22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תפוז - או המפגש הראשון שלי עם ישראל

"צריך שתהיה לך מולדת כדי שלא תזדקק לה",  מתוך "מעבר לאשמה ולכפרה" של ז'אן אמרי

 השנה היא  1953, פולין, העולם אבֵל עדיין על לכתו של אבי האומות, שמש העמים, בבית דווקא הגיפו את הוילונות ושתו לחיים, מת יוזף סטלין, הצורר הגדול. אני בת שש, אבא מנהל עכשיו חנות. כולם קוראים לו "אדון מנהל". לפעמים, אמא  מסייעת בידו, סגנית המנהל. אני בחנות, גם כן מסייעת, מתבשמת מריח התפוזים שבתיבת הפרי, שואפת אותו לקרבי, תפוזי Jaffa, מארץ-ישראל, אבא אומר, נדמה לי שאני שומעת גאוה בקולו, ששש... שאף אחד לא ישמע.

לאט לאט אני קרבה לתיבת התפוזים, עולה על שרפרף, שעומד שם בשבילי, חשה בדגדוג בנחיריים, בשינויים החלים בעוצמתו הגוברת. ככה מדגדג לי בנחיריים גם כשבצק נאפה. מיד אגיע אל התיבה, אתמהמה לי להאריך את הרגע, לספוג, להספג.

אחר- כך, כמו מבינה את גודל השעה והמעשה, אני מוציאה מהתיבה תפוז עטוף נייר פרגמנט כתום, מעבירה אותו מיד ליד, יראה להסיר את הנייר הדקיק, שלא יברח לי הריח.

בזהירות, שלא אמות מעוצמת הרגע, אני מסירה את נייר הפרגמנט כמו מי שמוריד מכסה מסיר רותח, מגוללת וממוללת את הנייר באצבעותיי, שידבק בהן הריח, ומביאה אותו אל נחיריי, וחוזר חלילה, אני מכינה את נחיריי לשיא, לקודש הקודשים, לריחה של קליפת התפוז: תפוז ג'פה מארץ-ישראל.

          וכשסוף-סוף הקליפה צמודה לאפי, אני מתמלאה גאווה, שהרחתי תפוז מארץ-ישראל, לא, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע.

אני כבר בת עשר.

"חיפה! רואים את האורות של חיפה!" אני מבדילה בין המילים, ודרגש הברזל, שאני שוכבת עליו, זע פתאום, כאילו התחשמל.  אחי הקטן מקפץ על המיטה, מרטיט את המזרון, כאילו לא היה המזרון, אלא המית לב.

"הגענו!" הוא צוהל.

אנחנו עדיין מפליגים, תנודות האניה מהפכות את מעיי, הבחילה נודדת מבטני לגרון, ראשי סחרחר,  גופי מרוקן.

פתאום, טובל התא הקטן באור יום, ואני לבדי. לראשונה מזה שבועיים אין לי בחילה ואין לי סחרחורת. בבת אחת אני מזנקת מן המיטה, רצה אל הסיפון. כולם נקהלו שם. שמות של קרובים נזרקים לאוויר, מוטלים לעברו האחר של הרציף, וחוזרים משם מהדהדים, אחרים נותרים ללא מענה כמו איבדו את ההד. הכל קוראים במלוא גרונותיהם, מנופפים בידיים, מנופפים בחלקי ביגוד.

מישהו מן הקהל שעל הרציף משליך תפוז אל הסיפון. עיני הנוסעים עוקבות אחרי מעופו. התפוז צונח למים בקול נפץ וברסיסים ניתזים. צף רגע ושוקע.

"טבע, טבע בים!" ילד אחד על הסיפון מבכה אותו.

בינתיים תפוז נוסף מושלך אל הסיפון, מתגלגל על רצפת העץ, הילדים שעל הסיפון מתגלגלים אחריו לתופסו, מי יתפוס ראשון. קובוש, אחי הקטן, רוכן על התפוז, מרים אותו, מנצח.

"זה בשבילך," הוא אומר לי.

"JAFFA” אני מחפשת את החותמת הסגולה שעל הקליפה, "JAFFA," אני לא מוצאת אותה, מה זה חשוב, תפוזים מארץ-ישראל, כמו בחנות של אבא, רק בלי חותמת ובלי נייר פרגמנט, לא אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע אותי.

אני מקרבת את התפוז לאפי, מריחה ומיד מוסרת אותו לאדון  שיפמן, שעומד לידי, שיריח גם הוא.

"זה תפוז?" אני שואלת אותו.

"בטח," עונה לי אדון שיפמן, מקרב את הפרי הסגלגל לאפו, "תפוז בלי ריח של תפוזים," הוא מחזיר לי אותו, צוחק.

שלושה תפוזים נוספים מושלכים אל הסיפון, נוחתים ליד רגליי. אני לא טורחת להרים.

ולמטה, השיר הראשון שלמדתי בעברית עם הגיעי לארץ, למדתי אותו בעל פה, בלי להבין ממנו מלה

 

כתבה:באבא יאגה

(C)כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

הטאפטים האלו שבתוכי - רשימה מצולמת

25/03/2018

הטאפטים האלו שבפנים, התמונות המתחלפות בקצב קבוע, חובטות בקירות התודעה, שגם הגוף שותף להן, כמו מתמסר לגלים, סומך על המים, על קצבם, על קצפם, בוטח בעצמו, שדבר לא יקרה, ואם יקרה, יוכל לו הגוף.

