00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"סרטן" נמצאו 39 פוסטים

מת האיש שלא זכה לחיות

  הבוקר מת אדם שלא זכה לחיות לפני שמת. שנותיו חלפו עליו בסבל וייסורים גדולים, שנגרמו לו באשמת שלטונות החוק והמדינה, שלא הניחו לו לחיות, לשמוח, לאהוב, להתפרנס וליהנות ממשפחה, מחברים או מסתם בוקר של גשם ראשון או משקיעה מרהיבה.   עמוס ברנס נפטר הבוקר מסרטן, אחרי שבילה חלק משמעותי מימיו בכלא, על רצח שהופלל בו מתוך שיקול קר ומחושב של שוטרים וקציני משטרה, שהחליטו למצוא אשם ויהי מה, והלבישו עליו תיק בעזרת מניעת שינה ועינויים נוספים. גם אחרי שהשתחרר מהכלא לא ניתנה לו מנוחה, ושלטונות החוק בישראל סירבו לאפשר לו משפט חוזר, שהיה הדרך היחידה לזיכוי מוחלט, שהיה הדרך היחידה לשלוות נפש ולהשבת כבודו האבוד, הרמוס, המרוטש, זה שבלעדיו לא היה יכול לנשום, לחייך או להירדם.   הסיפור של עמוס ברנס הוא אחד הנוראים שאני מכירה בשנים האחרונות. עוולות נוראות כאלה קורות במשטרים אפלים, אבל פה ושם אנחנו רואים גם משטרים נאורים שמסיבות עלומות בוחרים להם קורבנות ומענים אותם בייסורים - לאו דווקא פיזיים, אבל נוראים לא פחות - ייסורי שלילת החופש, ייסורי שלילת האפשרות למשפט חוזר, להתבטאות אישית, לאהבה או לחיים. הטאליבן אולי קוצץ לאנשים איברים ומתעלל בהם פיזית, אבל ארצות הברית הנאורה לא מניחה ליונתן פולארד - שאין שום פרופורציה בין מעשיו הידועים לציבור לבין חומרת עונשו - ליהנות אפילו מהתקווה שיזכה לראות את העולם שמחוץ לתא הכלא שבו הוא מבלה את כל ימיו.   כשממשלות ומוסדות חוק גוזלים מאנשים את חייהם על לא עוול בכפם, איך הם יכולים לישון בלילה? אני יודעת שחיים כהן, השופט שגזר על עמוס ברנס מאסר עולם, עשה בדיעבד כל שיכול כדי לשנות את רוע הגזירה שגזר, ואפילו לפני מותו עוד היה עסוק רק בחרטה על מעשיו. מצפונו ייסר אותו, והוא הבין את השלכות ההחלטה שלו ועד כמה הרס, בחוסר הזהירות בכבודו של הנאשם ובהעדפת גירסת השוטרים, רק כי הם שוטרים, חיים שלמים של אדם ושל כל בני משפחתו. איך חיים עם זה אותם שוטרים שהפלילו את ברנס? וקציני המשטרה ששיקרו? והרופא שהעלים ראיות? ואיך חיים עם זה כל השופטים הבכירים שלא אפשרו לו משפט חוזר?  אני מאחלת להם שיהרהרו בזה יומם ולילה, שלא יוכלו להיפטר מהמחשבה על זה, שיהיו מיוסרים ומוכי חרטה וכואבים. מגיע להם. מילה
לדף הרשומה

לכו להיבדק, לעזאזל!

  חודש המודעות לסרטן השד בפתח, או שהוא כבר כאן, או שהוא צפוי להיות כאן בקרוב, משהו כזה. לא יודעת וגם לא מעניין אותי. מבחינתי כל יום הוא יום המודעות לסרטן השד. רק מי שעבר את זה על בשרו או על בשרם של הקרובים לו ביותר (ולי הייתה הפריווילגייה לחוות את שניהם - ובגדול) מבין. קצת מעצבן אותי שיש חודש מוּדעות. במקום חודש מוּדעות עתיר פרסומות חינניות צריך, לדעתי, להגביר את המוּדעות על בסיס יומיומי, ולא בעזרת פרסומות אלא בעזרת מערכת רפואה טובה ומערכת תומכת מסביב. אמא צריכה ללמד את בנותיה לבדוק את עצמן על בסיס יומיומי ולא לפחד ממה שהן עלולות למצוא, אלא דווקא ממה שהן עלולות למצוא בסוף אם לא ידאגו לבדוק את עצמן. האחות בתיכון צריכה להעביר לבנות שיעורים בבדיקה עצמית ולהבהיר להן את גורמי הסיכון ואת דרכי הגילוי המוקדם. הרופאים חייבים להסביר לכל בחורה צעירה, אישה צעירה ואישה מבוגרת שעליה להיבדק, ולהדריך אותה, אם צריך, כמו גם להרגיע ולא להלחיץ. כי מניסיוני - הרבה יותר נורא לא לדעת מאשר לדעת. אחותי לא ידעה וסירבה להיבדק, וכבר שתיים עשרה וחצי שנים שאין לי אחות. אני לא פחדתי לבדוק את עצמי ושמחתי כשגיליתי, כי הבנתי שמוטב לגלות ככה מאשר אחרי שנה, בממוגרפיה הבאה, ואולי כבר בדרך לחלקת קבורה, מי יודע. והנה, אני כאן, חיה, וכמו שאתם רואים - גם בועטת. מאז שפייסבוק פרץ לחיינו יש כל מיני משחקים שנשים משחקות עם גברים, כמו חתול ועכבר, בחודש המודעות לסרטן השד. בשנה שעברה קיבלנו כולנו מסרים שצריך לכתוב בסטטוס ככה וככה, למשל איפה אני מחזיקה את התיק שלי: "זה תמיד איתי", התהדרו הסטטוסים ה"מסתוריים" שנועדות לגרום לבנים להרגיש מחוץ למשחק ולהסתקרן, כאילו בכך תִּגבַּר המודעות של נשים לצורך שלהן להיבדק ולמנוע סרטן שד. "זה וורוד", אמרו סטטוסים של שנה קודם לכן, שבהם היה צריך לציין את צבע החזייה בלי שהבנים יידעו על מה מדובר. כמה משעשע, כמה שנון, כמה מודעות לסרטן השד, נפלא!!! הבוקר קיבלתי הוראות חדשות, כמו שוודאי מאות אלפי נשים בפייסבוק קיבלו, אם לא מיליונים. אין לי מושג אם המשחק חובק עולם, חובק ישראל או מה. אבל בטוח שהוא סתם חובק ידיים ולא עושה כלום לנשים שצריכות להיבדק. וזה בטוח ובדוק במאות אחוזים, באלפים
לדף הרשומה

היום יום הולדת

    היום, עשרים באוקטובר, הוא יום ההולדת של אמא שלי. מוזר לציין יום הולדת של מי שכבר לא בין החיים, אבל בכל זאת, היום לפני 86 שנים נולדה תינוקת, והתינוקת הזאת גדלה, וכשהייתה נערה צעירה, במקום ללכת לתיכון היא הלכה למחנה ינובסקה, בעיר שבה נולדה וגדלה, בעיר שבה טיילה בפארקים וחלמה להיות שחקנית בתיאטרון, וראתה את אמה נלקחת אל מותה למול עיניה, ואחר כך גם את אביה, וככה ברגע אחד נגמרו הנעורים.   ואחר כך גם נגמרה המלחמה, ואיכשהו היא שרדה והתגלגלה, שלא מרצונה, לפלסטינה, אבל שם לא
לדף הרשומה

לא ממששת, שומעת

  לא זוכרת אם סיפרתי לכם פעם, אבל מחוש המישוש כבר נפטרתי. כלומר, לא לגמרי, אבל חלקית. בקצות האצבעות בידיים וכן באצבעות הרגליים אין לי תחושה כלל, והתחושה באצבעות למלוא אורכן היא קהה. כל העונג הזה הודות לכימותרפיה. ברוכה את אלוקימה בוראת הסרטן.   בטח תחשבו אם כן שהחריגה מהנורמה שיש אצלי בחוש השמיעה היא איזה פיצוי על אובדן חוש המישוש. היה יכול להיות יפה אילו זה היה כך, אבל לא. המוזרות השמיעתית שלי קיימת מיום שאני קיימת; זה לא משהו שהתפתח בעקבות חסך בחושים אחרים. פה ושם במהלך .
לדף הרשומה

סרטנים מחשבים את קיצם לאחור

    כשקיבלתי אישור רשמי לכך שמה שהרגשתי שם מתחת לעור הוא באמת גידול סרטני, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה "וכמו שזה בא ככה זה ילך. אני לא מתכוונת לעבור שום טיפול". אבל הרופאים חיברו אותי לאינפוזיית האַשְמָה החדישה שבדיוק קיבלו באותו בוקר מפולניה, והתחילו לטפטף לי ישר לווריד - את אמא לשתי בנות, איזה מסר תשדרי להן אם תרימי ידיים?   האמת, כלל לא התכוונתי להרים ידיים. התכוונתי דווקא להרים רגליים. לברוח משם. לנסוע לי לטיול ארוך וחווייתי .
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גנגי אלא אם צויין אחרת