00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

במגרש הרוסים

בשעה שתיים אחר הצהריים, באמצע יולי, שלהט השנה במיוחד, האוויר בירושלים היה ערפילי ומעושן כמו עולה באש של עצמו. יצאתי מחניית הסטודיו למכונית, שלהטה לא פחות, כאילו עמדה להימס ולהמיס אותי אִתה. פחי האשפה הסמוכים לגדר בריכת הסולטן עלו על גדותיהם, לידם נערמו ערמות של קופסאות קרטון ומסגרת תמונה מעץ. צעיר, פניו כהות ומוארכות,  הצית את קופסאות הקרטון, הלהט סינוור,  מד הטמפרטורה הראה 36 מעלות, האש נישאה מיד. עצרתי ליד הצעיר ובקשתי שיישאר במקום  עד שהאש תכבה.

"היא תכבה לבד," ענה לי.

"בכל זאת תישאר, בחום הזה היא עלולה להתפשט."

"טוב," עשה לי טובה, הבטיח.

מהרתי לתחנה הבאה שלי באותו יום, אבל במראה הקדמית, הבחנתי  שהבחור מתרחק מפחי האשפה והאש בְּשֶלה. מישהי שהבחינה במבט המודאג שלי, טרחה להגיד לי שהתקשרה כבר למכבי האש. עצרתי בצד, המבעיר נעלם משדה הראיה. טלפנתי למשטרה, כי לא זכרתי מה הטלפון של מכבי האש. בינתיים כובתה השריפה. אין לי מושג, אם מכבי האש הגיעו, המשטרה הגיעה, אבל המבעיר מזמן לא נראה באופק.

למחרת טלפנו אלי ממספר חסוי. מישהו הציג עצמו, שהוא מהמשטרה ומבקש לגבות ממני עדות על הארוע. מיד הסכמתי.

"בטלפון אי אפשר, אַת צריכה להגיע אלינו."

"אליכם," נזעקתי. לא אחת התלוננתי והעדתי במשטרת ישראל, כל הגשת תלונה ארכה חצי יום, אין לי חצי יום מיותר לשרוף במגרש הרוסים. "לא בא בחשבון" עניתי, התקשיתי להאמין שהעזתי לסרב.

"אם תרצה לגבות עדות, בבקשה, תבוא אלי." התעקשתי.

 ואכן, החוקר הגיע למקום עבודתי. שאל, חקר, רשם. ביני לבין עצמי, תמהתי מדוע אינו מקליט אותי, אבל הוא בשלו, רק כתב. חתמתי על העדות, תם ונשלם, חשבתי. שבוע עבר ושוב הגיע הטלפון החסוי, האם אצליח לזהות את המבעיר, שאל החוק. "כן," עניתי ומיד הבנתי שהסתבכתי, הוזמנתי להגיע למסדר זהוי במגרש הרוסים.

עפתי, הדמיון התחיל לפעול, סרטי מתח, סרטי פעולה, הנה הם העצורים, עומדים לפני. לא, מה פתאום, הם אמנם לפני, אבל אני במקום נסתר, מוגן ממבטם, אבל לא מעצמי. אני מגניבה מבט, מציצה בהם, אשמה מהם, זה שמשמאל, לא, לא, האמצעי, הלפני אחרון מימין, בעצם, לא, הוא דומה מדי לזה מימינו. איך אקבע גורלות, איך אחליט אם לכסא החשמל או לחיים, איך התחפשתי פתאום לד"ר מנגלה, אלוהים. מה כבר לא עובר לי בראש באותו הרגע.

אלוהים, אני אהיה אלוהים, אני נבהלת,הרגשתי שההתנגדות נחלשת, שעוד מעט איכנע.

Image result for ?מגרש הרוסים תמונות?‎

מוסקוביה, מגרש הרוסים פעם. מגרש הרוסים הוא מתחם משולש המשתרע על שטח של כ-68 דונם במרכז ירושלים, וכולל מספר מבני ציבור. המתחם נבנה ביוזמתה ובמימונה של משפחת הצאר הרוסי אלכסנדר השני בשנת 1860, בגבול  רחוב יפו מדרום, רחוב שבטי ישראל ממזרח, ורחוב הלני המלכה מצפון. (מויקי)

Image result for ?מגרש הרוסים תמונות?‎

מגרש הרוסים היום. שטח מריבה. מאז אוקטובר 2006 דורש  ולדימיר פוטין  להחזיר את המתחם כולו לבעלות רוסית.

והנה, אני שם, במגרש הרוסים, עברתי את הבידוק בכניסה, הנחו אותי לחדר חקירות 152. יותר משלושים שנה אני גרה בירושלים, לא אחת נזקקתי לשירותי המשטרה, תמיד חוויתי מריטת עצבים, בלאגן, אי עמידה בלוח זמנים, המתנה מיותרת, הזנחה. כל התייצבות בתחנת משטרה ולא משנה מאיזו סיבה היתה מחזירה אותי לשנות השירות הצבאי, להמתנה בחדרי השלישות.

ובכן, הפתעה. משהו השתנה במגרש הרוסים. הביתנים, הפזורים במגרש, מסויידים, ממוספרים, שלט המספר בולט על כל ביתן. השבילים בין הביתנים נקיים. יש שלוט לשירותים הציבוריים. הנקיון בשירותים סביר, אפילו יש שם נייר טואלט. ימות המשיח, אני חושבת ומתקרבת לביתן המיועד.

