22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

עט - סיפור קצר

הקיץ עדיין לא הגיע, אבל הוא הזיע והסריח כמו הומלס, כמו שהוא תמיד מזיע. אין לי מושג מה שמו, אף פעם לא שאלתי.

הוא מגיע לפעמים. כשדלת הסטודיו סגורה, הוא מצלצל בפעמון. ואוו, בטח קליינט בפתח, אני רצה לפתוח, ומגלה שאין שם אף אחד. אני יוצאת החוצה לראות, מי צלצל וברח, ואז, לאכזבתי, אני רואה אותו ממול, נשען על עץ, אנגז'ה איתו.

"ששלום," הוא מצליח לומר, קצת מגמגם, קצת מתנצל, ואני מקללת בשקט, בכל זאת לא נעים לפגוע.

 

אני יודעת מה הוא רוצה, זו לא הפעם הראשונה שהוא מגיע, תמיד מכיוון העיר העתיקה, משמאלינו. קצת מפגר, אבל מתמיד.

אח שלי הרגיל אותו, הוא בא לסטודיו, מצלצל, פותחים לו, אם חם הוא שותה מים, אם קר, אחי מכין לו קפה. אחי אוסף כאלה, חתולים בעיקר, אבל גם מסכנים, הוא הטוב, בירושה בא לו מאמא שלנו, אני מקללת בשקט. לא יודעת ממי זה בא לי בירושה.

 

לפעמים הוא משתהה בסטודיו, מתיישב, שותה את הקפה שלו או את המים בִפְנים, בנחת. אני מחכה שיעוף כבר, תמיד הוא מוציא אותי משגרת העבודה. אבל לא בשביל המים ולא בשביל הקפה הוא מגיע, הוא מחכה, בשקט, בדרך כלל אינו  מדבר, קשה לו לדבר ובעברית קשה לו שבעתיים, כשהוא אומר איזו מלה, לא רק הפה, כל הגוף מתעוות לו. הוא רוצה כסף.

 

כשאחי לא בסטודיו, אני יוצאת אליו, נותנת לו את הכסף הקטן, שיש לי באותו יום בארנק, מקללת בשקט, ומתמלאה ייסורי מצפון על הרֹע הזה, מאיפה זה בא לי.

כשאחי בסטודיו זה סיפור אחר.

 

היום הוא הגיע, דלת הסטודיו היתה פתוחה, שנינו ישבנו מול המסך, עשינו הפסקה, צפינו ב"דלת ברזל אחת", סרט דוקומנטרי על איומי ההמון המצרי על השגרירות הישראלית בקהיר. הוא נכנס, התיישב מול המסך, והצליח לשאול, מה זה, איפה.

אמרתי שזה ,בלאגן, פאודה, מִנזַמַן, שנתיים אני כבר לומדת ערבית, הוא נרגע מיד.

הכנתי לו קפה, "נס קפה מע סוכר ומע חליב".

 

הוא צפה אתנו בסרט, שתה את הקפה, הפך ניירות על השולחן, הסתכל בהם, כאילו כלום. לקח עט, שיחק בו, מבטי לא הרפה ממנו, אבל עשיתי עצמי לא רואה. הוא שחק בעט, הוסיף לסובב אותו בכף ידו, הסתכל על הפירמה, מבטי לא הרפה ממנו,  הוא הביט בי רגע בגניבה, טעה לחשוב שאיני מסתכלת, הכניס את העט לכיס.

 

הרצון להיות נחמדה כמו אחי, נטש אותי בבת אחת, "עלא טאולה, " צעקתי, מוצאת את המלים המועטות שבפי בערבית, "אל קלם, חֹטטו עלא טאולה וּרוח מן הון!".

הוא חייך אלי, חיוך תמים למדי, מתעוות, "אהה?", שאל כלא מאמין.

"אל קלם עלא טאולה, יא חביבי, ואסא רוח מן הון. הדא מוש מניח!"

הוא הבין, יצא. נעלב או שנדמה לי.

 

אחר כך אחי ספר לי, שזה לא פעם ראשונה, שהוא מנסה לסחוב עט. "מה לעשות, יש לו חולשה לעטים."

"מפגר, מפגר, אבל איזה חרא," אני פולטת.

על המסך, המון מצויד במסורים, מקדחות ומוטות ברזל פרק את גדר השגרירות. מתח, אף שאני רואה את הסרט כבר פעם שניה.

 

"דלת ברזל אחת", הסרט שצפינו בו

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

לדף הרשומה

אננה סבירצ'ינסקה - שלושה שירים

כמו כל הדברים הטובים, גם אל שיריה של  אננה סבירצ'ינסקה , הגעתי במקרה, לא יכולתי להכיל את היופי הזה לבדי, מיד תרגמתי שלושה משיריה, הנה הם:

אֲנִי מְלֵאָה בְּאַהֲבָה

אֲנִי מְלֵאָה בְּאַהֲבָה

כְּמוֹ עֵץ עֲנָק מָלֵא בְּרוּחַ,

כְּמוֹ סְפוֹג מָלֵא בְּאוֹקְיָנוּס

כְּמוִ חַיִּים גְּדוֹלִים מְלֵאִים  בְּסֵבֶל

כּמוֹ זְמַן מָלֵא בְּמָוֶת

 

 

אִשָּׁה מְדַבֶּרֶת עַל חַיֵּיהָ

הַרוּחַ מְריצָה אוֹתי בַּדְּרָכִים,

הַרוּח, אֵלַת הַמִּשְׁתַנֶּה,

לְחָיֶיהָ נוֹשְׁפוֹת

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַרוּחַ הַזֹּאת,

אֳנִי שְׁמֵחָה

בַּמִּשְׁתַנֶּה.

 

 

אֲנִי מְהַלֶּכֶת בָּעוֹלָם

בִּשְׁנַיִים אוֹ לְבַד

וְנָעִים לִי בְּאוֹתָה מִדָּה הַגַּעְגוּעַ  וּמוֹתוֹ,

שֶׁנִקְרָא הִתְגַשְּׁמוּת.

 

 

מַשֶּׁהוּ יֵשׁ בִּי יוֹתֵר מִדַּי.

אֲנִי עוֹלָה עַל גְּדוֹתַי

כְּמוֹ שְׁמָרִים. לִשְׁמָרִים יֵשׁ

סוּג שֶׁל אוֹשֶׁר מִשֶּׁלָּהֶם.

 

 

אֲנִי הוֹלֶכֶת, כֹּל הַזְּּמַן הוֹלֶכֶת,

לִפְעָמִים מִצְטָרֵף אֵלַי גֶּבֶר.

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים יַחַד,

הוּא אוֹמֵר, עַד שֶׁהַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינֵינוּ,

אַחַר כַּךְ אוֹבֵד עִם שַׁחַר

כְּמוֹ חֵפֶץ.

 

אֲנִי הוֹלֶכֶת לְבַדִּי,

אַחַר כָּךְ שׁוּב  בַּפְּנִיָּה

מוֹפִיעַ חָבֵר חָדָשׁ.

 

 

אֲנִי הוֹלֶכֶת, כֹּל הַזְּמָן הוֹלֶכֶת,

רוּחַ דּוֹהֶרֶת בַּדְּרָכִים.

בּדַרְכִּי שֶׁלִּי

תָּמִיד נוֹשֶׁבֶת רוּחַ.

 

 

 

פְּתַח דֶּלֵת חֲלוֹם

בּוא אֵלַי

בַּחֲלוֹם.

מֵת, בּוֹא לְמֵתָה

לְלֵיל אַהֲבָה אַחֲרוֹן

שֶׁל שׁנַיִים, שֶׁאֵינָם עוֹד.

 

לֹא חָשׁוּב, שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתְךָ,

לֹא חָשׁוּב, שֶׁאַתָּּּה שׂוֹנֵא אוֹתִי.

שׁאַחֵר כְּבָר אִתִּי.

הַטְעֵה אֶת עֵרָנוּת

מַחְשְׁבֹתֶיךָ הָעוֹיְנוֹת.

הַטְעֵה אֶת עֵרָנוּת

לִבִּי, שׁאֵינוֹ אוֹהֵב אוֹתְךָ עוֹד.

פְּתַח בְּשֶׁקֶט

דֶּלֶת חֲלוֹם.

מֵת, בּוֹא לְמֵתָה.

 

 

בַּחֲלוֹמי

לֹא קָרָה עֲדַיִין , מַה שֶׁקָרָה.

וּבְכֵן, נַשֵּׁק אוֹתִי

בְּשִׂפְתֵי אוֹשְׁרֵינוּ הַצָּעִיר

וּבְכֵן, אומַר לְךָ מִלִּים רַכּוֹת יוֹתֵר

מֵאֵלּוּ שׁאָמַרְתִּי לְךָ בַּחַיִים.

לֹא חָשׁוּב, שֶׁאַתָּה שׁוֹנֵא אוֹתִי,

לֹא חָשׁוּב, שֶׁאֲנִי שׁוֹנֵאת אוֹתְךָ.

מֵת,

בּוֹא לְמֵתָה.


Anna ?šwirszczy??ska

* אננה סבירצ'ינסקה , Anna Swirszczynska , או בשם העט שלה, אננה סביר, היא משוררת פולניה . סבירצ'ינסקה נולדה בוארשה ב-1909 ומתה בקרקוב ב-1984. בתקופת מלחמת העולם השניה התגייסה למחתרת הפולנית ובתקופת המרד הפולני היתה אחות צבאית.

בשירתה מעידה סבירצ'ינסקה על מלחמת העולם השניה, על אמהות, על גוף האשה ועל חושניותה

ספריה:

  •  שירים/פרוזה Wiersze i proza (Poems and Prose) (1936)
  •  שירים/אסופה Liryki zebrane (Collected Poems) (1958)
  •  מלים שחורות Czarne slowa (Black Words) (1967)
  •  רוח Wiatr (Wind) (1970)
  •  אני אשה Jestem baba (I am a Woman) (1972)
  •  שירים נבחרים Poezje wybrane (Selected Poems) (1973)
  •  בניתי באריקדות Budowalam barykady (Building the Barricade) (1974)
  •  מאושרת כמו כלב Szczesliwa jak psi ogon (Happy as a Dog's Tail) (1978)
  •  סבל/שמחה Cierpienie i radosc (Suffering and Joy) (1985)

 

תרגמה מפולנית: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

תפוז - או המפגש הראשון שלי עם ישראל

"צריך שתהיה לך מולדת כדי שלא תזדקק לה",  מתוך "מעבר לאשמה ולכפרה" של ז'אן אמרי

 השנה היא  1953, פולין, העולם אבֵל עדיין על לכתו של אבי האומות, שמש העמים, בבית דווקא הגיפו את הוילונות ושתו לחיים, מת יוזף סטלין, הצורר הגדול. אני בת שש, אבא מנהל עכשיו חנות. כולם קוראים לו "אדון מנהל". לפעמים, אמא  מסייעת בידו, סגנית המנהל. אני בחנות, גם כן מסייעת, מתבשמת מריח התפוזים שבתיבת הפרי, שואפת אותו לקרבי, תפוזי Jaffa, מארץ-ישראל, אבא אומר, נדמה לי שאני שומעת גאוה בקולו, ששש... שאף אחד לא ישמע.

לאט לאט אני קרבה לתיבת התפוזים, עולה על שרפרף, שעומד שם בשבילי, חשה בדגדוג בנחיריים, בשינויים החלים בעוצמתו הגוברת. ככה מדגדג לי בנחיריים גם כשבצק נאפה. מיד אגיע אל התיבה, אתמהמה לי להאריך את הרגע, לספוג, להספג.

אחר- כך, כמו מבינה את גודל השעה והמעשה, אני מוציאה מהתיבה תפוז עטוף נייר פרגמנט כתום, מעבירה אותו מיד ליד, יראה להסיר את הנייר הדקיק, שלא יברח לי הריח.

בזהירות, שלא אמות מעוצמת הרגע, אני מסירה את נייר הפרגמנט כמו מי שמוריד מכסה מסיר רותח, מגוללת וממוללת את הנייר באצבעותיי, שידבק בהן הריח, ומביאה אותו אל נחיריי, וחוזר חלילה, אני מכינה את נחיריי לשיא, לקודש הקודשים, לריחה של קליפת התפוז: תפוז ג'פה מארץ-ישראל.

