22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

היהפוך פריזאי עורו - רשימה מצולמת

מה קרה לפריזאים.

בספטמבר האחרון הגעתי לפריז לשבוע, לא בראשונה, ומקווה שגם לא באחרונה. את פריז, שנקראה פעם עיר האורות, אני אוהבת. פריז, ניו יורק, ברלין, ירושלים, אלו הערים, שאילו לא הייתי מתביישת להיות פרובינציאלית, הייתי כותבת, הערים  שלי, שאני אוהבת באמת, לא יודעת לפי איזה סדר, לא רוצה לדרג.

בסתיו הזה פריז הפתיעה, כמו ראיתי אותה בעיניים אחרות, כמו נולדה מחדש. אולי צריך לזקוף את החידוש לזווית הראיה שלי. כי הפעם לא גרנו בבית מלון, אלא  בדירה.

מבעד לחלון עליית הגג שבה גרנו, השתנה הגג של מרכז פומפידו כל דקה, כל יום במשך ימות השבוע

הדירה, בעצם דירת גג, ברחוב רמבאטו במארה, כמעט נשקה לבובורג, כחמש מאות מטרים ממרכז ג'ורג' פומפידו, מהחלון ראיתי וצלמתי את גג המרכז, כשהחלון משמש מסגרת לגג צבעוני ולאור המלטף החודר מבעדו, אורה של פריז בספטמבר. הכניסה לדירה היתה  מתוך חצר פנימית אופיינית, כזאת הזכורה לי מילדותי. חצר שהיתה עולם ומלואו לי ולבני דודיי, חצר שבקירות בתיה נוצק דמיוני והוא טמון וחבוי שם עד היום ורק לפעמים יפתיע אותי ויזנק משם למחוזות חיי האחרים. צל חיוור של עצמו.

מבט לחצר הפנימית

לפי מספר המנעולים שתולים כאן על מעקות גשרי הסיין, נראה שכל העולם מתחתן רק בפריז

 

מאותה חצר מרובעת נכנסים בעצם לדירות של שלושה בנינים, למכבסה ולמסעדה השכונתית, "בולדוג" שמה. הכניסה המרכזית ל"בולדוג" היא מהרחוב ולא מהחצר. כמו הכניסה למאפיה של אבי ושני אחיו, שענן ריח הלחם נישא ממנה ומלא את נחירי העולם בכל הימים ובכל השעות. לא בדקתי מה שעות הפתיחה של "בולדוג", אבל כל פעם כשיצאנו או חזרנו לדירה, "בולדוג" היתה פתוחה. אכלנו שם ארוחת בוקר, כשהבעלים רטן ונראה כמי שזה עתה התעורר, ואכלנו שם גם ארוחת ערב, שבמהלכה הוא האיר לנו פנים, הממזר. עברו די שעות מהבוקר, והוא, כפי הנראה, הצליח להתעורר. ארוחת הערב היתה משובחת ולא יקרה.

קצת נסחבתי עם החצר הזאת, יימח שמה, הלואי והיתה לי עדיין אחת כזאת, אבל לא עליה רציתי לספר, בעצם, וגם לא על "בולדוג", שאהבת הכלבים של בעליו ניכרה היטב ביחסו אל הגור הזעיר, שהזדנב אחריו וסימן טריטוריה, אלא על הפריזאים ששינו את עורם, על עורי חוויתי, אני יכולה להעיד.

כשלוש פעמים, אם לא יותר, כשעמדנו בפינת רחוב, מחפשות כתובת,  עצרו לידינו עוברי אורח, פריזאים לגמרי, ששאלו באנגלית, אם אנחנו זקוקות לעזרה. הייתם מאמינים, ימות המשיח הגיעו, אני מוכנה להישבע, שהאירו לנו פנים, התנדבו להורות את הדרך, מיוזמתם! לא בדיוק התכונה שנתקלתי בה שם בשנים עברו. נו תצעקו כבר, קצרי אמונה, "היהפוך כושי עורו?" "כן," עובדה.

אתרע מזלינו וכשהגענו סוף סוף לדירה, המפתח לא זז בחור המנעול, לא הצלחנו לפתוח את הדלת. בעלת הבית בישראל, לא ענתה, וגם הגברת, שטפלה בדירה בפריז לא ענתה לעשרות הווטסאפים ששלחנו בהיסטריה אופיינית למצב.

מה עושים.

היינו עייפות מטיסת הלילה, ולכל אחת היתה מזוודה. אבל היתה שם אֶדוּ, בֶּרבֶּרית, כפי שספרה לנו בהמשך, 18 שנים בפריז, היא מתחזקת כמה דירות להשכרה ובדיוק נכנסה לדירה השכנה, כדי להכין אותה לאורחים הבאים. אדו, אדו, בילדות קראו לה מרייאנה. אדו הזמינה אותנו פנימה, נתנה מים, הגישה עוגיות - כמו מרייאנה שהגישה פעם לביבות תפוחי אדמה, שריחן עדיין בנחיריי, ואלו יכולתי לאכול רק את הריח... - הציעה להכניס את המזוודות, הציעה טלפון מקומי, להתקשר שוב לכל מי שצריך, נסתה לפתוח את הדירה שיועדה לנו בעזרת כל הטריקים הפריזאים הידועים לה, אבל ובעיקר, ניחמה אותנו והרגיעה והציעה שנשאר שם בינתיים. אחרי שהכל הסתדר והדירה שלנו נפתחה, לא רצתה לשמוע על תשלום כלשהו על עזרתה. התביישנו כהוגן על ההצעה.

