00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"אהבה" נמצאו 30 פוסטים

ועל אהבה שמעתם?

03/01/2013
    אלף פעמים כתבתי עליה כאן. סיפרתי איך אספתי אותה מהרחוב, אפילפטית ודחויה, איך נתתי לה בית חם ואהבה גדולה, איך צוחקים עליי בבית וקוראים לי דוקטור דוליטל, כי אני טוענת (וצודקת) שאני מבינה כל מבט שלה וכל צליל שהיא משמיעה. כל מי שמכיר אותי מכיר אותה. גם אלו שמכירים אותי רק היכרות וירטואלית. היא מלווה אותי כבר שנים, באנקדוטות, בתמונות, בסיפורים מרגשים ואנושיים יותר מאנושיים, בנאמנות אין קץ. ועכשיו היא זקנה. מאוד. השנה האחרונה הייתה "קפיצת מדרגה" לזיקנה שמזכירה לי נורא את זו שאמא שלי עברה בשנותיה האחרונות. היא מתנהגת כמוה. נכון, היא לא מדברת, אבל בינינו, גם אמא שלי לא דיברה הרבה בתקופה האחרונה, ובטח לא אמרה משהו שהיה אפשר להבין.  והיא לא מבינה איפה היא נמצאת, ממש כמו שאמא שלי לא ידעה איפה היא ומי מסביבה. כן, והיא לא מזהה אותי לפעמים, ופה ושם היא נבהלת ממני. פחחח, הצחיקה אותי. אמא שלי לא זיהתה אותי בכלל ומדי פעם חשבה שאני זרה גמורה.  והיא לא שולטת בצרכים שלה ועושה בבית, אפילו מדי פעם במיטה. נו, באמת, תחדשו לי משהו על זיקנה. ולפעמים היא עומדת מבולבלת ליד קערת האוכל ולא מבינה מה היא עושה שם ושזה אוכל. הייתי בסרט הזה. נשבעת לכם. שום דבר לא מפתיע אותי בזיקנה.   רק מה, אמא שלי סבלה. פיזית, אני מתכוונת. העצמות שלה התפוררו והתרסקו, הלב שלה הכאיב לה ולא תמיד סיפק דם לאן שהיה צריך, הכליות שלה שבתו, הגוף דאב מאוד, והנפש - כשלרגעים הייתה מודעת - סבלה גם היא. לג`ינג`ר לא כואב; בכל אופן שום דבר לא כואב לה ברמה של צעקה או פחד, ואיבריה פועלים כתיקנם, כך לפחות מאשרות בדיקות הדם ושאר הבדיקות התקופתיות שלה. ובכל זאת, ואף על פי כן, ולמרות הכול - כשאני מספרת לחברים פה ושם על מצבה, וצוחקת, כי תאמינו לי שמצחיק כמה שהיא מזכירה לי את אמא שלי - ובינינו, כלב שנכנס עם הראש בקיר כשהוא אמור לצאת מהדלת זה גם מצחיק - התגובה של אנשים היא כמעט תמיד אותה תגובה: למה את לא מרדימה אותה ודי? ואת השאלה הזו שאני שומעת מחברים כבר שנה. מאז שהתחילו אצלה התופעות של הזיקנה.   לידיעתכם, חברים קרובים יותר ופחות, חברים וירטואליים, חברים לרגע או חברים לשנים ארוכות - הנוחות שלי היא לא העניין שמעסיק אותי בהקשר הזה. אהבה היא
לדף הרשומה

ורק בגללי הוא האבא שלי

  היום לפני מאה שנה נולד אבא שלי. בעוד שבוע בדיוק ימלאו 31 שנים למותו. ללא ספק בטרם עת, בבריאות טובה, עם מרץ ושמחת חיים ופעלתנות של איש בן שלושים. עם הומור דגול וידע דגול לא פחות, ועם אהבה גדולה לעולם, לאנשים, למוזיקה, לאמנות, למדע. כך בלי התרעה מוקדמת צנח ומת. מוֹת צדיקים, קראו לזה אלו שהיו בקיאים בסגנונות מוות שונים על פי ההלכה היהודית. אני - למרות בקיאותי היחסית רק בסוגי מוות ולא בהלכה - יודעת שגם צדיקים גמורים לא ניצָלים לפעמים ממוות בייסורים קשים, ושאין מִתאם מלא בין מידת הצדיקות והמעשים הטובים שאדם עושה בחייו לבין מידת הסבל שמלוֶוה אותו אל סופו. אבל אבא שלי היה איש נהדר, והגיע לו - כמו שהגיע לאמא שלי ולאחותי, שלא זכו - למות מות צדיקים, מהיר, ענייני, בלי סבל מיותר ובלי השפלה מתמשכת.   אפשר היה לשבור אותי בילדותי עם השיר "אבא הלך לעבודה". השורה המצמררת "אבא הלך לעבודה - הלך, הלך אבא" הייתה בשבילי כמו סוף. הבנתי ממנה את מה שאנשים מבינים כשאומרים להם שמישהו "הלך". מוות, סוף מוחלט. יכול להיות שבגלל שידעתי - במעורפל - משהו על ההורים של אמא שלי ש"הלכו" כשבאו לקחת אותם, שם, במלחמה, ולא שבו מעולם. לכן השורה העוקבת - "ישוב עם צאת הלבנה, יביא לך מתנה" נראתה לי תמיד כמו ניסיון להרגיע אותי ברמייה, בעזרת שוחד של מתנה מובטחת. להגיד "יהיה בסדר" גם כשכל הסימנים אומרים שלא יהיה. בכל פעם ששמעתי את השיר הזה פרצתי בבכי שאי אפשר היה להרגיע. הילד שגר בבית הסמוך נהג להקניט אותי ולשיר לי את זה כשהאמהות שלנו לא היו בסביבה, ופעם צבטתי אותו בתמורה בעוצמה כזו שבמשך שבועות הוא הסתובב עם כתם כחול, שהזכיר לו לא להתעלל בי יותר רגשית. לא עניינה אותי המתנה שבשיר. רציתי רק לדעת בוודאות שאבא אכן  יחזור.   אני זוכרת מאבא שלי בעיקר את ריח ההדרים שליווה אותו תמיד - אבא שלי אהב פרי הדר יותר מכל דבר אחר בעולם ונהג לקלוף תפוזים, קלמנטינות, מנדרינות ואשכוליות בסבלנות אין קץ, באופן מדויק ובאהבה - עד היום אני קולפת הדרים כסוג של מחווה לזכרו  בלי לשטוף את הידיים לאחר מכן, שלא ייגמר לי הריח  - ואת הצחוק שלו. הוא
לדף הרשומה

ללא מילים

בימים שהיו עיתונים מנייר היו גם קריקטורות בעיתון. לפעמים היה נרשם מתחתן משפט מחודד כלשהו, ולפעמים, כשלא היה צורך בתוספת מילולית, כי הכול היה כל כך מובן וברור ובהיר, היה מופיע הכיתוב "ללא מילים". שום דבר בדיסק החדש של יובל כהן לא מזכיר קריקטורה, מלבד ההצהרה "ללא מילים", המגולמת בשם הדיסק- "שיר ללא מילים".  ואולי השם הזה יותר משמעותי מזה שהמשורר (ובמקרה הזה יובל כהן) התכוון אליו – לא מדובר רק בַּשיר שלו, שהוא כאילו לחן לשיר, אבל שאין לו מילים. מדובר גם ביצירה שלמה שפשוט מתארת את עצמה, בשעה שהיא מתנגנת, ביתר בהירות ודיוק מזה שאפשר לעשות במילים. וכל מה שאני מנסה לעשות כאן כרגע הוא-הוא ההוכחה. אחחח, לו היו לי פראזות מדויקות במילים כמו הפראזות המוזיקליות של יובל ושי...   את המוזיקה הזאת ליוויתי מרגע שהתחילה לעמוד על הרגליים (של יובל ושי), כלומר, מרגע שעלתה על במה. הייתי בכל ההופעות, הרחקתי מחוץ לגבולות המרכז בעקבותיה, הייתי שם אפילו כשהוקלטה. הכרתי את כל השינויים, עקבתי אחרי כל ניצן חדש שפרח, אחרי כל אבן שנשארה במקום ופינתה חלל לאבן חדשה. אבל כמו מים שזורמים ומשתנים כל הזמן, גם במוזיקה הזאת היה משהו קבוע – הזרימה. אותה זרימה עדינה, רכה, קבועה, יציבה – היא שאפיינה את המוזיקה של יובל ושי מהתחלה, והיא שנשארה איתם לאורך כל הדרך.   פעמיים או שלוש כתבתי בעבר על המופע המשותף של יובל ושי. בדרך כלל אני נמנעת מלחזור ולכתוב על אותו מופע יותר מפעם אחת, אבל כאן לא התאפקתי. יובל הוא סקסופוניסט סופרן נפלא, בעל צליל רגיש, עדין, חם ומפעים, ושי מאסטרו הוא פסנתרן מדויק, מאופק ומרגש באופן בלתי רגיל, שמצליח במשפט אחד שקט,  קסום ועדין להביע את מה שאחרים יעשו פירואטים כדי לומר; משהו בשילוב ביניהם היה תמיד כל כך מלא קסם, כל כך מכשף ברוגע שלו, בהקשבה ובהיענות, בהתאמה המופלאה ובאותה זרימה יציבה, שלא יכולתי להפסיק לבוא, להתפעל, לגרור אחריי את כל מי שיכולתי. לאט לאט צבר המופע הזה אוהדים קבועים ונאמנים – מלבדי היו שם עוד כמה אנשים שבאו לכל ההופעות, ונוצר מועדון לא רשמי של כאלה שכששמעו את המילים "אנג`לו" או "שיר ללא מילים" חייכו חיוך של געגוע וציפו לפעם הבאה. חלק גדול
לדף הרשומה

היום יום הולדת

    היום, עשרים באוקטובר, הוא יום ההולדת של אמא שלי. מוזר לציין יום הולדת של מי שכבר לא בין החיים, אבל בכל זאת, היום לפני 86 שנים נולדה תינוקת, והתינוקת הזאת גדלה, וכשהייתה נערה צעירה, במקום ללכת לתיכון היא הלכה למחנה ינובסקה, בעיר שבה נולדה וגדלה, בעיר שבה טיילה בפארקים וחלמה להיות שחקנית בתיאטרון, וראתה את אמה נלקחת אל מותה למול עיניה, ואחר כך גם את אביה, וככה ברגע אחד נגמרו הנעורים.   ואחר כך גם נגמרה המלחמה, ואיכשהו היא שרדה והתגלגלה, שלא מרצונה, לפלסטינה, אבל שם לא
לדף הרשומה

כבר אז ידעתי

    בדיעבד, תמיד אנחנו יודעים לזהות את הרגע שבו היינו צריכים לקום וללכת, בלי להסתכל אחורה, בבחינת הגנה עצמית. הרגע הזה זהר כמו נורה אדומה בלילה אפל בלי כוכבים. הוא בלט כמו דנה אינטרנשיונל בלב הפגנה חרדית. ובכל זאת לא קמנו והלכנו, אלא נשארנו שם, מתַרגלים במרץ אוטו-סוגסטיה למתקדמים ועושים מדיטציה להאטת הדופק, שבקצבו שידר לנו ללא הרף "לא-טוב-לא-טוב-לא-טוב".   למה לא קמנו והלכנו כשזיהינו את סימן ה"אין סיכוי, זה ייגמר בבכי"? למה התעלמנו, למרות דקירת הכאב והחשש, והמשכנו הלאה? .
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גנגי אלא אם צויין אחרת