריאות נושמות צפיפות, המחשבה לא שטה.

אבל מה, כבר הגעתי, כבר הייתי שם בבית הקברות שבו קבורים הורי, אז מה, לא אגש לקבריהם.

התחלנו ללכת לכיוון, גיסתי ואני, ואף על פי שהיתה לנו כתובת מדויקת של הקברים, התברברנו גם הפעם, כמו שאני מתברברת תמיד.

אחורה פנה, החלטנו לחזור למשרד בית הקברות ולקוות שיהיה עדיין פתוח, למרות צהרי יום השישי.

המשרד היה רחוק, השמש להטה והלהיטה את גושי השיש, כמו שהיא אוהבת, צבעה את האויר בריצודי צבע שקופים, שרקדו לנגד עינינו, סמאו את המבט.  

הנחמד שקבל את פנינו במשרד הציע לשתות מים קרים ושאל, אם יש לנו סמרטפון ואם אנחנו יודעים את שמות הקבורים.

"בטח, מה זאת אומרת, יש עוד היום אנשים שאין להם סמרטפון?!"

הוא בקש את הסמרטפון ותוך דקה הייתי מחוברת, הפעם למתים שלי.

Gravez"", הוויז של ה-graves ,  קוראים לאפליקציה, ישר לקבר היא תוביל אותי, עלי רק לבחור, אם ברכב ואם ברגל.

ברגל בחרנו, ומהאפליקציה דיברו אלינו. לא, לצערי, לא המתים, קולות אחרים, זרים הורו לנו את הדרך.

קודם, כשהקלדתי את שם אבי ואמי, קבלתי על מסך הסמרטפון את צילום שני הקברים. את כתובתם המדוייקת, גוש, אזור, חלקה וקבר ואת תאריך מותו של כל אחד, תאריך עברי ולועזי. מיד ראיתי, שמקבר אבי שוב עקרו את בית הנר.

שמעתי שכך זה מתנהל בבתי הקברות שלנו. לפעמים כשחסר לקבלן בית-נר למצבה חדשה, הוא עוקר ישנה ומשתמש בה לקבר החדש. מילא, נחמתי את עצמי, במנילה שבפיליפינים המצב עגום הרבה יותר, במלאת חמש שנים למות יקירך, אם אינך מחדש את חוזה הקבורה ומשלם דמי שכירות לקבר, המת מוצא מקברו, וקוברים אחר במקומו, שקרוביו כן שילמו עבורו.

וחזרה למראה העיניים בבית הקברות תל אביב דרום, על שתי המצבות של הורי דהה צבע הכתוב. מה שהצית ביתר שאת את רגשות האשמה וסחט ביני לבין עצמי הבטחה לביקורים תכופים יותר  ולשיפוץ המצבות.

האיש שעל המשרד הציץ בצילום המצבות ומיד המליץ, שבלחיצת כפתור, הנה פה, אפשר להזמין את השיפוץ הנדרש.

לא, הציע אחי, נגייס את הילדים, נעשה את זה לבד.

אבל לא על כך רציתי לספר, אלא על ה   Gravezהאפליקציה, שתוביל אתכם ישר אל הקבר, האפליקציה שתחבר אתכם למתים שלכם.

אני מחכה לשלב הבא, לאפליקציה שבאמת תחבר אותי למתים שלי, לא רק באופן סמלי, אלא שהם יובילו אותי לקבר בעצמם ובדרך וגם כשנגיע לקבר, נוכל לשוחח. בעצם, שבכלל נוכל לשוחח בניחותא, הגיע הזמן אחרי שנים רבות כל כך.

ואם לא בימי יקרה הדבר, ואם אהיה כבר בין שוכני עפר, זכרו להתחבר אלי, כשסוף סוף תקום ותהיה האפליקציה.

 

אגב, קראתי בגליון האחרון של "גג", כתב עת לספרות, ש:

בכפר הקטן אוטסוצ'י ביפן, שהיה חלק מאזור שאירעו בו רעידת אדמה וצונמי שכילו במחטף כ-16,000 בני אדם, אחד מתושבי הכפר שאיבד את בן דודו, בנה בגינת ביתו תא טלפון, כדי שיוכל להתקשר אליו כשיתגעגע. תא זה היה למוקד עלייה לרגל ליפנים שאיבדו את יקיריהם.

חנה גרנות, ששכלה את בנה דרור, הרימה את השפופרת, נסתה וכתבה על כך שיר, קראתי אותו. 

פיתחו כאן את הקישור, קראו את השיר והביטו בתא הטלפון. צמרמורת מובטחת.

http://online.flipbuilder.com/ameb/ijbc/mobile/index.html#p=116

 

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה 

לדף הרשומה
12345
קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת