00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"בית קפה" נמצאו 14 פוסטים

פוסט מודרניזם

תדמיינו רגע שפתחתם את קול המוזיקה ב"שעת שיר", ואתם שומעים את אחד הקריינים שלהם, רהוטי המבע ובעלי הטון השטוח משהו, אם כי דידקטי במידה, מקריאים את השורות שלהלן בפאתוס הראוי לגַלֵּי האֶתֶר התרבותיים הספציפיים של קול המוזיקה.     זה, לפחות, מה שדמיינתי לעצמי אני, כשראיתי את הדף הממוסגר הזה נח על השולחן שלי בבית הקפה. וכמו אלה שגומרים ורצים לספר לחבר'ה - גם אני גמרתי את הקפה ורצתי לספר לכם.  
לדף הרשומה

אסור לאכול עוגות ישר מהתנור!

30/06/2010
    מכירים את זה שיש חתולים שחושבים שהם כלבים? ושיש כלבים שבטוחים שהם אנשים? ושיש אנשים שבטוחים שהם אלוהים? אז בירושלים יש מאפייה אחת של עוגות שמשוכנעת שהיא קצבייה. לפחות ככה היא מתנהגת. קצבייה מיישנת בשר? המאפייה הזאת מיישנת עוגות. לא מאמינים לי? אני מבטיחה למי שרוצה שאקח אותו לסיור אישי שם. לפני שנים רבות, כשעברתי לשכונה ההיא, שמחתי לראות שם בית קפה שכונתי שכלל מאפיית עוגות. בית הקפה, מלא בכל שעה בכל שועי עולם, פוליטיקאים, עיתונאים, אמנים וסופרים, היה (ועדיין) ממוקם בלב שכונת מגורים טובה, מהסוג השקט והמכובד של ירושלים. פעם השכונה הזאת הייתה חילונית, עם מאפיינים יקיים בולטים - וכיום היא דתית, עם מאפיינים אנגלו-סקסיים שמתחלפים בזמן האחרון בצרפתיים. האוכלוסיה השתנתה, אבל עיצובו הכעור מאוד של בית הקפה הקטן לא, ועדיין ניתן לראות שם שועים כאלה ואחרים, זקנים יותר, כמובן, ומובסים ברובם, ומעט עיתונאים וסופרים שלא מלאם ליבם לעזוב את העיר המתחרדת או את השכונה המזדנחת.  עקב הנסיבות המשתנות עובדי המקום מצניעים את גופם בשרוולים ארוכים, בכיסויי ראש ובחצאיות מטאטאות-רצפה. אבל פרט לעניינים השוליים הללו העוגות, כאמור, נשארו אותן עוגות ושיטת העבודה המיוחדת נותרה כשהייתה. ישבתי שם כמה פעמים בשנים הראשונות לחיי בשכונה ההיא, ותמיד תהיתי איך זה שאני יושבת במאפיית עוגות, הריח מסביב הוא ריח מגרה ונפלא של מאפי שמרים טריים,  אלא שהעוגות שמוגשות לי תמיד עבשות, לא טריות בעליל, וגם כשאני מבקשת להחליף אותן בעוגות טריות, הן שבות לשולחני מחוממות אך נוּקשות מזוקן וחמצמצות. שאלתי גם חברים שישבו שם מדי פעם, והם הנידו בראשם, צקצקו בלשונם ואמרו - וואללה, באמת שמנו לב שהעוגות ישנות לאללה, אבל לא חשבנו על זה שזה עקבי. אבל אני, חברים, אני תמיד שמה לב, ותמיד מתבוננת בעולם ותוהה איך נעים הגלגלים ולאן הם מובילים אותו. ואז נפל לי האסימון: סטארט אפ! הם אופים אמנם עוגות שמרים טריות ונהדרות, אבל אז שולחים אותן לחדר האחורי, זה שעולה ממנו ריח עדנים, ליישוּן! כמו שעושים לבשר משובח! אחרי שבוע-שבועיים מוציאים את העוגות המיושנות, ומוכרים. על פי התפוסה בבית הקפה הקטן הסטארט-אפ הזה בהחלט מוצלח, ורק אני, אידיוטית חסרת הבנה קולינרית שכמוני, לא
לדף הרשומה

תחנה בזמן

      ... פתאום הוא התיישב בשולחן לידי, והסתכלתי ולא יכולתי להאמין. הוא היה בעשרים או שלושים שנה זקן יותר ממה שאני מכירה אותו, אבל זה היה הוא . אי אפשר לטעות. אילו לא הייתי בהלוויה של אבא שלו הייתי חושבת שזה אולי אבא שלו, אבל...  אחר כך הוא הזמין לעצמו משהו, ואכל באותן תנועות איטיות ומתמשכות שהכרתי. הוא פנה  ואמר משפט או שניים לאישה שהצטרפה לשולחנו; נרתעתי מחיתוך הדיבור המוכר ומהקול שהזדקן ככה. אלוקימה אדירה, לא יכולתי להוריד מהאיש שישב בשולחן לידי את העיניים. חשבתי שאם מבטו ייתקל בשלי הוא יחייך, יגיד שלום. ישמח. אבל עיניו, באותו צבע מוכר, באותו מבט בדיוק, הביטו בי ולא הכירו אותי בכלל, ממרחק הזמן.   בעודי נועצת בו מבטים הבנתי שהזדמן לי הבלתי אפשרי - לנסוע בזמן ולראות איך הוא ייראה בעוד שלושים שנה. לא כל אחד זוכה. הנה,  הוא לא זכה.    
לדף הרשומה

השעון בכה מאוד, דני לא רוצה בי עוד

סלוואדור דאלי מקדים את זמנו במודעותו לנזילות הזמן     ואם אני רואה זמן בסביבה אני לוקח אותו, לוקח ת`זמן, כן... (יונתן גפן)     לאחרונה אני תוהה איפה טעיתי. לא גיאוגרפית, זה בטוח, כי יש לי חוש התמצאות מעולה, כזה שכל נווט בצבא היה גאה בו, אבל איפשהו נראה לי שאלוקימה קימצה עליי בתמורה בחוש המציאות.   תגידו, כשמישהו קובע אתכם ואומר לכם "ניפגש בשמונה בול בכניסה ל..." - קרה לכם בשנים האחרונות שהוא באמת בא בשמונה? או שמא אני צריכה לשאול אם קרה לכם שהגעתם בעצמכם בשמונה? .
לדף הרשומה

היה לי חבר, היה לי אח

    אבא שלי היה מוכר וותיק במקום שגר בו, וכשהביא את אמא שלי, יפהפייה בהירת שיער וירוקת עיניים, לשבת איתו פתאום בבתי קפה בעיר - כל העיר הסתכלה.   אמא שלי הייתה רגילה שגברים נועצים בה עיניים רעבות, אבל היא בדיוק התחתנה ולא היה לה ממש נעים כשהגבר שהצטרף עם אשתו לשולחן שלהם בבית הקפה נעץ בה מבטים ולא הסיר את עיניו לרגע.  היא השתדלה להתעלם אבל לא ממש הצליחה.   בשבוע שאחרי כן הם ישבו באותו מקום, באותה חבורה. הגבר ההוא, מלווה באשתו, לא הוריד מאמא שלי את העיניים לרגע. הפעם המבוכה התחלפה בכעס - מאיפה החוצפה, היא שאלה את עצמה. וכשרק הייתה לה הזדמנות הוא סיננה לעברו בשקט  -למה אתה נועץ בי כאלו מבטים, זה מאוד מביך אותי.   סליחה, ענה הגבר, מובך מאוד, לא התכוונתי לגרום לך אי נוחות, אני מתנצל, את פשוט כל כך מזכירה לי מישהו...  בזמן המלחמה הייתי אסיר במחנה רוסי, סיפר. הייתי קומוניסט, וברחתי לרוסיה, כמו הרבה קומוניסטים אחרים באותה תקופה. חשבנו שנשתתף במהפכה, חשבנו שנילחם עם הרוסים. אבל הרוסים חשבו אחרת, והם כלאו אותנו במחנות. היה לי שם חבר-נפש. מישהו שהיה לי יקר מאוד. את כל כך מזכירה לי אותו. משהו במבט, בהבעות, בצורת הפנים...., אמר. סליחה אם הבכתי אותך.   למען האמת, ההסבר עורר בה אמפתיה עזה, כי באותם ימים מי לא היה נצמד לרדיו בתקווה לשמוע שם של מישהו מהאנשים שאיבד ב"מדור לחיפוש קרובים";  איך קראו לחבר ההוא שלך, שאלה בחמלה. והגבר נקב בשמו המלא של אחיה.   אמא שלי, שידעה תקופות קשות בחייה, כמעט שלא הצליחה לנשום עכשיו. מרוב שאלות שעמדו על קצה לשונה היא נאלמה דום. אחיה נעלם עוד בתחילת המלחמה, ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. היות שהיה קומוניסט היה חשש שנרצח על ידי אחד מהצדדים, כי כידוע קומוניסטים אמיתיים לא היו חביבים באותה עת הן על הפשיסטים והן על הרוסים. כשהצליחה להתעשת ניסתה לברר אם האיש יודע משהו על גורלו של אחיה. הוא חי בוורשה, אמר לה. יש לי כתובת.   זמן קצר אחרי כן הוריי טסו לפולין ונפגשו עם אחיה של אמי ועם אשתו. הקשר נשמר מאז, למרות מסך הברזל שחצץ ביניהם, עד יום מותו של אחיה. אני מעולם לא פגשתי אותו, כי לצאת משם הוא לא יכול, כמובן, ובילדותי
לדף הרשומה
123
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גנגי אלא אם צויין אחרת