00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תמיד בשמחה

להיות שמח, זו בחירה שלנו. פשוט להחליט שאני שמח, וזהו!

דבר לא יזיז אותי מהרצון, הבחירה, להיות בשמחה!!!!

השמחה היא הכלי לשרוד ולתפקד כאן בעולם הזה.

ואפילו כעת- בימים אלו, עליהם נאמר: "משנכנס אב ממעטים בשמחה"

שמעתי חידוש שמצא חן בעיני מאד:

משנכנס אב, ממעטים, (את שנאת החינם, את הרע, השלילי) (איך?) בשמחה!

כלומר- ימים אלו של חודש אב, בהם נוהגים הרבה מנהגי אבלות לזכר ימים לא כל כך

שמחים, וטובים בהסטוריה היהודית שלנו,  הרי שאת הרע שיש בימים אלו ניתן למעט, איך?

 ע"י השמחה...

לעומת זאת העצבות, הדיכאון והמרה השחורה, הם הם הגורמים לכל הרע...

שנזכה תמיד להיות בשמחה.

אז הנה לכם יצירה ממש שמחה, שנעשתה מתוך בחירה להיות שמחה.

ממה?

מה השאלה?... משקיות.

49 רבועים ארוגים על נולים מקרטוני קורנפלקס, בגודל

10/10 ס"מ, מצטרפים יחדיו לתמונה שלימה.

בחודש אוקטובר 2010 מוצגת בגלרית דואט, במסגרת תערוכת 'משאלת לב'.

לדף הרשומה

מיני בשמים

שלום חברים, הרבה זמן לא עליתי לבלוג, מפאת עיסוקים מרובים,

ובמיוחד סביב  בר המצווה של בני המתוק.

ובכן- לכבוד שבת חתן- בו עולה חתן בר המצווה לראשונה בחייו לתורה,

החלטנו להתפנק ולפנק, ולהזמין את בני משפחתנו -

אחים, אחיות, הורים, סבים וסבתות, לשבת במלון כפרי חפץ חיים.

שם כל משפחה מקבלת חדר, ואת סעודות השבת מכינים ומגישים לנו.

(היה מצוין, וממליצה בחום)

מלון כפרי עם מרחבי דשא, שמים תכולים, שקט, והרבה ירוק בעיניים.

מקום טוב להשתעשע עם כל הילדים הקטנים. 13 נכדים כן ירבו.

ובכן- אם אין צורך לדאוג להכין סעודות וכו',  כל זה השאיר לי זמן להכין לאורחים שלי

מזכרת נאה מארוע בר המצווה של בני-

ולשם כך שינסתי מותני כבר לפני כחודשיים, ובין לבין שלל עיסוקי האחרים

יצרתי 10 כלים נאים לעציצי נענע, מקופסאות סלטים מפלסטיק, בשילוב עיסת נייר.

עציצים אלו קישטו את שולחנות השבת, ובמוצ"ש כל משפחה בחרה לה עציץ כלבבה.

הכלים עטופים ברצועות נייר עיתון מדולל בדבק פלסטי ומים, לפני העיצוב  בעיסת הנייר.

כשאני מכינה עיסה מניירות עיתונים, אני טוחנת אותם במעבד מזון, אבל אם משתמשים בנייר טישיו, אפשר פשוט לפורר ביד, כשהנייר במים.

עכשיו צריך לתת להתייבש, ואח"כ- לכיף של הצביעה.

חבל שאי אפשר להריח את הנענע דרך התמונות....

ועוד מס' כלים מהזדמנויות קודמות.

 

 

 

לדף הרשומה

מתקן לשקיות- משקיות!

 

מכירים את מתקני הפלסטיק שמוכרים באיקאה ועוד חנויות, לאיחסון שקיות פלסטיק?

כבר מזמן עלה בי הרעיון ליצור מתקן כזה מחיבור של דיסקים עגולים מלופפים בשקיות,

מאחורה סרגתי גב משקיות,

ויש יתרון למפגש בין צורות עגולות היוצרות ביניהן מרווחים, וכך מתאפשר למשוך את השקיות בין המרווחים.

מדליק, לא?

מעין- הכלי מכיל את עצמו...

 

 

 

כל הזמן מדברים על הפחתת צריכת השקיות, אבל- השאלה אם אפשר בכלל להסתדר בלעדיהן??

עושה רושם שכל דבר קטן אורזים בשקיות. מה עשו פעם כשלא היו שקיות?

אשמח לקרוא מחשבות רעיונות ועצות.

לדף הרשומה

קֶבֶר, רֶקֶב, בֹּקֶר

 

במוצ"ש נפתחה תערוכה בבית האמנים בחיפה, שהכותרת שלה היא שורה מתוך שיר של יוסי  בנאי,

"יש ליופי פה טעם של עקבות מלחמה".

את השיר הזה- "גרה מול המים",  שרה ריטה. 

מילותיה של אוצרת התערוכה, הגב' בת שבע גרניט: "בכל פעם שאני שומעת את ריטה מבצעת את השיר הזה בגאוניותה, אני יודעת שאני רוצה לתת למילים המדהימות האלו ביטוי נוסף, ולכן אספתי אמנים היושבים ברצועת עוטף עזה, שהלכה והתרחבה בהמלך מבצע "עופרת יצוקה", "עד 40 ק"מ"... שיציעו מיצירותיהם, וישתתפו בתערוכה אשר תתן מקום לאמני הדרום להציג את כל היופי הזה השופע מתוכם, למרות עקבות המלחמה."

אני יצרתי צורות מופשטות מעיסת נייר על 6 דיקטים (45/45 ס"מ) הרומזים למחזוריות שבטבע, ומזכירים לנו כי אחרי כל מוות יש צמיחה ולידה מחודשת.דבר זה נרמז במילים:                                              

קבר, רקב, בקר.

 

 

                                           

לדף הרשומה

איכות סביבה יהודית - שנת 200 לספירה

זוהי הזמנה לתערוכה נוספת בנושא איכות הסביבה, המתקיימת בימים אלו בגלריה- הסדנה לאמנות ביבנה.

בתערוכה מוצגות  יצירות מגוונות מאד של אמנים שונים. אוצרי התערוכה: בת שבע גרניט המתוקה, ורוני ראובן. שיהיה להם בהצלחה גדולה.

אני יצרתי 4 אריגים קטנים בגודל של 27 ס"מ כל אחד משקיות עיתון 'הארץ', וניירות עיתונים, עליהם רקמתי מעשה המובא בגמרא, במסכת בבא קמא דף נ' עמוד ב.

סיפור זה אני מספרת לפעמים לילדים, (ואפשר גם למבוגרים) כאשר אני רואה אותם עוברים ליד אשפה בחדר המדרגות, או בחצר הבית, ואינם מרימים אותה. לשאלתי 'מדוע'? הם משיבים: "מה איכפת לי זה לא שלי"....

מתי אדם מרגיש שהשטח שלו, על מנת שיתייחס וידאג לו??? איפה עובר אותו הגבול בו אנו מחשיבים שטח מסוים כשלנו, ושטח אחר לא שלנו??? חצר הבית המשותפת? חדר המדרגות? חדרי המשותף לי ולאחי, או שמא מיטתי הפרטית בלבד נחשבת אצלי כשטח פרטי שלי.

סיפור זה בא ומעמיד אותנו לפני עובדה מעניינת שאולי לא חשבנו עליה אף פעם- אולי השטח שאני מחשיבה כפרטי, כשלי- הוא בערבון מוגבל שלי, (תלוי במעשי), בעוד השטח הציבורי הוא יותר שלי משלי... תמיד יישאר שלי. וכשאנו פוגעים ומזלזלים באותם שטחים ציבוריים, אנו קודם פוגעים בעצמנו...

 

 

 

 

  

 סיפור זה גם בא ומראה כי מחשבות והתייחסות על 'איכות הסביבה', אינן המצאת דורנו.

מאז חיי בני אדם בקהילות משותפות, יש צורך במחשבה ארגון,  וסדר, שיעשו את החיים לנעימים ואפשריים יותר. המחשבה היהודית מלאה בהדרכות הנחיות והלכות הנוגעות ל'איכות הסביבה'.

וכל הרוצה להרחיב עוד ולדעת, יוכל לעשות זאת כאן. וגם כאן

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גל עיני1 אלא אם צויין אחרת