אמנם הדלת היעודה לא נפתחת, אבל מישהו לידי, בלבוש אזרחי, אולי איש משטרה סמוי, מבחין במצוקתי, לוחץ על כפתור, שזם... הדלת נפתחת לפרוזדור המתנה, עם שולחן קטן ומספר ספסלים, הפרוזדור מוביל לחדרים, שדלתותיהם סגורות. אני מקישה על אחת הדלתות, שואלת על החוקר א., אבל הוא איננו שם. אני עוטה מסכה של חסרת אונים עצבנית, צדקנית, מאשימה, נעלבת, נדמה לי שהמסכה תפורה לפרצופי. "...אבל הוא קבע איתי פגישה." מישהו שם מתרשם מפרצופי הזעוף, מנסה להסיר ממני את המסכה, "בבקשה תמתיני, הוא עוד מעט יבוא," הוא אומר לי.

אני מרגישה איך מסכת הדפוקה, שלא באשמתה, הולכת ומתהדקת לפרצופי. איך מתחילה הרתיחה שבפנים. אני ניגשת למזוג לעצמי כוס מים, לצנן את הרתיחה. אבל ליד מתקן המים, אין כוסות. אני מתנפלת על השוטרת הראשונה שיוצאת מאחד החדרים. היא מתנצלת, היא לא אחראית לזה. אני ממשיכה לרתוח, עוד מעט אוכל להכין לעצמי קפה מעצמי. מגיע לך, אני גוערת בעצמי, היית צריכה ללמוד מנסיון. מישהו נכנס לפרוזדור ההמתנה, ודאי זהה אותי לפי הפרצוף החמוץ, פונה אלי בשמי, מתנצל. אחור של רבע שעה, יכול היה להיות גרוע יותר, אני מתנחמת.

"דברתי עם הסניגוריה הציבורית, לצערי, עורכת הדין משם מאחרת, אבל היא בדרך." הוא מתנצל ושוב מתנצל, שהאשמה לא בו, מאתמול היא יודעת, עורכת הדין, על מסדר הזיהוי, יכלה להגיע בזמן.

דלתות נפתחות ונסגרות. הנה השוטרת שבפניה רטנתי שאין כוסות למים, בידיה שתי כוסות קרטון, היא מגישה לי אחת מהן, את השניה היא שומרת לעצמה. הם בכל זאת משתדלים, אני מציינת לעצמי, ומודה לה, תוהה למה לא הביאה עוד כוסות גם לממתינים האחרים ושמחה על ההתעסקות במים, שתמלא לי דקה של המתנה.

באחור של  45 דקות הגיעה עורכת הדין מהסניגוריה הציבורית. החוקר היה הראשון להתנפל עליה, הוא באמת השתדל להוכיח לי, שחל שיפור במשטרה, המשטרה שהוא משרת בה היא משטרה אחרת מזו שהכרתי. גם אני הוספתי את אי שביעות רצוני, אבל איכשהו הטרוניה לא זרמה לי, לא נעים להודות, אולי בגלל שהגיעה אשה, אולי בגלל שהגיעה ערביה, אולי בגלל שהתנצלה על הפקקים, אולי בגלל אלף סיבות אחרות, סימפטתי אותה, הבנתי, אפילו קצת הזדהיתי. מאז שאני מודעת לעצמי יש לי מין תכונה כזאת, צודק לא צודק, תמיד אני מצדדת בדפוקים. למרות האחור, עורכת הדין התעקשה על זכותה להיות נוכחת במסדר הזהוי, ועל חובתה לדווח על תנאי המסדר ועל פגמיו. החוקר התנגד, וטען שבגלל האחור, שלא תתקטנן איתו, אין זמן לדקויות של מילוי או אי מילוי טופס. המלים שהוחלפו שם, אף שעפו בנוכחותי, לא הצטיינו באדיבותן.

עורכת הדין התקשרה לסניגוריה הציבורית,  התלוננה שמאיימים עליה, שלא  נוהגים לפי החוק. החוקר שִנֵס מותניים ואיים שיתלונן על האחור. למעגל הניצים הצטרפו עוד שוטרים שהציצו מבעד לדלתות, איזו פקידה לא הסתירה את דעתה על עורכת הדין. ניצוצות עפו, כל אחד הוסיף איזה גיץ, גפרור של עצה, עוד מעט תוצת גם פה אש, גם היום הזה להט כהוגן. רק הזמן בשלו, לא עמד מלכת, רץ.

אחרי דין ודברים שלא הובילו לשום מקום,  הוזעק למקום חוקר בכיר, הפריד כוחות, די לבושות. כולם חוץ ממני, שנתבקשתי לחכות, נבלעו בחדר החקירות. הדלת נסגרה בפני. דה פארטי  איז אוור. עוד כעשר דקות נקפו. הוזמנתי לחדר, הריב שכך, הכל, כולל עורכת הדין,  נראו מפוייסים. הושיבו אותי מול מסך של מחשב. העלו סדרה של בעלי פנים כהים, מוארכים, כולם בתספורת דומה, אף אחד מהם לא חבש כובע כמו המצית, כשראיתי אותו.

אלוהים, או שאף אחד מאלו אינו האיש, או שכולם אחים, אולי רק מצד האמא. אף אחד לא דמה למצית. הייתי צריכה להתבאס, אבל רווח לי.

"אף לא אחד מהם," פסקתי,  מה שמיד העלה חיוך על פניה היפות של עורכת הדין מהסניגוריה, נהיינו כמעט חברות.

"אני לא מסוגלת להצביע על אף אחד," המשכתי, נדמה לי שהחוקר רשם את דברי. עורכת הדין הססה רגע.

"הבטחתי שלא אדבר," אמרה, "אבל אולי תחזרי על המשפט הראשון."

"איזה משפט?"  תזכירי לי, בקשתי ממנה.

"טוב אבל אסור לי לדבר פה," ענתה.

"רק תזכירי לי מה אמרתי," בקשתי.

"טוב, תזכירי לה," הסכים לה פתאום החוקר, מפויס, אף סימן של יריבות לא נותר על פניו.

"אף לא אחד מהם," היא אומרת. "אף לא אחד מהם," אני חוזרת על דבריה,

"בבקשה לרשום את זה," היא פונה לחוקר.