ימים, אגמים, נהרות כל הכחול האין סופי הזה

הנופים האלו, שלא ידעתי על קיומם, יְפי הטבע, השדות שֶׁבִּי, יריעות בד פרושות עד האופק,  טרסות שתולות אורז, יערות, קרחות יער, מדבריות שפניהם לשמים, לשמש, בְּרדים וּבְרקים, קַרחונים וּפְסגות מושלגות, צוקים שנוגעים בשולי עליונים.

אלפיי ירוקים בטרסות האורז

והנופים האורבאניים, ערים שנפתחות אלי, גורדי השחקים והמשתקף  בהם, הקליידוסקופ, התנועה, ושוב...

והנופים האורבאניים האלו, שסינגפור היא דוגמה להם

הטאפטים האלו, שִפעת צורות, אֵלו שראיתי בחיי, ואלו שלא ראיתי מימי, ובכל זאת נצברו, באו בי בימים, אולי הגיעו לפני לידתי, עם לידתי, עם לידת האנושות. אנושות שחבויה בי מבראשית... לא, לפני רֵאשית. משוכפלת בי, כמו הופקדתי לִשַַׁמר רובד תת קרקעי.

איך הגיע אלי הקופִּי הזה, ואולי מדובר במקור, איך הגיע אלי דבר קיומו.

והצורות והצבעים שבהם מתגוררים אנשים

איך בו בזמן אני יכולה, אתה יכול, אנחנו יכולים  להניע את הגוף, להיות זה וזאת במרחב, בזמן, בחברה, בדת ובדעת, לא חשוב, איך אפשר להיות גוף, שאוכל ומעכל ויודע להכין את המאכל,  להגדיר ולקצוב מידה, לשאת אחריות למידות, למגרות, לסייגים, לנוע ולנוח, לחשוב ולדבר על כך, להגיע לפסגות ולשְאוֹל תחתיות, ולדבר... ולדבר את עצמו לדעת ושלא מדעת, ובו בזמן לחשוב את הזולת, את העולם - תודעת ראי.

ושפע הפנים האנושיות והאדום הזה

השכבות האלו של הקיום, העומק, הַאוצָר שטמון בנו, שרק אם נתמזל מזלינו נחווה אותו, פעם, אולי פעמיים, ויהיו שיחוו אותו בחלום, ועם בוא העֵרות, כשהמציאות תתעורר עם הגוף הקם למלאכת השגרה, מי מאתנו יצליח לשחזר את ריבוי הרבדים, המימדים, מי יצליח להגיע לאופק ומעבר לו, לתפוס שמאחורי האופק יש עוד אופק ועוד אחד, ובו בזמן, הגוף וקיומו, הצורך להתגרד. למשל. אי הנוחות תחזור שוב ושוב, צריך יהיה לעשות איזה דבר, לרגע יתעורר ספק, אם היד תהיה מסוגלת לפעול, לסלק את אי הנוחות, את הגרוד. היד תכוּון למְקום אי השקט, האצבעות תגרדנה, תבוא הקלה זמנית, היד תתפנה לפעילות אחרת.

והאבק הוולקני  של הרי געש שגעשו וכבו וכל מה שהוא מעלה בראשינו

וכל  שהתרחש יתרחש ברובד חיצון, שאחראי על חיבור הגוף למציאות, הרובד שכמו קרוב ביותר לפני העור, שקרוב למרחב שמחוץ לעור, החיבור בינינו ובין העולם.

וכמו הכל לראשונה – לנעשה, לנראה, אפילו הבחנה בין קפלים של תחתונים, שהונחו על השיש בחדר רחצה,  האור והצל  שבקפלים, או כמו פלא, שלושה גבישי מלח שנותרו בצלחת לאחר ארוחה וגרגיר של שומשום מיותם לידם. או כל המפעל הזה של טחינה בפה, בשיניים, לאט לאט, שלא ייתקע, בליעה וקודם הפרוק בלשון, ההפרדה בין קליפת פול השעועית למחית שבפנים, שנימוחה, דייסה, עלה פטרוזיליה, הוֶשט שהוכן להכלה, שהפרור לא ייעצר על הסף, שלא יזעיק נשימה, מיצי הפירוק הנאספים, המתכוננים, המשך ההחלקה...

הטאפטים האלו, הצבעים, הניואנסים של הצבעים, מה שאנחנו קוראים לו גוונים ובני גוונים ובני-בני גוונים. זאת אומרת, שבו בזמן שהגוף פועל  במרחב, בטוח בעצמו ובאפשרות להכנס ולצאת מן המרחב הפיזי אל עצמו והחוצה מעצמו, בו בזמן התודעה ערה לצבעי העולם, לפאלֶטה של הצייר, ליכולת לבחוש, לערבב, להמיס, ליצור אין סוף גוונים, שיצא מתוכם עולם ומלואו.