          וכשסוף-סוף הקליפה צמודה לאפי, אני מתמלאה גאווה, שהרחתי תפוז מארץ-ישראל, לא, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע.

אני כבר בת עשר.

"חיפה! רואים את האורות של חיפה!" אני מבדילה בין המילים, ודרגש הברזל, שאני שוכבת עליו, זע פתאום, כאילו התחשמל.  אחי הקטן מקפץ על המיטה, מרטיט את המזרון, כאילו לא היה המזרון, אלא המית לב.

"הגענו!" הוא צוהל.

אנחנו עדיין מפליגים, תנודות האניה מהפכות את מעיי, הבחילה נודדת מבטני לגרון, ראשי סחרחר,  גופי מרוקן.

פתאום, טובל התא הקטן באור יום, ואני לבדי. לראשונה מזה שבועיים אין לי בחילה ואין לי סחרחורת. בבת אחת אני מזנקת מן המיטה, רצה אל הסיפון. כולם נקהלו שם. שמות של קרובים נזרקים לאוויר, מוטלים לעברו האחר של הרציף, וחוזרים משם מהדהדים, אחרים נותרים ללא מענה כמו איבדו את ההד. הכל קוראים במלוא גרונותיהם, מנופפים בידיים, מנופפים בחלקי ביגוד.

מישהו מן הקהל שעל הרציף משליך תפוז אל הסיפון. עיני הנוסעים עוקבות אחרי מעופו. התפוז צונח למים בקול נפץ וברסיסים ניתזים. צף רגע ושוקע.

"טבע, טבע בים!" ילד אחד על הסיפון מבכה אותו.

בינתיים תפוז נוסף מושלך אל הסיפון, מתגלגל על רצפת העץ, הילדים שעל הסיפון מתגלגלים אחריו לתופסו, מי יתפוס ראשון. קובוש, אחי הקטן, רוכן על התפוז, מרים אותו, מנצח.

"זה בשבילך," הוא אומר לי.

"JAFFA” אני מחפשת את החותמת הסגולה שעל הקליפה, "JAFFA," אני לא מוצאת אותה, מה זה חשוב, תפוזים מארץ-ישראל, כמו בחנות של אבא, רק בלי חותמת ובלי נייר פרגמנט, לא אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע אותי.

אני מקרבת את התפוז לאפי, מריחה ומיד מוסרת אותו לאדון  שיפמן, שעומד לידי, שיריח גם הוא.

"זה תפוז?" אני שואלת אותו.

"בטח," עונה לי אדון שיפמן, מקרב את הפרי הסגלגל לאפו, "תפוז בלי ריח של תפוזים," הוא מחזיר לי אותו, צוחק.

שלושה תפוזים נוספים מושלכים אל הסיפון, נוחתים ליד רגליי. אני לא טורחת להרים.

ולמטה, השיר הראשון שלמדתי בעברית עם הגיעי לארץ, למדתי אותו בעל פה, בלי להבין ממנו מלה

 

כתבה:באבא יאגה

(C)כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

הטאפטים האלו שבתוכי - רשימה מצולמת

25/03/2018

הטאפטים האלו שבפנים, התמונות המתחלפות בקצב קבוע, חובטות בקירות התודעה, שגם הגוף שותף להן, כמו מתמסר לגלים, סומך על המים, על קצבם, על קצפם, בוטח בעצמו, שדבר לא יקרה, ואם יקרה, יוכל לו הגוף.

ימים, אגמים, נהרות כל הכחול האין סופי הזה

הנופים האלו, שלא ידעתי על קיומם, יְפי הטבע, השדות שֶׁבִּי, יריעות בד פרושות עד האופק,  טרסות שתולות אורז, יערות, קרחות יער, מדבריות שפניהם לשמים, לשמש, בְּרדים וּבְרקים, קַרחונים וּפְסגות מושלגות, צוקים שנוגעים בשולי עליונים.

אלפיי ירוקים בטרסות האורז

והנופים האורבאניים, ערים שנפתחות אלי, גורדי השחקים והמשתקף  בהם, הקליידוסקופ, התנועה, ושוב...

והנופים האורבאניים האלו, שסינגפור היא דוגמה להם

הטאפטים האלו, שִפעת צורות, אֵלו שראיתי בחיי, ואלו שלא ראיתי מימי, ובכל זאת נצברו, באו בי בימים, אולי הגיעו לפני לידתי, עם לידתי, עם לידת האנושות. אנושות שחבויה בי מבראשית... לא, לפני רֵאשית. משוכפלת בי, כמו הופקדתי לִשַַׁמר רובד תת קרקעי.

איך הגיע אלי הקופִּי הזה, ואולי מדובר במקור, איך הגיע אלי דבר קיומו.

והצורות והצבעים שבהם מתגוררים אנשים

איך בו בזמן אני יכולה, אתה יכול, אנחנו יכולים  להניע את הגוף, להיות זה וזאת במרחב, בזמן, בחברה, בדת ובדעת, לא חשוב, איך אפשר להיות גוף, שאוכל ומעכל ויודע להכין את המאכל,  להגדיר ולקצוב מידה, לשאת אחריות למידות, למגרות, לסייגים, לנוע ולנוח, לחשוב ולדבר על כך, להגיע לפסגות ולשְאוֹל תחתיות, ולדבר... ולדבר את עצמו לדעת ושלא מדעת, ובו בזמן לחשוב את הזולת, את העולם - תודעת ראי.

ושפע הפנים האנושיות והאדום הזה

השכבות האלו של הקיום, העומק, הַאוצָר שטמון בנו, שרק אם נתמזל מזלינו נחווה אותו, פעם, אולי פעמיים, ויהיו שיחוו אותו בחלום, ועם בוא העֵרות, כשהמציאות תתעורר עם הגוף הקם למלאכת השגרה, מי מאתנו יצליח לשחזר את ריבוי הרבדים, המימדים, מי יצליח להגיע לאופק ומעבר לו, לתפוס שמאחורי האופק יש עוד אופק ועוד אחד, ובו בזמן, הגוף וקיומו, הצורך להתגרד. למשל. אי הנוחות תחזור שוב ושוב, צריך יהיה לעשות איזה דבר, לרגע יתעורר ספק, אם היד תהיה מסוגלת לפעול, לסלק את אי הנוחות, את הגרוד. היד תכוּון למְקום אי השקט, האצבעות תגרדנה, תבוא הקלה זמנית, היד תתפנה לפעילות אחרת.

והאבק הוולקני  של הרי געש שגעשו וכבו וכל מה שהוא מעלה בראשינו

וכל  שהתרחש יתרחש ברובד חיצון, שאחראי על חיבור הגוף למציאות, הרובד שכמו קרוב ביותר לפני העור, שקרוב למרחב שמחוץ לעור, החיבור בינינו ובין העולם.

וכמו הכל לראשונה – לנעשה, לנראה, אפילו הבחנה בין קפלים של תחתונים, שהונחו על השיש בחדר רחצה,  האור והצל  שבקפלים, או כמו פלא, שלושה גבישי מלח שנותרו בצלחת לאחר ארוחה וגרגיר של שומשום מיותם לידם. או כל המפעל הזה של טחינה בפה, בשיניים, לאט לאט, שלא ייתקע, בליעה וקודם הפרוק בלשון, ההפרדה בין קליפת פול השעועית למחית שבפנים, שנימוחה, דייסה, עלה פטרוזיליה, הוֶשט שהוכן להכלה, שהפרור לא ייעצר על הסף, שלא יזעיק נשימה, מיצי הפירוק הנאספים, המתכוננים, המשך ההחלקה...

הטאפטים האלו, הצבעים, הניואנסים של הצבעים, מה שאנחנו קוראים לו גוונים ובני גוונים ובני-בני גוונים. זאת אומרת, שבו בזמן שהגוף פועל  במרחב, בטוח בעצמו ובאפשרות להכנס ולצאת מן המרחב הפיזי אל עצמו והחוצה מעצמו, בו בזמן התודעה ערה לצבעי העולם, לפאלֶטה של הצייר, ליכולת לבחוש, לערבב, להמיס, ליצור אין סוף גוונים, שיצא מתוכם עולם ומלואו.

והשמש העולה בהר ברומו באינדונזיה, לא מפתיע שהאדם עבד את השמש ושם ממשיך לעבוד אותה

וכל המראות וכל  הצורות, והגוף שהוא סוף וחלק מאין סוף, ומה עושה פה ההבנה של היחס בין צייר לצופה והאמירה, "מה זה בכלל הקשקוש הזה ", שלא אחת שמעתי מפי צופה אקראי שהתבונן בציור, בעיקר מי שהתבונן באבסטרקט כלשהו של אמן. אמן, שכפי הנראה, לא הצליח לרדת אל עֹמק התודעה שלו, ועשה עצמו כאילו הצליח וזייף ויצר באמת איזה קשקוש, שאינו יותר ממנייריזם קישוטי, או אולי כן הצליח, קרא וכרה ממעמקיו מה שמצא והעביר אל הבד או החומר האחר, אבל נכשל בתרגום לצורות ולצבעים המוכרים לצופה האקראי,  או אולי דווקא הצופה לא הצליח לרדת לסוף תודעתו שלו ולמצוא בה את שפת הצורות והצבעים שבהם דִבר אליו האמן, כי הוא הצופה, נאטם לעולמו של האמן, והכניס את עצמו למגרה הזאת של "מה זה בכלל הקשקוש הזה".

וטקסי המוות, שהאדום שולט בהם

והנופים, הנופים, שאני מזהה מחיי ומהחלומות, שמתגלגלים לפנַי בסדר משלהם, ורובד תודעה שמוביל כמו עצב שמפעיל שריר, החלטה ברורה, לנצל את  המרחב הירוק לריפוי הגוף, כמה הוא נזקק, והידיעה שאפשר  להרפות, לרפא את הגוף מפצעי הזמן, לזהות את גרעין הכאב, שהתיישב, למשל, בשקע מתחת לבֹהן הרביעי בכף רגל שמאל, לרכז, לכוון אליו את כח החיים, כאילו שהוא חשוב, טבור העולם, לנשום אליו ולנשוף ולהרחיב את הכאב הצרוף עד אין סוף, ככל שיגדל ויתפשט, כך  יתחלק לאלפי חלקיקים, לאטומים, לרשת, יתפוגג במרחב, ייעלם.

והדיוק באיתור רשת הכאב, חוטי הכאב המחַברים בין ראש סיכה של כאב לרעהו,  תזוזת הגוף מבפנים, נגיעה סמוך לכאב, תזוזה קטנטנה של שריר, גיד, שינוי תנוחה, עצב.  והדיוק - מנין הדיוק, כאילו כל תורת הרפואה, מימי היות האדם מתמצֵית בדיוק הזה, והניע, והני, והנ וה, ו, שמרפה את הכאב, מיטיב.

והדיוק של חי, צומח, וכלה

והצורך המוגדר לבחון כל הזמן ובו בזמן את הגבולות, האם הדבקות לרובדי התודעה לא תשתק את פעילות הגוף, האם היד תוכל לקבל את ההוראה, לבצע אותה, לגעת בכאב המרוכז, לעסות את הכָאוב, האם תוכל לַכְּאב. האם אברי הגוף יודעים עדיין, כפי שידעו קודם לכן, את המרחב הפיזי, האם  השרירים יבצעו כל מה שנהגו לבצע באופן אוטומטי לפני השינה, כל אחד והרגליו הוא, ובמקרה הקטן הפרטי שלי, הסרת איפור,  משיחת קרם לילה על הפנים, צחצוח שיניים, כיבוי האור.

כשהגוף כבר מונח והעיניים נעצמות, ובו בזמן נפקחות פנימה, לספוג את גלי המראות, והגוף עולה ויורד עם כל גל של התודעה כמו ספינה זעירה שעולה ויורדת, ערה לנעשה על פני הים ומתחתיו, בלי חשש, שום סכנת טביעה, גופעולם אחד, גל, פעימת עולם.

עד כמה חשוב הקצב האחיד, עד כמה הוא מרגיע, מרפד בבטחון, אמון  בַאֲני, שאינו אלא חלק מתודעה עצומה, מכילה, אין סופית, אמא תודעה, שהכל אפשרי, הכל ייתכן, ובו בזמן אפשר לסנן, להגביל, לגדר, לסייג, לסווג. לכוון, פשוט להגיד, אם רוצים, לכאן אַתְּ תודעה לא תכנסי כרגע, ואם יפלוש, למשל, האחר, שמחוצה לה, תוכל, אם תרצה,  להוריד אותו מהבמה, להתמקד בעצמה, לטרוק דלת, לנפנף אחרים מתדפקים, להגיד שאת רגעי השיא העגולים תקדיש לעצמה.  

ההחלטה הזאת לא תהיה כרוכה באשמה, כמו ידעה התודעה להרגיע, שתמיד תוכל להרים מסך, לפתוח אשנב לאחרים. ובינתיים חש הגוף בחום ובקור ובאיברים שצריכים חמום, אולי בשמיכה נוספת, במגע אצבעות, שיזרִם הדם, וייחם.

והתודעה מנמיכה עוד, שכבה ועוד שכבה, יודעת את יכולתה לגעת בַּיֵש וּבאַין, להתפשט במרחב, להיות בטוחה ביכולתה, לחבֹר לעמק, לגובה, לכל מימד, למֶשך הזמן. לא, לא למֶשך, כי הזמן מבֻטל, והסדר גם, ואף על פי כן, השפה והכתיבה והדיבור קורים ומוגדרים בזמן,  דבר דבור על אופניו מול תודעה נדהמת, שפע של מלים שמוסיפות לנסות ולהתנסח, לפרוט תודעה לפרוטות ולאותיות, של זה ועוד זה ועוד זה, וקצרה ידן מלומר, אולי במקום שמצליח הציור, נכשל הסיפור.

והסנה הבוער של התודעה

 

 

כתבה וצלמה (באינדונזיה ובסינגפור): באבא יאגה

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

תגיד לי מי הצפור שלך - רשימה מצולמת

ג'וק, עטלף  עכבר מעופף, ואולי איזו רוח רפאים שהתכּדרה, השחירה מנְדוד, נכשלה בהפחדת הבריות והיא עושה את נסיון האיום האחרון  - עליי, בי תלוי קיומה, לכבודי שינתה צורה, התכסתה נוצות, ועכשיו היא פה, עפה מולי, נחבטת בקירות הפרוזדור שלי, הצליל כמו חובט בראשי... פחד, או, טו, טו תחָבֵּט בי,  תנקר, "הצפורים" של היצ'קוק מתגשמים, קמו עלי, לברוח, איך לברוח....

למעלה  "הצפורים" של היצ'קוק' , טריילר

מה קורה פה בבית שלי. נים ולא נים, פקחתי עיניים לרגע, ירדתי מהמיטה, פתחתי דלת לפרוזדור, אולי הרוח המעופפת הזאת הובילה אותי לשם, גררה באף, בחוש השביעי או השמיני, והדבר הזה, הכדור השחור איננו ג'וק, הוא גדול ממנו, גם עטלף איננו, עד כמה שזכור לי, העטלפים גדולים יותר, חומים, כנפיהם פרושים כמו מִצנח, והכדור החג, שממשיך להחבט בקירות, שחור משחור.

לאט על סף הכרה אחרת, אני מבינה שזו צפור קטנטנה, מה היא עושה אצלי בדירה, איך עלתה לקומה השלישית. איך הגיעה. האם עלתה במעלית, נכנסה מבעד לדלת,  חדרה מבעד לחלון, חורף עכשיו, החלונות בירושלים אינם פתוחים לרווחה בחורף. אם אחת הגיעה, בטח תבואנה עוד, גם אצל היצ'קוק, אחת היתה הסנונית, אחר כך התחילה ההתקפה, הניקור, הדימום.

בוא אלי גוזל נחמד..

עץ אנפות, אינדונזיה.

מערת עטלפים שהפכה למקדש, באלי, אינדונזיה

בינתיים, הכדור השחור ממשיך לחבוט בקירות, להתכוונן אלי. אני ממהרת למטבח, בזכות כוס מים, אני חוזרת לעשתונות, מבינה שמדובר בצפור. אני מתיישבת על הכסא, טוב שחם בבית, לא  כיביתי את ההסקה, המחשבה  שטה, מתכננת, אפתח חלון בסלון, במרפסת, בחדר השינה, איך לכל הרוחות, אשתחרר מהרוח ההמתעופפת הזאת.

עטופה בשמיכה, אני פותחת את כל החלונות, חוץ מחלון חדר השינה, שם אני מסתגרת מפני הרוח הקטנה שבפנים והרוח הגדולה בחוץ, נראה מתי היא תתעופף עם הרוח, הרוח הקטנה.

אני נגשת לחלון חדר השינה, לצפות קצת בסערה שבחוץ, להרגע, והנה היא שוב הקטנה, השחורה, המסכנה נחבטת בשמשת החלון, אני מבחינה שיש לה מקור ארוך, צבעה אינו שחור, אלא טורקיז. אני נזכרת שבשבוע האחרון, שמעתי בבית אלו  ציוצים מוזרים, טעיתי לחשוב שמדובר במוזיקה שבוקעת מהרדיו,  טריק מוזיקלי חדש, עוד  ממעשי החבלה של מירי רגב, נסיון להתנקל למאזיני קול המוזיקה, ואולי איזה תרגיל חדש של עורכי המוזיקה להסב תשומת לב, השד יודע אותם, פתאום אני מבינה, שהקטנה צייצה את ציוציה החנוקים, קראה  "הצילו", נסתה לחמוק מכלאה, ואני לא ידעתי לתרגם את הציוצים.

אני פותחת את חלון חדר השינה וזו מזנקת החוצה, איזו אנחת רווחה. שתינו השתחררנו זו מכלאה של זאת.

למחרת אני מוצאת חריוני צפור על המגפיים שלי, צפור מביאה מזל, אומרים לי. אולי.

בינתיים צריך לצחצח את המגפיים, אני דוחה את הצחצוח, דוהרת לחווית צפרים אחרת,  רחוק מכאן, באינדונזיה: "תגיד לי מי הצפור שלך ואגיד לך מי אתה".

 

כל גבר והציפור שלו, אלה גדולים במיוחד, מלוטפים לקראת קרב התרנגולים הגדול, אינדונזיה

נכון, זה נשמע כמו לקוח משיר של חנוך לוין, על הצפור המטפורית ההיא.

אבל לא, לא מדובר בצפור חנוך לוינית ולא בשום מטפורה, אלא בצפור כפשוטו, צפור בשר ודם , כנפיים ונוצות, בדרך כלל צפור שיר.

לפי יופיה, נדירותה, קולה ומחירה של הצפור שבבעלותו, נקבע מעמדו החברתי והסוציו - אקונומי של הגַ''וונֶֶזִי באינדונזיה.

די בסיור באחת מסמטאות  גוג'קארטה, למשל, בשכונות  המבוססות יותר, כדי להיווכח שבכניסה לכל בית תולה כלוב צפורים. בעל הבית מטפח את הצפור שבכלובו יותר מאשר את אשתו וילדיו. על הצפור גאוותו של הגבר.

צפור בכלוב בפתח כל בית, ג'וג'קארטה, אינדונזיה

למעלה, שוק הצפרים, ג'וג'קארטה, אינדונזיה

צובעים את המסכנות

ואם צפרים, אז צריך גם אוכל

מענין, שדווקא האינדונזים שמעריצים את הצפור  ומקדשים אותה בשל יכולתה להגביה  עוף, הם שכולאים אותה בכלובים ומונעים ממנה לעוף. אולי אפשר ללמוד מזה איזה דבר על האופי האנושי.

"ברוך לך היותך, צפורה נחמדת,

בעיקר בכלובך, מעל דלת ביתי" כך, בהברה אשכנזית, אולי היה משורר ביאליק ג'וונזי, אילו היה כזה.

אגב, לא רק צפרים, גם בעלי חיים אחרים , עצים, אורז, סלעים, אדמה, ים, הרים ונהרות קדושים ומקודשים בעיני האינדונזים וזוכים במנחותיהם, בתפילותיהם ולא אחת גם בהקמת מקדשים לכבודם.

של חנוך לוין

תוך כדי חיפוש "הצפרים" הגעתי לסרטון שלמעלה, על ביקורו של היצ'קוק בירושלים לפני מלחמת ששת הימים. הרעיון היה להזמין את היצ'קוק המפורסם לירושלים, כדי לקדם את התיירות לעיר, בסרטון ירושלים כפי שהיתה אז, ושני אריות היצ'קוק וטדי קולק, שווה צפיה

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

לדף הרשומה
12345
קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת