00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"מוות" נמצאו 17 פוסטים

ועל אהבה שמעתם?

03/01/2013
    אלף פעמים כתבתי עליה כאן. סיפרתי איך אספתי אותה מהרחוב, אפילפטית ודחויה, איך נתתי לה בית חם ואהבה גדולה, איך צוחקים עליי בבית וקוראים לי דוקטור דוליטל, כי אני טוענת (וצודקת) שאני מבינה כל מבט שלה וכל צליל שהיא משמיעה. כל מי שמכיר אותי מכיר אותה. גם אלו שמכירים אותי רק היכרות וירטואלית. היא מלווה אותי כבר שנים, באנקדוטות, בתמונות, בסיפורים מרגשים ואנושיים יותר מאנושיים, בנאמנות אין קץ. ועכשיו היא זקנה. מאוד. השנה האחרונה הייתה "קפיצת מדרגה" לזיקנה שמזכירה לי נורא את זו שאמא שלי עברה בשנותיה האחרונות. היא מתנהגת כמוה. נכון, היא לא מדברת, אבל בינינו, גם אמא שלי לא דיברה הרבה בתקופה האחרונה, ובטח לא אמרה משהו שהיה אפשר להבין.  והיא לא מבינה איפה היא נמצאת, ממש כמו שאמא שלי לא ידעה איפה היא ומי מסביבה. כן, והיא לא מזהה אותי לפעמים, ופה ושם היא נבהלת ממני. פחחח, הצחיקה אותי. אמא שלי לא זיהתה אותי בכלל ומדי פעם חשבה שאני זרה גמורה.  והיא לא שולטת בצרכים שלה ועושה בבית, אפילו מדי פעם במיטה. נו, באמת, תחדשו לי משהו על זיקנה. ולפעמים היא עומדת מבולבלת ליד קערת האוכל ולא מבינה מה היא עושה שם ושזה אוכל. הייתי בסרט הזה. נשבעת לכם. שום דבר לא מפתיע אותי בזיקנה.   רק מה, אמא שלי סבלה. פיזית, אני מתכוונת. העצמות שלה התפוררו והתרסקו, הלב שלה הכאיב לה ולא תמיד סיפק דם לאן שהיה צריך, הכליות שלה שבתו, הגוף דאב מאוד, והנפש - כשלרגעים הייתה מודעת - סבלה גם היא. לג`ינג`ר לא כואב; בכל אופן שום דבר לא כואב לה ברמה של צעקה או פחד, ואיבריה פועלים כתיקנם, כך לפחות מאשרות בדיקות הדם ושאר הבדיקות התקופתיות שלה. ובכל זאת, ואף על פי כן, ולמרות הכול - כשאני מספרת לחברים פה ושם על מצבה, וצוחקת, כי תאמינו לי שמצחיק כמה שהיא מזכירה לי את אמא שלי - ובינינו, כלב שנכנס עם הראש בקיר כשהוא אמור לצאת מהדלת זה גם מצחיק - התגובה של אנשים היא כמעט תמיד אותה תגובה: למה את לא מרדימה אותה ודי? ואת השאלה הזו שאני שומעת מחברים כבר שנה. מאז שהתחילו אצלה התופעות של הזיקנה.   לידיעתכם, חברים קרובים יותר ופחות, חברים וירטואליים, חברים לרגע או חברים לשנים ארוכות - הנוחות שלי היא לא העניין שמעסיק אותי בהקשר הזה. אהבה היא
לדף הרשומה

מת האיש שלא זכה לחיות

  הבוקר מת אדם שלא זכה לחיות לפני שמת. שנותיו חלפו עליו בסבל וייסורים גדולים, שנגרמו לו באשמת שלטונות החוק והמדינה, שלא הניחו לו לחיות, לשמוח, לאהוב, להתפרנס וליהנות ממשפחה, מחברים או מסתם בוקר של גשם ראשון או משקיעה מרהיבה.   עמוס ברנס נפטר הבוקר מסרטן, אחרי שבילה חלק משמעותי מימיו בכלא, על רצח שהופלל בו מתוך שיקול קר ומחושב של שוטרים וקציני משטרה, שהחליטו למצוא אשם ויהי מה, והלבישו עליו תיק בעזרת מניעת שינה ועינויים נוספים. גם אחרי שהשתחרר מהכלא לא ניתנה לו מנוחה, ושלטונות החוק בישראל סירבו לאפשר לו משפט חוזר, שהיה הדרך היחידה לזיכוי מוחלט, שהיה הדרך היחידה לשלוות נפש ולהשבת כבודו האבוד, הרמוס, המרוטש, זה שבלעדיו לא היה יכול לנשום, לחייך או להירדם.   הסיפור של עמוס ברנס הוא אחד הנוראים שאני מכירה בשנים האחרונות. עוולות נוראות כאלה קורות במשטרים אפלים, אבל פה ושם אנחנו רואים גם משטרים נאורים שמסיבות עלומות בוחרים להם קורבנות ומענים אותם בייסורים - לאו דווקא פיזיים, אבל נוראים לא פחות - ייסורי שלילת החופש, ייסורי שלילת האפשרות למשפט חוזר, להתבטאות אישית, לאהבה או לחיים. הטאליבן אולי קוצץ לאנשים איברים ומתעלל בהם פיזית, אבל ארצות הברית הנאורה לא מניחה ליונתן פולארד - שאין שום פרופורציה בין מעשיו הידועים לציבור לבין חומרת עונשו - ליהנות אפילו מהתקווה שיזכה לראות את העולם שמחוץ לתא הכלא שבו הוא מבלה את כל ימיו.   כשממשלות ומוסדות חוק גוזלים מאנשים את חייהם על לא עוול בכפם, איך הם יכולים לישון בלילה? אני יודעת שחיים כהן, השופט שגזר על עמוס ברנס מאסר עולם, עשה בדיעבד כל שיכול כדי לשנות את רוע הגזירה שגזר, ואפילו לפני מותו עוד היה עסוק רק בחרטה על מעשיו. מצפונו ייסר אותו, והוא הבין את השלכות ההחלטה שלו ועד כמה הרס, בחוסר הזהירות בכבודו של הנאשם ובהעדפת גירסת השוטרים, רק כי הם שוטרים, חיים שלמים של אדם ושל כל בני משפחתו. איך חיים עם זה אותם שוטרים שהפלילו את ברנס? וקציני המשטרה ששיקרו? והרופא שהעלים ראיות? ואיך חיים עם זה כל השופטים הבכירים שלא אפשרו לו משפט חוזר?  אני מאחלת להם שיהרהרו בזה יומם ולילה, שלא יוכלו להיפטר מהמחשבה על זה, שיהיו מיוסרים ומוכי חרטה וכואבים. מגיע להם. מילה
לדף הרשומה

ורק בגללי הוא האבא שלי

  היום לפני מאה שנה נולד אבא שלי. בעוד שבוע בדיוק ימלאו 31 שנים למותו. ללא ספק בטרם עת, בבריאות טובה, עם מרץ ושמחת חיים ופעלתנות של איש בן שלושים. עם הומור דגול וידע דגול לא פחות, ועם אהבה גדולה לעולם, לאנשים, למוזיקה, לאמנות, למדע. כך בלי התרעה מוקדמת צנח ומת. מוֹת צדיקים, קראו לזה אלו שהיו בקיאים בסגנונות מוות שונים על פי ההלכה היהודית. אני - למרות בקיאותי היחסית רק בסוגי מוות ולא בהלכה - יודעת שגם צדיקים גמורים לא ניצָלים לפעמים ממוות בייסורים קשים, ושאין מִתאם מלא בין מידת הצדיקות והמעשים הטובים שאדם עושה בחייו לבין מידת הסבל שמלוֶוה אותו אל סופו. אבל אבא שלי היה איש נהדר, והגיע לו - כמו שהגיע לאמא שלי ולאחותי, שלא זכו - למות מות צדיקים, מהיר, ענייני, בלי סבל מיותר ובלי השפלה מתמשכת.   אפשר היה לשבור אותי בילדותי עם השיר "אבא הלך לעבודה". השורה המצמררת "אבא הלך לעבודה - הלך, הלך אבא" הייתה בשבילי כמו סוף. הבנתי ממנה את מה שאנשים מבינים כשאומרים להם שמישהו "הלך". מוות, סוף מוחלט. יכול להיות שבגלל שידעתי - במעורפל - משהו על ההורים של אמא שלי ש"הלכו" כשבאו לקחת אותם, שם, במלחמה, ולא שבו מעולם. לכן השורה העוקבת - "ישוב עם צאת הלבנה, יביא לך מתנה" נראתה לי תמיד כמו ניסיון להרגיע אותי ברמייה, בעזרת שוחד של מתנה מובטחת. להגיד "יהיה בסדר" גם כשכל הסימנים אומרים שלא יהיה. בכל פעם ששמעתי את השיר הזה פרצתי בבכי שאי אפשר היה להרגיע. הילד שגר בבית הסמוך נהג להקניט אותי ולשיר לי את זה כשהאמהות שלנו לא היו בסביבה, ופעם צבטתי אותו בתמורה בעוצמה כזו שבמשך שבועות הוא הסתובב עם כתם כחול, שהזכיר לו לא להתעלל בי יותר רגשית. לא עניינה אותי המתנה שבשיר. רציתי רק לדעת בוודאות שאבא אכן  יחזור.   אני זוכרת מאבא שלי בעיקר את ריח ההדרים שליווה אותו תמיד - אבא שלי אהב פרי הדר יותר מכל דבר אחר בעולם ונהג לקלוף תפוזים, קלמנטינות, מנדרינות ואשכוליות בסבלנות אין קץ, באופן מדויק ובאהבה - עד היום אני קולפת הדרים כסוג של מחווה לזכרו  בלי לשטוף את הידיים לאחר מכן, שלא ייגמר לי הריח  - ואת הצחוק שלו. הוא
לדף הרשומה

היום יום הולדת

    היום, עשרים באוקטובר, הוא יום ההולדת של אמא שלי. מוזר לציין יום הולדת של מי שכבר לא בין החיים, אבל בכל זאת, היום לפני 86 שנים נולדה תינוקת, והתינוקת הזאת גדלה, וכשהייתה נערה צעירה, במקום ללכת לתיכון היא הלכה למחנה ינובסקה, בעיר שבה נולדה וגדלה, בעיר שבה טיילה בפארקים וחלמה להיות שחקנית בתיאטרון, וראתה את אמה נלקחת אל מותה למול עיניה, ואחר כך גם את אביה, וככה ברגע אחד נגמרו הנעורים.   ואחר כך גם נגמרה המלחמה, ואיכשהו היא שרדה והתגלגלה, שלא מרצונה, לפלסטינה, אבל שם לא
לדף הרשומה

לא מחובר

    בעמוד הראשי של הבלוגייה ראיתי הצעה להיכנס לבלוגים האחרונים שכתב המנוח טופז לפני שנעצר בידי רשויות החוק. היות שלא היה לי שמץ של מושג שהאיש כתב בלוג בתפוז, הסתקרנתי ונכנסתי.    מעולם לא חיבבתי את דודו טופז. היה באיש הזה הרבה חן, ואין לי ספק שהוא היה איש אינטליגנטי, אבל היה בו כל מה שאני לא מחבבת בכפיפה אחת: שחצנות, צורך בלתי פוסק להעמיד את עצמו במרכז, וכל מי שלא שירת את צרכיו לא היה קיים מבחינתו. העולם, על פי טופז, נברא כדי לשקף אותו מכל צד, כמו ארמון מצופה במראות.  
לדף הרשומה
1234
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גנגי אלא אם צויין אחרת