והשמש העולה בהר ברומו באינדונזיה, לא מפתיע שהאדם עבד את השמש ושם ממשיך לעבוד אותה

וכל המראות וכל  הצורות, והגוף שהוא סוף וחלק מאין סוף, ומה עושה פה ההבנה של היחס בין צייר לצופה והאמירה, "מה זה בכלל הקשקוש הזה ", שלא אחת שמעתי מפי צופה אקראי שהתבונן בציור, בעיקר מי שהתבונן באבסטרקט כלשהו של אמן. אמן, שכפי הנראה, לא הצליח לרדת אל עֹמק התודעה שלו, ועשה עצמו כאילו הצליח וזייף ויצר באמת איזה קשקוש, שאינו יותר ממנייריזם קישוטי, או אולי כן הצליח, קרא וכרה ממעמקיו מה שמצא והעביר אל הבד או החומר האחר, אבל נכשל בתרגום לצורות ולצבעים המוכרים לצופה האקראי,  או אולי דווקא הצופה לא הצליח לרדת לסוף תודעתו שלו ולמצוא בה את שפת הצורות והצבעים שבהם דִבר אליו האמן, כי הוא הצופה, נאטם לעולמו של האמן, והכניס את עצמו למגרה הזאת של "מה זה בכלל הקשקוש הזה".

וטקסי המוות, שהאדום שולט בהם

והנופים, הנופים, שאני מזהה מחיי ומהחלומות, שמתגלגלים לפנַי בסדר משלהם, ורובד תודעה שמוביל כמו עצב שמפעיל שריר, החלטה ברורה, לנצל את  המרחב הירוק לריפוי הגוף, כמה הוא נזקק, והידיעה שאפשר  להרפות, לרפא את הגוף מפצעי הזמן, לזהות את גרעין הכאב, שהתיישב, למשל, בשקע מתחת לבֹהן הרביעי בכף רגל שמאל, לרכז, לכוון אליו את כח החיים, כאילו שהוא חשוב, טבור העולם, לנשום אליו ולנשוף ולהרחיב את הכאב הצרוף עד אין סוף, ככל שיגדל ויתפשט, כך  יתחלק לאלפי חלקיקים, לאטומים, לרשת, יתפוגג במרחב, ייעלם.

והדיוק באיתור רשת הכאב, חוטי הכאב המחַברים בין ראש סיכה של כאב לרעהו,  תזוזת הגוף מבפנים, נגיעה סמוך לכאב, תזוזה קטנטנה של שריר, גיד, שינוי תנוחה, עצב.  והדיוק - מנין הדיוק, כאילו כל תורת הרפואה, מימי היות האדם מתמצֵית בדיוק הזה, והניע, והני, והנ וה, ו, שמרפה את הכאב, מיטיב.

והדיוק של חי, צומח, וכלה

והצורך המוגדר לבחון כל הזמן ובו בזמן את הגבולות, האם הדבקות לרובדי התודעה לא תשתק את פעילות הגוף, האם היד תוכל לקבל את ההוראה, לבצע אותה, לגעת בכאב המרוכז, לעסות את הכָאוב, האם תוכל לַכְּאב. האם אברי הגוף יודעים עדיין, כפי שידעו קודם לכן, את המרחב הפיזי, האם  השרירים יבצעו כל מה שנהגו לבצע באופן אוטומטי לפני השינה, כל אחד והרגליו הוא, ובמקרה הקטן הפרטי שלי, הסרת איפור,  משיחת קרם לילה על הפנים, צחצוח שיניים, כיבוי האור.

כשהגוף כבר מונח והעיניים נעצמות, ובו בזמן נפקחות פנימה, לספוג את גלי המראות, והגוף עולה ויורד עם כל גל של התודעה כמו ספינה זעירה שעולה ויורדת, ערה לנעשה על פני הים ומתחתיו, בלי חשש, שום סכנת טביעה, גופעולם אחד, גל, פעימת עולם.

עד כמה חשוב הקצב האחיד, עד כמה הוא מרגיע, מרפד בבטחון, אמון  בַאֲני, שאינו אלא חלק מתודעה עצומה, מכילה, אין סופית, אמא תודעה, שהכל אפשרי, הכל ייתכן, ובו בזמן אפשר לסנן, להגביל, לגדר, לסייג, לסווג. לכוון, פשוט להגיד, אם רוצים, לכאן אַתְּ תודעה לא תכנסי כרגע, ואם יפלוש, למשל, האחר, שמחוצה לה, תוכל, אם תרצה,  להוריד אותו מהבמה, להתמקד בעצמה, לטרוק דלת, לנפנף אחרים מתדפקים, להגיד שאת רגעי השיא העגולים תקדיש לעצמה.  

ההחלטה הזאת לא תהיה כרוכה באשמה, כמו ידעה התודעה להרגיע, שתמיד תוכל להרים מסך, לפתוח אשנב לאחרים. ובינתיים חש הגוף בחום ובקור ובאיברים שצריכים חמום, אולי בשמיכה נוספת, במגע אצבעות, שיזרִם הדם, וייחם.

והתודעה מנמיכה עוד, שכבה ועוד שכבה, יודעת את יכולתה לגעת בַּיֵש וּבאַין, להתפשט במרחב, להיות בטוחה ביכולתה, לחבֹר לעמק, לגובה, לכל מימד, למֶשך הזמן. לא, לא למֶשך, כי הזמן מבֻטל, והסדר גם, ואף על פי כן, השפה והכתיבה והדיבור קורים ומוגדרים בזמן,  דבר דבור על אופניו מול תודעה נדהמת, שפע של מלים שמוסיפות לנסות ולהתנסח, לפרוט תודעה לפרוטות ולאותיות, של זה ועוד זה ועוד זה, וקצרה ידן מלומר, אולי במקום שמצליח הציור, נכשל הסיפור.

והסנה הבוער של התודעה

 

 

כתבה וצלמה (באינדונזיה ובסינגפור): באבא יאגה

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

תגיד לי מי הצפור שלך - רשימה מצולמת

ג'וק, עטלף  עכבר מעופף, ואולי איזו רוח רפאים שהתכּדרה, השחירה מנְדוד, נכשלה בהפחדת הבריות והיא עושה את נסיון האיום האחרון  - עליי, בי תלוי קיומה, לכבודי שינתה צורה, התכסתה נוצות, ועכשיו היא פה, עפה מולי, נחבטת בקירות הפרוזדור שלי, הצליל כמו חובט בראשי... פחד, או, טו, טו תחָבֵּט בי,  תנקר, "הצפורים" של היצ'קוק מתגשמים, קמו עלי, לברוח, איך לברוח....

למעלה  "הצפורים" של היצ'קוק' , טריילר

מה קורה פה בבית שלי. נים ולא נים, פקחתי עיניים לרגע, ירדתי מהמיטה, פתחתי דלת לפרוזדור, אולי הרוח המעופפת הזאת הובילה אותי לשם, גררה באף, בחוש השביעי או השמיני, והדבר הזה, הכדור השחור איננו ג'וק, הוא גדול ממנו, גם עטלף איננו, עד כמה שזכור לי, העטלפים גדולים יותר, חומים, כנפיהם פרושים כמו מִצנח, והכדור החג, שממשיך להחבט בקירות, שחור משחור.

לאט על סף הכרה אחרת, אני מבינה שזו צפור קטנטנה, מה היא עושה אצלי בדירה, איך עלתה לקומה השלישית. איך הגיעה. האם עלתה במעלית, נכנסה מבעד לדלת,  חדרה מבעד לחלון, חורף עכשיו, החלונות בירושלים אינם פתוחים לרווחה בחורף. אם אחת הגיעה, בטח תבואנה עוד, גם אצל היצ'קוק, אחת היתה הסנונית, אחר כך התחילה ההתקפה, הניקור, הדימום.

בוא אלי גוזל נחמד..

עץ אנפות, אינדונזיה.

מערת עטלפים שהפכה למקדש, באלי, אינדונזיה

בינתיים, הכדור השחור ממשיך לחבוט בקירות, להתכוונן אלי. אני ממהרת למטבח, בזכות כוס מים, אני חוזרת לעשתונות, מבינה שמדובר בצפור. אני מתיישבת על הכסא, טוב שחם בבית, לא  כיביתי את ההסקה, המחשבה  שטה, מתכננת, אפתח חלון בסלון, במרפסת, בחדר השינה, איך לכל הרוחות, אשתחרר מהרוח ההמתעופפת הזאת.

עטופה בשמיכה, אני פותחת את כל החלונות, חוץ מחלון חדר השינה, שם אני מסתגרת מפני הרוח הקטנה שבפנים והרוח הגדולה בחוץ, נראה מתי היא תתעופף עם הרוח, הרוח הקטנה.

אני נגשת לחלון חדר השינה, לצפות קצת בסערה שבחוץ, להרגע, והנה היא שוב הקטנה, השחורה, המסכנה נחבטת בשמשת החלון, אני מבחינה שיש לה מקור ארוך, צבעה אינו שחור, אלא טורקיז. אני נזכרת שבשבוע האחרון, שמעתי בבית אלו  ציוצים מוזרים, טעיתי לחשוב שמדובר במוזיקה שבוקעת מהרדיו,  טריק מוזיקלי חדש, עוד  ממעשי החבלה של מירי רגב, נסיון להתנקל למאזיני קול המוזיקה, ואולי איזה תרגיל חדש של עורכי המוזיקה להסב תשומת לב, השד יודע אותם, פתאום אני מבינה, שהקטנה צייצה את ציוציה החנוקים, קראה  "הצילו", נסתה לחמוק מכלאה, ואני לא ידעתי לתרגם את הציוצים.

אני פותחת את חלון חדר השינה וזו מזנקת החוצה, איזו אנחת רווחה. שתינו השתחררנו זו מכלאה של זאת.

למחרת אני מוצאת חריוני צפור על המגפיים שלי, צפור מביאה מזל, אומרים לי. אולי.

בינתיים צריך לצחצח את המגפיים, אני דוחה את הצחצוח, דוהרת לחווית צפרים אחרת,  רחוק מכאן, באינדונזיה: "תגיד לי מי הצפור שלך ואגיד לך מי אתה".

 

כל גבר והציפור שלו, אלה גדולים במיוחד, מלוטפים לקראת קרב התרנגולים הגדול, אינדונזיה

נכון, זה נשמע כמו לקוח משיר של חנוך לוין, על הצפור המטפורית ההיא.

אבל לא, לא מדובר בצפור חנוך לוינית ולא בשום מטפורה, אלא בצפור כפשוטו, צפור בשר ודם , כנפיים ונוצות, בדרך כלל צפור שיר.

לפי יופיה, נדירותה, קולה ומחירה של הצפור שבבעלותו, נקבע מעמדו החברתי והסוציו - אקונומי של הגַ''וונֶֶזִי באינדונזיה.

די בסיור באחת מסמטאות  גוג'קארטה, למשל, בשכונות  המבוססות יותר, כדי להיווכח שבכניסה לכל בית תולה כלוב צפורים. בעל הבית מטפח את הצפור שבכלובו יותר מאשר את אשתו וילדיו. על הצפור גאוותו של הגבר.

צפור בכלוב בפתח כל בית, ג'וג'קארטה, אינדונזיה

למעלה, שוק הצפרים, ג'וג'קארטה, אינדונזיה

צובעים את המסכנות

ואם צפרים, אז צריך גם אוכל

מענין, שדווקא האינדונזים שמעריצים את הצפור  ומקדשים אותה בשל יכולתה להגביה  עוף, הם שכולאים אותה בכלובים ומונעים ממנה לעוף. אולי אפשר ללמוד מזה איזה דבר על האופי האנושי.

"ברוך לך היותך, צפורה נחמדת,

בעיקר בכלובך, מעל דלת ביתי" כך, בהברה אשכנזית, אולי היה משורר ביאליק ג'וונזי, אילו היה כזה.

אגב, לא רק צפרים, גם בעלי חיים אחרים , עצים, אורז, סלעים, אדמה, ים, הרים ונהרות קדושים ומקודשים בעיני האינדונזים וזוכים במנחותיהם, בתפילותיהם ולא אחת גם בהקמת מקדשים לכבודם.

של חנוך לוין

תוך כדי חיפוש "הצפרים" הגעתי לסרטון שלמעלה, על ביקורו של היצ'קוק בירושלים לפני מלחמת ששת הימים. הרעיון היה להזמין את היצ'קוק המפורסם לירושלים, כדי לקדם את התיירות לעיר, בסרטון ירושלים כפי שהיתה אז, ושני אריות היצ'קוק וטדי קולק, שווה צפיה

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

לדף הרשומה

דמעת שיש על לחיו של הנצח - רשימה מצולמת

25/01/2018

תמונתם של ראש הממשלה ואשתו על רקע הטאג' מהל אמנם צרמה את עיני, כמו גם עיני אחרים וטובים, אבל גם החזירה אותי לשם, לאגרא שבהודו, אליה הגעתי לפני כשבע שנים תוך כדי סיור בהימאליה ולמה שכתבתי אז על הטאג' מהל ועל צפון הודו.

מה בעצם צרם כל כך בתמונת בני הזוג נתניהו. הרי כל תייר שמגיע לטאג' מהל מנסה להכנס באמצעותו אל הנצח ומצטלם על רקע הקבר המהולל, אבל לא דומה עמידתו של תייר מהשורה לעמידתם של בני הזוג נתניהו. מה ראו בני הזוג לנכון לטפס על הספסל  דווקא כדי להצטלם במקדש האהבה המהולל, כמה התנשאות וחוסר טקט היו בצעד הזה. זאת ועוד, הראוותנות בולטת שבעתיים, כשמתוודעים לסיפור בנייתו של הקבר וכשרואים שהשניים, אף שהם מצטלמים במקדש האהבה, אינם מסתכלים זה בזאת, אלא מבטיהם למצלמות. מצאו להם מקום.

בילדות, כשקראתי בשקיקה בתנ"ך ובספורי ההסטוריה. הייתי בטוחה ש"מצפון תפתח הרעה". ואכן, כמה  מלחמות בתולדותינו הקצרים כמדינה מודרנית, אמתו את הנבואה. אחרות סתרו אותה. הכל, עד שהגעתי לצפון הודו, שם הפכו ההודים את הקערה על פיה. בהודו - מצפון תיפתח הטובה, דווקא.
איפה בצפון טמון הטוב.
נכון, בהרי ההימליה הנושקים לשמים.

הימליה פירושו בסנקריט "משכן השלג", אבל אני, שנתפסתי למצלול של השם, התאכזבתי. זה הכל, רק משכן השלג. ומה אם מהדהד לי בשם גם ה-הימל , (שמים בגרמנית), וגם ה-הלל וה-הללויה העבריים, קרי הלל יה. כי מה נותר עוד לעשות מול הפסגות הנשגבות, אם לא לידום או להלל יה.

הרי ההימליה , מקורות האוויר הצונן והמים, נשגבים גם בעיני ההודים. האלים ובעקבותיהם ההודים האמידים, יודעים מה טוב.
ה-Arsh ההודי, כס האלוהים ("ארש האלוהות" שלנו דומה במצלול למילה הסנקריטית) נמצא במפגש בין הר לנהר. כשדלהי בוערת בארבעים מעלות צלזיוס ויותר, איזה כייף להשתכן בהרי ההימליה, איזו ברכה. התיירים ההודים נוהרים למאנאלי וללאדאק בעקבות האלים ובעקבות הצינה, נושמים אויר צח ונאפפים בקדושה.

מורדות ההימלייה, נוף משתנה שאינו מפסיק להפעים

הקרחונים שמפשירים מהווים את מקורות הנביעה של נהרות הענק כמו ההינדוס, הגנגס והבהמפוטרה, שלא לדבר על עוד מאות נהרות, נחלים, פלגים ומפלים. המפליא הוא, שגם במורדות המדבריים של ההימליה, נסעתי קילומטרים על קילומטרים באוויר יבש. האף נסתם, הגרון לא הסתפק במיכלי המים שהגרתי לתוכו לשוא. השיער נפרע ונקבוביות העור לא נשמו כמעט. ופתאום, לא פאטאמורגאנה, אלא מפל צוננים גלש מהגבהים, התיז מי שלולית זכים – כמו התבלבל בבחירת כיוון הזרימה – מחיה נפשות.