במחווה של נדיבות נתקלנו גם, כשנהג מונית, התקשר מטלפונו הפרטי לגמרי, ללואי ויטון פאונדיישין כדי לברר איפה עומדת  ההסעה שאליה התכוונו להגיע.

במוזיאונים, בכניסה ללואי ויטון פאודיישין, לג'ורג' פומפידו סנטר, למוזיאון רודן, ולפאליי טוקיו עמדנו בתור למכונות הבידוק ולסריקה הבטחונית. פריז או לא פריז, זה הרגיש קצת יותר מדי בבית. (מה עוד שהעמידה בתור למרכז פומפידו לא זכורה לי מביקורי הקודם בפריז לפני כארבע שנים).לזכותם של הפריזאים ייאמר, שלמרות הבדיקות, אנשי הבטחון לא אבדו את חוש ההומור. בניגוד לאנשי הבטחון בארה"ב, שמוכנים לירות בך במקום, אם תסטה מאחד הנהלים, האלה בפריז שומרים על פרופורציות, לא מתיחסים לעצמם ברצינות תהומית מדי ואפילו התבדחו אתנו על הקפדנות לכאורה של עצמם.

 

 

הפלא השמיני של פראנק גרי, בנין לואי ויטון פאונדיישין, צף באויר ולפעמים שט בין עננים, אי אפשר להסיר ממנו את העיניים

הכניסה לפלא של פראנק גרי, אי אפשר להקיף אותו במבט

והספינה שטה, השראתו של גרי בבנין לואי ויטון פאונדשיין, היתה ספינה

הנה היא למטה מוצגת בפנים המוזיאון, עבודתו של ויליאם קנטרידג', הדרום אפריקאי , שרטרוספקטיבה נפלאה שלו הוצגה במוזיאון ישראל

 

למטה, משמאל, מעבודתו ודבריו של קנטריג'

קו הרקיע של פריז ממרפסת בנין הפלאים של פרנק גרי, בלואי ויטון פאונדיישין

זכוכית, עץ ומתכת, אבני היסוד בבנינו של גרי

 

כסא בחנות המוזיאון

ובפנים, אחת מהעבודות היותר מעניינות בתערוכה Art Afrique

 

מה מסתתר מאחורי המחיצה בפארק שמקיף את המוזיאון? כן, כלי העבודה של הגננים

וסתם כך ברחובותיה של מארה

ומה שמשך את עיני בהצטלבות רחובות

תאורה ייחודית במטרו של הלובר

שכל אחד יבחר לו צבע, ניירות טואלט בשירותים המפוארים במטרו של הלובר

ועוד פלא בפריז העכשווית,  כולם, צעירים וזקנים,  יודעים אנגלית, ואפילו מוכנים להשתמש בה, כשפונים אליהם. מה שלא בדיוק אפיין אותם בעבר. אם כבר הואילו בטובם לדבר אתך באנגלית, זה היה מלווה בלא מעט פרצופי בוז, כמעט גועל.

מה עוד נתחדש שם בפריז?

No more Anna Karenina   וסופה הטרגי. גם אם תרצה, לא תוכל לזרוק עצמך מתחת לקרונות,  הלך עליך, חייך יימשכו, במטרו יש גדר שקופה, שמפרידה בין הקרונות ובין הממתינים להן.

ההטרוגניות ניכרת בכל,  זוגות של קפה עולה, חלב או שוקולה, מעורב פריזאי מכל הסוגים והמינים. פחות גברים לבושי חליפות, גם בְּרַש הַווֶרס. הנשים, צעירות וזקנות כאחד, אפסנו, סוף סוף, את נעלי הסטילטו במרתפים או במוזיאונים, יוק סטילטו, הנשים ירדו לקרקע, והן נאחזות בה. רובן בסניקרס או בנעליים שטוחות אחרות. סגנון הלבוש מעורב וחופשי, הכל הולך עם הכל, נשות פריז מתוקתקות פחות מאי פעם והלכלוך באזורים מסויימים, כמעט כמו בירושלים, חוגג. אבל האוכל כשהיה, משובח וזול יותר מירושלים.

מה לא היה במרחק כמה צעדים מאתנו ברחוב רמבאטו, ברסיירי ופטיסריי, בוטיק גבינות וקצב, כל טוב הארץ והים,  חנות דגים ושרצים שקושטו כל כך, עד ששכחו את מוצאם השרצי, המבורגרים, סושי יפני ואיטלקיה קטנה, פירות וירקות, שלא אבדו את ריחם, ועוד ועוד. בעשרים יורו אתה אוכל ומקנח בכוס יין. חגיגה.

בקרנו במוזיאונים, לא בכולם כמובן, כמה אפשר להספיק בשבוע, ויצאנו לסיורי חינם במארה ובעקבות פנינים פריזאיות נסתרות. כייף, שהיום אפשר להנות ממנו כמעט בכל עיר באירופה. סיורי החינם ברגל הם בנושאים מגוונים, בדרך כלל אורכם בין שעה וחצי לשעתיים, הם נערכים בשעות ובימים קבועים, יוצאים ממקומות מפגש קבועים. למדריכים, סטודנטים בעיקר, כדאי להיות מצוינים, כי התשלום, בטיפים בלבד. כדאי לבדוק מראש את הפרטים ברשת.

תגלית הביקור היה בנין לואי ויטון פאונדיישין. הספקנו לראות את יומה האחרון של התערוכה - Art Afrique. התערוכה ארחה בעיקר אמנות דרום אפריקאית עכשיווית, אבל עיקרה של האטרקציה היה הבנין עצמו. הבנין דמוי ספינה, פרי דמיונו של פראנק גרי, עשוי זכוכית, פלדה ועץ,  כמו שט בענניה של פריז, משתקף במימיה ובבריכות המים שסביבו ומוקף בירוק הבלתי נגמר של יער בולוניי. שווה, פראנק גרי, למרות גילו, ראשו עדיין נוגע בעננים.

 

ובמרכז פומפידו החדש\הישן  והטוב, שהשכן שלי קורא לו בנין האינסטלציה. דוויד הוקני מככב  ברטרוספקטיבה מקיפה, וישנן כמובן, מדרגות המרכז והגג שלו והמסעדה שעל הגג, שממנה נגלים קסמיה של פריז כמו מבעד לקליידוסקופ.

בתערוכה של דויד הוקני, במרכז פומפידו, אי אפשר היה לצלם, אז צלמתי את פריז שמעבר לחלון

וגגות פריז ממסעדת הגג של מרכז פומפידו

על גג מרכז פומפידו, עיצוב המסעדה משתלב עם אופי המרכז

הבר במסעדה

גם לפאליי דה טוקיו הגענו, לתערוכת תכשיטים בשם "מדוזה" ולתערוכה שמשום מה חברה בין שלושה ענקים, בלטוס, דיריין  וג'אקומטי, וחבל שכך, כי כל אחד מהם ראוי היה לתערוכה בעצמו.

בדרך לפאליי טוקיו, אחרי קפה עולה באחד מבתי הקפה של שדרות וילסון, נקלענו לשוק יום ראשון, קודם כל קדם אותנו ריח הדגים, אחר כך הגיע מראה הדוכנים, עמוסים בגבינות ובשר, פירות וירקות ואפילו צעיפים. שעתיים אחר כך, כשיצאנו מהפאליי חזרה לשדרה, לא היה זכר לשוק, משאיות נקיון פינו את האשפה, סילוני מים שטפו את  המדרכות, רק ריח הדגים נישא עדיין באויר וליווה אותנו בשדרה, שעציה השירו את עליהם הצהובים הראשונים.

זהו, די לשבוע, כי צריך היה, נעבעך, גם לאכול ולשתות ושוב לשתות ולהנות ממזג האויר ומבתי הקפה הפינתיים ומהפריזאים והפריזאיות ולשחרר את הדמיון שנכלא בקירות הבתים ולחלום על הביקור הבא וחוזר חלילה.

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

שליחה לשרת

לדף הרשומה

מה נשתנה יום הכיפורים תשע"ח – רשימה מצולמת

ירושלים, שבת, יום הכיפורים תשע"ח, 21 מעלות בשעות הצהריים. זו השנה הראשונה מזה שנים, שמזג האוויר ביום הכיפורים נעים ונח, השקט מלטף אוזניים, מרחיק סערות, מרגיע. כמה הוא חסר כל השנה.

הודות למזג האויר, יצאתי מאבו תור לסיור קצר בסביבה, בקעה, המושבה הגרמנית, התחנה הראשונה של הרכבת התורכית מול תיאטרון החאן, פארק המסילה, גן הפעמון, וחזרה לטיילת שרובר האהובה, המצלמה איתי. שנים לא עשיתי זאת ביום כיפור, בגלל החום.

המחסומים בשכונה הפתיעו אותי, אף שידעתי על העוצר בגדה. היציאה משכונת אבו תור לדרך חברון נחסמה, כך גם הכניסה לשכונה מכיוון דרך חברון, אף שבשכונה גרים גם ערבים. התקרבתי למחסום, רק הולכי רגל יכלו לעבור מבעדו. רכב מסחרי הגיח פתאום מדרך חברון, עקף את המחסום, עלה על המדרכה, והמשיך לשכונה. עוד הפתעה. אילו הייתי ערביה ואילו הייתי נחסמת, הייתי נוהגת כמוהו.

שכונה מעורבת בהסגר

אין יוצא ואין בא, אבו תור, ירושלים

דרך לשום מקום, דרך בית לחם, ירושלים

מידי כמה דקות חלף רכב בדרך חברון, ספרתי כארבע מכוניות, ארבע יותר מאשר בזמן המצור על השכונה, כשמטוסו של טראמפ נחת בחניה סמוכה לאבו תור. גם  בדרך בית לחם חלפו על פני מספר מכוניות. מה קרה השנה בירושלים.

עלה על דעתי, שמזמן רציתי לראות את "אוריינט", בית המלון החדש ברחוב עמק רפאים, שתושבי המושבה הגרמנית  נאבקו לשוא נגד הקמתו. בדרך ל"אוריינט" גיליתי את הבית הטמפלרי, וסמטה ירושלמית שלא ידעתי על קיומה, רחוב מאוריצי גוטליב, הצייר היהודי/ פולני,  יליד דרוהוביץ, שחי בשנים  1856-1879 .  

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%A6%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%91

הבית הטמפלרי, בוטיק סוויטות בלב ירושלים, כך מפרסמים אותו

"אתכם הסליחה, המלון סגור בגלל יום כיפורים" נכתב בכניסה למלון. בחוץ, בפטיו אפשר היה להשקיף מלמעלה על  שולחנות וכסאות גן ועל קורות העץ שעליהן הוקמה שם סוכה במוצאי החג.

למעלה, מלון 'אוריינט" החדש במושבה הגרמנית, משמאלו, מה שהיה פעם בית הספר הישן של הטמפלרים. בית הספר נפתח ב-1878. עם פתיחתו למדו בו 40 תלמידים. בין שתי מלחמות עולם, פעל בית הספר לסרוגין עד גרוש הטמפלרים על ידי הבריטים. אחרי כשהבריטים עזבו שוכן בו  מכון הסיבים הישראלי, שגם הוא ננטש בתורו, כשננטשה מלאכת הסיבים הישראלית לטובת ארץ סין. היום הבנין הוא חלק ממלון "אוריינט" ולשמחתי יש שלט המספר את קורות המבנה

כאן בפאטיו תוקם הסוכה

בגן הפעמון הסמוך, במתקני הספורט, ילדים בלבוש  מתוקתק, בנעלי מותגים - מתחת לחולצות הבנים השתלשלו ציציות, כשהמטפלות - אחת  ממוצא פיליפיני והאחרת הונגריה ,לפי מבטא האנגלית שבפיה - השגיחו עליהם, השקו  במים, חילקו עוגיה או פרי. ההורים, יהודים אמריקאים אמידים, שהגיעו לחגים לבתי הרפאים בירושלים, ודאי עסקו בצום ובתפילה. בסתם ימים של חול לא תמצא ילדים כמותם  במגרש המשחקים פה. גן הפעמון מלא אז משפחות ערביות.

ובגן הפעמון, ציציות, נאני ובגוד ממותג

מילא צום, אבל למה השירותים סגורים?

ב"טיילת שרובר" מתחת לעצי הזית נתקלתי במשפחה ערבית., מכונית המשפחה חנתה בחורש עצי הזית, ממש על הדשא, ובני המשפחה ישובים במעגל טבלו פיתה בחומוס וקינחו בקולה. גבר צעיר, אחד מבני המשפחה, גופו מוסתר בין ענפי הזית, נער את ענפי העץ וחבט בהם במקל ארוך, והזיתים, בלי להתנגד צנחו חללים לשמיכה הפרוסה מתחת.

התקרבתי  למשפחה ושאלתי בערבית העילגת שבפי, אם יורשה לי להסתכל.

"בבקשה", ענו לי וכיבדו אותי בפיתה, סרבתי, "יום הכיפורים היום".

היתה לי שהות לצלם מרחוק. כשענפי הזית הסתירו בין פוארותיהם את הבחור שעל המלאכה.  ראיתי רק את נעליו, שמעתי  את חבטות המקל. פתאום קפץ הצעיר מהעץ, ואני, כשראיתי את אורכו של המקל, רק שלא יכה בי, נבהלתי. "מה את רוצה פה?" פנה אלי בגסות, כמו מאשר ומגביר את חששי. אולי המצלמה שעל כתפי הפחידה אותו. אחת מילדות המשפחה, אמרה להגנתי, שאני דוברת ערבית. אבל העוינות והחשדנות לא סרו מפניו ומתנועותיו. עשיתי  עצמי, לא שמה לב למימיקה האגרסיבית, לתנועות הגוף העצבניות. ולאט, לאט, משתדלת לא להסגיר סימני פחד, כפי שאני נוהגת להתרחק מכלב רגוז, התחלתי לתפוס מרחק לא לפני שברכתי את המשפחה לשלום. הצעיר רטן עוד איזה דבר, שלא הבנתי ולא קלטתי וטוב שכך.

אידיליה לכאורה בצל הזית

והשמיכה, מה איכפת לה, שייאספו בה זיתים, מעשים, אולי בניגוד לבני אדם, גם תרכך אותם

ועל הארץ, סתיו

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

פעם עברה פה הרכבת - סרט קצר

המקום הזה בירושלים, שבו אני צועדת כמה פעמים בשבוע, נגע לליבי, עשיתי עליו סרט,

אני בטוחה שהוא יגע גם לליבכם.

צפו, העירו, האירו, שתפו ובואו לבקר בו.

המקום ואני מחכים לכם.

הסרט מוקרן בערוץ  98 במשך חודש אוקטובר

שעת שידור:

יום א' שעה: 21.30

יום ב'  שעה: 13.00              

יום הי שעה 11.30

הנה הסרט למטה, הלינק ליוטיוב הואף

https://www.youtube.com/watch?v=fsz4YgS4_MQ

 

כתבה ועשתה את הסרט: באבא יאגה

לדף הרשומה

במגרש הרוסים

בשעה שתיים אחר הצהריים, באמצע יולי, שלהט השנה במיוחד, האוויר בירושלים היה ערפילי ומעושן כמו עולה באש של עצמו. יצאתי מחניית הסטודיו למכונית, שלהטה לא פחות, כאילו עמדה להימס ולהמיס אותי אִתה. פחי האשפה הסמוכים לגדר בריכת הסולטן עלו על גדותיהם, לידם נערמו ערמות של קופסאות קרטון ומסגרת תמונה מעץ. צעיר, פניו כהות ומוארכות,  הצית את קופסאות הקרטון, הלהט סינוור,  מד הטמפרטורה הראה 36 מעלות, האש נישאה מיד. עצרתי ליד הצעיר ובקשתי שיישאר במקום  עד שהאש תכבה.

"היא תכבה לבד," ענה לי.

"בכל זאת תישאר, בחום הזה היא עלולה להתפשט."

"טוב," עשה לי טובה, הבטיח.

מהרתי לתחנה הבאה שלי באותו יום, אבל במראה הקדמית, הבחנתי  שהבחור מתרחק מפחי האשפה והאש בְּשֶלה. מישהי שהבחינה במבט המודאג שלי, טרחה להגיד לי שהתקשרה כבר למכבי האש. עצרתי בצד, המבעיר נעלם משדה הראיה. טלפנתי למשטרה, כי לא זכרתי מה הטלפון של מכבי האש. בינתיים כובתה השריפה. אין לי מושג, אם מכבי האש הגיעו, המשטרה הגיעה, אבל המבעיר מזמן לא נראה באופק.

למחרת טלפנו אלי ממספר חסוי. מישהו הציג עצמו, שהוא מהמשטרה ומבקש לגבות ממני עדות על הארוע. מיד הסכמתי.

"בטלפון אי אפשר, אַת צריכה להגיע אלינו."

"אליכם," נזעקתי. לא אחת התלוננתי והעדתי במשטרת ישראל, כל הגשת תלונה ארכה חצי יום, אין לי חצי יום מיותר לשרוף במגרש הרוסים. "לא בא בחשבון" עניתי, התקשיתי להאמין שהעזתי לסרב.

"אם תרצה לגבות עדות, בבקשה, תבוא אלי." התעקשתי.

 ואכן, החוקר הגיע למקום עבודתי. שאל, חקר, רשם. ביני לבין עצמי, תמהתי מדוע אינו מקליט אותי, אבל הוא בשלו, רק כתב. חתמתי על העדות, תם ונשלם, חשבתי. שבוע עבר ושוב הגיע הטלפון החסוי, האם אצליח לזהות את המבעיר, שאל החוק. "כן," עניתי ומיד הבנתי שהסתבכתי, הוזמנתי להגיע למסדר זהוי במגרש הרוסים.

עפתי, הדמיון התחיל לפעול, סרטי מתח, סרטי פעולה, הנה הם העצורים, עומדים לפני. לא, מה פתאום, הם אמנם לפני, אבל אני במקום נסתר, מוגן ממבטם, אבל לא מעצמי. אני מגניבה מבט, מציצה בהם, אשמה מהם, זה שמשמאל, לא, לא, האמצעי, הלפני אחרון מימין, בעצם, לא, הוא דומה מדי לזה מימינו. איך אקבע גורלות, איך אחליט אם לכסא החשמל או לחיים, איך התחפשתי פתאום לד"ר מנגלה, אלוהים. מה כבר לא עובר לי בראש באותו הרגע.

אלוהים, אני אהיה אלוהים, אני נבהלת,הרגשתי שההתנגדות נחלשת, שעוד מעט איכנע.

Image result for ?מגרש הרוסים תמונות?‎

מוסקוביה, מגרש הרוסים פעם. מגרש הרוסים הוא מתחם משולש המשתרע על שטח של כ-68 דונם במרכז ירושלים, וכולל מספר מבני ציבור. המתחם נבנה ביוזמתה ובמימונה של משפחת הצאר הרוסי אלכסנדר השני בשנת 1860, בגבול  רחוב יפו מדרום, רחוב שבטי ישראל ממזרח, ורחוב הלני המלכה מצפון. (מויקי)

Image result for ?מגרש הרוסים תמונות?‎

מגרש הרוסים היום. שטח מריבה. מאז אוקטובר 2006 דורש  ולדימיר פוטין  להחזיר את המתחם כולו לבעלות רוסית.

והנה, אני שם, במגרש הרוסים, עברתי את הבידוק בכניסה, הנחו אותי לחדר חקירות 152. יותר משלושים שנה אני גרה בירושלים, לא אחת נזקקתי לשירותי המשטרה, תמיד חוויתי מריטת עצבים, בלאגן, אי עמידה בלוח זמנים, המתנה מיותרת, הזנחה. כל התייצבות בתחנת משטרה ולא משנה מאיזו סיבה היתה מחזירה אותי לשנות השירות הצבאי, להמתנה בחדרי השלישות.

ובכן, הפתעה. משהו השתנה במגרש הרוסים. הביתנים, הפזורים במגרש, מסויידים, ממוספרים, שלט המספר בולט על כל ביתן. השבילים בין הביתנים נקיים. יש שלוט לשירותים הציבוריים. הנקיון בשירותים סביר, אפילו יש שם נייר טואלט. ימות המשיח, אני חושבת ומתקרבת לביתן המיועד.

אמנם הדלת היעודה לא נפתחת, אבל מישהו לידי, בלבוש אזרחי, אולי איש משטרה סמוי, מבחין במצוקתי, לוחץ על כפתור, שזם... הדלת נפתחת לפרוזדור המתנה, עם שולחן קטן ומספר ספסלים, הפרוזדור מוביל לחדרים, שדלתותיהם סגורות. אני מקישה על אחת הדלתות, שואלת על החוקר א., אבל הוא איננו שם. אני עוטה מסכה של חסרת אונים עצבנית, צדקנית, מאשימה, נעלבת, נדמה לי שהמסכה תפורה לפרצופי. "...אבל הוא קבע איתי פגישה." מישהו שם מתרשם מפרצופי הזעוף, מנסה להסיר ממני את המסכה, "בבקשה תמתיני, הוא עוד מעט יבוא," הוא אומר לי.

אני מרגישה איך מסכת הדפוקה, שלא באשמתה, הולכת ומתהדקת לפרצופי. איך מתחילה הרתיחה שבפנים. אני ניגשת למזוג לעצמי כוס מים, לצנן את הרתיחה. אבל ליד מתקן המים, אין כוסות. אני מתנפלת על השוטרת הראשונה שיוצאת מאחד החדרים. היא מתנצלת, היא לא אחראית לזה. אני ממשיכה לרתוח, עוד מעט אוכל להכין לעצמי קפה מעצמי. מגיע לך, אני גוערת בעצמי, היית צריכה ללמוד מנסיון. מישהו נכנס לפרוזדור ההמתנה, ודאי זהה אותי לפי הפרצוף החמוץ, פונה אלי בשמי, מתנצל. אחור של רבע שעה, יכול היה להיות גרוע יותר, אני מתנחמת.

"דברתי עם הסניגוריה הציבורית, לצערי, עורכת הדין משם מאחרת, אבל היא בדרך." הוא מתנצל ושוב מתנצל, שהאשמה לא בו, מאתמול היא יודעת, עורכת הדין, על מסדר הזיהוי, יכלה להגיע בזמן.

דלתות נפתחות ונסגרות. הנה השוטרת שבפניה רטנתי שאין כוסות למים, בידיה שתי כוסות קרטון, היא מגישה לי אחת מהן, את השניה היא שומרת לעצמה. הם בכל זאת משתדלים, אני מציינת לעצמי, ומודה לה, תוהה למה לא הביאה עוד כוסות גם לממתינים האחרים ושמחה על ההתעסקות במים, שתמלא לי דקה של המתנה.

באחור של  45 דקות הגיעה עורכת הדין מהסניגוריה הציבורית. החוקר היה הראשון להתנפל עליה, הוא באמת השתדל להוכיח לי, שחל שיפור במשטרה, המשטרה שהוא משרת בה היא משטרה אחרת מזו שהכרתי. גם אני הוספתי את אי שביעות רצוני, אבל איכשהו הטרוניה לא זרמה לי, לא נעים להודות, אולי בגלל שהגיעה אשה, אולי בגלל שהגיעה ערביה, אולי בגלל שהתנצלה על הפקקים, אולי בגלל אלף סיבות אחרות, סימפטתי אותה, הבנתי, אפילו קצת הזדהיתי. מאז שאני מודעת לעצמי יש לי מין תכונה כזאת, צודק לא צודק, תמיד אני מצדדת בדפוקים. למרות האחור, עורכת הדין התעקשה על זכותה להיות נוכחת במסדר הזהוי, ועל חובתה לדווח על תנאי המסדר ועל פגמיו. החוקר התנגד, וטען שבגלל האחור, שלא תתקטנן איתו, אין זמן לדקויות של מילוי או אי מילוי טופס. המלים שהוחלפו שם, אף שעפו בנוכחותי, לא הצטיינו באדיבותן.

עורכת הדין התקשרה לסניגוריה הציבורית,  התלוננה שמאיימים עליה, שלא  נוהגים לפי החוק. החוקר שִנֵס מותניים ואיים שיתלונן על האחור. למעגל הניצים הצטרפו עוד שוטרים שהציצו מבעד לדלתות, איזו פקידה לא הסתירה את דעתה על עורכת הדין. ניצוצות עפו, כל אחד הוסיף איזה גיץ, גפרור של עצה, עוד מעט תוצת גם פה אש, גם היום הזה להט כהוגן. רק הזמן בשלו, לא עמד מלכת, רץ.

אחרי דין ודברים שלא הובילו לשום מקום,  הוזעק למקום חוקר בכיר, הפריד כוחות, די לבושות. כולם חוץ ממני, שנתבקשתי לחכות, נבלעו בחדר החקירות. הדלת נסגרה בפני. דה פארטי  איז אוור. עוד כעשר דקות נקפו. הוזמנתי לחדר, הריב שכך, הכל, כולל עורכת הדין,  נראו מפוייסים. הושיבו אותי מול מסך של מחשב. העלו סדרה של בעלי פנים כהים, מוארכים, כולם בתספורת דומה, אף אחד מהם לא חבש כובע כמו המצית, כשראיתי אותו.

אלוהים, או שאף אחד מאלו אינו האיש, או שכולם אחים, אולי רק מצד האמא. אף אחד לא דמה למצית. הייתי צריכה להתבאס, אבל רווח לי.

"אף לא אחד מהם," פסקתי,  מה שמיד העלה חיוך על פניה היפות של עורכת הדין מהסניגוריה, נהיינו כמעט חברות.

"אני לא מסוגלת להצביע על אף אחד," המשכתי, נדמה לי שהחוקר רשם את דברי. עורכת הדין הססה רגע.

"הבטחתי שלא אדבר," אמרה, "אבל אולי תחזרי על המשפט הראשון."

"איזה משפט?"  תזכירי לי, בקשתי ממנה.

"טוב אבל אסור לי לדבר פה," ענתה.

"רק תזכירי לי מה אמרתי," בקשתי.

"טוב, תזכירי לה," הסכים לה פתאום החוקר, מפויס, אף סימן של יריבות לא נותר על פניו.

"אף לא אחד מהם," היא אומרת. "אף לא אחד מהם," אני חוזרת על דבריה,

"בבקשה לרשום את זה," היא פונה לחוקר.

בראוו, חברה, כל הכבוד, אני אומרת לעצמי, ובא לי לקום מהכסא ולחבק אותה פתאום. אור של נינוחות שורה בחדר, כאלו חתמנו לפחות על הסכם שלום.

כשאני קמה לצאת, כולם קמים איתי, תם ונשלם. בפרוזדור עורכת הדין הערביה מהסנגוריה הציבורית, שואלת אותי, איפה קניתי את הסנדלים שלי,

"פיל אל קודס," אני עונה, ומוסרת לה את שם החנות.

חיוך מרוח של שפתי.

סרט קצר "במגרש הרוסים, מוסקוביה " של ענר פרמינגר, מענין

* על מגרש הרוסים  בויקי -

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%A8%D7%A9_%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

ניו יורק, ניו יורק, ווטס ניו, ווטס אולד

"תסתכלו מה קורה בבית מעריב",  צדה את עיני הכותרת (ב"גלריה" של "הארץ" לפני כמה שבועות) מתחת לצילום של גורד שחקים, שלא רק ראשו אלא גם בסיסו כמעט נוגע בשמים. בית מעריב, תהיתי, מה קורה עם הבית הזה ברחוב קרליבך, שבו ביליתי כמה שנים מחיי. ייהרס, נכתב שם, ובמקומו על המגרש הקטן יחסית  ייבנה גורד שחקים. השאלה לא היתה אם בית מעריב ייהרס או יישמר, אלא כמה קומות יהיו לגורד השחקים, שיתנשא שם. 42, 66, ואולי 100 קומות.

נצבט לי הלב על בית מעריב, על ייחודו, על צורתו, על שדרת העמודים המקורה המקיפה אותו, על חיפוי השיש שעל קירותיו, אולי סתם נוסטלגיה, אולי נעצבתי על השנים האבודות שלי שם, אולי לא אבודות, התנחמתי, ומיד כדי להנחם עוד, אמרתי בליבי, גורד שחקים, מה איכפת לך, שיהיה גורד שחקים, את אוהבת גורדי שחקים ואם לא די בכך, מיד עף דמיוני לניו יורק ולשבוע שביליתי בה במאי האחרון.

צפיתי  לאביב, אבל קור לא אופייני לאביב הקדים את פני ואת גופי. ולמה אני מציינת את הגוף, כי הוא קצת בוגד בי השנה, או אולי נכון יותר לומר שולט בי. חולה, כאוב, לכי תעשי תכניות, כשהוא מכתיב אותן, או מבטל.

למטה לפי הסדר, פרנק סינטרה שר את ניו יורק ניו יורק, ליידי גגה שרה את שירו ושלושת הטנורים שרים גם כן את ניו  יורק, ניו יורק של סינטרה:

 

 

 

 

כשש שנים לא הייתי בניו יורק, אף שיש לי אהבה גדולה לעיר, ולו רק בגלל גורדי השחקים, הרחובות והמוזיאונים, ואולי בזכות חברת נעורים  שמתגוררת שם

ניו יורק היא גלריה אחת גדולה, שוקקת וסואנת מאין כמותה. רק תישא את העיניים ומולך קליידוסקופ של חיים המשתקפים כבמראה בחלונות גורדי השחקים.  פיסול קינטי מתמיד, מיצג ענק ומתחלף כל הזמן מתרחש תוך כדי הליכה ברחובותיה, בתנאי שאתה ער ומודע לו ובתנאי שהמטריה שנועדה להגן עליך מפני הגשם לא  מסתירה את המראות.

הפעם צמצמתי עצמי לביקור במוזיאונים ובתערוכות בלבד.

וכדי לא להלאות אתמקד כאן רק במוזיאון אחד, מוזיאון ההנצחה של ה-11  בספטמבר, שנפתח במאי 2014 , לא בקרתי בו עד כה ולא ראיתי את גורדי השחקים שקמו על השטח שפעם עמדו עליו מגדלי התאומים.

מי שפיגוע התאומים התרחש בחייו, לא ישכח אותו כפי הנראה. אני זוכרת שאת הידיעה הראשונה על אסון התאומים שמעתי תוך כדי נסיעה ברחובותיה של ירושלים. היתה שעת אחר צהריים ובאותו היום היה פיגוע במרכז העיר. בדיוק סיימתי את סבב השיחות עם בני המשפחה והחברים, לודא שלכולם שלום. זה מה שעשינו פה בירושלים בזמן האינתיפאדה, כשפיגוע רדף פיגוע. תוך כדי השיחות ניסיתי למצוא דרך עקיפה כלשהי להגיע למרכז העיר למקום עבודתי. וייז לא היה עדיין באותם הימים ואילו היה,  ודאי היה קורס עם הסלולרים שקרסו.

"בטח איזו מתיחה, ברווז עיתונאי", ממש לא האמנתי שזה קורה, מה עוד שתחילה היו החדשות שהגיעו מניו יורק מעורפלות למדי. אבל ככל שהצטברו ונשנו, איכשהו חדרו לתודעה המסרבת לקבל את המציאות.

אחרי שהבנתי שמדובר, כפי הנראה, בפיגוע על, אמרתי באכזריותי, שאולי עכשיו יבינו בעולם, מה עובר עלינו בגיהנום הפיגועים היום יומי, ומיד התביישתי במחשבה, שבה תפסתי את עצמי. מי יודע כמה אנשים נגמרים עכשיו. השאר הסטוריה.

את ground zero , ואת אתר ההנצחה, שנפתח לציבור כעשר שנים קודם לכן, ( ב-2004 ) ראיתי בעבר.

"הרהורים על העדר" נקרא הפרוייקט של מיכאל ארד  ופטר ווקר. שדה של עצים נשירים שבתוכו  נפערות שתי בריכות נסוגות, המים כמו נבלעים  לתוכן, למעמקי האדמה.  על שולי הבריכות נחרטו שמות ההרוגים, יותר מאלפיים שמות.

 

Image result for buildings around 9/11 memorial

אחת הבריכות כפי שהיא נראית בלילה 

מוזיאון ההנצחה נפתח עשר שנים מאוחר יותר.

למעלה, קירות מוזיאון ההנצחה, ולמטה בסרטון, סיור מודרך מהאתר אל המוזיאון

 

''

https://www.911memorial.org/interactive-museum-experience

 

https://en.wikipedia.org/wiki/National_September_11_Memorial_%26_Museum

הרחבה סביב אתר ההנצחה, אתר ההנצחה, המוזיאון וגורדי השחקים שקמו סביב  - מרשימים, הנה הבולטים שבהם:

למעלה, גורדי השחקים משתקפים בקירות המוזיאון

בנין הכנפיים מבחוץ,  צומת תחבורה, קניון ומרחב ציבורי

ואותו בנין בפנים

וברחבה בתוך בניין הכנפיים, מיצג "1612 נקודות". כל הנקודות צוירו על ידי עוברים ושבים, לכאורה הנקודות זהות, אבל אם נתקרב ונתבונן בהן  היטב,  1612 הנקודות שונות זו מזו, הומאג' לשוני שבין אדם לזולתו

כשהסתכלתי על גורד השחקים הזה, נדמה היה לי שקצהו הנוגע בשמיים נע מעט, "תעתוע בגלל העננים הנודדים", הסבירה לי החברה שלידי, מאוחר יותר גיליתי, שאכן קצהו של גורד השחקים נעשה כפי שנעשה כדי שנוע ינוע קלות. מעניין איך ההרגשה שם למעלה

ובפנים, במוזיאון, עמוד 1001B, האחרון, שניצב בעבר ליד המעליות במגדל התאומים הדרומי. חלק מקורבנות הפיגוע נקברו שם, ובאופן ספונטני אנשים הפכו אותו לעמוד זכרון שניצב ב-Ground Zero, לפני הקמת האתר הרשמי, היום הוא מוצב במוזיאון ההנצחה

שרידי קיר תומך ממגדלי התאומים, היום מיצג במוזיאון

NO WAY SHALL ERASE YOU FROM THE MEMORY OF TIME, וירגליוס, כך על קיר המוזיאון בפנים

ביציאה מהמוזיאון, סוף סוף עולים מעל לפני השטח,  שתי הכפות הנישאות מקבלות את פני, ויהי אור. תכלת השמים, עננים והשתקפויות של גורדי השחקים מקדמים את פני, ומחייכים אלי,  כמו חזרתי לחיים, לניו יורק, אבל הרגע ההוא שהוזכר, לא יימחק מהזכרון, גם ללא מצוות וירגיליוס.

 

כתבה וצלמה(מלבד הצילום העליון): באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת