00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"אבא" נמצאו 18 פוסטים

ביקורת בתי קברות

מי שעקב אחרי הדברים שכתבתי בשנים האחרונות יודע שלא פעם כתבתי ביקורות - בין אם מדובר בביקורת דיסקים, ביקורת הופעות, ביקורת בירות או ביקורת אירועי מכירות. מה שתמיד אפיין את הביקורת שלי הוא טוב-לב פולני נדיר ויושרה שכפתה עליי לשחוט (שחיטה כשרה, כמובן) פרה קדושה אחת או שתיים מדי פעם. היות שאתמול היה יום השנה (העברי) למותו של אבא שלי, עלה בדעתי לצ'פר אותו לכבוד היום הגדול בניקוי מצבה מזן "פוליש", שיכבד גם את המצבה וגם את מוצאה של אמא שלי, וככה יהיו לי ביד ולא על העץ שתי ציפורים במכה אחת.חיפשתי..
לדף הרשומה

ורק בגללי הוא האבא שלי

  היום לפני מאה שנה נולד אבא שלי. בעוד שבוע בדיוק ימלאו 31 שנים למותו. ללא ספק בטרם עת, בבריאות טובה, עם מרץ ושמחת חיים ופעלתנות של איש בן שלושים. עם הומור דגול וידע דגול לא פחות, ועם אהבה גדולה לעולם, לאנשים, למוזיקה, לאמנות, למדע. כך בלי התרעה מוקדמת צנח ומת. מוֹת צדיקים, קראו לזה אלו שהיו בקיאים בסגנונות מוות שונים על פי ההלכה היהודית. אני - למרות בקיאותי היחסית רק בסוגי מוות ולא בהלכה - יודעת שגם צדיקים גמורים לא ניצָלים לפעמים ממוות בייסורים קשים, ושאין מִתאם מלא בין מידת הצדיקות והמעשים הטובים שאדם עושה בחייו לבין מידת הסבל שמלוֶוה אותו אל סופו. אבל אבא שלי היה איש נהדר, והגיע לו - כמו שהגיע לאמא שלי ולאחותי, שלא זכו - למות מות צדיקים, מהיר, ענייני, בלי סבל מיותר ובלי השפלה מתמשכת.   אפשר היה לשבור אותי בילדותי עם השיר "אבא הלך לעבודה". השורה המצמררת "אבא הלך לעבודה - הלך, הלך אבא" הייתה בשבילי כמו סוף. הבנתי ממנה את מה שאנשים מבינים כשאומרים להם שמישהו "הלך". מוות, סוף מוחלט. יכול להיות שבגלל שידעתי - במעורפל - משהו על ההורים של אמא שלי ש"הלכו" כשבאו לקחת אותם, שם, במלחמה, ולא שבו מעולם. לכן השורה העוקבת - "ישוב עם צאת הלבנה, יביא לך מתנה" נראתה לי תמיד כמו ניסיון להרגיע אותי ברמייה, בעזרת שוחד של מתנה מובטחת. להגיד "יהיה בסדר" גם כשכל הסימנים אומרים שלא יהיה. בכל פעם ששמעתי את השיר הזה פרצתי בבכי שאי אפשר היה להרגיע. הילד שגר בבית הסמוך נהג להקניט אותי ולשיר לי את זה כשהאמהות שלנו לא היו בסביבה, ופעם צבטתי אותו בתמורה בעוצמה כזו שבמשך שבועות הוא הסתובב עם כתם כחול, שהזכיר לו לא להתעלל בי יותר רגשית. לא עניינה אותי המתנה שבשיר. רציתי רק לדעת בוודאות שאבא אכן  יחזור.   אני זוכרת מאבא שלי בעיקר את ריח ההדרים שליווה אותו תמיד - אבא שלי אהב פרי הדר יותר מכל דבר אחר בעולם ונהג לקלוף תפוזים, קלמנטינות, מנדרינות ואשכוליות בסבלנות אין קץ, באופן מדויק ובאהבה - עד היום אני קולפת הדרים כסוג של מחווה לזכרו  בלי לשטוף את הידיים לאחר מכן, שלא ייגמר לי הריח  - ואת הצחוק שלו. הוא
לדף הרשומה

היום יום הולדת

    היום, עשרים באוקטובר, הוא יום ההולדת של אמא שלי. מוזר לציין יום הולדת של מי שכבר לא בין החיים, אבל בכל זאת, היום לפני 86 שנים נולדה תינוקת, והתינוקת הזאת גדלה, וכשהייתה נערה צעירה, במקום ללכת לתיכון היא הלכה למחנה ינובסקה, בעיר שבה נולדה וגדלה, בעיר שבה טיילה בפארקים וחלמה להיות שחקנית בתיאטרון, וראתה את אמה נלקחת אל מותה למול עיניה, ואחר כך גם את אביה, וככה ברגע אחד נגמרו הנעורים.   ואחר כך גם נגמרה המלחמה, ואיכשהו היא שרדה והתגלגלה, שלא מרצונה, לפלסטינה, אבל שם לא
לדף הרשומה

היה לי חבר, היה לי אח

    אבא שלי היה מוכר וותיק במקום שגר בו, וכשהביא את אמא שלי, יפהפייה בהירת שיער וירוקת עיניים, לשבת איתו פתאום בבתי קפה בעיר - כל העיר הסתכלה.   אמא שלי הייתה רגילה שגברים נועצים בה עיניים רעבות, אבל היא בדיוק התחתנה ולא היה לה ממש נעים כשהגבר שהצטרף עם אשתו לשולחן שלהם בבית הקפה נעץ בה מבטים ולא הסיר את עיניו לרגע.  היא השתדלה להתעלם אבל לא ממש הצליחה.   בשבוע שאחרי כן הם ישבו באותו מקום, באותה חבורה. הגבר ההוא, מלווה באשתו, לא הוריד מאמא שלי את העיניים לרגע. הפעם המבוכה התחלפה בכעס - מאיפה החוצפה, היא שאלה את עצמה. וכשרק הייתה לה הזדמנות הוא סיננה לעברו בשקט  -למה אתה נועץ בי כאלו מבטים, זה מאוד מביך אותי.   סליחה, ענה הגבר, מובך מאוד, לא התכוונתי לגרום לך אי נוחות, אני מתנצל, את פשוט כל כך מזכירה לי מישהו...  בזמן המלחמה הייתי אסיר במחנה רוסי, סיפר. הייתי קומוניסט, וברחתי לרוסיה, כמו הרבה קומוניסטים אחרים באותה תקופה. חשבנו שנשתתף במהפכה, חשבנו שנילחם עם הרוסים. אבל הרוסים חשבו אחרת, והם כלאו אותנו במחנות. היה לי שם חבר-נפש. מישהו שהיה לי יקר מאוד. את כל כך מזכירה לי אותו. משהו במבט, בהבעות, בצורת הפנים...., אמר. סליחה אם הבכתי אותך.   למען האמת, ההסבר עורר בה אמפתיה עזה, כי באותם ימים מי לא היה נצמד לרדיו בתקווה לשמוע שם של מישהו מהאנשים שאיבד ב"מדור לחיפוש קרובים";  איך קראו לחבר ההוא שלך, שאלה בחמלה. והגבר נקב בשמו המלא של אחיה.   אמא שלי, שידעה תקופות קשות בחייה, כמעט שלא הצליחה לנשום עכשיו. מרוב שאלות שעמדו על קצה לשונה היא נאלמה דום. אחיה נעלם עוד בתחילת המלחמה, ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. היות שהיה קומוניסט היה חשש שנרצח על ידי אחד מהצדדים, כי כידוע קומוניסטים אמיתיים לא היו חביבים באותה עת הן על הפשיסטים והן על הרוסים. כשהצליחה להתעשת ניסתה לברר אם האיש יודע משהו על גורלו של אחיה. הוא חי בוורשה, אמר לה. יש לי כתובת.   זמן קצר אחרי כן הוריי טסו לפולין ונפגשו עם אחיה של אמי ועם אשתו. הקשר נשמר מאז, למרות מסך הברזל שחצץ ביניהם, עד יום מותו של אחיה. אני מעולם לא פגשתי אותו, כי לצאת משם הוא לא יכול, כמובן, ובילדותי
לדף הרשומה

למה אני כותבת בלוג

    השבוע היה אצלי מישהו בבית, בענייני עבודה (שלו, לא שלי), ואיכשהו התפתחה בינינו שיחה. הוא דיבר על בלוגים ועל בלוגרים, ותהה, בקול רם, איך אנשים חושפים את עצמם ככה על גבי המרשתת בלי שום בושה ובלי שום צנזורה. אחר כך הוא שאל אותי אם אני כותבת בלוג או קוראת בלוגים. אמרתי שכן. בעיקר כותבת, מעט קוראת. הוא שאל מה זה נותן לי, למה אני עושה את זה, ועד כמה אני חושפת. השאלות עימתו אותי עם שאלות שהיו כבר מזמן מסודרות לי במגרות הפנימיות, מחכות להישאל, וכתוצאה מכך התחשק לי לפרוץ .
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
1234
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גנגי אלא אם צויין אחרת