00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"נשים" נמצאו 5 פוסטים

קול קורא לשפויים שבינינו

03/01/2012
אחיי ורבותיי, ובעיקר גבירותיי ואחיותיי - הגיע הזמן להפסיק לצקצק בלשוננו ולקום ולעשות מעשה. אין צורך בהקדמות שיפרטו את מהלך העניינים הקשור בהדרת נשים ואת שורת הביזיונות  - חלקם הגדול בגושפנקה מוצהרת של הרשויות ושל שלטון החוק, לכאורה (ה"לכאורה" מתייחס לחוק, לא לגושפנקה). כולנו חשופים לתקשורת ולרחוב ויודעים - אם מצילומים, אם מכתבות ואם - כשיש לנו פחות מזל - מהניסיון הפרטי שלנו, עד כמה זה חמור ועד כמה זה יחמיר אם נשתוק. אם נחכה שאחרים יריבו את ריבנו וישמרו על כבודנו ועל זכויותינו - אנחנו יכולות להמשיך לחכות. לכן הבה לא נחכה, ופשוט נקום ונעשה מעשה. או ליתר דיוק - מעשים. בהפגנות, לצערי, אין כל תועלת, שכן אין בהן שום דבר מעשי; אני מציעה כמה דרכי פעולה, שיינקטו במקביל, ובעוצמה גדולה. ככל שיותר נשים ישתתפו - כך יהיה לנו קול גדול יותר. אנחנו מהוות למעלה מחמישים אחוזים מאוכלוסיית המדינה הזאת, ואין שום סיבה שקולנו יהיה חלש משל צוררינו ושונאינו. גברים שרוצים להשתתף, לתמוך ולהשפיע - יבורכו, ונשמח מאוד בנוכחותם ובתמיכתם הגלויה,  אבל נשים - ללא השתתפות פעילה ותקיפה שלכן כלום לא ישתנה, זכרו זאת. בקרוב נהיה אפגניסטן אם לא נתעורר ונצא מייד לפעולה. היות שאף אחת מאיתנו אינה רוצה לסכן את עצמה ואת שלומה עלינו לפעול כצוות, בקבוצות . ככל שהקבוצה גדולה יותר - כך ייטב. הנה כמה הצעות לפעולה:   שלב ראשון - מיגור התופעות שמתפשטות לאחרונה:  קווי אוטובוס שבהם דורשים מנשים  לשבת מאחור או לעלות בדלת האחורית - יש לבוא בקבוצות גדולות ולעלות לאוטובוסים האלה מלפנים, להתיישב בכל מושב פנוי באוטובוס - רצוי גם ליד גברים חרדיים -  ולשיר כל הדרך ביחד, לא באופן קולני או מתלהם אלא כמו שהייתן שרות לו נפגשתן כדי לשיר ביחד. בכיף. בהנאה, בשמחה.  בטקסים שמבקשים מכן לשבת בנפרד ולא להיראות או לא לעלות לבמה - יש לשבת בדיוק במקומות שאסרו עליכן. אם מישהו אומר משהו - התשובה צריכה להיות שירה גדולה, עם כמה שיותר נשים משתתפות. הנשק שלנו הוא לא אלים, זכרו. כל מה שאנחנו צריכות לעשות זה לשיר. לשיר. לשיר.    במקומות שבהם יש שילוט האוסר על נשים לעבור שם (בכוונה למקומות ציבוריים - כמו רחובות, תחנות אוטובוס,
לדף הרשומה

היא הנותנת

    צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו... ככה הולכת התפיסה של הפרסומאים הישראלים, כנראה. צעד קדימה - שניים אחורה. אני די בטוחה שלמה שאני קוראת "תסמונת הסקובידו" הם קוראים "הומור". זה בסדר, גם אלו שמכוונים אקדח טעון לרקה של חבר יכולים להוריד אותו בפתאומיות ולצחוק - מה קרה לך, אבאלה, צוחקים איתך! אכן, אין כמו ההומור הישראלי המשובח, זה שנמצא בבלוטה ההיא שבאזור החלציים, כי במוח לא היה בשבילו מקום. לא מרוב עומס, חס ושלום. סתם מדלות הקרקע.   וככה ניגשתי היום לחיטוט-ערב-שבת השגרתי שלי באינטרנט ומצאתי את הפרסומת הזאת, שמדברת (ונקרעת מצחוק) בעד עצמה. כי זה מה זה מצחיק, פשוט קורע. תחזיקו אותי, אין לי אוויר.  קישור-אסוציאטיבי-אינטליגנטי  כזה לא ראיתי בערך משנות השבעים, שאז בחורות היו או טובות או נותנות, ובעצם בכל מקרה היו טובות, רק כל אחת למטרה אחרת.     יאללה, תיהנו. למה שרק אני.        
לדף הרשומה

סכנת החלקה בשביל רטוב

      הימים שבין פרג למרור הם היחידים שגורמים לי להאמין שאכן יש משהו בדברים של אלה הטוענים ש הצלע היא עצם העניין , כלומר, שאדם וחווה נבראו שונים בתכלית.   כל ימות השנה אני דוגלת בפמיניזם רך - מסוג שוויון הזדמנויות, שוויון זכויות, שוויון משכורות. אבל כשפורים יוצא אני מבינה שצריך לאבק גם את הדעות שלי, יחד עם הכסתות והשטיחים, ולצחצח את ההבנה שלי בנפש האדם, כמו את הפאנלים והחלונות. כי מהי האישה אם לא עבד המתחנן שירצעו את אזנו.   ראיתם פעם גבר נלחץ לפני פסח? גבר שמוכר .
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

עיונים בירידה ביוקרתה של השאהידיוּת בעולם

    לפעמים אנחנו שומעים דברים או רואים דברים אבל מתייחסים אליהם כל כך כאל מובנים מאליהם, שאנחנו לא מתעכבים לחשוב עליהם רגע. היום-יום מושך אותנו הלאה, וככה רק כשמשהו פתאום חריג לאוזן שלנו או לעין - רק אז אנחנו מבינים שמדובר בתופעה גדולה, רחבת היקף, שאיכשהו קצת חמקה לה מעינינו כשנרדמנו בשמירה.   אז אני אתריע בשער ואומר - ואל תגידו שלא הזהרתי: בקרוב שאהידיוּת תהיה מקצוע נחות. חסר יוקרה. תשאלו - איך את יודעת ועל סמך מה את אומרת את זה - או! אז הנה:   הקשישים שבינינו, אלה שבגילי או יותר, זוכרים בטח איך בילדותנו היו מורים. לי, למשל, היו מורים שפחדתי מהם, מורים שיראתי מפניהם, מורים שכיבדתי, מורים שאהבתי ומורים ששנאתי. מי מהילדים כיום מדבר על המורים שלו? מקסימום הם מדברים על המורות (שהם לרוב לא סובלים, ובטח לא מכבדים). אם יש מורה זכר פה ושם, אז או שהוא הומו, או שהוא יפה-נפש-בעל-אידיאלים (נו, אמרתי הומו), או שהוא שריד לימים עברו שנותר במבנה הישן בזמן השיפוצים ולא חמק ממנו בזמן. תשאלו את הילדים שלכם, זה בדיוק מה שהם יגידו לכם. ואחות בית ספר - ראיתם פעם אח-זכר? בן-זכר יש, אבל אח-זכר? פחחח. ומנהלת, כמובן רק מנהלת. אה, ויועצת. תמיד יועצת. ומזכירה. וספרנית. ואקונומית. ועובדת סוציאלית. ופסיכולוגית. אהההה? מזכיר לכם משהו? לכל המקצועות האלה היה פעם מונופול גברי, ועם הזמן נשים השתלטו עליהן, ובד בבד עם ההשתלטות הנשיית ירדה קרנם, אבד חינם -  והמשכורת - חצי חינם.     היום שמעתי ברדיו שבשוק בבגדד פוצצו את עצמן שתי מחבלות מתאבדות, ופתאום קישרתי למה שקורה בעולם בשנים האחרונות והבנתי! הבנתי שבקרוב ההתאבדות המקצועית תאבד מיוקרתה, תהפוך לסתם מקצוע נשיי, בלי הילה ובלי שום ערך מוסף. אני מניחה שיש מאחורי זה אפילו אינטרס כלכלי של גן עדן: במקום לספק 72 בתולות טבין ותקילין לכל שאהיד, עכשיו לא יצטרכו לספק כלום, כי מחמת הצניעות והשמירה על כבוד המשפחה ברור שלא ינפקו לשאהידיות הנשים גברים שיחללו את תומתן - כך שהתשלום לאישה יהיה בעצם רק השמירה על כבוד המשפחה; היא תקריב את נקודות הזכות שלה בשמיים לטובת כבוד משפחתה, וככה כולם ייצאו נשכרים, חוץ ממנה. מצב נורמלי בעבודת נשים, אם תחשבו על זה.
לדף הרשומה

מכון המסאז` של סאשה בפסאז`

    אם אתם מאלה שמניפים ביום העצמאות גם את דגל אמריקה, הסיפור הזה בטח ישמח אתכם. יש בו גם עצמאות, גם נפנוף בדגלים וגם הרבה חדווה. אפשר אפילו להגיד שהוא כל כך מסמל עצמאות שהוא פשוט, איך אני אגיד את זה, עומד בפני עצמו.   לפני כמה שנים גרנו בבוסטון בשכונה של יהודים עשירים. תארו לכם - ניו אינגלנד, החוף המזרחי, שכונה מהודרת ושמרנית להפליא משובצת בבתי כנסת מכל הסוגים והמינים ובמעדניות כשרות. א-מחייה!  הרחוב הראשי, שהיה ממש קרוב אלינו הביתה, נראה מצועצע קצת:  היו שם כמה חנויות ספרים, כמה חנויות בגדים ונעליים, חנות פירות מסוגננת, חנות סבונים-קרמים שהדיפה ריח משובב נפש, בתי קפה אחדים, מעדניות ומסעדות - והרבה, אבל ממש הרבה מספרות, שמכולן, ללא יוצא מן הכלל, היו נשים יוצאות עם תסרוקת סיר-הסירים על הראש, בנוסח שנות השישים המוקדמות. כשחיפשתי לי מספרה בבוסטון נתקלתי בבעיה מסוימת - רבות מהמספרות לא נשאו שום שילוט, חלון הראווה היה מכוסה - מפאת צנעת הפרט (לא קשור ליהדות אלא דווקא לאמריקאיות), וכשכבר הצלחתי לנחש שמדובר במספרה, לא הצלחתי לראות מה קורה בפנים ולכן לא יכולתי לבדוק אם אולי שם מסתתר הספר היחיד בבוסטון שלא מתקין סירים. אחדות מהמספרות היו בכלל בקומה השנייה של המבנים, וצריך היה לנחש את קיומן, או לסחוט עליהן מידע מבנות המקום חובשות הסירים. מחוסר ברירה, סיגלתי לי מנהג להיכנס ולבדוק אישית אם הספר עונה על דרישותיי. התשובה, בתשעים ותשעה אחוזים מהמקרים, הייתה "לא".   יום אחד נכנסתי עם הבת הצעירה שלי, שהייתה אז בת שתיים-עשרה וחצי, לפסאז` השכונתי שברחוב הראשי. בקומת הכניסה היו בית קפה איטלקי וחנויות תכשיטים, אבל ידעתי שבקומה העליונה יש מספרה כלשהי, והחלטתי לבדוק. עלינו למעלה, ואחרי שיטוט קצר ראינו חלון ראווה אטום, ועליו שלט מזמין בנוסח לקוני משהו - COME-IN . קַמְנוּ-אִין. הדבר הראשון שהבחנתי בו כשנכנסתי היו מדפי ספרים עמוסים, שלידם עמדו נשים, רק נשים.  אה, עוד חנות ספרים, חשבתי לעצמי. שכונה של יהודים אקדמאים ושמרנים מתאפיינת בהמון כאלה. אבל אז משהו נראה מוזר: כל הנשים הביטו אליי - במבט מזועזע בעליל.
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גנגי אלא אם צויין אחרת