00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"אמא" נמצאו 75 פוסטים

משהו קטן לחג

מהלך חיי שזור באופנים כאלה ואחרים בחג שבועות. אני לא אפרט, כי זה יחשוף יותר ממה שאני רוצה לחשוף כאן, אבל חג שבועות, מלבד הפירות הנפלאים שלו והעובדה שבחרתי להתחתן ברגע צאתו, הוא "החג שלי". תמיד הוא היה. והיות שהחודש אני מציינת גם שלוש שנים למותה של אמא שלי, החלטתי לספר לכם משהו קטן מאוד, אבל אופטימי. כשאמא שלי הלכה לעולם שכולו טוב, בניגוד לעולם הזה, שרובו קקה, כידוע, היא עשתה את זה באופן בלתי-גשמי-בעליל והותירה אחריה את כל חפציה. את רובם המוחלט של החפצים מסרתי לכל מאן דבעי, כי לא היה לי..
לדף הרשומה

ביקורת בתי קברות

מי שעקב אחרי הדברים שכתבתי בשנים האחרונות יודע שלא פעם כתבתי ביקורות - בין אם מדובר בביקורת דיסקים, ביקורת הופעות, ביקורת בירות או ביקורת אירועי מכירות. מה שתמיד אפיין את הביקורת שלי הוא טוב-לב פולני נדיר ויושרה שכפתה עליי לשחוט (שחיטה כשרה, כמובן) פרה קדושה אחת או שתיים מדי פעם. היות שאתמול היה יום השנה (העברי) למותו של אבא שלי, עלה בדעתי לצ'פר אותו לכבוד היום הגדול בניקוי מצבה מזן "פוליש", שיכבד גם את המצבה וגם את מוצאה של אמא שלי, וככה יהיו לי ביד ולא על העץ שתי ציפורים במכה אחת.חיפשתי..
לדף הרשומה

הילד בן שלושים, יש לו חלב על השפתיים

זהירות - אני הולכת להתעלל כאן בגופתה של אחת הפרות הקדושות ברפת-הקדוּשה הישראלית, ואולי אפילו לשחוט אותה קבל עם ועדה. הרחיקו את הילדים מהמסך, התמונות עלולות להיות קשות, ואל תגידו שלא אמרתי. מי שלא מסוגל/ת להתמודד - קישטה. הביתה. בבלוג שלי מותר לי להגיד הכול, אפילו אם נדמה לכם שאני דורכת לכם על הסנה הבוער הפרטי שלכם. תחלצו נעליים בעצמכם.   תחושת ההתפרצות הנוכחית נובעת מאיזו השתלשלות סטטוסית בעניין הנקה בפייסבוק, שגלשה לכדי דעות סותרות ואמירות נוקבות יותר או פחות של כמה ממשתתפות ה"דיון". כאילו שבפייסבוק יכול להיות ממש דיון. אבל נגיד. הנושא העלה אצלי זיכרון מסוים מאישה אחת שהכרתי פעם, שעוד בימים שקדמו לאופנה הנוכחית של הנקה-עד-מוֹת-האֵם החליטה להעניק לבנה הרך את האפשרות ליהנות ממנעמי גופה של אישה עד שיגיע לבשלות מינית, או יותר נכון, היא לא ממש החליטה, היא יותר "זרמה". והיות שגם החלב זרם, והיה חבל לה לבזבז אותו, ובסה"כ היא די הוחמאה מההתעסקות הבלתי פוסקת בפטמותיה ונעמה לה כנראה החשיפה שלהן בכל מקום ובכל עת, בין אם הציבור הקדוש שמסביב היה אדיש להן (מרוב שהתרגל) או שנפעם ונסער - היא החליטה שהיא לא תפסיק את ההנקות בין תינוק לתינוק אלא "תזרום", וכך כשנולד השני, ארבע שנים וקצת אחרי הראשון - הראשון עוד ינק בעוז ולא הסכים לוותר, והאם המאושרת התרגשה לראות עד כמה הוא מוכן להילחם באחיו הצעיר על שדהּ ועל לְשדהּ, ועד כמה הוא נהנה להפגין בעלות על כל אלה, כשצריך. והיה צריך, כנראה, שכן אחרת אין להסביר איך ילד בן חמש ויותר היה מקפץ בין משחק חרבות או מכוניות אחד עם חבריו לבין המשחק הבא אל אמו, ששתתה נניח קפה עם חברותיה או שקעה בשיחה עם שכן או עם בעל מקצוע שעבד שם באותו רגע, מרים נחרצות את חולצתה, חופן ושולף בביטחון גמור את שדה מתוך חזייתה, מתכופף אליו (יש לזכור שבגיל חמש פלוס הילד היה כבר גבוה משמעותית מהשד של אמו הישובה) וכורך סביבו את פיו ששיני החלב שבו כבר התכוננו לסיים את תפקידן. כשאמא זזה או נשמה באופן שהעלה בו חשש לחוסר תשומת לב מלאה שלה - הוא נתן נשיכה קצרה ומכאיבה והעמיד אותה במקומה. אם התינוק החדש, בן השנה, רצה גם הוא לינוק באותה עת,
לדף הרשומה

יכול להיות פשוט כל כך

01/08/2010
    שלוש וחצי שנים היא טיפלה באמא שלי. במסירות. יכולתי לסמוך עליה ועל שיקול דעתה. היא הייתה פקחית ונבונה מאוד, בעלת תושייה, והודות לכישרון שלה לשפות אפילו הומור ושנינות הצליחו לפלס דרך לתקשורת בינינו.   אחרי מותה של אמא שלי, לפני שנתיים וחודש, עזרתי לה להשיג ויזה לקנדה. מאז היא שם, עובדת ומתכננת את איחוד המשפחה שלה, בבוא היום. בעלה עדיין בישראל, סועד קשיש בן 95 , שני ילדיה - אחת שנולדה פה, במהלך עבודתה אצלנו, ואחד שנהרה כאן אבל נולד כבר בקנדה - חיים בפיליפינים, בבית הסבתא.   ואנחנו מדברות. הסקייפ מקצר מרחקים ואני שומעת את הצחוק המוכר שלה, רואה את החיוך הממזרי, המשועשע, אנחנו מרכלות על החברות של אמא שלי ועל המעסיקה הנוכחית שלה, על החברים והחברות שלה שהכרתי בזמן שעבדה אצלנו ועל המשפחה שלי ושלה. היא מתעניינת בשלומן של בתי שכאן ושל בתי ששם, ואני שואלת על ילדיה, על אחיה שחלה ועל הדודה הלסבית שכל כך התביישה לספר לי אודותיה פעם. את כולם אנחנו זוכרות בשמות, על כולם אנחנו גם קצת צוחקות ביחד.  אחר כך היא מספרת לי שחשבה על אמא שלי ביום השנה שלה, כשחגגה בדיוק לבת שלה יום הולדת 4, ומעירה על התמונות שצילמתי. כן, היא חברה שלי בפייסבוק ועוקבת אחרי התמונות והסטטוסים. כן, היא מדברת וקוראת עברית. ויש לה זכרונות טובים מכאן. היה לה טוב איתנו. גם לנו איתה.   במדינה ששונאת זרים וששוקלת לגרש גם חלק מהילדים שנולדו כאן, יש גם סיפורים של ידידות אמיצה ושל שמחה אנושית כנה בין אנשים שהיו להם פעם יחסי מעסיק-מועסק. זה צריך לעודד, אבל משום מה זה מעציב אותי לדעת שאלו רק טיפות של אור בים של חושך.      
לדף הרשומה

לזכרה

לזכרה     כשאני חושבת עליה יש ריחות שעולים באפי. קפה. הבושם שלה, ריח מאפי השמרים. פינטגו מתבשל לריבה, מכתים את חולצתי ואת חולצתה. עלי הלימון שהייתה ממוללת לי לתוך אגן גדול של מי גשמים שאספה כדי לחפוף בהם את שערי. בירה ביום קיץ חם. קמפרי בערב. קינמון. רגבי עפר תחוחים. עוף בתנור, דג מטוגן. תפוחים חמוצים מהעץ הסמוך לחלוני. שסק טרי. אנונה. לפתן חבושים בציפורן. ורדים בצבע ארגמן שאספה את עלי הכותרת שלהם ובישלה. לבנדר בארונות. ים בקיץ. קרטיב לימון. ספריי לשיער. כחול כביסה. עמילן מתגהץ. ריח של בעלי חיים. ושל צנונית טרייה ישר מהאדמה. ריחות שכולם חלק מהאהבה שלה. שכולם חלק מהאהבה שלי.   אחר כך נוספו עוד ריחות, חדשים. ריח של בית חולים. ריח של תרופות חדשות מהאריזה. ריח של תבשילים מזרח-אסייתים. של חומרי חיטוי. של זיקנה. של פחד. ובסוף – מתוק ומבחיל, אבל כזה שלא נרתעתי מלשבת לידה ולהריח עד שבאו לקחת אותה ממני – ריחו של המוות.   אני זוכרת אותה כמו פאזל. זוכרת ליד תנור נפט בחורף של ילדותי. זוכרת מטפסת על עץ תפוזים בפרדס כדי לקטוף למעני מהעץ שמש כתומה שריחה ריח אבי. זוכרת אותה מביאה אותי לגן, מבשלת לי, מארחת הרבה, מתלבשת כדי לצאת בערב. זוכרת אותה צוחקת על שפת הים, מטיילת ברגל, חובטת שטיחים, תופרת ושרה לעצמה. זוכרת אותה קורסת, זוכרת אותה מובסת. זוכרת אותה מתחננת למות. זוכרת אותה מתקררת. זוכרת איך שפכו את מה שנותר ממנה אל הבור הפעור באדמה – אנשים מרושלים וזרים, ממהרים, חסרי רגש, שפכו אותה כמו הייתה שק של אשפה. אבל בין הקליפות של הבד ההוא הייתה אמא שלי, אמא שלי שאהבתי, שאני מתגעגעת אליה כל יום קצת, וכרגע נורא. אמא שלי שלפני שנתיים בדיוק נגאלה מסבלה והותירה אותי עם הקריסטלים שלה ועם חתול פרווה ממולא.   כל היום כולו אני מדברת איתה, פונה אליה, מספרת לה, שואלת, מתייעצת, מתגאה וקוראת לה שתבוא לראות, שתבוא לחלוק איתי, שתבוא לצחוק איתי. היא כאן איפשהו, חמקמקה, מתקרבת ומתרחקת, לפעמים אני מרגישה את הליטוף שלה על ראשי, לפעמים אני מחכה לה שתעבור את המחסום השקוף שמפריד בינינו ותתקרב. אני קצת אישה מבוגרת וקצת ילדה, קצת עצמאית ובוגרת וקצת זקוקה לה. אני רוצה להגיד לה כמה אני מתגעגעת, כמה אני חושבת עליה, כמה אני אוהבת אותה. אין לי
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גנגי אלא אם צויין אחרת