00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"אמונה" נמצאו 30 פוסטים

מסע לפולין 2- מיידנק, לובלין

היום השני למסע התחלק לשניים. לקראת הצהרים הגענו למיידנק, עוד אחד ממחנות ההשמדה של מכונת המוות הנאצית. במחנה זה הושמדו כ- 60,000 יהודים. המחנה נשאר כמות שהוא עם אותם צריפי עץ, מגדלי השמירה, הגדרות המחושמלים, תאי הגזים, המשרפות, התנורים, הכל אותנטי, כאילו רק אתמול הסתיימה המלחמה. הרב יוסף וליס, יו"ר ארגון ערכים שהינו בן לניצול שואה, סיפר לנו על הסיור הראשון שעשה במחנות ההשמדה עם אביו לפני כ- 10 שנים, אביו מאד רצה שבניו ידעו על מה שקרה בשואה, אבל כשהגיעו לשער המחנה לא יכול היה להיכנס, ורק ביקש מבנו ומלויו, שהוא מעוניין שהם פשוט יעמדו רגע לפני כניסתם פנימה למחנה וירגישו עם כל החושים את מה שהם הרגישו אז- שישמעו את רעש הרכבות המגיעות, שיריחו את הריח השרוף של הגופות, שינשמו ויטעמו את הפיח שמילא את כל האויר, שיראו את כל מה שמסביב, ובמיוחד שיגע אותם מראה הילדים הקטנים הנסחבים לכל מקום עם סיר הלילה שלהם... גם כאן בתופת הנוראה הזו רצו להתפנות בכבוד, ובצניעות.   בתחנה הראשונה אליה היו מגיעים העצירים, היו מפשיטים אותם מבגדיהם, ויחד עם זה מפשיטים אותם מכבודם, ומיכולתם להתגונן, ולהתנגד. מה כבר יכול לעשות אדם ללא בגדים??? אח"כ מגלחים את שיער הנשים, בתואנה שזה לצרכי הגיינה וניקיון, אבל למעשה הנאצים הארורים ימ"ש התייחסו לגופם של היהודים כאל מצרך, שמכל מה שניתן להפיק משהו כדאי לעשות זאת ולא סתם להשמיד. ולכן גילחו את שיער הנשים על מנת להשתמש בו לצרכי צוללות וכד'. במיידנק לא רק ניסו להרוג את הגוף, אלא גם ובעיקר את הנפש.  כמובן שלא היו שום מקלחות ובעצם האסירים נכנסו לתאי גזים שם המיתו אותם בחנק איום ונורא. במיידנק נעשו הניסויים להריגה בסוגי גז שונים. הסופר  פיליפ מילר  ששימש כזונדר קומנדו והיה מבין היחידים ששרדו מתפקיד נוראי זה, כתב ספר על השואה, שם הוא מתאר כי רוב הקבוצות שנכנסו לתאי הגזים, צעקו 'שמע ישראל' לפני מותם. הרב נויגרשל טוען כי בתאי הגזים- הגיעו היהודים לשיא החירות. כי מה  היא למעשה חירות ? בשיא העבדות האובייקטיבית, פרצה החירות הסובייקטיבית. היהודים שצעקו 'שמע ישראל' ברגעיהם האחרונים בעצם כמו צעקו: אתה שנתת לנו את החיים, וכעת לוקח אותם בצורה קשה כל כך, לא תוכל לקחת את אמונתנו.....
לדף הרשומה

מסע לפולין 1 - טיקטין, יער לופחובה, טרבלינקה

יצאנו למסע לפולין, מסע בעקבות שרידיו של העם היהודי , אחינו בית ישראל  שהושפלו, עונו, סבלו ונרצחו  במחנות  עבודה, ומחנות השמדה מרובים ברחבי פולין ע"י הצורר הנאצי, גרמניא. כל זאת רק בגלל עובדת היותם יהודים.                                                                    מסע, מקיף, ומעמיק,  עם חבורת אנשים מכובדת, ומגוונת, בה השתתפו  זקנים וצעירים יחדיו.                                             מסע בו  בנקודות שונות התרגשנו, השתוממנו, תהינו, ובעיקר התרוממנו והתגאנו על עובדת היותנו משתייכים לעם ישראל, ולא לעם אחר מאומות העולם. המסע התקיים ע"י ארגון ערכים,  ולווה בהדרכתו המפורטת המעמיקה והמעשירה של הרב מדרכי דוד נויגרשל, שגם סקר סקירה הסטורית במקומות השונים, וגם הנחה את הדברים מהזווית האמונית, התורנית.   ב"ה להלן אפרסם בהמשכים 5 רשומות סביב המסע לפי סדר הימים שעברנו. אציג צילומים נבחרים והסברים,  ו כן דברי רקע ודברי תורה שליוו את המסע. המסע לפולין נע סביב 3 צירים: - קהילות יהודיות, - גדולי עולם שחיו בפולין, - שואה התחנה הראשונה במסע שלנו היתה ביהכ"ס בעיירה טיקטין, הנמצאת בצפ' מז' פולין. עיירה שלפני המלחמה חיתה בה קהילה יהודית שמנתה כ- 3000 יהודים. להלן תצלום של חזית ביהכ"ס, ששרד בשלמותו עד ימינו.   בדרכנו משדה התעופה בוורשה, עד לטיקטין  (וכן לאורך כל המסע במעבר מנקודה לנקודה) מעשיר אותנו הרב נויגרשל במידע ורקע כללי, והרבה דברי תורה והגות: הקהילות ברחבי פולין היו מפוזרות במקומות קטנים עם חיי
לדף הרשומה

מיני בשמים

שלום חברים, הרבה זמן לא עליתי לבלוג, מפאת עיסוקים מרובים, ובמיוחד סביב  בר המצווה של בני המתוק. ובכן- לכבוד שבת חתן- בו עולה חתן בר המצווה לראשונה בחייו לתורה, החלטנו להתפנק ולפנק, ולהזמין את בני משפחתנו - אחים, אחיות, הורים, סבים וסבתות, לשבת במלון כפרי חפץ חיים. שם כל משפחה מקבלת חדר, ואת סעודות השבת מכינים ומגישים לנו. (היה מצוין, וממליצה בחום) מלון כפרי עם מרחבי דשא, שמים תכולים, שקט, והרבה ירוק בעיניים. מקום טוב להשתעשע עם כל הילדים הקטנים. 13 נכדים כן ירבו. ובכן- אם אין צורך לדאוג להכין סעודות וכו',  כל זה השאיר לי זמן להכין לאורחים שלי מזכרת נאה מארוע בר המצווה של בני- ולשם כך שינסתי מותני כבר לפני כחודשיים, ובין לבין שלל עיסוקי האחרים יצרתי 10 כלים נאים לעציצי נענע, מקופסאות סלטים מפלסטיק, בשילוב עיסת נייר. עציצים אלו קישטו את שולחנות השבת, ובמוצ"ש כל משפחה בחרה לה עציץ כלבבה. הכלים עטופים ברצועות נייר עיתון מדולל בדבק פלסטי ומים, לפני העיצוב  בעיסת הנייר. כשאני מכינה עיסה מניירות עיתונים, אני טוחנת אותם במעבד מזון, אבל אם משתמשים בנייר טישיו, אפשר פשוט לפורר ביד, כשהנייר במים. עכשיו צריך לתת להתייבש, ואח"כ- לכיף של הצביעה. חבל שאי אפשר להריח את הנענע דרך התמונות.... ועוד מס' כלים מהזדמנויות קודמות.      
לדף הרשומה

קֶבֶר, רֶקֶב, בֹּקֶר

  במוצ"ש נפתחה תערוכה בבית האמנים בחיפה, שהכותרת שלה היא שורה מתוך שיר של יוסי  בנאי, "יש ליופי פה טעם של עקבות מלחמה". את השיר הזה- "גרה מול המים",  שרה ריטה.  מילותיה של אוצרת התערוכה, הגב' בת שבע גרניט: "בכל פעם שאני שומעת את ריטה מבצעת את השיר הזה בגאוניותה, אני יודעת שאני רוצה לתת למילים המדהימות האלו ביטוי נוסף, ולכן אספתי אמנים היושבים ברצועת עוטף עזה, שהלכה והתרחבה בהמלך מבצע "עופרת יצוקה", "עד 40 ק"מ"... שיציעו מיצירותיהם, וישתתפו בתערוכה אשר תתן מקום לאמני הדרום להציג את כל היופי הזה השופע מתוכם, למרות עקבות המלחמה." אני יצרתי צורות מופשטות מעיסת נייר על 6 דיקטים (45/45 ס"מ) הרומזים למחזוריות שבטבע, ומזכירים לנו כי אחרי כל מוות יש צמיחה ולידה מחודשת.דבר זה נרמז במילים:                                                קבר, רקב, בקר.                                                
לדף הרשומה

איכות סביבה יהודית - שנת 200 לספירה

זוהי הזמנה לתערוכה נוספת בנושא איכות הסביבה, המתקיימת בימים אלו בגלריה- הסדנה לאמנות ביבנה. בתערוכה מוצגות  יצירות מגוונות מאד של אמנים שונים. אוצרי התערוכה: בת שבע גרניט המתוקה, ורוני ראובן. שיהיה להם בהצלחה גדולה. אני יצרתי 4 אריגים קטנים בגודל של 27 ס"מ כל אחד משקיות עיתון 'הארץ', וניירות עיתונים, עליהם רקמתי מעשה המובא בגמרא, במסכת בבא קמא דף נ' עמוד ב. סיפור זה אני מספרת לפעמים לילדים, (ואפשר גם למבוגרים) כאשר אני רואה אותם עוברים ליד אשפה בחדר המדרגות, או בחצר הבית, ואינם מרימים אותה. לשאלתי 'מדוע'? הם משיבים: "מה איכפת לי זה לא שלי".... מתי אדם מרגיש שהשטח שלו, על מנת שיתייחס וידאג לו??? איפה עובר אותו הגבול בו אנו מחשיבים שטח מסוים כשלנו, ושטח אחר לא שלנו??? חצר הבית המשותפת? חדר המדרגות? חדרי המשותף לי ולאחי, או שמא מיטתי הפרטית בלבד נחשבת אצלי כשטח פרטי שלי. סיפור זה בא ומעמיד אותנו לפני עובדה מעניינת שאולי לא חשבנו עליה אף פעם- אולי השטח שאני מחשיבה כפרטי, כשלי- הוא בערבון מוגבל שלי, (תלוי במעשי), בעוד השטח הציבורי הוא יותר שלי משלי... תמיד יישאר שלי. וכשאנו פוגעים ומזלזלים באותם שטחים ציבוריים, אנו קודם פוגעים בעצמנו...             סיפור זה גם בא ומראה כי מחשבות והתייחסות על 'איכות הסביבה', אינן המצאת דורנו. מאז חיי בני אדם בקהילות משותפות, יש צורך במחשבה ארגון,  וסדר, שיעשו את החיים לנעימים ואפשריים יותר. המחשבה היהודית מלאה בהדרכות הנחיות והלכות הנוגעות ל'איכות הסביבה'. וכל הרוצה להרחיב עוד ולדעת, יוכל לעשות זאת כאן . וגם כאן
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גל עיני1 אלא אם צויין אחרת