בראוו, חברה, כל הכבוד, אני אומרת לעצמי, ובא לי לקום מהכסא ולחבק אותה פתאום. אור של נינוחות שורה בחדר, כאלו חתמנו לפחות על הסכם שלום.

כשאני קמה לצאת, כולם קמים איתי, תם ונשלם. בפרוזדור עורכת הדין הערביה מהסנגוריה הציבורית, שואלת אותי, איפה קניתי את הסנדלים שלי,

"פיל אל קודס," אני עונה, ומוסרת לה את שם החנות.

חיוך מרוח של שפתי.

סרט קצר "במגרש הרוסים, מוסקוביה " של ענר פרמינגר, מענין

* על מגרש הרוסים  בויקי -

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%A8%D7%A9_%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ניו יורק, ניו יורק, ווטס ניו, ווטס אולד

"תסתכלו מה קורה בבית מעריב",  צדה את עיני הכותרת (ב"גלריה" של "הארץ" לפני כמה שבועות) מתחת לצילום של גורד שחקים, שלא רק ראשו אלא גם בסיסו כמעט נוגע בשמים. בית מעריב, תהיתי, מה קורה עם הבית הזה ברחוב קרליבך, שבו ביליתי כמה שנים מחיי. ייהרס, נכתב שם, ובמקומו על המגרש הקטן יחסית  ייבנה גורד שחקים. השאלה לא היתה אם בית מעריב ייהרס או יישמר, אלא כמה קומות יהיו לגורד השחקים, שיתנשא שם. 42, 66, ואולי 100 קומות.

נצבט לי הלב על בית מעריב, על ייחודו, על צורתו, על שדרת העמודים המקורה המקיפה אותו, על חיפוי השיש שעל קירותיו, אולי סתם נוסטלגיה, אולי נעצבתי על השנים האבודות שלי שם, אולי לא אבודות, התנחמתי, ומיד כדי להנחם עוד, אמרתי בליבי, גורד שחקים, מה איכפת לך, שיהיה גורד שחקים, את אוהבת גורדי שחקים ואם לא די בכך, מיד עף דמיוני לניו יורק ולשבוע שביליתי בה במאי האחרון.

צפיתי  לאביב, אבל קור לא אופייני לאביב הקדים את פני ואת גופי. ולמה אני מציינת את הגוף, כי הוא קצת בוגד בי השנה, או אולי נכון יותר לומר שולט בי. חולה, כאוב, לכי תעשי תכניות, כשהוא מכתיב אותן, או מבטל.

למטה לפי הסדר, פרנק סינטרה שר את ניו יורק ניו יורק, ליידי גגה שרה את שירו ושלושת הטנורים שרים גם כן את ניו  יורק, ניו יורק של סינטרה:

 

 

 

 

כשש שנים לא הייתי בניו יורק, אף שיש לי אהבה גדולה לעיר, ולו רק בגלל גורדי השחקים, הרחובות והמוזיאונים, ואולי בזכות חברת נעורים  שמתגוררת שם

ניו יורק היא גלריה אחת גדולה, שוקקת וסואנת מאין כמותה. רק תישא את העיניים ומולך קליידוסקופ של חיים המשתקפים כבמראה בחלונות גורדי השחקים.  פיסול קינטי מתמיד, מיצג ענק ומתחלף כל הזמן מתרחש תוך כדי הליכה ברחובותיה, בתנאי שאתה ער ומודע לו ובתנאי שהמטריה שנועדה להגן עליך מפני הגשם לא  מסתירה את המראות.

הפעם צמצמתי עצמי לביקור במוזיאונים ובתערוכות בלבד.

וכדי לא להלאות אתמקד כאן רק במוזיאון אחד, מוזיאון ההנצחה של ה-11  בספטמבר, שנפתח במאי 2014 , לא בקרתי בו עד כה ולא ראיתי את גורדי השחקים שקמו על השטח שפעם עמדו עליו מגדלי התאומים.

מי שפיגוע התאומים התרחש בחייו, לא ישכח אותו כפי הנראה. אני זוכרת שאת הידיעה הראשונה על אסון התאומים שמעתי תוך כדי נסיעה ברחובותיה של ירושלים. היתה שעת אחר צהריים ובאותו היום היה פיגוע במרכז העיר. בדיוק סיימתי את סבב השיחות עם בני המשפחה והחברים, לודא שלכולם שלום. זה מה שעשינו פה בירושלים בזמן האינתיפאדה, כשפיגוע רדף פיגוע. תוך כדי השיחות ניסיתי למצוא דרך עקיפה כלשהי להגיע למרכז העיר למקום עבודתי. וייז לא היה עדיין באותם הימים ואילו היה,  ודאי היה קורס עם הסלולרים שקרסו.

"בטח איזו מתיחה, ברווז עיתונאי", ממש לא האמנתי שזה קורה, מה עוד שתחילה היו החדשות שהגיעו מניו יורק מעורפלות למדי. אבל ככל שהצטברו ונשנו, איכשהו חדרו לתודעה המסרבת לקבל את המציאות.

אחרי שהבנתי שמדובר, כפי הנראה, בפיגוע על, אמרתי באכזריותי, שאולי עכשיו יבינו בעולם, מה עובר עלינו בגיהנום הפיגועים היום יומי, ומיד התביישתי במחשבה, שבה תפסתי את עצמי. מי יודע כמה אנשים נגמרים עכשיו. השאר הסטוריה.

את ground zero , ואת אתר ההנצחה, שנפתח לציבור כעשר שנים קודם לכן, ( ב-2004 ) ראיתי בעבר.

"הרהורים על העדר" נקרא הפרוייקט של מיכאל ארד  ופטר ווקר. שדה של עצים נשירים שבתוכו  נפערות שתי בריכות נסוגות, המים כמו נבלעים  לתוכן, למעמקי האדמה.  על שולי הבריכות נחרטו שמות ההרוגים, יותר מאלפיים שמות.

 

Image result for buildings around 9/11 memorial

אחת הבריכות כפי שהיא נראית בלילה 

מוזיאון ההנצחה נפתח עשר שנים מאוחר יותר.

למעלה, קירות מוזיאון ההנצחה, ולמטה בסרטון, סיור מודרך מהאתר אל המוזיאון

 

''

https://www.911memorial.org/interactive-museum-experience

 

https://en.wikipedia.org/wiki/National_September_11_Memorial_%26_Museum

הרחבה סביב אתר ההנצחה, אתר ההנצחה, המוזיאון וגורדי השחקים שקמו סביב  - מרשימים, הנה הבולטים שבהם:

למעלה, גורדי השחקים משתקפים בקירות המוזיאון

בנין הכנפיים מבחוץ,  צומת תחבורה, קניון ומרחב ציבורי

ואותו בנין בפנים

וברחבה בתוך בניין הכנפיים, מיצג "1612 נקודות". כל הנקודות צוירו על ידי עוברים ושבים, לכאורה הנקודות זהות, אבל אם נתקרב ונתבונן בהן  היטב,  1612 הנקודות שונות זו מזו, הומאג' לשוני שבין אדם לזולתו

כשהסתכלתי על גורד השחקים הזה, נדמה היה לי שקצהו הנוגע בשמיים נע מעט, "תעתוע בגלל העננים הנודדים", הסבירה לי החברה שלידי, מאוחר יותר גיליתי, שאכן קצהו של גורד השחקים נעשה כפי שנעשה כדי שנוע ינוע קלות. מעניין איך ההרגשה שם למעלה

ובפנים, במוזיאון, עמוד 1001B, האחרון, שניצב בעבר ליד המעליות במגדל התאומים הדרומי. חלק מקורבנות הפיגוע נקברו שם, ובאופן ספונטני אנשים הפכו אותו לעמוד זכרון שניצב ב-Ground Zero, לפני הקמת האתר הרשמי, היום הוא מוצב במוזיאון ההנצחה

שרידי קיר תומך ממגדלי התאומים, היום מיצג במוזיאון

NO WAY SHALL ERASE YOU FROM THE MEMORY OF TIME, וירגליוס, כך על קיר המוזיאון בפנים

ביציאה מהמוזיאון, סוף סוף עולים מעל לפני השטח,  שתי הכפות הנישאות מקבלות את פני, ויהי אור. תכלת השמים, עננים והשתקפויות של גורדי השחקים מקדמים את פני, ומחייכים אלי,  כמו חזרתי לחיים, לניו יורק, אבל הרגע ההוא שהוזכר, לא יימחק מהזכרון, גם ללא מצוות וירגיליוס.

 

כתבה וצלמה(מלבד הצילום העליון): באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

אפרופו דרכון, בין ישראל לפולניה על קוצו של מקף

Image result for ?תמונות של דרכונים?‎

חברה ספרה לי על הנסיון שלה להוציא הקיץ דרכון ביומטרי, המסקנה שלה היתה שקל יותר לייבא דרקון מסין. אז נזכרתי... כמו נסיכות רבות בעולמינו,  גם אני התברכתי בכמה שמות פרטיים ובכמה שמות משפחה,  מה שלא הקל על חיי ועדיין אינו מקל עליהם בארץ, שבה כל נסיכה איננה אלא  אסקופה נדרסת.  

אבל התרגלתי, עד כה, שרדתי איכשהו

נולדתי ב ארץ הנסיכות והנסיכים, פולין, כך שנוסף לאזרחות הישראלית יש לי גם אזרחות פולנית. אם התכוונתם לקנא, הימנעו.

יש לי אזרחות זרה,  למה שלא אוציא דרכון, פנטזתי לי, אבל האחים הגדולים חשבו אחרת.

כדי לקבל את הדרכון פניתי לעורך דין בפולין, שבקש ממני להעביר לו מיני מסמכים, ששכחתי על קיומם או על מקום מחבואם.

לקח לי כמה חדשים ונמלאתי גאווה, כשהצלחתי למצוא אותם.

אז הגיע עוד בקשה קטנה מעורך הדין, לשלוח לו צלום של הדרכון הישראלי העדכני שלי.

סרקתי, שלחתי.

אחרי שבועיים בישר לי עורך הדין,  שבין שמותיי הכתובים בפספורט הישראלי הנוכחי בלשון לעז (שלא כמו בפספורט הקודם שלי), נוספו מקפים. לכן, עלי לגשת למשרד הפנים להסיר את המקפים מהפספורט! מה איכפת לו, קל לו לתת הוראות, לזה.

כלא מאמינה, הצצתי בדרכון הישראלי הקודם. הצדק עם הפולנים, אכן, בפספורט הקודם לא היו מקפים בין שמותיי, בעברית היו גם היו.

אין לי מושג מה קרה במשרד הפנים בארץ, אולי התקבל שם לעבודה איזה מומחה להגהה והאחדה. אם יש מקפים בשמות העבריים, הוא מאחיד, ומוסיף מקפים גם לשמות הלועזיים.

אילולא הרצון לקבל כבר את הדרכון הפולני, הייתי מתמלאת הערצה  מהנטייה לדיוק ולדקדוק במשרד הפנים שלנו,  אבל משהבנתי, שעל קוצו  של מקף, יהיה או לא יהיה לי דרכון זר, התאיידה ההערצה.

מה עוד, שהפולנים, יימח שמם, לא הבינו  את דקדוקי העניות, גם להם יש פרינציפים. הם התעקשו, שהשמות בדרכון הישראלי שלי  ייכתבו  בדיוק כפי שנכתבו בעבר -  בלי מקפים!

הפולנים בשלהם וכבר ראיתי בעיני רוחי, איך מתרחק ממני  חלום הדרכון הזר. אילולא הייתי מבזבזת שש שעות במשרד הפנים בירושלים, במקום לבכות, הייתי צוחקת. לא מעט ספרים מלאי הומור שחור נכתבו על כגון אלו. הסופרים הצ'כים התמחו בזה.

אם לא די היה לי בעיקשותם של הפולנים, בא משרד הפנים פה בירושלים, והחליט להראות להם ולי מה זה להתעקש.

אחרי המתנה של שעות, בישרה לי הפקידה האחראית במשרד הפנים, שאין בסמכותה להוריד את המקפים.

אחרי שיח ושיג ודין ודברים ובקשות ותחינות, יעצה לי הפקידה לנסח בו במקום מכתב לחלונות הגבוהים, אולי, מישהו שם למעלה יסכים להסיר את המקפים. אם יסכימו,  היא כבר תודיע לי על כך בטלפון.

יום ולילה עברו. טלפון ממשרד הפנים לא הגיע.

בינתיים, מוחי, שמילדות מלא סיפורי שואה וזוועה, ועדיין לא נחקק החוק האוסר על כך, התחיל מריץ  תסריטי אימה. מה היה אלו נולדתי לפני או בזמן מלחמת העולם השנייה. מה היה אלו חייתי אז. מה היה אילו חייתי עכשיו, והייתי פלסטינית בעזה והייתי חייבת לקבל היתר יציאה דחוף משם, בגלל חולי, נניח, או איזה כורח חיים אחר. מה היו חיי, אלו מאבק המקפים התרחש בין מדינות שהייתי נתונה לחסדיהן .

כן מקף, לא מקף בדרכון, בתעודת זהות, או ברישיון מעבר כלשהו, וגורלי יכול היה להיחרץ לחיים או למוות.

ואפרופו תעודות, רוצו לראות את "הצד האחר של התקווה" בבימויו של הבמאי הפיני הגאוני אקי קאוריסמקי. אולי עוד אכתב עליו.

 

Image result for ?תמונות של דרכונים?‎

והנה שיר של מרסל כליפה על פספורט, כולל תרגום המלים, אקטואלי אתמול, היום וכל עוד יהיו פספורטים ואנשים שיזדקקו להם.

''

 

כתבה:באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

בית לחם הקרובה, הרחוקה כל כך, סיור מצולם

לפני מספר שבועות קראתי את מה שכתבה  גלית  א', "סיפורים מהקבלה: מדריך התייר לבית לחם"

גלית ספרה, שפגשה בתל אביב תייר, שבקש להגיע לבית לחם. והיא, לצערה, התבלבלה, לא ידעה להנחות אותו ולהמליץ על תחבורה שתביא אותו לשם.

(הנה הלינק: http://cafe.themarker.com/post/3372733/#comment_17847513  )

בשאון המציאות, במהומת פיגועים, הפרדות, הסתה, סגר, כמו נשכחה הגדה, נאטמה, נשכחה הדרך לשם, נשכחו האנשים שם, נשכחה בית לחם. והרי היא קרובה כל כך למקום מגורי, כמעט נושקת לשכונות הדרומיות של ירושלים. בפחות מרבע שעה של נסיעה, אפשר להגיע לשם. פעם, לפני האינתיפאדה השניה הייתי עושה את זה בעשר דקות.

https://en.wikipedia.org/wiki/Bethlehem

היה לנו חבר, שבקרנו בבית סאחור, לא אחת נסענו לאכול תרנגולות צלויות בבית ג'אלה ואצל אבו ג'ורג' בכניסה לבית לחם, אכלנו את הקבב הטעים ביותר שטעמתי אי פעם. כל חבר נוצרי מחו"ל, שבא לבקר, כובד בסיור מודרך בבית לחם, באתרים הקדושים לנוצרים.

משנת 2000 הכל כְּלֹא היה, עיר שהיתה חלק מאורח חיינו נהפכה ללא קיימת, סמויה מהעין.

היום נמצאת  בית לחם, בירת נפת בית לחם, בשטח A,* השייך לרשות הפלסטינית, ומאז אוקטובר 2000 תחילת האינתיפאדה השניה, הכניסה לשם אסורה לישראלים לפי צו אלוף פיקוד מרכז, אף שבפועל צה"ל אוכף את האיסור על ישראלים יהודים בלבד.

אף על פי כן, משהו דחק בי להגיע לשם שוב.

טוב שיש חברים. במקרה הזה, חברות. בעזרת חבֵרה, מדריכת תיירים (שהשיגה אישור כניסה משלטונות צה"ל, אף שאף אחד לא בקש אותו לא בכניסה ולא ביציאה) ובעזרת עוד חבֵרה שעובדת באו"מ, הגענו לבית לחם במכונית האו"מ של האחרונה.

באחד מימי ראשון האחרונים, בצהריים, כשרוב העסקים סגורים עדיין, וברחובות עוברים ושבים מעט, יום של שמש מתגַלָה ומסתתרת לסירוגין, גשם לא ירד, אבל נדמה היה שהרוח המדברית, שהעיפה הכל, בעיקר חול, אבק ושקיות ניילון, שהסתבכו והתפתלו סביב צינורות חשופים, גדרות, שלטים, עמודים,  מכוניות, ואו-טו-טו נדמה היה, שהרוח תעיף גם אותנו, תסחרר ותערבל באבק ואולי תניח לנו להתלפף על איזו גדר כמו היינו שקית ניילון.

והיא הניחה לנו. חנינו בצידי דרך עפר, אמנם  ה"רחוב" היה בעל שם, אבל חוץ מהשם, דבר לא העיד על היותו רחוב. והנה פטמורגנה, מתוך ענני אבק ומכוניות מקרטעות עלה והתגלה בנין פינתי מטופח ובהיר, בן שתי קומות, קופסת בונבוניירה, עץ אשוח מקושט, שכמו הובא מעולמות אחרים. באמצע היום, באמצע שום מקום נצץ שלט באור ניאון צהוב:

The Walled Off Hotel   היה כתוב עליו.

ומתחת לשלט, על מדרגות מעוגלות, לצידי דלת כניסה, כמו בכניסה למערת אליבאבא זעירה, עמדו שני בֶּל בּוֹייס, לבושי מדים, מתוקתקים טיפ טופ, כאילו הגיעו לשם ישר מאיזה מלון פאר באנגליה או בהודו. והכל לא לשכוח, ממש מול חומת ההפרדה, מעליה גדרות תיל ומגדל תצפית.

בדרך, בבית סאחור, מי  העלה אותה לשם, אולי פרסומת למוסך

יום ראשון, רוב החנויות בבית סאחור סגורות. בבית לחם ובסביבתה חיים  כ-27,000 תושבים. פעם הרוב היה נוצרי, אחרי שנים של הגירה, הצטמצמה אוכלוסיית הנוצרים, והיום הם מהווים 40% מתושבי נפת בית לחם.  רוב תושבי בית לחם, 60%  - מוסלמים

בכניסה לבית לחם, מוכרים יש, קונים אין.  מי חשקה נפשו לתייר במקומות של מאבקיים ומתח

חומת ההפרדה בבית לחם מלאה בגרפיטי

שמים מעל החומה ושמים עליה

שילוט על חומת ההפרדה, החץ מורה לכיוון בית החולים לתינוקות CARITAS

Welcome to the Shopping Wall , כתוב על החומה

תיירים?

  על משקל וולדורף הוטל  The Walled Off Hotel

והלובי בפנים, על הקירות: אמנות, פסול, פורצלן ופאטשיווקעס

מראה החומה בפנים, מבעד לחלון בלובי

מה לכהן בבית הקברות, מה אני עושה פה?

אני מצלמת, אני מבקרת, אני עונה לעצמי, כששתי חברותי נעלמות מעיני בגלל האבק, ואני כרגיל נשרכת מאחור.

כמה דקות אחר כך, כשאנחנו נמצאות זו לאלה, ואני ננזפת על ידי חברתי, מדריכת התיירים, כמו ילדה קטנה, שהלכה לאיבוד, הרוח מבריחה אותנו פנימה לבית המלון הזעיר, שהוקם ביזמת אמן גרפיטי אנגלי בשם בנקסי.

BANKSY אמן, שהתחיל את פעילותו האמנותית\חברתית בסוף המאה הקודמת, הסתיר את זהותו וחותם רק כבנקסי, זהותו עדיין איננה ידועה רשמית, ואף על פי כן הוא ממשיך ליצור ולזכות בפרסים על עבודותיו. דווקא תעלומת זהותו העניקה לו את תשומת הלב של עולם האמנות הממוסד וגרמה לפרסומו ולהכרתו.

בצילומים ובלינק למטה, כמה מעבודותיו

.

https://en.wikipedia.org/wiki/Banksy

מהרגע שנכנסת ללובי, אין לך עוד חלק במראות בחוץ, אבל אם  תתעקש, תוכל  להציץ מבעד לוילון, מבעד לחלון, החומה ממש סוגרת עליו ועליך.

מעט אנשים ישבו בלובי. בעצם, כשבקרנו שם, באמצע מרץ 2017, המלון לא היה עדיין פתוח רשמית, ובבר, המשמש גם כקבלה של המלון, מסרו לנו שהוא ייפתח רשמית לפני פסחא, לקראת בואם של הצליינים הנוצרים. כיוון שהתיירות לבית לחם נפגעה, תושיית המקומיים ביזמתו של בנקסי , מטרתה לנצל את חומת ההפרדה וליצור "תיירות חומה", אם כבר יש חומה, שיצא ממנה משהו טוב.

בקומת הלובי, נמצא "מוזיאון החומה".. דמי הכניסה 15 ש"ח,  הנארטיב - לא בדיוק זה המקובל עלינו, אבל הסתה ממש, לא היתה שם. הרבה מהמיצגים נסמכו על מקורות שלנו.

למעלה, דוגמא של מיצג, כדאי לקרוא את השלטים

במעלה המדרגות, בקומה השניה, שתי תערוכות מצויינות של אמנים פלסטינים עכשוויים, מוכרים לי מסצינת האמנות הישראלית.  תערוכת היחיד "Golden Surface ", של אניסה אשקר,  אמנית ערביה\ישאלית מעכו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%94_%D7%90%D7%A9%D7%A7%D7%A8

בלינק למעלה עליה ועל עבודתה, ותערוכה קבוצתית  "Reviewing Oneself & The Art of Living" , שם מציגים סולימן מנסור

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%90%D7%9F_%D7%9E%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%A8

נביל ענני,  למד באלכסנדריה ומלמד אמנות בראמללה  https://en.wikipedia.org/wiki/Nabil_Anani  , חאלד חורני, תיסיר ברקת, אסד עזי, דרוזי יליד שפרעם, למד באוניברסיטאות חיפה ותל אביב, היום מלמד באוניברסיטת חיפה

 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A1%D7%93_%D7%A2%D7%96%D7%99 , מנאל מחמיד, סאמר גאטאס וליאד סבח, האוצרות של ד"ר חוסני אל'כתיב שהדה.

למעלה, שתי עבודות של אניסה אשקר

עבודה של סולימן מנסור (נולד בביר זית, למד ב"בצלאל" והקים את מרכז א-ואסיטי לאמנות בירושלים)

עבודות של תייסיר ברקת

ואריציות על זברה, של חאלד חוראני, אמן, אוצר ומבקר, זכה לפרסום רב, כשהביא את פיקסו לרמללה

דון קישוט של אסד עזי, למעלה

מיצג? לא, וילון גלילה בגלריה, מפריד בין הפנים לחוץ, די להסיט אותו מעט, והופס, חוזרים למציאות. החומה והציורים שעליה לנגד עינינו

השעה, כמעט ארבע אחר הצהריים,  תם הזמן שהקצבנו לביקור בבית לחם, אנחנו רוצות לחזור לפני החשכה. על השולחן אצל  "אבו עלי",  טחינה, סלט, בשר על הגריל ועראק מקומי, מול הפרצוף החומה, לא הראשונה ולא האחרונה, כבר היינו עדים לנפילת חומות, גם זו תפורק פעם, עולם כמנהגו ינהג.

* ואפרורופו ידיעות וידיעות שקריות או פייק ניוס, בתחילת ספטמבר 2017 נתקלתי ברשת בידיעה, שהאמן החידתי בנקסי נעצר על ידי שוטרי הרשות הפלסטינית, בבית לחם, בעת שהותו במלון שהקים,

THE WALLED OFF HOTEL- 

בעת המעצר נגלתה גם זהותו, כך היה כתוב שם. היו אי אלו דברים שלא הסתדרו לי בראש בידיעה הזאת. לאחר יומיים הידיעה הוכחשה והסתברה כבדיחה או מה שקרוי בימיינו פייק ניוס.

 

*שטח A- מהווה 18% משטחי יהודה ושומרון וכולל את כל הערים וחלק מהכפרים הפלסטינים. השליטה האזרחית והבטחונית בשטח A היא בידי הרשות הפלסטינית.

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

"פטרסון" – סרט - הכניסה לאוהבי שירה בלבד

רוצים לשמוע שירה, רוצים לראות שירה, רוצים לחיות שירה, רוצים לרוות שירה?

לכו לראות את "פטרסון".

אף שפטרסון, הגיבור הראשי בסרט "פטרסון", אומר בפגישה עם היפני המבקר בעיר פטרסון, שלקרוא שיר מתורגם זה כמו להכנס עם מעיל גשם למקלחת, במאי הסרט, ג'ים ג'רמוש, מצליח  לתרגם שפת שירה לשפת קולנוע, כשהוא חותר כל הזמן תחת מעשה האמנות שלו עצמו. כשהוא עושה לשיר, את מה שעושה השיר למציאות, מכפיל, משכפל, משקף, בודה, משקר ומשכר -  קסם!

מי שאוהב את הפיוט שבשגרה, את החזרה המכשפת שבשירה, את קסם השכפול, את יפי הראי  וההשתקפות, מי שיחבור לפטרסון, משורר אלמוני שכותב את חייו מיום שני עד יום שני הבא,  יזכה בחוויה מפתיעה: ייכנס למקלחת עם מעיל הגשם, ועורו ירווה מים, כאילו טבל  במי המפלים של פטרסון, מקור מים חיים, אויר, שמים. שירת מופת.

פטרסון, הגיבור הראשי, נהג אוטובוס ומשורר מתנהל במציאות אחרת, מציאות שמקבילה למציאות חייו.

הוא אוהב את בת זוגו, הוא מתפעם ממנה ומכשרונה, והיא משיבה לו, כך נדמה, אהבה. הוא משכים לקום לעבודה, ולפני הנסיעה כותב כמה שורות במחברת השירים שלו. מידי יום, עם חזרתו מהעבודה הוא מוציא את הכלב לטיול (בעצם, הכלב מוציא אותו) ושותה בירה בפאב השכונתי. יום, יום, שגרת חיים.

לא נכון, הוא עושה את כל אלה, אבל כאילו אינו עושה באמת. פטרסון כמו אינו נוגע בחייו, אינו חי. בעצם, הוא מרוחק מחייו, מתבונן, צופה בהם מבחוץ כמו בסרט, כותב אותם, מתרגם את המציאות למלים, מכניס למסגרת. אמן.

תאמרו, פטרסון, ניו ג'רסי, אפשר לחשוב, כמה בנאלי, ואף על פי כן, פטרסון שבניו ג'רסי, היא עירו של ויליאם קרלוס וילאמס, משורר שחי בה במחצית הראשונה של המאה העשרים וגיבור הסרט מעריץ אותו, מצטט אותו, מתייחס אליו ומנסה לחקות את סגנונו. 

נגד עיננו המשתאות הופכת העיר לפלא, לקליידוסקופ, כשהיא מוצגת מבעד לחלונות האוטובוס שבו נוהג פטרסון, מבעד לתודעת  הנהג/משורר, שקולט ומשקף את מראות העיר, את תודעות הנוסעים באוטובוס, את שיחותיהם. כשכל זה משתקף מבעד לתודעת הבמאי ג'ים ג'רמוש, ראי בתוך ראי בתוך ראי. ציטטה בתוך ציטטה בתוך ציטטה.

פטרסון, הגיבור הראשי בעלילת הסרט, ששמו זהה לשם העיר, הוא צידה הפואטי של העיר או נכון יותר, העיר פטרסון, כשהיא משתקפת בתודעתו של פטרסון, היא נצבעת ברוח השירה, כפי שהיא נצבעה ועדיין נצבעת  בשירתו של המשורר האמריקאי, ויליאם קרלוס ויליאמס.

מיהו אותו משורר?

ויליאם קרלוס ויליאמס  הוא משורר אמריקאי, רופא במקצועו, שכתב פואמה בעלת מספר כרכים בשם "פטרסון". * הוא החל את כתיבת הפואמה  בשנות השלושים של המאה הקודמת וסיים את כתיבתה בשנות השישים. ויליאמס כתב את הפואמה ארוכת השורות, אחרי שקרא את "יוליסס" של ג'ויס  והושפע מ"ארץ הישימון" של ט.ס. אליוט. יעדו המוצהר היה להציע סגנון שירה כמו פרוזאי, שיתאים ויאפיין את השירה האמריקאית, הוא חדד ופתח את סגנונו במשך שנים. 

"מטרתי לעשות לפטרסון, את מה שעשה ג'ויס לדבלין." כתב ויליאמס אחרי קריאת "יוליסס".

ומה עשה ג'ויס לדבלין?

תאר אותה או נכון יותר שקף אותה בתודעתו של גיבור יוליסס.

"תודעתו של האדם המודרני היא שקוף של עיר," כתב ויליאמס. ג'רמוש בעזרת גיבורו מנסה לממש, להחיות את המטפורה, לשקף את העיר גם כן. ויליאמס מספר על ההכנות לכתיבת הפואימה "פטרסון" .הוא הסתובב בעיר, תעד את המראות ואת קטעי השיחות שקלט. גיבור הסרט, עושה כמוהו והסרט הוא משחק השתקפויות וציטטות:

- ילדה, שפטרסון  פוגש באקראי, כותבת שירים כמוהו, משקפת אותו, כשם שהוא משקף אותה. אם כי היא מאמינה בעצמה וביכולתה השירית הרבה יותר ממנו.

- בת זוגו של הגיבור, אמנית יפיפיה, מנותקת מעצמה, ממנו ומהמציאות, שקועה באובססיה של צורות יסוד וצבעי שחור ולבן -  צובעת הכל, וילונות, קירות, נברשת, כלי אוכל ואפילו את הכיסוי לגלגל הרזרבי - מחוברת בעיקר לחלומותיה, היא פאן אחר של המשורר היוצר. השניים  משקפים זה את זו, עד כדי כך, שהיא חולמת שיהיו להם תאומים, והוא צוחק, אחד לי ואחד לך. (אגב, מוטיב התאומים כסמל לשכפול, חוזר בסרט עוד מספר פעמים).

- היפני שמבקר בעיר פטרסון כדי להתחקות אחרי מקורות השראתו של המשורר ויליאמס, מהווה ראי מעוות כלשהו לגיבור הסרט ובמקביל פטרסון גם משקף אותו. היפני , המתייחס לשירתו של ויליאמס, מעיד גם על סגנונו  השירי של ג'רמוש,  על האסטטיקה היפנית של הצילומים ועל הקצב האיטי של הסרט.

- אוויט, מבקר קבוע בפאב השכונתי, רומיאו מאוהב בג'וליה, שלא מחזירה לו אהבה, הוא ראי הפוך לפטרסון. בניגוד לפטרסון, השקוע בשגרה כמעט מקפיאה,. אוויט עושה מאהבתו צימעס ודרמה, ארטיסט. ואריציה אחרת על  אמן, חי בסרט, בדרמה, עוד אחד שאינו רואה ואינו חי את המציאות.

- בעל הפאב הוא אופציה אחרת, דוגמא שונה ליחסים שבין פטרסון לבת זוגו,  ואריציה  על נושא הזוגיות.

- האוטובוס שבו נוהג פטרסון הוא מיקרוקוסמוס של העיר,  של נוסעיה, של תושביה, של ייחודה, של השגרה הרוחשת בה, ואלה בתורם משקפים אותה ואת המציאות, שמשקפת את הפואמה של ויליאמס, שמשכפלת את העיר פטרסון, שמחקה את דבלין בתודעתו של יוליסס, שבתורה נמצאת בתודעתו של ג'ויס, והכל יחד מהווה ראי לתודעתו של ג'רמוש, שמצטט, מתבונן, מחקה, צוחק, משכפל, משחק בגאונות רבה בכל אלה, ומנצח על המשחק.

הכל משתקף בכל.

הצופים הם חלק מהחגיגה, והכל משתכפל וחוזר חלילה, ואריציות על תהליך יצירה,  ויש משהו שמעכב ומתעכב, נעצר בתהליך, קופא ומקפיא, ממית חיים.

כמעט אין עלילה בסרט, כמעט אין דיאלוגים בסרט. שני גיבוריו הראשיים, המשורר והאמנית ומעשי ידיהם מקפיאים את החיים, מגבילים ומקבילים אותם לחלומות, לדמיון. חולמים על תאומים, אבל אינם עושים אותם, ואפילו מעשה האהבה איננו, אולי הוקפא, לא שייך לשם, הפך לתמונה חסרת חיים, תמונה יפה, שכייף להתבונן בה.

היחיד בסרט, שחי באמת במציאות ולא בדמיונו הקודח והיוצר, הוא הבולדוג.

אם יש בסרט איזו עלילה, הרי שהכלב הוא שמניע אותה, מושך בחוטים. מוביל ברצועה את אדוניו ואת ההתרחשות. הוא החיים עצמם. והאמנות, כמה אירוני וסמלי, נבלעת על ידי החיים, נותרת  בדמיונו של היוצר,  בדמיונו של  המתבונן, בעיניו.

.אז על מה  בסרט?

על הכל ועל לא כלום, או אולי על המסתורין הזה, הסוד, היחס שאינו פתור בין האמנות ובין החיים, העשיה של האחד על חשבון המתתו של האחר, חיים ומוות, המתת החיים כדי להשיב אותם לחיים באמנות, בקיצור שירה, שירת מופת, בקיצור, הכל.

עד כדי כך הוקסמתי מהסרט, שלא שמתי לב שאורכו כשעתיים. משהסתיים, מיד הייתי מוכנה לראות אותו שוב מהתחלה. כמו ספר שלקראת סיומו, אינך רוצה שיסתיים, או מיד אחרי שסיימת אותו, מתחשק לך לחזור לתחילתו.

הנה הטריילר:

https://www.sratim.co.il/video.php?id=10230

 

* והנה על "פטרסון" פואמה של ויליאם קרלוס ויליאמס

https://en.wikipedia.org/wiki/Paterson_(poem)

 

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה
12345
קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת