00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

גנגי - פס הקול

לכל אחד מאיתנו יש שירים שמלווים את חייו. סוג של פס-קול אישי, שמתעדכן ללא הרף, ומתפתח, ומתענף, ומסתגנן.

יש שירים שהם פס הקול של תקופה. לילדות יש שירים משלה, לנעורים שירים שלהם, וכן הלאה. יש שירים שהם פס קול של מצבים רגשיים. אהבה, יגון, שכול. ויש שירים שהם פס הקול של ההגדרה העצמית שלנו.

 

לאחרונה אני משתדלת לצמצם, בכל דבר ועניין. החל בכמויות הסוכר והמלח בבישול, וכלה במילים ובמחוות. יש משהו ממתן ומרגיע בצמצום, ומשהו ממכר בתחושת העונג המתלווה להישג, לכיבוש הדחף. ברוח הדברים האלה אני מצמצמת גם את רשימת השירים שמגדירים את תפיסת עולמי לשניים.

 

השיר הראשון מלווה אותי מנעוריי, ולמרות שיש בו רק בית קטן אחד - וגם הוא לא ממש מתוחכם  - הוא מהווה בעיניי תמצית של הנעורים, של התעוזה לחשוב אחרת ולרצות לא לוותר וללכת עם החלום עד הסוף. של האומץ לחתור לטלטול יסודות המובן מאליו ולא להסתפק לעולם בבינוניות. לכן אני קוראת לו "שיר נעורים". אלו שנשארים איתו עד הסוף הם אמיצים, ומיוחדים, ופורצי דרך, והלוואי שהיה חלקי עמם:

 

אני ואתה נשנה את העולם

אני ואתה. אז יבואו כבר כולם.

אמרו את זה קודם, לפניי; לא משנה!

אני ואתה נשנה את העולם.

 

 

השיר השני הוא שיר בוגר, והוא מלווה אותי מימי האוניברסיטה שלי, ימי פרוץ מלחמת לבנון, שהיו גם ימים שבהם שיניתי השקפת עולם והתחלתי להביט על העולם מזווית פחות מתלהבת ויותר כואבת. יש לו כמה ביצועים, אבל אחד, ואחד בלבד, זה של המלחינה עצמה, הוא היחיד ששורט במידה הנכונה.

זה שיר התפכחות, נואש אבל נחוש, של אהבה לא עיוורת למקום הזה, בלי אשליות ובלי ממתיקים מלאכותיים ותוספי צבע; אהבה שרואה את כל פגעי מושא אהבתה, את כל השינויים שחלו בו, ולא מתכוונת לעזוב כשקשה, אבל גם לא לשתוק ולוותר. וכשקורין אלאל שרה - אקפלה, בקול שורט  - את המילים הללו, מלוות בלחן הנהדר שלה, תמיד, אבל תמיד, נקוות לי דמעות בעיניים.

 

אין לי ארץ אחרת 
גם אם אדמתי בוערת 
רק מילה בעברית חודרת 
אל עורקיי, אל נשמתי 
בגוף כואב, בלב רעב, 
כאן הוא ביתי. 

לא אשתוק, כי ארצי 
שינתה את פניה; 
לא אוותר לה, 
אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה 
עד שתפקח את עיניה. 

לדף הרשומה

סטודנטים - זה בידיים שלכם!

17/10/2013

 

הבת שלי שלחה לי קישור לדף הפייסבוק המצחיק עד דמעות "דירות בתל אביב שמדכאות אותי". בשלב מסוים הדמעות, שהתחילו מהצחוק הבלתי נשלט כשעוד חשבתי שהאבסורד הזה הוא בדיחה, התחלפו בדמעות של זעזוע: אכן, אנשים משכירים חורי עכברים במצב בלתי נסבל למגורי חיות-רחוב, ומצפים לקבל בתמורה אלפי שקלים לחודש, ועוד באים בתביעות שלא יעלו על הדעת למי שמוכן לשלם להם סכומים מוטרפים שכאלה; אנשים חסרי גבולות או מוסר מבקשים אלפים רבים של שקלים תמורת "יחידת דיור" של 11 כ- מ"ר  ברוטו, לפעמים ללא כיור או חלון, ובכלל במרתף, או תמורת חדרון שגובה תקרתו 2 מ' (נכון, זה לא חוקי בעליל, אבל מהו חוק לעומת הסיכוי לסחוט עוד סטודנט מסכן שכמֵהּ כבר לפינה משלו), ויש גם המגדילים לעשות ודורשים מהשוכר הפוטנציאלי להתחייב מראש לשלם תמורת השיפוץ שעשו בדירה טרם בואו, ותמורת רהיטים שלא רצה כלל, או - היפה מכולם - לשלם כמה עשרות שקלים  לאדם תמורת הזכות (!) לראות את הדירה לפני ההחלטה אם לשכור אותה או לא. תעלו את הרעיון הכי אבסורדי שאתם יכולים לחשוב עליו - הה! מישהו כבר חשב עליו לפניכם וגם יודע איך לעשות ממנו כסף. זה המצב.

 

המצב הזה לא היה יכול להימשך בלעדיכם. תחשבו על כך. סטודנטים יקרים, אתם באמת מוכנים לשלם אלפי שקלים בשביל לגור במחראות, או בשביל להכניס את הראש הבריא שלכם למיטות החולות והמטורפות של בעלי בתים עם דרישות בלתי סבירות - העיקר שזה יהיה בתל אביב? אז מה אם זה קרוב לכם ללימודים ולבילויים! קחו יוזמה, תעזבו כולכם את המרכז הצפוף של תל אביב ותעברו לגור מסביב - בחולון, בת ים, לוד, רמלה ובכל הפריפריה הבלתי שיקית והצנועה יותר במחירים. ברגע שתעברו בהמוניכם לשכונות בערי הפריפריה החלשות תהוו כוח מספיק כדי ללחוץ על שינוי והתאמה של התחבורה הציבורית במיוחד בשבילכם. אם תעשו גם קצת עבודה קהילתית ותשפרו את המרקם החברתי במקום שתגורו בו, יהיה לראשי הערים שם אינטרס רציני מאוד לדאוג שתישארו, ושסטודנטים נוספים יבואו בעקבותיכם, ובסופו של דבר הם יעשו הכול כדי להקל עליכם. זה רק עניין של זמן וסבלנות, אבל זה יקרה. אל תצפו שהכול יקרה ביום אחד או בשנה אחת - תהליכים כאלו הם לא רק תלויי רצון ויוזמה אלא גם תלויי זמן, אבל השינוי יבוא. תהיו חלוצים, על כל המשתמע מכך - תקריבו קצת מהנוחות שלכם - ובתמורה תקבלו אפשרות לממן את עצמכם בלי שההורים שלכם יצטרכו לעזור לכם עד שתגיעו לגיל העמידה, עצמאות, משמעות למה שאתם עושים, ושירות נפלא לעצמכם ולדורות הבאים אחריכם. יותר מזה: תקבלו גם את תחושת הסיפוק שעשיתם משהו לא רק למען עצמכם אלא גם למען החברה בישראל כולה - הן למען אחיכם הסטודנטים ולצעירים באשר הם, והן למען קבוצות חלשות יותר בחברה, שבקרבן תגורו.

 

הרעיון הזה לא חדש, ולא אני המצאתי אותו. איציק שמולי כבר עמד בשנים האחרונות בראש קבוצה שמימשה את מה שאני קוראת לכם לעשות; העניין הוא שלא מספיקה קבוצה קטנה של סטודנטים חדורי אמונה כדי לפתור את מגוון הבעיות שישראל של היום עומדת בפניהן - כלכלית וחברתית. מה שאני מציעה זה שכולכם תעזבו את תל אביב, ותעמידו את בעלי הבתים שם בפני שוקת שבורה. גם תעשו למען החברה בישראל, וגם תעשו למען עצמכם, ובסופו של דבר, אם לא תתפשרו ולא תתרפסו בשביל פיסת מרצפת מטונפת בלב תל אביב, בעלי הבתים במרכז ייאלצו להשכיר רק דירות שמצבן טוב, ובמחירים סבירים. כי לא תהיה להם ברירה!

 

אם אכפת לכם לא רק מהרגע הזה אלא גם מהעתיד, ולא רק מעצמכם אלא גם מהחברה הישראלית כולה - אל תחכו שאחרים יעשו בשבילכם, ואל תתלוננו שדופקים אתכם. קומו ותעשו מעשה. כן, גם במחיר של הנוחות האישית שלכם, כי רק ככה מזיזים דברים בעולם. אל תיתנו שידפקו אתכם ואל תסכימו שיעשקו אתכם. תתמודדו, תעמדו על שלכם, תגלו עצמאות ונחישות - ותראו שהדברים יכולים להתנהל גם אחרת ושאתם יכולים למרוד בקללת דור ה-Y שכל כך מדברים עליה עכשיו ולצאת בכוחות עצמכם מהייאוש הכלכלי והחברתי שמסחרר אתכם ובסופו של דבר את כולנו.

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

סטארט-אפ מתוק-מוחמץ

23/08/2013

בעקבות איזו שיחה-קטנה בענייני פלאפל בפייסבוק (או בחיפה, או בירושלים, אנא עארף) נזכרתי במורה שלי לפסנתר. 

איך - אתם תוהים - עברתי משיעורי מוזיקה קלאסית לפלאפל? האם משהו פגום במערך האסוציאטיבי שלי?  ובכן, זיכרון, אתם יודעים, לא כפוף לשום חוקים הגיוניים מבחוץ. יש לו ההיגיון שלו. ושלי עוד על טעם ועל ריח. ועל אלו - כידוע - אין מה להתווכח.

 

בילדותי לא היו מסיעים אותנו לשום מקום. גרתי בקצה הצפוני ביותר של העיר שלי, והמורה האהובה שלי לפסנתר (שהיה לה שם משפחה בלבד, כמובן, היא הייתה לאורך כל השנים שלמדתי אצלה "גברת אלסברג", אבל  ביני לביני קראתי לה "גברת וַיי-דימיני"  - Oh, God...- ברומנית - כינוי שכיבד הן את מוצאה והן את מה שיצא מפיה כשהבינה ששוב ניגנתי את כל היצירה בלי לקרוא מהתווים)  גרה במרכז העיר, ולמרגלות ביתה נח לו - ממש כך - דוכן פלאפל שלמרבה הפלא לא היה עמוס בלקוחות ממתינים.  אני, שחיבתי לפלאפל נזקפת אך ורק לזכות תנועת הצופים (לפני שהייתי בתנועה לא הסכמתי לטעום פלאפל כי הבנתי שיש שם "קציצות", ו"קציצה" היא אחת המילים הדוחות ביותר בעברית, תודו שכך הוא), שמחתי שיש פלאפל ליד המורה לפסנתר, וכשירדתי מביתה, בתום השיעור,  חשקתי מדי פעם בחצי מנה (היום, מן הסתם, היו אומרים "רציתי לפנק את עצמי בחצי מנה", אבל בימים ההם פינוק היה מילה גסה ממש, ופלאפל- מאכל עממי עם ערכים סוציאליסטים, שעלה 25 גרושים לחצי מנה - היה ציוני וערכי, ולא מפנק ומקלקל. גם אם לפעמים היה מקולקל).

בדוכן שליד ביתה של המורה לפסתר עבדו זוג אנשים מבוגרים, קשי יום בעליל, שדיברו ביניהם באידיש לקונית ולא החליפו מעולם מילה עם הלקוחות. פניהם היו צמוקים וקשים, חפים מחיוך, והם קצבו לכל לקוח שלושה כדורים קטנים ומדודים בחצי מנת הפלאפל שלו,  כף שטוחה של סלט כרוב במיונז, פיסה בודדת של מלפפון חמוץ וזרזיף מנחם של טחינה מימית. הגבר הטיל כדורים אל סיר השמן המבעבע, והאישה מילאה את חצאי הפיתות. באותם ימים מנה שלמה אכל רק מי שהצדיק את רעבונו בעבודה קשה בחומר ובלבנים או  ניחן בשחיתות מידות מוסרית וערכית. אני בטח לא הייתי מאלה או מאלה, כמו שאתם יכולים להבין. הלוא למדתי פסנתר אצל הגברת אלסברג, וַיי דימיני.

הפלאפל של השתקנים לא דמה בכלום לפלאפל שהכרתי מהדרך הביתה אחרי פעולה בצופים. הוא היה במרחק של רחוב אחד בלבד מרחוב הפלאפלים העירוני שלנו, אבל המרחק בטעם היה חוצה יבשות. בעוד הפלאפל ברחוב הפלאפלים היה מלוח במידה, וכל כדור התפוצץ בפה למגע השיניים - הפלאפל של השתקנים היה רך, עיסתי, דביק ובעל מרקם ברור של קניידלע או געפילטע פיש. אבל ההפתעה האמיתית הייתה טעמו: הוא היה מתקתק. מישהו שם לקח את המתכון הבסיסי של געפילטע-פיש, החסיר ממנו את הדג והותיר רק את הלחם או המצה השרויים ואת הסוכר, טחן  והטיל אל הסיר המבעבע, בבחינת - כאן בלבנט אתם אוהבים את זה בשמן במקום במים? אז הנה לכם, בשמן. תאכלו, קינדערלאך, ותשתקו. לחם רטוב זה בריא. מילאנו בזה דגים והשטנו את זה במרק עוף 2000 שנה ועובדה ששרדנו. 

לחיכי, שהיה ישראלי וחיבב מאוד את מאכליה המופלאים של דודה טובה, ילידת הארץ ודור עשרת-אלפים פה, ושל דודה לאה, ילדית העיר העתיקה בירושלים ודור חמישים-אלף פה, וסלד מאוכל אפרפר שידע רק סוכר, מלח ואבקת פלפל שחור - ובכן,...לחיכי זה לא היה טעים, למרות שבאין ורדים - גם קוצים מקשטים את הבית (בתוך תרמילי פגזים, כמובן). אבל אני בטוחה שאנשים שסבורים שגעפילטע פיש הוא מאכל תאווה ושקנעיידלך הם סוג של אפרודיזיאק היו נהנים ממנו מאוד.

וכך היום, בעקבות אותה שיחה-קטנה בפייסבוק, עלה בדעתי שאילו היו אותם דוברי יידיש קשי יום מהפלאפל שלמרגלות ביתה של גברת אלסברג חיים היום, וניחנים בחוש יזמי ובתעוזה עסקית, הם היו ודאי מפתיעים את כולנו עם סטארטאפ: געפילטע-פיתה (gefilyte-pita.com),  ומוכרים לא רק פלאפל אלא גם מניות לציבור, ואחר כך עושים אקזיט ומצליחים ללא ספק בענק. כי מה יכול לרגש תרמילאי במאצ'ו-פיצ'ו או באנפורנה יותר מאפליקציה המשלבת את הגעגועים לפלאפל השכונתי עם טעם בית-סבתא-פרומה-בערב-פסח!

חבל. איזו החמצה לפלאפל המתוק.

לדף הרשומה

ועל אהבה שמעתם?

03/01/2013

 

 

אלף פעמים כתבתי עליה כאן. סיפרתי איך אספתי אותה מהרחוב, אפילפטית ודחויה, איך נתתי לה בית חם ואהבה גדולה, איך צוחקים עליי בבית וקוראים לי דוקטור דוליטל, כי אני טוענת (וצודקת) שאני מבינה כל מבט שלה וכל צליל שהיא משמיעה.

כל מי שמכיר אותי מכיר אותה. גם אלו שמכירים אותי רק היכרות וירטואלית. היא מלווה אותי כבר שנים, באנקדוטות, בתמונות, בסיפורים מרגשים ואנושיים יותר מאנושיים, בנאמנות אין קץ.

ועכשיו היא זקנה. מאוד. השנה האחרונה הייתה "קפיצת מדרגה" לזיקנה שמזכירה לי נורא את זו שאמא שלי עברה בשנותיה האחרונות. היא מתנהגת כמוה. נכון, היא לא מדברת, אבל בינינו, גם אמא שלי לא דיברה הרבה בתקופה האחרונה, ובטח לא אמרה משהו שהיה אפשר להבין.  והיא לא מבינה איפה היא נמצאת, ממש כמו שאמא שלי לא ידעה איפה היא ומי מסביבה. כן, והיא לא מזהה אותי לפעמים, ופה ושם היא נבהלת ממני. פחחח, הצחיקה אותי. אמא שלי לא זיהתה אותי בכלל ומדי פעם חשבה שאני זרה גמורה.  והיא לא שולטת בצרכים שלה ועושה בבית, אפילו מדי פעם במיטה. נו, באמת, תחדשו לי משהו על זיקנה. ולפעמים היא עומדת מבולבלת ליד קערת האוכל ולא מבינה מה היא עושה שם ושזה אוכל. הייתי בסרט הזה. נשבעת לכם. שום דבר לא מפתיע אותי בזיקנה.

 

רק מה, אמא שלי סבלה. פיזית, אני מתכוונת. העצמות שלה התפוררו והתרסקו, הלב שלה הכאיב לה ולא תמיד סיפק דם לאן שהיה צריך, הכליות שלה שבתו, הגוף דאב מאוד, והנפש - כשלרגעים הייתה מודעת - סבלה גם היא. לג`ינג`ר לא כואב; בכל אופן שום דבר לא כואב לה ברמה של צעקה או פחד, ואיבריה פועלים כתיקנם, כך לפחות מאשרות בדיקות הדם ושאר הבדיקות התקופתיות שלה.

ובכל זאת, ואף על פי כן, ולמרות הכול - כשאני מספרת לחברים פה ושם על מצבה, וצוחקת, כי תאמינו לי שמצחיק כמה שהיא מזכירה לי את אמא שלי - ובינינו, כלב שנכנס עם הראש בקיר כשהוא אמור לצאת מהדלת זה גם מצחיק - התגובה של אנשים היא כמעט תמיד אותה תגובה: למה את לא מרדימה אותה ודי? ואת השאלה הזו שאני שומעת מחברים כבר שנה. מאז שהתחילו אצלה התופעות של הזיקנה.

 

לידיעתכם, חברים קרובים יותר ופחות, חברים וירטואליים, חברים לרגע או חברים לשנים ארוכות - הנוחות שלי היא לא העניין שמעסיק אותי בהקשר הזה. אהבה היא כן מה שמעסיק אותי. אני אוהבת את ג`ינג`ר כמו הייתה בת משפחה ביולוגית. מעולם לא היה יצור חי שאהב אותי יותר ממנה, שבטח בי יותר ממנה, ששמח בי יותר ממנה. חייה תלויים לגמרי ברצוני, לא מהיום אלא מאז שמצאתי אותה זרוקה ברחוב - ורצוני - שתדעו - הוא רצון טוב. טוב מאוד, אפילו. חומל ואוהב וקשוב ומחבק ומלטף, רצון שגורם לי לקום אליה בלילות ולבדוק שהיא מכוסה ושלא קר לה, רצון שגורם לי לא להיגעל או לכעוס גם כשרגלי נוחתת בחושך בשלולית שתן, רצון שיהיה לה טוב, ושתזכה לשיבה טובה ולזיקנה רכה ועטופה באהבה. ולא רק אני רוצה ככה וחושבת ככה - גם בני ביתי - האיש שאיתי, שאוהב אותה נורא, והבנות שלי, שאוהבות אותה נורא - כולנו מלאים ברצון הטוב הזה.

ואין לכם בכלל מושג כמה אני נפגעת כששואלים אותי למה אני לא ממיתה אותה. וכמה צורבות הדמעות שנקוות לי בעיניים. וכמה גדול הגוש שסותם לי את בית הבליעה.  אז תפסיקו.

 

הנה לכם כמה קישורים לדברים שכתבתי עליה בשנים האחרונות:

חמישה דברים שלא ידעתם על ג`ינג`ר - http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=903902

במותו ציווה לה את החיים -  http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=985767

על כלבים ואנשים - סיפור אהבה כפול בלי שום מוסר השכל - http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1045305

כלב בל יפונה - הגזענות כפי שהסברתי לכלבתי - http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1129068

ג`ינג`ר בקפה  -  http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1165813

איפיונים מזרחיים אצל ג`ינג`ר -  http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1192483

אגמון החוֹלה -  http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1335890

מצב טעון -  http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1372988

אם כלב נופל ממטוס באמצע הלילה - רק אהבה יכולה להציל אותו  - http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1382304

האו דו יו דו וואט יו דו -  http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1476440

 

לדף הרשומה

על טעם ועל ריח

17/10/2012

 

מדי פעם אני מתיישבת לי באמצע היום ופותחת את ערוץ הסרטים. אין לי שום כוונה לראות סרט מתחילתו ועד סופו. אני בוחרת לי סרט שמעניין אותי, שכבר התחיל מזמן, לא טורחת להעביר להתחלה, למרות האופציה המפתה, ופשוט רואה אותו מהנקודה הספציפית שבה הזדמנתי אליו. אני מתייחסת לסרט כמו לחיים - אנחנו הרי לעולם לא מתחילים היכרות עם מישהו, או עם סיטואציה מסוימת, מהתחלה; תמיד אנחנו נקלעים לשם איפשהו באמצע הדרך. וזה לא מפריע לנו להבין את הסיטואציה ולהשתלב בה - נכון? אז למה שיפריע לי שאין לי מושג מה היה בתחילת הסרט? או מה יהיה בסופו?

 

וככה נקלעתי אתמול לשלב כלשהו בסרט ארגנטינאי, שאין לי מושג מה שמו (לא מעניינת אותי הכותרת שמישהו אחר נתן לסיטואציה - אני מעניקה לה את הכותרות שלי, בסופו של דבר), ושראיתי ממנו אולי עשר דקות - וגם הן תוך כדי הכנת קפה ופילוח רימון - אבל עשר דקות שהספיקו לי לתובנה חדשה על החיים.

 

בסרט ראיתי איש פשוט, בעל פנים טובות, אולי בשנות החמישים המוקדמות שלו, שמנסה להרשים איזו אישה, כנראה, כי הוא נכנס לחנות קטנה לחפש לעצמו בושם, והוא זוכר במעומעם שפעם השתמש בקאלווין קליין. הוא שואל את המוכר אם בושם כזה עדיין קיים, והתשובה מעודדת אותו. כמה זה עולה, הוא שואל. 67 פזו, עונה לו המוכר. זה יקר בשבילי, מתעצב האיש. יש לי גם חיקויים, מנסה המוכר למכור משהו בכל זאת. האם יש ריח שמזכיר את קלווין קליין? שואל האיש. יש משהו בסגנון כזה, עונה המוכר. לא בדיוק, אבל בסגנון. והמחיר הוא רק שלושים וכמה פזו. גם זה יקר לי מדיי, עונה לו האיש במבט מושפל. אז המוכר, בחמלה ורגישות, לוקח אותו לדוכן שניצב מחוץ לחנות, ומצביע על חיקויים סיניים זולים בהרבה, אלא שגם הם יקרים לאיש. בסוף המוכר לוחש לו, כממתיק סוד, שיש לו גם חיקויים זולים עוד יותר מתוצרת מקומית, ומחייך אליו בעידוד: ככה גם לא יוציא הרבה כסף וגם יתרום לכלכלת הארץ.

מה הריחות שיש לך באלו, שואל האיש. יש ריח כזה, ויש כזה, ויש מנדרינה, ויש רוזמרין... - אבל האיש פוסל את כולם. ויש הל וציפורן, מגיע המוכר לבסוף לתיאור ריח שהאיש מאשר. הוא אורז לו את הבקבוקון חסר האריזה  ("על זה בדיוק הם חוסכים, אתה מבין? ההבדל בין המקור לחיקוי זה בהוצאות של האריזה") בקופסה של קרטון, והאיש משלם והולך.

 

בסצינה הבאה הוא יושב עם חברים בקפה במועדון הספורט שהוא מתנדב בו, ואישה אחת אומרת שיש כאן ריח מוזר, מסריח כאן, תאווררו. אחרי כמה דקות אחד מחבריו מחזק ואומר שבאמת יש כאן ריח מוזר.  בסצינה הבאה הוא מתווכח במכונית עם הבן שלו הגדול ומספר לו שהוא ואשתו עומדים להיפרד, והבן אומר משהו לגבי ריח דוחה שיש כאן. אחר כך הוא נכנס עם הבן שלו למקום העבודה של הבן, ונוכח שלא ברצונו בפיטורים של בנו למול עיניו - לא בלי שהבוס, איש גדול, שמן ומוזנח, מעיר משהו על ריח של מטהר אוויר. לבסוף גם אשתו שעומדת להיפרד ממנו יושבת איתו לשולחן ומעירה משהו על ריח בלתי נסבל שהיא מריחה, ושואלת אותו אם זה משהו שהוא השתמש בו. הוא מכחיש בתנועת ראש דמומה.

 

ואז, בייאוש של גבר לא מוצלח, שאין לו כסף, שאשתו לא רוצה אותו יותר, שהבן שלו, שפוטר ושאין ביכולתו לנחם, מנסה לנפנף אותו מעליו, שמריח רע בעיני כל העולם אחרי שבזבז את מעט הכסף שנותר לו על ניסיון לעשות משהו כדי שאשתו תשוב ותחשוק בו, הוא הולך - מובס -  לחדרה של בתו הקטנה, שישנה במיטה רחבה, נשכב במיטה לידה ומלטף את ראשה. הילדה מחבקת אותו מתוך שינה, והוא אומר לה בחמלה ובעייפות גדולה - תישני, אהובה, תישני. אבל היא פוקחת לרגע עין וממלמלת  - אבא, אתה מריח טוב....

 

ואתם תגידו לי, אחרי כזה דבר צריך להמשיך לצפות בסרט? לא עדיף לסגור ולהישאר עם הלב הגואה מהצפת הרגשות?

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גנגי אלא אם צויין אחרת