גובהם של הרי ההימליה הגן על הודו מפני רוחות הכפור הסיביריים ומפני הכובשים. אפילו גינגס חאן, בעומדו מול צוקי האין סוף, נמלא פחד. תפס, שלמרות כיבושיו, גם הוא בן מוות. להרי ההימליה לא יוכל. בשל המחסום הבלתי עביר גם לא התפתחו קשרים בין סין להודו ושתי התרבויות התפתחו במקביל.

מרומי ההימליה - הללויה

לא מפליא אם כך, שבתרבות ההודית הצפון הוא מקור הערגה והגעגוע, מקורו של הלא מושג. משכנם של האלים, אבל גם מקומה של האהובה המסתורית שמפללים אליה ומייחלים לה. או מקומו של הנשי שבנו, שאליו יוצאת הנפש.

מי שלא השתכנע בעליונותו של הצפון , יעלה אל הטאג' מהל, שבאגרא, במדינת אוטר פראדש הצפונית. השאה ג'האן המוגולי, הבעל והאוהב הגדול בהסטוריה, שהיה לאגדה בזכות אהבתו לאשתו מומתאז, המחיש את עליונותו של הצפון. קברה המופלא של פנינת הארמון מומתאז, הוא שיר הלל לנשי, להרמוני ולמושלם אבל גם לאנושי. "דמעת שיש על לחיו של הנצח", כפי שתאר אותו המשורר ההודי רבירדנאט טאגור..

למי שזקוק לשעור באהבה, הנה עוד כמה פרטים על השמועות שמתרוצצות באזור – כמו פרחים מלבלבים על דפי ההסטוריה היבשים.
השאה ג'האן נשא את מומתאז לאשה, בהיותו בן 15, ובהיותה בת 14. בעשרים וארבע שנות חייהם המשותפים, הצטרפה מומתאז למסעותיו וילדה לו 13 ילדים. מספרים שם, שהשאה היה נוכח בכל הלידות: מחזיק בעדינות בידה של מלכתו, מוחה את זיעתה בממחטות משי, גונח וזועק עם היולדת המיוסרת. רק פעם אחת, בלידת הבן ה-14 לא נכח בלידה. אז נפחה מומתאז את נשמתה.

השאה, אכול טרוף וצער, לא סלח לעצמו, שמונה ימים הסתגר בלי אוכל ומשקה. משקם מצום אבלו, מיד התחיל בבנית הנפלא שבפלאי תבל, שישמש קבר לאהובתו. ( גם את עצמו ציווה לקבור לידה, כשיגיע יומו).
22 שנים ו- 20,000 עובדים, שמרביתם קפחו חייהם בבניה, נדרשו לו לבניית הפלא. האדריכל, מתכנן הטאג', קפח רק את ידיו, השאה כרת אותן, כדי שלא יוסיף ויבנה בניין מפואר יותר שיאפיל על קברה-קברו - הכל מאהבה.
הרכלניות המרושעות, האמונות על האמת שתעבור מדור לדור, המכשפות הזקנות, חסרות השיניים, יורקות ארס בשוּ שוּ, ובשָה שָה, למי שרק רוצה לשמוע... שבערב לידת הבן ה-14, התעסק השאה עם פילגש חדשה, שהגיעה להרמון.
יימח שמן, הקנאיות, הן לא מפרגנות אהבה אמיתית.

ואם ניטוש רגע את המיתוסים ונחזור למציאות, המשורר קרא לטאג' מהל "דמעת שיש על לחיו של הנצח", (הפרשנות  אין סופית) הזוג נתניהו נעמד על הספסל, ועשה פוזה למצלמה, אכן, דמעה אחרת על לחיו של הנצח, אפשר להוסיף כאן אימוג'י, אפשר לסלוח להם לבני הזוג, היוהרה איננה בלעדית לזוג הזה, הם יודעים, מה הם עושים, אולי דווקא העמידה על הספסל ולא לידו היא הדרך לקצר את התור הארוך אל הנצח,  צפוף שם, בתור.

Image result for taj mahal images

למעלה הטאג' מהל

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%90%D7%92%27_%D7%9E%D7%94%D7%90%D7%9C

כתבה וצלמה (חוץ מצילום הטאג'): באבא יאגה

(C)כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

שׁוּם או שׁוּם דָּבָר

שוּם, שוּם, שום... ששש... הוא משומם באזני, לא, זה שום דבר, חשוב כקליפת השום, חסר ערך לגמרי, כן, אולי הקליפה, אבל לא השום.

מתי הוא הגיע אלי לראשונה, האם הגיע קודם ריחו לנחירי, טעמו לפי. 

לא. לנחיריים לא הגיע, גם לפה לא, בכלל לא הגיע, אלא חדר אלי באלימות, לאזניים, מעשה אונס.

נדמה לי, שהכל קרה תוך כדי שינה, בחלום, אבל אמא שלי העידה, שהכל היה במציאות, שלא בדיתי את המעשה. אולי תחושת הערפול מקורה בכך, שהתעוררתי למציאות הזאת מתוך חלום, שמזמן נטמן בבסיס התודעה וננעל שם, נשכח. איך אני יודעת, אני לא יודעת, נדמה לי.

הכל היה בילדות מוקדמת, לפני גיל שנתיים, זכורים לי נתזי מראות, תחושות שנצרבו בעור, מישהו מושך בגופי, מנער אותי, הכל סביב לבן, התקרה, הקיר, השמיכה שהסירו מעלי, ועדיין חומו של הגוף נסה לחזור ולהתאחד איתה. אבא שלי, פניו, עיניו עצומות, חלק גופו העליון לצידי בכותונת לבנה, אולי פניו נסכו בי בטחון, אולי המצאתי את זה כרגע, ולא היה בטחון, אבל רכות התפשטה בגופי הקטן, ואף שהחלון היה פתוח אל הכפור ואל השלג, ואף שהייתי קטנה כל כך, הבנתי, שמשהו יוצא דופן קרה, אם הניחו לכפור לחדור ככה חופשי לחדר החם.

אף שכמעט לגמרי ניערו מתוכי את החלום, המשיכו לנער אותי. אצבעות דחפו גוש נוקשה לאזני הימנית והושיבו אותי ווהפנו את גופי ופני לעבר החלון, כך  היה קל להן  יותר לאצבעות האונסות, ששוב דחפו איזה גוש מוצק, הפעם לאזני השמאלית, וראשוניות התחושה כבר פגה, הרי חוויתי אותה כבר באזני הימנית. שלחתי יד להוציא מאזני את הגוש, ועצרו בעדי. זיהיתי את  את פני אימי, והבחנתי בהתרגשות ובדאגה על פניה. גם בפני מרייאננה זיהיתי מתח. סוף סוףהניחו לי לרגע, ונהניתי מההפוגה, אבל מיד הגוף התכווץ כשהתחילו למשוך ולנער את אבא, ולקרוא לו, שיתעורר למען השם, שיתעורר כבר. הסטתי את עיני לא לראות, בטח דחפו גם לו שום לאזניים.

אחר כך טבעתי בקיא, גם אבא הקיא. ואם לא די בשום באזניים, השקו אותי בחלב דבש ושום, ושוב הקאתי.

כך לראשונה חוויתי שום.

אחר כך, בהדרגה, (לא יודעת מתי) באו ההסברים: שנרדמנו, שהיה חורף מושלג, שמשהו נשרף על הכירה, שהיתה פליטת גז, שהשום הציל אותנו, את אבא ואותי, ממוות.

לא, לא השום, אמא הצילה אותנו, כי אילולא הגיעה הביתה בזמן ואילולא דחפה לנו שום לאזניים, מי יודע באיזה גיהנום או גן עדן הייתי שרויה עכשיו. וכך כמו בכל סיפורי הילדות שלי, אמא תמיד התחרתה במישהו או במשהו, והיא תמיד נצחה, גם את השוּם.

עשרות שנים עברו מאז, זקנתי - אף שזקנתי, אני מתקשה לומר, או לכתב "זקנתי", המלה הזאת עדיין לא מתלבשת עלי, משהו מציץ מתחת, מתקומם, מי יודע מה עוד אעבור עד ששמלת הזקנה תתאים למידות תודעתי, אולי ככל שאנחנו מתבגרים כך קשה לנו יותר להתהדר בשמלה הזאת – והופ, שוב הגיע אלי השום.

Image result for images of garlic

Image result for images of garlic

אני לא מתכוונת שכל השנים האלו פסחתי על השום, ממש לא, למרות התנסותי המוקדמת, היה לו מקום של כבוד במטבח שלי, אבל שום אירוע דרמתי בחיי הבוגרים לא דמה להתגלות השום באוזניי בילדות, עד שחליתי במחלה , ששום רופא לא הצליח עדיין למצוא לה מרפא ואני מתייסרת בה, עד שלפעמים אני מבקשת את נפשי למות. אבל לא, כשהכאב מרפה, מיד אני חוזרת בי ומתרצה לחיים באיזו חיוניות רעננה ומעמיסה על עצמי עוד ועוד, וכשראשי שקט דיו לנסות למצוא לי מרפא, אני מחפשת ברשת רופאי אליל, מרפאים ומטפלים, מכשפים וידעונים וכל מיני תרופות סבתא, והנה הוא שם, שוב השום, בגדול!

תרופה ידועה, עממית, פופולרית ועתיקה מאד בתרבויות מזרח ומערב, צפון ודרום, כל עַם וגרסותיו השומיות.

אז מהו השום, או אולי "השום דבר" הזה, שהוא בעצם דבר, שהוא הוזכר לא פעם במקורות, ושבני ישראל התגעגעו אליו במדבר וכמעט נטשו בשלו ובשל עוד כמה מנעמי חיך את החזון הגדול של עם חופשי. "זכרנו את הדגה... ואת הבצלים ואת השומים (במדבר י"א, ח) ומה הוא מרפא ומה אמרו וכתבו עליו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9D

שמו המלא של השום, שאנחנו אוכלים, הוא שום הגינה או בשמו המדעי Allium sativum . באכדית הוא SUMU, בארמית תומא ובערבית ת'ום, הוא ממשפחת השושניים כותב אבן שושן, ממשפחת השומיים כתוב בויקי, אנחנו משתמשים בפקעת השום (ראש השום) חיה או לאחר בישול כתבלין או כצמח מרפא.

האליצין הוא המקנה לשום את ריחו ואת חריפותו, והוא משתחרר עם מעיכת שיני השום. חוץ מהאליצין נמצאים בשום גופרית, זרחן, פלואור, קרוטן (פרו ויטמין A ) וויטמין B1 B3  .

אומרים שהשום מחטא, מכייח, גורם להזעה, מסלק טפילי מעיים, משפר את פעילות הקיבה, מרפא דלקות, מקל על שיעול והצטטנות, מוריד כולסטרול רע, מקטין הצטברות סיד על דפנות עורקים, מקטין שומן בטני, מחזק את מערכת החיסון ואפילו מרחיק ערפדים, מזיקים ועוד מיני מרעין בישין. (זוכרים את הסרט "ערפדים" של רומן פולנסקי).

ברשת יש אין סוף סרטונים בשבחו של השום, שמציעים רקיחה והכנה של  תרופות ביתיות משיני שום.

תארו לכם, במצוקתי כי רבה, שתיתי משך שבוע תה שום על קיבה ריקה, ברור שנמנעתי מכל מפגש עם זוג נחיריים. אחרי שבוע כזה, נשארו לי רק חברים  וירטואליים.

הוטב לי, אבל לא ממש הבראתי, אבל מי יודע, מה היה קורה, אילולא שתיתי את התה הזה.

איך מכינים אותו, מועכים ארבע שיני שום, מוזגים עליהם כוס מים רותחים ומוסיפים כפית דבש, כדי לשפר את הטעם ואת הריח, על אחריותי בלבד הוספתי לתערובת לימון, המצאה של מוחי הקודח. משאירים את התערובת עד שתתקרר מעט, מסננים השום ושותים את המים על קיבה ריקה.

ויש גרסה קטלנית הרבה יותר, אותן ארבע שיני שום כתושים וכפית דבש, בלי המים. יש יתרון לגרסה הקטלנית, הכל נגמר בבליעה מהירה של כפית אחת, מה שלא מסתייע עם כוס מי השום, אם כי טעם תה השום נסבל הרבה יותר.

עכשיו, תוך כדי כתיבה, שוב אני חוזרת לימים של ילדות רחוקה. גרנו אז בקומה רביעית ואחרונה. בקומת הפארטר גר וולודג'ה, יהודי רוסי, מזוקן (ודאי לא מטעמי דת, אין לי מושג למה עִִטר את פניו זקן שחור כמו של הרצל, יהודים בלבוש אורתודוכסי לא ראיתי אז בסביבתי בכלל). וולודג'ה היה צלם וחי בדירה לבדו. השמועה אמרה שאשתו ברחה ממנו ולקחה אתה את בתם. היום אני יכולה להבין למה.

אהבתי את דירתו האפלה של ווֹלוֹדְגָ'ה, לי זו היתה מערת קסמים. היו שם מנורות צילום ענקיות, סרטי צילום, צילומים תולים ופזורים בכל וספרי צילומים. אין לי מושג איך אסף אותם למאורתו וכמה זמן לקח לו לאסוף אותם.  ישבתי על ברכיו, לפנינו הניח וולודג'ה על שולחן נמוך, ספר ענק של צילומי פרפרים ואני רחפתי לי כמו אחד הפרפרים שם,  נתתי לדמיון להתפרע. בדרך כלל לא הרשיתי לעצמי להתעופף בחברת אנשים, לא כך עם וולודג'ה, איתו יכולתי לדהור, הרגשתי שוולודג'ה הרשה לי כמו שהרשה לי הכל, ואהבתי, אהבתי אותו בשל כך. ואולי בשל השום, כי השום כמו שאמרו  חז"ל  "משביע, משחין, ומצהיל  פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעיים ויש אומרים מכניס אהבה ומוציא את הקנאה) "בבא קמא פ"ב, ע"א(.

בתלמוד הירושלמי, (מסכת מגילה, פרק ד') נכתב שעזרא הסופר התקין, שיהיו אוכלים שום בערב שבת, עד כדי כך האמינו שהשום מכניס אהבה ומרחיק תאווה. הנוהג נפוץ כל כך שבתקופת המשנה "אוכל שום" היה כינויו של יהודי. אגב, דווקא הרמב"ם, שהיה רופא, בטל את התקנה.

נקשתי בדלת, לקח זמן עד שוולודג'ה פתח לי, שמעתי מנעול חורק, שרשרת ברזל נעה, אחר כך נפתחה הדלת כדי סדק, השרשרת לא הותרה עדיין, אבל אד השום כבר אפף אותי, אחר כך נגלה זקנו השחור של וולודג'ה, אחר כך החיוך, אחר כך הותרה שרשרת הברזל והדלת נפתחה לרווחה וכבר ישבתי  על ברכיו, מרחפת על ענני השום והדמיון, מאחורי מנורות הצילום, מפלצות זוהרות, שתדלקו את דמיוני.

ומה אם אגלה פתאום, עכשיו, תוך כדי כתיבה, שריח השום עדיין מניע את גלגלי דמיוני.

לפני שנים קראתי, כך נדמה לי,  שפלובר (אולי לא היה זה פלובר, אלא בודלר) - כן, כן פלובר הגדול, שכתב בין השאר את "מאדאם בובארי" ואמר שאמה בובארי זה הוא -  לא היה מתיישב לכתוב, אלא אם כן הגיע לאפו ריח של תפוחים רקובים. קטונתי להשוות, כל אחד ושגיונותיו, אבל אם פלובר יכול, למה אני לא יכולה.

וכך כשאני מאליהה את השום, מצדיקה את הכתיבה עליו ונעטפת בריחו, נדמה שגם אתכם הוא  אופף, הריח...

תגידו, אתם כבר מריחים משהו?

שתהיה לנו שנת 2018 שנת בריאות ושמחה!

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה
12345
קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת