00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אפרופו דרכון, בין ישראל לפולניה על קוצו של מקף

Image result for ?תמונות של דרכונים?‎

חברה ספרה לי על הנסיון שלה להוציא הקיץ דרכון ביומטרי, המסקנה שלה היתה שקל יותר לייבא דרקון מסין. אז נזכרתי... כמו נסיכות רבות בעולמינו,  גם אני התברכתי בכמה שמות פרטיים ובכמה שמות משפחה,  מה שלא הקל על חיי ועדיין אינו מקל עליהם בארץ, שבה כל נסיכה איננה אלא  אסקופה נדרסת.  

אבל התרגלתי, עד כה, שרדתי איכשהו

נולדתי ב ארץ הנסיכות והנסיכים, פולין, כך שנוסף לאזרחות הישראלית יש לי גם אזרחות פולנית. אם התכוונתם לקנא, הימנעו.

יש לי אזרחות זרה,  למה שלא אוציא דרכון, פנטזתי לי, אבל האחים הגדולים חשבו אחרת.

כדי לקבל את הדרכון פניתי לעורך דין בפולין, שבקש ממני להעביר לו מיני מסמכים, ששכחתי על קיומם או על מקום מחבואם.

לקח לי כמה חדשים ונמלאתי גאווה, כשהצלחתי למצוא אותם.

אז הגיע עוד בקשה קטנה מעורך הדין, לשלוח לו צלום של הדרכון הישראלי העדכני שלי.

סרקתי, שלחתי.

אחרי שבועיים בישר לי עורך הדין,  שבין שמותיי הכתובים בפספורט הישראלי הנוכחי בלשון לעז (שלא כמו בפספורט הקודם שלי), נוספו מקפים. לכן, עלי לגשת למשרד הפנים להסיר את המקפים מהפספורט! מה איכפת לו, קל לו לתת הוראות, לזה.

כלא מאמינה, הצצתי בדרכון הישראלי הקודם. הצדק עם הפולנים, אכן, בפספורט הקודם לא היו מקפים בין שמותיי, בעברית היו גם היו.

אין לי מושג מה קרה במשרד הפנים בארץ, אולי התקבל שם לעבודה איזה מומחה להגהה והאחדה. אם יש מקפים בשמות העבריים, הוא מאחיד, ומוסיף מקפים גם לשמות הלועזיים.

אילולא הרצון לקבל כבר את הדרכון הפולני, הייתי מתמלאת הערצה  מהנטייה לדיוק ולדקדוק במשרד הפנים שלנו,  אבל משהבנתי, שעל קוצו  של מקף, יהיה או לא יהיה לי דרכון זר, התאיידה ההערצה.

מה עוד, שהפולנים, יימח שמם, לא הבינו  את דקדוקי העניות, גם להם יש פרינציפים. הם התעקשו, שהשמות בדרכון הישראלי שלי  ייכתבו  בדיוק כפי שנכתבו בעבר -  בלי מקפים!

הפולנים בשלהם וכבר ראיתי בעיני רוחי, איך מתרחק ממני  חלום הדרכון הזר. אילולא הייתי מבזבזת שש שעות במשרד הפנים בירושלים, במקום לבכות, הייתי צוחקת. לא מעט ספרים מלאי הומור שחור נכתבו על כגון אלו. הסופרים הצ'כים התמחו בזה.

אם לא די היה לי בעיקשותם של הפולנים, בא משרד הפנים פה בירושלים, והחליט להראות להם ולי מה זה להתעקש.

אחרי המתנה של שעות, בישרה לי הפקידה האחראית במשרד הפנים, שאין בסמכותה להוריד את המקפים.

אחרי שיח ושיג ודין ודברים ובקשות ותחינות, יעצה לי הפקידה לנסח בו במקום מכתב לחלונות הגבוהים, אולי, מישהו שם למעלה יסכים להסיר את המקפים. אם יסכימו,  היא כבר תודיע לי על כך בטלפון.

יום ולילה עברו. טלפון ממשרד הפנים לא הגיע.

בינתיים, מוחי, שמילדות מלא סיפורי שואה וזוועה, ועדיין לא נחקק החוק האוסר על כך, התחיל מריץ  תסריטי אימה. מה היה אלו נולדתי לפני או בזמן מלחמת העולם השנייה. מה היה אלו חייתי אז. מה היה אילו חייתי עכשיו, והייתי פלסטינית בעזה והייתי חייבת לקבל היתר יציאה דחוף משם, בגלל חולי, נניח, או איזה כורח חיים אחר. מה היו חיי, אלו מאבק המקפים התרחש בין מדינות שהייתי נתונה לחסדיהן .

כן מקף, לא מקף בדרכון, בתעודת זהות, או ברישיון מעבר כלשהו, וגורלי יכול היה להיחרץ לחיים או למוות.

ואפרופו תעודות, רוצו לראות את "הצד האחר של התקווה" בבימויו של הבמאי הפיני הגאוני אקי קאוריסמקי. אולי עוד אכתב עליו.

 

Image result for ?תמונות של דרכונים?‎

והנה שיר של מרסל כליפה על פספורט, כולל תרגום המלים, אקטואלי אתמול, היום וכל עוד יהיו פספורטים ואנשים שיזדקקו להם.

''

 

כתבה:באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

בית לחם הקרובה, הרחוקה כל כך, סיור מצולם

לפני מספר שבועות קראתי את מה שכתבה  גלית  א', "סיפורים מהקבלה: מדריך התייר לבית לחם"

גלית ספרה, שפגשה בתל אביב תייר, שבקש להגיע לבית לחם. והיא, לצערה, התבלבלה, לא ידעה להנחות אותו ולהמליץ על תחבורה שתביא אותו לשם.

(הנה הלינק: http://cafe.themarker.com/post/3372733/#comment_17847513  )

בשאון המציאות, במהומת פיגועים, הפרדות, הסתה, סגר, כמו נשכחה הגדה, נאטמה, נשכחה הדרך לשם, נשכחו האנשים שם, נשכחה בית לחם. והרי היא קרובה כל כך למקום מגורי, כמעט נושקת לשכונות הדרומיות של ירושלים. בפחות מרבע שעה של נסיעה, אפשר להגיע לשם. פעם, לפני האינתיפאדה השניה הייתי עושה את זה בעשר דקות.

https://en.wikipedia.org/wiki/Bethlehem

היה לנו חבר, שבקרנו בבית סאחור, לא אחת נסענו לאכול תרנגולות צלויות בבית ג'אלה ואצל אבו ג'ורג' בכניסה לבית לחם, אכלנו את הקבב הטעים ביותר שטעמתי אי פעם. כל חבר נוצרי מחו"ל, שבא לבקר, כובד בסיור מודרך בבית לחם, באתרים הקדושים לנוצרים.

משנת 2000 הכל כְּלֹא היה, עיר שהיתה חלק מאורח חיינו נהפכה ללא קיימת, סמויה מהעין.

היום נמצאת  בית לחם, בירת נפת בית לחם, בשטח A,* השייך לרשות הפלסטינית, ומאז אוקטובר 2000 תחילת האינתיפאדה השניה, הכניסה לשם אסורה לישראלים לפי צו אלוף פיקוד מרכז, אף שבפועל צה"ל אוכף את האיסור על ישראלים יהודים בלבד.

אף על פי כן, משהו דחק בי להגיע לשם שוב.

טוב שיש חברים. במקרה הזה, חברות. בעזרת חבֵרה, מדריכת תיירים (שהשיגה אישור כניסה משלטונות צה"ל, אף שאף אחד לא בקש אותו לא בכניסה ולא ביציאה) ובעזרת עוד חבֵרה שעובדת באו"מ, הגענו לבית לחם במכונית האו"מ של האחרונה.

באחד מימי ראשון האחרונים, בצהריים, כשרוב העסקים סגורים עדיין, וברחובות עוברים ושבים מעט, יום של שמש מתגַלָה ומסתתרת לסירוגין, גשם לא ירד, אבל נדמה היה שהרוח המדברית, שהעיפה הכל, בעיקר חול, אבק ושקיות ניילון, שהסתבכו והתפתלו סביב צינורות חשופים, גדרות, שלטים, עמודים,  מכוניות, ואו-טו-טו נדמה היה, שהרוח תעיף גם אותנו, תסחרר ותערבל באבק ואולי תניח לנו להתלפף על איזו גדר כמו היינו שקית ניילון.

והיא הניחה לנו. חנינו בצידי דרך עפר, אמנם  ה"רחוב" היה בעל שם, אבל חוץ מהשם, דבר לא העיד על היותו רחוב. והנה פטמורגנה, מתוך ענני אבק ומכוניות מקרטעות עלה והתגלה בנין פינתי מטופח ובהיר, בן שתי קומות, קופסת בונבוניירה, עץ אשוח מקושט, שכמו הובא מעולמות אחרים. באמצע היום, באמצע שום מקום נצץ שלט באור ניאון צהוב:

The Walled Off Hotel   היה כתוב עליו.

ומתחת לשלט, על מדרגות מעוגלות, לצידי דלת כניסה, כמו בכניסה למערת אליבאבא זעירה, עמדו שני בֶּל בּוֹייס, לבושי מדים, מתוקתקים טיפ טופ, כאילו הגיעו לשם ישר מאיזה מלון פאר באנגליה או בהודו. והכל לא לשכוח, ממש מול חומת ההפרדה, מעליה גדרות תיל ומגדל תצפית.

בדרך, בבית סאחור, מי  העלה אותה לשם, אולי פרסומת למוסך

יום ראשון, רוב החנויות בבית סאחור סגורות. בבית לחם ובסביבתה חיים  כ-27,000 תושבים. פעם הרוב היה נוצרי, אחרי שנים של הגירה, הצטמצמה אוכלוסיית הנוצרים, והיום הם מהווים 40% מתושבי נפת בית לחם.  רוב תושבי בית לחם, 60%  - מוסלמים

בכניסה לבית לחם, מוכרים יש, קונים אין.  מי חשקה נפשו לתייר במקומות של מאבקיים ומתח

חומת ההפרדה בבית לחם מלאה בגרפיטי

שמים מעל החומה ושמים עליה

שילוט על חומת ההפרדה, החץ מורה לכיוון בית החולים לתינוקות CARITAS

Welcome to the Shopping Wall , כתוב על החומה

תיירים?

  על משקל וולדורף הוטל  The Walled Off Hotel

והלובי בפנים, על הקירות: אמנות, פסול, פורצלן ופאטשיווקעס

מראה החומה בפנים, מבעד לחלון בלובי

מה לכהן בבית הקברות, מה אני עושה פה?

אני מצלמת, אני מבקרת, אני עונה לעצמי, כששתי חברותי נעלמות מעיני בגלל האבק, ואני כרגיל נשרכת מאחור.

כמה דקות אחר כך, כשאנחנו נמצאות זו לאלה, ואני ננזפת על ידי חברתי, מדריכת התיירים, כמו ילדה קטנה, שהלכה לאיבוד, הרוח מבריחה אותנו פנימה לבית המלון הזעיר, שהוקם ביזמת אמן גרפיטי אנגלי בשם בנקסי.

BANKSY אמן, שהתחיל את פעילותו האמנותית\חברתית בסוף המאה הקודמת, הסתיר את זהותו וחותם רק כבנקסי, זהותו עדיין איננה ידועה רשמית, ואף על פי כן הוא ממשיך ליצור ולזכות בפרסים על עבודותיו. דווקא תעלומת זהותו העניקה לו את תשומת הלב של עולם האמנות הממוסד וגרמה לפרסומו ולהכרתו.

בצילומים ובלינק למטה, כמה מעבודותיו

.

https://en.wikipedia.org/wiki/Banksy

מהרגע שנכנסת ללובי, אין לך עוד חלק במראות בחוץ, אבל אם  תתעקש, תוכל  להציץ מבעד לוילון, מבעד לחלון, החומה ממש סוגרת עליו ועליך.

מעט אנשים ישבו בלובי. בעצם, כשבקרנו שם, באמצע מרץ 2017, המלון לא היה עדיין פתוח רשמית, ובבר, המשמש גם כקבלה של המלון, מסרו לנו שהוא ייפתח רשמית לפני פסחא, לקראת בואם של הצליינים הנוצרים. כיוון שהתיירות לבית לחם נפגעה, תושיית המקומיים ביזמתו של בנקסי , מטרתה לנצל את חומת ההפרדה וליצור "תיירות חומה", אם כבר יש חומה, שיצא ממנה משהו טוב.

בקומת הלובי, נמצא "מוזיאון החומה".. דמי הכניסה 15 ש"ח,  הנארטיב - לא בדיוק זה המקובל עלינו, אבל הסתה ממש, לא היתה שם. הרבה מהמיצגים נסמכו על מקורות שלנו.

למעלה, דוגמא של מיצג, כדאי לקרוא את השלטים

במעלה המדרגות, בקומה השניה, שתי תערוכות מצויינות של אמנים פלסטינים עכשוויים, מוכרים לי מסצינת האמנות הישראלית.  תערוכת היחיד "Golden Surface ", של אניסה אשקר,  אמנית ערביה\ישאלית מעכו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%94_%D7%90%D7%A9%D7%A7%D7%A8

בלינק למעלה עליה ועל עבודתה, ותערוכה קבוצתית  "Reviewing Oneself & The Art of Living" , שם מציגים סולימן מנסור

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%90%D7%9F_%D7%9E%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%A8

נביל ענני,  למד באלכסנדריה ומלמד אמנות בראמללה  https://en.wikipedia.org/wiki/Nabil_Anani  , חאלד חורני, תיסיר ברקת, אסד עזי, דרוזי יליד שפרעם, למד באוניברסיטאות חיפה ותל אביב, היום מלמד באוניברסיטת חיפה

 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A1%D7%93_%D7%A2%D7%96%D7%99 , מנאל מחמיד, סאמר גאטאס וליאד סבח, האוצרות של ד"ר חוסני אל'כתיב שהדה.

למעלה, שתי עבודות של אניסה אשקר

עבודה של סולימן מנסור (נולד בביר זית, למד ב"בצלאל" והקים את מרכז א-ואסיטי לאמנות בירושלים)

עבודות של תייסיר ברקת

ואריציות על זברה, של חאלד חוראני, אמן, אוצר ומבקר, זכה לפרסום רב, כשהביא את פיקסו לרמללה

דון קישוט של אסד עזי, למעלה

מיצג? לא, וילון גלילה בגלריה, מפריד בין הפנים לחוץ, די להסיט אותו מעט, והופס, חוזרים למציאות. החומה והציורים שעליה לנגד עינינו

השעה, כמעט ארבע אחר הצהריים,  תם הזמן שהקצבנו לביקור בבית לחם, אנחנו רוצות לחזור לפני החשכה. על השולחן אצל  "אבו עלי",  טחינה, סלט, בשר על הגריל ועראק מקומי, מול הפרצוף החומה, לא הראשונה ולא האחרונה, כבר היינו עדים לנפילת חומות, גם זו תפורק פעם, עולם כמנהגו ינהג.

 

*שטח A- מהווה 18% משטחי יהודה ושומרון וכולל את כל הערים וחלק מהכפרים הפלסטינים. השליטה האזרחית והבטחונית בשטח A היא בידי הרשות הפלסטינית.

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

"פטרסון" – סרט - הכניסה לאוהבי שירה בלבד

רוצים לשמוע שירה, רוצים לראות שירה, רוצים לחיות שירה, רוצים לרוות שירה?

לכו לראות את "פטרסון".

אף שפטרסון, הגיבור הראשי בסרט "פטרסון", אומר בפגישה עם היפני המבקר בעיר פטרסון, שלקרוא שיר מתורגם זה כמו להכנס עם מעיל גשם למקלחת, במאי הסרט, ג'ים ג'רמוש, מצליח  לתרגם שפת שירה לשפת קולנוע, כשהוא חותר כל הזמן תחת מעשה האמנות שלו עצמו. כשהוא עושה לשיר, את מה שעושה השיר למציאות, מכפיל, משכפל, משקף, בודה, משקר ומשכר -  קסם!

מי שאוהב את הפיוט שבשגרה, את החזרה המכשפת שבשירה, את קסם השכפול, את יפי הראי  וההשתקפות, מי שיחבור לפטרסון, משורר אלמוני שכותב את חייו מיום שני עד יום שני הבא,  יזכה בחוויה מפתיעה: ייכנס למקלחת עם מעיל הגשם, ועורו ירווה מים, כאילו טבל  במי המפלים של פטרסון, מקור מים חיים, אויר, שמים. שירת מופת.

פטרסון, הגיבור הראשי, נהג אוטובוס ומשורר מתנהל במציאות אחרת, מציאות שמקבילה למציאות חייו.

הוא אוהב את בת זוגו, הוא מתפעם ממנה ומכשרונה, והיא משיבה לו, כך נדמה, אהבה. הוא משכים לקום לעבודה, ולפני הנסיעה כותב כמה שורות במחברת השירים שלו. מידי יום, עם חזרתו מהעבודה הוא מוציא את הכלב לטיול (בעצם, הכלב מוציא אותו) ושותה בירה בפאב השכונתי. יום, יום, שגרת חיים.

לא נכון, הוא עושה את כל אלה, אבל כאילו אינו עושה באמת. פטרסון כמו אינו נוגע בחייו, אינו חי. בעצם, הוא מרוחק מחייו, מתבונן, צופה בהם מבחוץ כמו בסרט, כותב אותם, מתרגם את המציאות למלים, מכניס למסגרת. אמן.

תאמרו, פטרסון, ניו ג'רסי, אפשר לחשוב, כמה בנאלי, ואף על פי כן, פטרסון שבניו ג'רסי, היא עירו של ויליאם קרלוס וילאמס, משורר שחי בה במחצית הראשונה של המאה העשרים וגיבור הסרט מעריץ אותו, מצטט אותו, מתייחס אליו ומנסה לחקות את סגנונו. 

נגד עיננו המשתאות הופכת העיר לפלא, לקליידוסקופ, כשהיא מוצגת מבעד לחלונות האוטובוס שבו נוהג פטרסון, מבעד לתודעת  הנהג/משורר, שקולט ומשקף את מראות העיר, את תודעות הנוסעים באוטובוס, את שיחותיהם. כשכל זה משתקף מבעד לתודעת הבמאי ג'ים ג'רמוש, ראי בתוך ראי בתוך ראי. ציטטה בתוך ציטטה בתוך ציטטה.

פטרסון, הגיבור הראשי בעלילת הסרט, ששמו זהה לשם העיר, הוא צידה הפואטי של העיר או נכון יותר, העיר פטרסון, כשהיא משתקפת בתודעתו של פטרסון, היא נצבעת ברוח השירה, כפי שהיא נצבעה ועדיין נצבעת  בשירתו של המשורר האמריקאי, ויליאם קרלוס ויליאמס.

מיהו אותו משורר?

ויליאם קרלוס ויליאמס  הוא משורר אמריקאי, רופא במקצועו, שכתב פואמה בעלת מספר כרכים בשם "פטרסון". * הוא החל את כתיבת הפואמה  בשנות השלושים של המאה הקודמת וסיים את כתיבתה בשנות השישים. ויליאמס כתב את הפואמה ארוכת השורות, אחרי שקרא את "יוליסס" של ג'ויס  והושפע מ"ארץ הישימון" של ט.ס. אליוט. יעדו המוצהר היה להציע סגנון שירה כמו פרוזאי, שיתאים ויאפיין את השירה האמריקאית, הוא חדד ופתח את סגנונו במשך שנים. 

"מטרתי לעשות לפטרסון, את מה שעשה ג'ויס לדבלין." כתב ויליאמס אחרי קריאת "יוליסס".

ומה עשה ג'ויס לדבלין?

תאר אותה או נכון יותר שקף אותה בתודעתו של גיבור יוליסס.

"תודעתו של האדם המודרני היא שקוף של עיר," כתב ויליאמס. ג'רמוש בעזרת גיבורו מנסה לממש, להחיות את המטפורה, לשקף את העיר גם כן. ויליאמס מספר על ההכנות לכתיבת הפואימה "פטרסון" .הוא הסתובב בעיר, תעד את המראות ואת קטעי השיחות שקלט. גיבור הסרט, עושה כמוהו והסרט הוא משחק השתקפויות וציטטות:

- ילדה, שפטרסון  פוגש באקראי, כותבת שירים כמוהו, משקפת אותו, כשם שהוא משקף אותה. אם כי היא מאמינה בעצמה וביכולתה השירית הרבה יותר ממנו.

- בת זוגו של הגיבור, אמנית יפיפיה, מנותקת מעצמה, ממנו ומהמציאות, שקועה באובססיה של צורות יסוד וצבעי שחור ולבן -  צובעת הכל, וילונות, קירות, נברשת, כלי אוכל ואפילו את הכיסוי לגלגל הרזרבי - מחוברת בעיקר לחלומותיה, היא פאן אחר של המשורר היוצר. השניים  משקפים זה את זו, עד כדי כך, שהיא חולמת שיהיו להם תאומים, והוא צוחק, אחד לי ואחד לך. (אגב, מוטיב התאומים כסמל לשכפול, חוזר בסרט עוד מספר פעמים).

- היפני שמבקר בעיר פטרסון כדי להתחקות אחרי מקורות השראתו של המשורר ויליאמס, מהווה ראי מעוות כלשהו לגיבור הסרט ובמקביל פטרסון גם משקף אותו. היפני , המתייחס לשירתו של ויליאמס, מעיד גם על סגנונו  השירי של ג'רמוש,  על האסטטיקה היפנית של הצילומים ועל הקצב האיטי של הסרט.

- אוויט, מבקר קבוע בפאב השכונתי, רומיאו מאוהב בג'וליה, שלא מחזירה לו אהבה, הוא ראי הפוך לפטרסון. בניגוד לפטרסון, השקוע בשגרה כמעט מקפיאה,. אוויט עושה מאהבתו צימעס ודרמה, ארטיסט. ואריציה אחרת על  אמן, חי בסרט, בדרמה, עוד אחד שאינו רואה ואינו חי את המציאות.

- בעל הפאב הוא אופציה אחרת, דוגמא שונה ליחסים שבין פטרסון לבת זוגו,  ואריציה  על נושא הזוגיות.

- האוטובוס שבו נוהג פטרסון הוא מיקרוקוסמוס של העיר,  של נוסעיה, של תושביה, של ייחודה, של השגרה הרוחשת בה, ואלה בתורם משקפים אותה ואת המציאות, שמשקפת את הפואמה של ויליאמס, שמשכפלת את העיר פטרסון, שמחקה את דבלין בתודעתו של יוליסס, שבתורה נמצאת בתודעתו של ג'ויס, והכל יחד מהווה ראי לתודעתו של ג'רמוש, שמצטט, מתבונן, מחקה, צוחק, משכפל, משחק בגאונות רבה בכל אלה, ומנצח על המשחק.

הכל משתקף בכל.

הצופים הם חלק מהחגיגה, והכל משתכפל וחוזר חלילה, ואריציות על תהליך יצירה,  ויש משהו שמעכב ומתעכב, נעצר בתהליך, קופא ומקפיא, ממית חיים.

כמעט אין עלילה בסרט, כמעט אין דיאלוגים בסרט. שני גיבוריו הראשיים, המשורר והאמנית ומעשי ידיהם מקפיאים את החיים, מגבילים ומקבילים אותם לחלומות, לדמיון. חולמים על תאומים, אבל אינם עושים אותם, ואפילו מעשה האהבה איננו, אולי הוקפא, לא שייך לשם, הפך לתמונה חסרת חיים, תמונה יפה, שכייף להתבונן בה.

היחיד בסרט, שחי באמת במציאות ולא בדמיונו הקודח והיוצר, הוא הבולדוג.

אם יש בסרט איזו עלילה, הרי שהכלב הוא שמניע אותה, מושך בחוטים. מוביל ברצועה את אדוניו ואת ההתרחשות. הוא החיים עצמם. והאמנות, כמה אירוני וסמלי, נבלעת על ידי החיים, נותרת  בדמיונו של היוצר,  בדמיונו של  המתבונן, בעיניו.

.אז על מה  בסרט?

על הכל ועל לא כלום, או אולי על המסתורין הזה, הסוד, היחס שאינו פתור בין האמנות ובין החיים, העשיה של האחד על חשבון המתתו של האחר, חיים ומוות, המתת החיים כדי להשיב אותם לחיים באמנות, בקיצור שירה, שירת מופת, בקיצור, הכל.

עד כדי כך הוקסמתי מהסרט, שלא שמתי לב שאורכו כשעתיים. משהסתיים, מיד הייתי מוכנה לראות אותו שוב מהתחלה. כמו ספר שלקראת סיומו, אינך רוצה שיסתיים, או מיד אחרי שסיימת אותו, מתחשק לך לחזור לתחילתו.

הנה הטריילר:

https://www.sratim.co.il/video.php?id=10230

 

* והנה על "פטרסון" פואמה של ויליאם קרלוס ויליאמס

https://en.wikipedia.org/wiki/Paterson_(poem)

 

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

חייב אדם לראות עצמו

"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."

https://www.youtube.com/watch?v=T2r6phT5GN4

 מאז הייתי ילדה  מפוחדת ליד שולחן הסדר, שרעדה שמא תפתח הדלת ובפתח יעמוד, עטוף בלויי סחבות ומדיף ריחות מוות, כן, אליהו הנביא, שזה עתה התנער מרגבי העפר, שבר את המצבה, שחנטה את גופו, ויצא מבית הקברות הסמוך לבקר בבתי היהודים ולשתות מכוס היין הרועדת ברוב כבוד על שולחנם -  אני  נרגשת מחג הפסח יותר מחגים אחרים.

תחילה, אם כך, היה הפחד.

אחר כך עם השנים, כשהבנתי את שקרא אבי במהירות של קטר דוהר ובנגינה אשכנזית, ועוד אחר כך, משיכולתי לקרוא בעצמי בהגדה ובספור יציאת מצרים, ואחר כך משנולד בני בפסח, ועוד אחר כך כשקראתי בספריהם של פראנץ רוזנצוויג, ולדימיר ג`אנקלביץ` ועמנואל לוינס, התרגשותי לקראת החג התעצמה ונוספו לה עוד סיבות.

וכך עשיתי לי מנהג, לקרוא לעצמי את ההגדה לפני שכולנו מסובין, בשקט, רק אני והמלים והאביב המשתגע בחוץ וזועק חיים עם אחרון הקוצים שפורח.

 

''

כיוון שלא אחת  כתבתי על פשרו של חג הפסח ועל  ההשראה שהוא נוסך בי, אסתפק  בפשרן של כמה שורות בלבד.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"

"אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".

"רשע מה הוא אומר.

מה העבודה הזאת לכם.

לכם ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר."

"וזכרת כי עבד היית במצרים" וגם "וגר לא תונה ולא תלחצנו ,כי גרים הייתם בארץ מצרים"

 ''

''

איך הירוק  משתגע וכל  דיכפין יצא ויטייל

למרות שיציאת מצרים היא הארוע המכונן של עם ישראל, שבו התגבשו השבטים והיו לעם, למרות החשיבות הלאומית של חג זה,  זהו חגו של כל  אדם. (לוא דווקא יהודי)  -  יציאת מצרים היא יציאתו של כל אדם ממצרים שלו, תהליך שכל אדם  חייב להתנסות בו, כאילו הוא אישית יצא ממצרים, כאילו הוא אישית יצא מעבדותו שלו  לשחרור, לגאולה אישית. זוהי תנועה מחוייבת מציאות, מחוייבת גדילה והעצמה, מחויבת חיים, שבלעדיה (כדברי רוזנצוויג בכוכב הגאולה") לא תהיה גאולה.

אוי לו למי ששואל: מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו, רשע יקרא לו, כי לא חווה את חווית השחרור בעצמו, הוציא עצמו מן הכלל וכפר בעיקר.

אבל ביציאה מעבדות לא די.  עם השחרור לא באה האופוריה, לא באות הגאוה, הזחיחות וההתנשאות. לא אדונים אנחנו.  עם השחרור  בא הזכרון, זכרון האדם על היותו עבד ומכאן ההזדהות עם הגר. דווקא כיוון שהיה עבד וגר.

"וגר לא תונה ולא תלחצנו – כי גרים הייתם בארץ מצרים". אתה לא תונה את הגר, כי חווית כעם חווית גרות ועבדות. אתה ולא אתם. כמו חווית השחרור שהיא אישית וחלה על כל אדם ואדם, כך גם האחריות כלפי הגר היא אישית. חובת הפרט. חובת האדם. 

אף שאני לא רוצה להשמע כמטיפה בשער,  חובה עלי, כי הארץ הזאת מלאה גרים: פלסטינים ,עובדים זרים, פליטים, סתם עניים, ובלי סוף חלכאים ונדכאים פגועי גורל, חיים ומציאות. (המצה, לחם העוני צריכה להזכיר לנו אותם)

 ''

העמק, מראה ממורדות הגלבוע

ועוד חובה מוטלת עלינו, זו החובה שאני אוהבת מכל,  מצוות "והגדת לבניך". חובת האמירה, חובת הספור, או במלים אחרות, חובת המילים, חובת ההגדה, חובת הדבור אֶל, כי כל ספור הוא ספור אֶל, כל ספור הוא דיאלוג ובמובן זה הוא שתוף, הוא יחס אל האחר, הוא אהבה.

החובה להוסיף ולספר את הספור עוד ועוד, כדי להמשיך את ההסטוריה, את העדות, את הרצף, את ההבטחה, את האהבה בין אדם לזולתו, ספורי אלף לילה ולילה, כדי לא לתת שליטה למוות, כדי להמשיך את תנועת החיים והאהבה.

 ובחרתם בחיים, חג שמח!

 

בצילומים למטה: קערות סדר בסגנון עכשווי, עיצוב: יעקב גרינוורצל, גלריה גרינוורצל

 

למטה, קצת ברוח שטות, "זה לא כהלכתו" , כדאי להאזין ולראות

https://www.youtube.com/watch?v=xtcHnsabhjE

 

 כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C ) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

לדף הרשומה

ברלין שלי (רשימה מצולמת)

19/03/2017

זו לא הפעם הראשונה שלי בברלין, מקווה שגם לא האחרונה, אני אוהבת את ברלין ולאהבה אין הסברים. אף על פי כן מתעורר בי איזה  צורך להסביר. ברלין, בעצם כל עיר גרמנית, ובעיקר הגרמנית הנשמעת ברחובות,  מחזירים אותי הביתה, לעיר בשלזיה התחתונה, שבה נולדתי וגדלתי , לגניצה, או לגניץ בשמה הגרמני. עיר שבה ישבו בני אדם לפני הספירה, עיר שבנויה בסגנון גותי, אבל לא חסרה מונומנטים סטליניסטים, עיר קוסמופוליטית, הטרוגנית, שחרבה במלחמת העולם השניה וברחובותיה בשנות החמישים והשישים אפשר היה לשמוע פולנית, רוסית, גרמנית ויידיש. עיר מלאת רבדים, ספוגה קרבות ומלחמות, עיר שזורמת בה הקטשווה ובאדמתה פחם ונחושת, אולי בשל כך עברה מיד ליד. הגרמנים חמדו אותה, הפולנים והרוסים גם כן רצו בה. כשהוקם מסך הברזל בין המערב למזרח אירופה, היה בלגניצה, בשל קרבתה לגבול הגרמני, המחנה הגדול ביותר של הצבא האדום, עד כי נקראה "מוסקבה הקטנה".

https://en.wikipedia.org/wiki/Legnica

די שאשמע מלה גרמנית וכמו מצת היא מדליקה בי זכרון, שדבק לתודעתי ואיננו מרפה. לא משנה מה אעשה ומה אחווה בערים הגרמניות, הזכרון הזה, נמצא שם בתחתית התודעה, נאבק על תשומת הלב ומסיח את הדעת ממה שהווה.

אף שהשעה ארבע אחר הצהריים, חשוך כבר. חשכה צהובה, תערובת של ערב מקדים, אור פנסי רחוב ולובן שלג שורה בכל. המִדרכה חלקה. ואף שמתחשק לי לרוץ, להגיע כבר הביתה, לברוח מההיטלרובקה ומהפסנתר השחור שלה, אני חייבת להאט, אי אפשר לרוץ על קרח, אני לא יודעת. אני בת שש, אולי בת שבע, סטלין, בעל השפם השחור, מראה לעולם, מה זה, מעמיד אותו על מקומו. ההיטלרובקה (הנאצית) היא המורה שלי לפסנתר, אני שונאת ללמוד אצלה, אני שונאת את הפסנתר שלה, אני שונאת אותה. איך אני יכולה בכלל ללמוד אצלה. ההיטלרובקה  דווקא פונה אלי בפולנית. כולם סביבי מדברים פולנית: הפולנים מדברים פולנית, היהודים מדברים פולנית וגם הגרמנים מדברים פולנית, כדי שלא יזהו אותם כגרמנים, אף על פי כן תמיד מזהים אותם. רק קציני הצבא האדום, אדוני הארץ, מניחים שכולם מבינים אותם, מרשים לעצמם לדבר רוסית, "זה נשו רודזינו!" (בעד מולדתינו) הם צווחים ברוסית, ברחובות העיר,  לקצב המרש. אדי הוודקה והבירה מוסיפים להם תחושת אדנות, שרק השיכורים הפולנים משיבים עליה ביריקה. באחד כזה, בשיכור, גוש סמרטוטים שרוע בשוליים המושלגים של המדרכה, אני פוחדת להתקל, מנסה לעקוף איכשהו את שלולית ההפרשות שלא קפאה עדיין.

איך אני יודעת שהמורה שלי לפסנתר היא היטלרובקה. אין לי מושג, אבל אני יודעת, מההיטלרובקה צריך להזהר. כי אף פעם אי אפשר לדעת.

ממרחק של זמן, אני מבינה, כמה שנאה ספגו הגרמנים (אלו שלא הצליחו לברוח, אלו שלא יכלו לברוח, אלו שלא נתנו להם לברוח)  בשנות החמישים והשישים,  איזה שעיר לעזאזל היוו,  איזו מרקקה היו לאנשים סביבם, שלא נרגעו מטראומת המלחמה.

גם מטפלת היתה לנו, בעצם היא טיפלה באחי הקטן, פאני יוליה קראו לה, או נכון יותר פראו יוליה. שיערה האפור היה אסוף בפקעת ותמיד, אבל תמיד, טיפה היתה תולה בקצה נחירה הימני. הפולנית שבפיה היתה משונה, אחרת מזו שבפי חברי או הורי. פאני יוליה דברה פולנית במבטא גרמני, די היה בזה להשניא אותה גם עלי.

אנדרטה לזכר יהודי אירופה

צבעוניות חדשה, ברלין שכחה שהיא שייכת ליקלנד

גשם בברלין

פסל רחוב או שיפוצים

מציצים, "מאחורי הגדר" - בית קברות יהודי, פרנצלאואר ברג, ברלין

"לקיר, מאחורי הקיר, שולחת העיר את הפשפשים", הרובע היהודי, ברלין

 

תשאלו, מה כל זה קשור לברלין. לא קשור ובכל זאת קשור.

בברלין של היום, בברלין היפה, הנקיה, המשופצת והמשתפצת כל הזמן, בברלין שקירות בניניה מתחדשים בצבעים מרהיבים, כאילו היתה כן ציור עכשווי ענק, בברלין השומרת ומשמרת את קורותיה על שלטים ובאולמות מוזיאונים, במוזיאון הקולנוע, במוזיאון גרופיוס, במוזיאון הטרור והסטאסי, בברלין הצעירה, הקצבית, בברלין שלא בורחת מאחריות, בברלין שלמרות צבעוניותה וחדשנותה, כל לבנה בקיר, כל לוח מתכת מספרים את קורותיה, פה גר זה וזה, מפה נשלח, משם הוגלה, פה התרחש כך ושם אחרת, באלכסנדרפלאץ, בפוטסדאמר פלאץ, על השפרה, בברלין על מסעדותיה הבינלאומיות, על הניחוחות ממזרח וממערב, שמגרים נחירי עוברים ושבים ומזמינים אותם פנימה, במסעדה קוריאנית קטנטונת וזולה ברובע פרנצלאואר ברג, שלפי השמועה, אנגלה מרקל אכלה שם לפני שבוע, אבל לא הצטלמה והשמועה רק עברה מפה לאוזן, בברלין ההטרוגנית, שמגוון ההולכים ברחובותיה מזכיר את ניו יורק,  בברלין שלא עוצרת לרגע מתנופת הבניה וההתחדשות, בברלין שממציאה את עצמה מחדש, בין צלילי השפה הגרמנית, מהדהדים בראשי קולותיהם של ההיטלרובקה, שנסתה לשוא ללמד אותי לנגן, קולה של פראו יוליה, קולו של סטאך, חבר של העוזרת שלנו, הם ושכמותם  אחראים לכל מה שקרה. הם רצחו, הם פשעו, אף שאין ולא היה קשר בין מחשבות  שבראשי ובין המציאות, אישית הם לא פשעו, גם הם  היו קורבנות.

לכי, מחקי בראש קבצים, שתקועים שם מילדות.

 

מעבר להולכי רגל: מאחור משפצים בנין/ארמון, בינתיים ציירי הגרפיטי חוגגים. הרובע היהודי, ברלין

בחוץ קור כלבים, אבל צבעוניות הכסאות מזמינה, הרובע היהודי, ברלין

בשוק יום ראשון של אלטע זאכען

מפתחות  לגן העדן, בשוק יום ראשון של אלטע זאכען

עם כאלה עלינו לארץ, בשוק יום ראשון של אלטע זאכען,  על השפרה

מנגל בחוצות ברלין הקפואה

גלריה לאמנות, הבנין עשוי ממכולות ישנות, פרנצלאואר ברג, ברלין

פוטסדאמר פלאץ

שלוש קדוש, פוטסדאמר פלאץ

בונים ומשפצים, משפצים ובונים

צ'קפוינט צ'רלי, הצגה לתיירים - זה מה שנותר מהאימה

תופסים גשם על השפרה

והשפרה זורם לו, מה איכפת לו מההסטוריה, עד אילם

ולמטה: גרים בברלין, שירים:

https://www.youtube.com/watch?v=LxRJS5rxmQY

 https://www.youtube.com/watch?v=PXVo-IhQfpk

כתבה וצלמה באבא יאגה

 כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה (C)

 

לדף הרשומה
12345
קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת