00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

`צורות של מחשבות` או פרשת `שלח לך` והקשר האישי שלי

 

הפסל בתמונה הינו אחד מתוך סדרת פסלים נוספים, מפרויקט הגמר שלי לתואר הראשון באוניברסיטת חיפה, אותם יצרתי ב- 1990. (מבהיל איך עברו להם 21 שנים כל כך מהר...) לסדרה קראתי: "צורות של מחשבות". ומאז, (ואף מוקדם יותר), ועד היום- (ומי יודע עד מתי עוד), ממשיכה להיות עסוקה בנושא הזה שנקרא- "צורות של מחשבות". לכאורה חיבור בעייתי-  כי מה יותר מופשט ממחשבה? וכי יש לה צורה? ומה יותר ברור מ`צורה`, מושג המתחבר יותר לעולם הפלסטי, המוגבל ב- 3 מימדים? חיבור בין שני מושגים לכאורה כל כך שונים. (כמו גוף ונשמה...) אז למה בכל זאת התכוונתי?

 

תמיד סיקרנה אותי המחשבה: כיצד נוצרת מחשבה? איך היא מתחילה? מה גורם למחשבה מסוימת לצוף ולעלות, איך היא מתפתחת? הטריגר הינו הגירוי החושני מן הסתם, אז מה עם אנשים מנוטרלי חושים- כמו עיוורים, וחרשים? האם עושר המחשבות שלהם קטן, או אולי גדול, מאלו המגורים מן החושים. ומחשבה בנויה ממילים- ומה עם ילדים קטנים שאוצר המילים שלהם קטן, או אלו ששפתם אינה עשירה, איזה מחשבות יש להם? והכי הכי העסיקה אותי המחשבה: כיצד אפשר לסלק מחשבות טורדניות...?

זכורני כי הניסיונות הראשונים שלי בהתמודדות עם הנושא,  להוריד את הרעיונות המופשטים כל כך לעולם הפיסול הקרמי, היו מאד בתוליים, וחסרי צורה מוגדרת (ממש כמו המחשבה הנוצרת...) למזלי היו לי מורים טובים, שכיוונו והדריכו בצורה חכמה, כגון רעיה רדליך ז"ל, וגם מיכה אולמן, (אחד האמנים הנחשבים בדורנו, וזוכה פרס ישראל.) משפט שהוא אמר לי, והנחה אותי, בעדינות ובנועם האופייניים לו- חרוט בראשי עד היום- מצוטט לא  במילים המדויקות: "על מנת להגיע לצורה מופשטת טובה וחזקה, בעלת נוכחות ותוקף, יש לצאת מן המקור, מן הטבע, ולא להתחיל מיד בצורות המופשטות."

כן- ואז התחלתי פשוט לחקור גולגולות של בני אדם. היה לי דגם פלסטי של מבנה גולגולת אותו רשמתי בעיפרון שוב ושוב, ובחומר התחלתי לעצב אותו, כשלפסלים הנוצרים היו הרבה חללים- שצמחו מחללי החושים- העיניים, האף והפה, אך קיבלו כיוון עצמאי שהכתיבה הצורה הפלסטית הצומחת. החיבור בין הפנים לחוץ- על ידי החללים המתפתחים הוא שהנחה אותי ביצירת כל הפסלים.

הפרויקט הזה היה מצד אחד תהליך פורה ומרתק, אך מצד שני סוחט ביותר. הייתי כל כולי בו, הגוף והנפש. וגם היום כשאני נזכרת בכך, תוקפת אותי תחושת סחרור קלה...                   

אז מה פתאום נזכרתי בכל זה דווקא עכשיו?

המפגש השנתי עם פרשת `שלח לך`, אותה קראנו בשבת שחלפה- פרשת המרגלים- היא הפרשה שנקראה בשבוע בו נולדתי בתשכ"ו. היא הפרשה הקשורה לתאריך הולדתי. והיא זו אשר גרמה לי להיזכר בתהליך שעברתי, ועדיין עוברת גם היום. חז"ל אומרים כי תאריך הולדתו של האדם אינו מקרי, וכי אדם המתבונן ומתעמק בפרשה הנקראת באותו שבוע בו הוא נולד, ימצא בה רמזים ותכנים הקשורים לתפקידו, ותכליתו בעולם. לתיקון האישיות שלו. ולא סתם- ככל שנתאמץ לחפש ולמצוא קשרים, כך נגלה עוד ועוד רבדים.

אמנם- אני מוצאת את עצמי קוראת בכל שנה את אותה הפרשה שוב ושוב, ובכל פעם מוצאת בה חיבור נוסף. פשוט מדהים. יש בגילוי הזה המון שמחה- הרגשה של חיבור חזק לתורה הנצחית, העתיקה, העמוקה מיני ים. (דומה הדבר בעיני לשמחה שיש לנו בזיהוי תכונות דומות בינינו לאנשים אהובים עלינו.)

מבחינתי- המילים `שלח לך`- הן עיצה והכוונה- לשליחת המחשבות, להרפייה, לכניעה, לויתור, לניסיון הלא פשוט- לא להתעקש לשלוט, והרי זהו בדיוק הדבר בו נפלו המרגלים. אחד הפירושים (להזכירכם- 70 פנים לתורה)  אומר כי המרגלים פשוט לא היו מעוניינים בכניסה לארץ. הם רצו להישאר במצב הרוחני הגבוה בו היו שרויים במדבר, עת מן יורד להם מן השמיים, מזון רוחני שלא הצריכם להתפנות. שמלתם לא בלתה, והם היו עסוקים כל העת בלימוד תורה. לא היו טרודים בענייני העולם הזה, בפעולות גשמיות המצריכות אותם לדאוג למזונם, לבגדיהם, למחסה, ועוד ועוד. הם חיו חיים רוחניים בהם ה` דואג לכל מחסורם הפיזי והם פנויים ללמוד תודה. אך כמובן שאין זה רצון ה` החפץ בחיבור של רוח לחומר- בקידוש החומר. בחיים של קודש בתוך טרדות הפרנסה והעמל. שאם לא כן מדוע יצר מציאות כזו בכלל? היה בורא עולם רוחני בלבד וזהו.  זוהי בדיוק מהות המצוות- שאינן בשמים -כי אם מופנות לכל פרט ולו הקטן ביותר, בחיים הגשמיים והארציים כל כך.

המרגלים רצו לשלוט- דהיינו שרצונם ישלוט, ולפיכך הם בחרו לראות בארץ את אותה מציאות "מפחידה" בה קיימים נפילים בארץ, והם נדמים בעיני עצמם כחגבים- כח דימיון שלילי. ודימוי עצמי ירוד. ההתעקשות לשלוט מסתבר- גוררת אחריה חוסר אמונה. שהרי אם אני שולט, אז אין צורך בה` חלילה. ואילו הכניעה, והויתור לרצון ה`, הינם ביטוי לאמונה- שאני סומכת שמה שקורה הוא ממנו, והוא טוב.

שאלתי בתחילת דברי- איך מסלקים מחשבות טורדניות- ולמעשה כאן הוא הסוד- אסור להתעקש בכך- כי זו משימה בלתי אפשרית. כל מאמץ בכיוון יוצר התנגדות כפולה, כל ניסיון לשלוט, מוכיח כמה אנו בכלל לא שולטים. אפשר אולי להשקיט מחשבה, לגרום להרפיה, אך אף פעם לא לשלוט בה. וככל שנבין זאת ונשלים עם זה, כך ייטב לנו, כך המחשבה תרפה באורח פלא. הסוד הוא כניעה- רוצה מחשבה מסוימת לבוא ולעלות? לא להתנגד- לאפשר לה- לתת לה, לא להילחץ ולא לפחד משום מחשבה שהיא. וברגע שאין התנגדות- כמו שהיא באה כך היא הולכת.

ולסיום דובדבן קטן: כל מה שכתבתי זה רק טיפה בים ממה שלמדתי ועוד לומדת דרך הפרשה על עצמי, אבל חיבור נוסף שממש ריגש אותי הוא למצוא את שמי מוצפן בתוך הפרשה הזו ממש- הצפנת שמו של אדם בהפרש אותיות זהה, גם ממנה ניתן ללמוד המון המון דברים.  (הרחבת נושא זה ניתן ללמוד באתר `הידברות`. ממליצה מאד )

http://www.hidabroot.org/Page.asp?CategoryID=16 

והנה שמי מוצפן בפרשה זו ובעוד מקום נוסף בלבד (עליו אכתוב בהזדמנות אחרת) בהפרש של 11 אותיות:


"ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה".

הסליחה- אף היא ויתור. הסליחה יוצרת מקום לבן ונקי בנפש, וממנה אפשר להתחיל תמיד מחדש.

ולמי שרוצה למצוא את הפרשה בשבוע בו נולד (הפרשה נקראת בשבת של אותו שבוע בו נולד) ניתן למצוא באתר הבא:

 http://www.yeshiva.org.il/calendar/

 

ועוד כמה תמונות מאותו תהליך.

 

לדף הרשומה

מסע לפולין 4 - קרקוב, מפעלי שינדלר, מחנה פלאשוב, בית העלמין

לקראת יום השואה, התאמצתי למרות הלחץ בזמן והמון מטלות, להעלות רשומה נוספת מן היום הרביעי למסע לפולין שערכנו באוקטובר 2010- יום ו'.

רשומה זו ארוכה, צריך סבלנות. בחלק זה של המסע, אני מציגה המון תמונות, למרות שהוא התקיים ביום קצר- יום שישי...

כאמור, הגענו לקרקוב בערב, העיר הזו נראתה יותר מלבבת ומזמינה בעיני, מורשה, או מלובלין. התפזרנו ל- 3 בתי מלון בסביבה של בתי הכנסת, ובבוקר, לאחר ארוחת בוקר משותפת במרתף של מלון רובינשטיין, התכנסנו לשיחה קצרה ומקדימה על קרקוב. מפי הרב נויגרשל כמובן. הרב מספר על קרקוב מכמה בחינות. מאז תקופת ימה"ב. היא היתה העיר הראשונה בה התיישבו היהודים כשהגיעו לפולין. פולין נקראה לפעמים פולין, פולן, וגם פולניה מלשון- פה-לן-יה, כך הם רצו להאמין... קז'ימיר הינה קרקוב המקורית, מקום זה שימש חסות ליהודים, והקימו בה קהילה לתפארת עם אוטנומיה, ואפילו השתדכו עם המלך קז'ימיר.

כמו בתקופת אסתר ומרדכי, כנראה בכל דור יש סיפור על אסתרק'ה נערה יהודיה יפה שהמלך שם את עיניו בה. והוא בנה לה עיר יפה- קז'מיר ז'ידומי, ובזכותה היתה קצת רווחה ליהודים. ישנו גם רחוב, ומלון בקרקוב, על שמה של אסתר מלכת פולין, או שבוית פולין. ברגע שהקהילה היהודית מתבססת, יכולים להזמין לכאן גדולי תורה. הראשון שהיה כאן- רבי לייזר שכינזי,  שאת המצבה שלו נפגוש כשנבקר במוצ"ש בבית העלמין העתיק בקרקוב. רבי לייזר שכינזי היה יהודי שברח ממצרים, וכן מגולי ספרד.

בקרקוב ישנם 3 בתי עלמין- בית העלמין העתיק, ובית העלמין של הרמ"א, בית העלמין הישן שם ישנם מאות קברים של דורות קדומים בתוכם- בעל ה'מאור ושמש', ורבי שמעון סופר. הרמ"א, מגלה עמוקות, תוספות יום טוב. (אפשר למצוא על כל אחת מהדמויות המופלאות הללו חומר ברשת)

תמונה של הרב נויגרשל מסביר על אנדרטה מסוימת, (לא זוכרת בדיוק את הסיפור) וברקע הכניסה לבית הכנסת הרמ"א, בו נבקר במוצאי שבת.

קרקוב, הינה העיר השניה בגודלה בפולין, אחרי ורשה. מבחינת כמות היהודים קרקוב היתה במקום השלישי, לאחר ורשה ולודז', בקרקוב חיו כ- 80,000 יהודים, 60,000 מתוכם נרצחו. הגרמנים לא בנו את הגטו היהודי בקרקוב עצמה, כי היא עיר יפה וחבל להם לקלקל את יופיה באיכלוס היהודים המשוקצים, לפיכך בנו את הגטו ברובע העוני של העיר, לשם דחסו כ- 70,000 איש. סטיבן ספילברג יצר סרט קולנוע על מפעלי שינדלר, ובזכות כך התפרסם גטו קרקוב. את היהודים מגטו קרקוב החלו להוציא החוצה מחוץ לעיר, ושם לירות בהם לתוך בורות. אחת התופעות המכוערות שהיתה כאן היתה של המשטרה היהודית בראשה עמד שמחה פרידמן, יהודי שומר תו"מ, שחצן, מנוול, רוצח, והיו הסגרות והלשנות וכל מיני דברים מכוערים. לצד הגטו הוקם מחנה פלשוב על חורבות בית העלמין ממאה השנים האחרונות, אותו ניהל אוסטרי מרושע אמון גטה, שבזכות סרטו של ספילברג הפך לסמל של הרוצחים. במחנה היו יהודים שעבדו והתעללו בהם, סנדלריה, והמון עבודות אבן, לצורך אספקת אבנים לבניה של היטלר ימ"ש. כעבור זמן מה הגיעה הידיעה כי יש לטהר את קרקוב מיהודים, כי בקרקוב נמצא המבצר, בו חיו מלכי פולין, והיא העיר היפה בפולין, ועוד כל מיני סיבות שונות. בקרקוב היה המינהל והאדמניסטרציה של הנאצים. אם כן, קרקוב היתה העיר הראשונה ממנה פונו היהודים.

בקרקוב גם התרכזו 3 מחסידי אומות העולם שעזרו וסייעו ליהודים: פלשוב- על שמו נקרא מחנה פלשוב, אוסקר שינדלר שהיה צ'כי, וטדאוש שפנקייביץ' שהיה רוקח, ואת בית המרקחת שלו תראו בתמונה הבאה הנמצאת בפינת כיכר זגודה.

 מהכיכר הזו , כיכר זגודה, שכיום יש בה אנדרטת זיכרון בדמות הכסאות הדוממיים הללו, היו עושים את האקציות ליהודים האומללים, בצורה הכי משפילה וקשה שיכולה להיות.

 

לתדאו הציעו  לעבור למקום אחר, אך הוא סרב להתפנות, וכצופה, מתוך בית המרקחת שלו, הפך למתבונן מהצד בכיכר השילוחים, וברשע הנוראי שהפגינו הנאצים כלפי היהודים. הוא נשאר שם והמשיך לספק תרופות ליהודים, ולעזור להם כפי יכולתו, כמו כן הוא כתב ספר שנקרא: "בית המרקחת בגטו קראקוב" שם הוא מתעד את כל מה שראה, עדות חיה מהגיהנום.

 

"חביב אדם שנברא בצלם", כך נכתב בפרקי אבות, וזהו משפט שנאמר על כל אדם באשר הוא אדם, ובמיוחד מופנה לאותם בני אדם שביטאו את האדם שבהם, ולא את החיה, בכך שסייעו ועזרו להציל יהודים, ולהתנהג אליהם בצורה אנשוית ומכובדת.

(אמירה על ישראל באופן מפורש נכתבה במקום אחר.)

חסיד אומות העולם הנוסף שהזכרתי היה אוסקר שינדלר, עליו נכתב הספר, והסרט: 'רשימת שינדלר'. בבסיסו היה אדם נהנתן שאהב להנות מהחיים, והנה הגיע זמן המלחמה והזדמנות לעשות קצת כסף. היה לו קסף אישי, הוא אהב לשתות עם הגרמנים, דבר שאיפשר לו להוציא מהם מה שרצה. הוא ביקש מכמה יהודים בעלי הון, כסף, בכדי להקים מפעל שבאמצעותו יוכל להצילם. בהתחלה אמנם עשה את הדברים לשם מטרות רווח, אבל כשראה מה עושים הגרמנים ליהודים, בפינוי גטו מחנה פלשוב, זז אצלו משהו והוא החליט לקנות יהודים בכסף, מהרשע אמון גטה.

בתמונות הבאות דיוקנות היהודים שעבדו במפעל של שינדלר, שהיום משמש כמוזיאון וחנות מזכרות

 

ביקרנו בביתו של אמון גטה, שהמרפסת שלו (בצילום הבא) השקיפה על מחנה פלשוב. שם סיפר לנו הרב נויגרשל על אלן הירש, משרתת יהודיה שהיתה לרשע, וגם אותה הצליח אוסקר שינדלר להציל. כל היהודים שניצלו, עלו על רכבות ונסעו לצ'כיה, שם היה מפעל לייצור כדורים, בקיצור שינדלר הציל לבסוף כ- 2000 יהודים. בסוף המלחמה, תרמו היהודים את שיני הזהב שלהם ויצרו מהן טבעת עליה היה חרוט: "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו". כמו כן הם מסרו לידיו תעודה חתומה עם שמותיהם, ופירוט של כל מעשיו הטובים. אחרי המלחמה הם תמכו בו, והוא ביקש להיקבר בהר הזיתים בירושלים, וכך היה כשנפטר ב- 1974.

חסיד אומות עולם נוסף כאמור היה פלשוב, על שמו נקרא גטו פלשוב, הוא הקים מפעל לתפירה בתוך הגטו, והתנהג לפועליו בצורה אנושית, יפה וטובה. כל מי שנכנס לשם חש כי הוא נכנס לגן עדן. פרל בייניש אחת מ- 10 בנות יעקב  שנכנסה גם למפעל הזה וניצלה, כתבה את הספר : "הרוח שגברה על הדרקון". היא מספרת כי באישורו היו יכולות לתפור 7 מעילים ב- 6 ימים, על מנת להימנע מלעבוד בשבת.

 מרפסת ביתו של האוסטרי המרושע אמון גטה, מפקד מחנה גטו פלאשוב.

 

כאמור, גטו פלאשוב הוקם על חורבות בית העלמין ממאה השנים האחרונות, כל הקברים  בו נחרשו ונהרסו. (ונלקחו לציפוי הכבישים, וגם להקמת קיר בית העלמין העתיק, כפי שתראו בהמשך.) בבית עלמין זה  היתה קבורה גם שרה שנירר שחוללה מהפיכה אמיתית בעולם התורה בהקימה את מפעל בית יעקב  - רשת חינוך ובתי ספר לבנות החרדיות, מקום קבורתה המקורי אותר לאחר עבודת מחקר מאומצת, והוקמה עליו מציבה חדשה.

 

ההתבוללות שהיתה בפולין במהלך של דור וחצי היתה גדולה ביותר, גם בישראל בתנועת המחתרות, וברוסיה- הקומוניזם סחף אחריו רבים, לכן היה צורך גדול בהקמת בית ספר חרדי לבנות שלא היתה להן מסגרת לימוד מתאימה. הרב שמשון רפאל הירש ומתחתיו שרה שנירר היו ממקימי בית יעקב. (פרידה שטופ, אחותו של הרב רפאל הלפרין (מאופטיקה הלפרין) הינה אחת מבוגרות בית יעקב של קרקוב.)

בשבת התפללנו ואכלנו בבית הכנסת קופה. ארגון ערכים שדרכו ערכנו את המסע הזה, הביא עימו צוות מופלא שכל הזמן פיקד בצורה נהדרת על הצד הגסטרונומי, ובמיוחד בשבת, הסעודות וחוויית הביחד, הזמירות וניגוני הנשמה, וכל הסיפורים ודברי התורה ששמענו שם, גרמו לנו להתעלות רוחנית גבוהה מאד. תחושה של אחדות ושבת אחים גם יחד, והגורל המשותף לכל היהודים באשר הם. להלן מספר תמונות מקירות בית הכנסת קופה, המצויירים ומעוטרים בטוב טעם, בכל מיני דימויים הקשורים לנופי ארץ הקודש.

 

 

 בית הכנסת כמובן שופץ ושוחזר, וכשזה התאפשר ניסו המשחזרים להתחשב בשרידי הציור המקורי שמתחת, לשמרו ולהתמזג איתו, כמו בתמונה הבאה.

במוצ"ש  ביקרנו בבית העלמין העתיק בקרקוב, סמוך לבית כנסת הרמ"א -

הכניסה לבית העלמין צמודה לבית הכנסת, וקיר בית העלמין בנוי כולו משברי מצבות שנחרשו ונלקחו מבית העלמין עליו הוקם גטו פלשוב

כאמור הרמ"א- הוא רבי משה איסרליש שהיה פוסק, ראש ישיבה, פילוסוף, מגדולי אשכנז במאה ה- 16 ואשר סמכותו הוכרה לדורות.  להלן צילום מהכניסה לבית הכנסת.

כמו כן ביקרנו בקברותיהם של רבי לייזר שיכנזי, המגלה עמוקות, הבך, הפני יהושוע, רבי העשאל ותוספות יום טוב. (לצערי מפאת לחץ בזמן איני מרחיבה ומספרת על כל הדמויות המופלאות הללו. צדיקים גדולים שהרבה פעמים מכונים על פי כתביהם. אבל ממליצה לכל מי שמתעניין לחפש עליהם מידע ברשת)

אמרנו כהרגלנו פרקי תהילים, קצת דברי תורה, וקדיש.

 

אין ספק שזו היתה חווייה סוריאליסטית למדי, חבורת מבוגרים צועדים בלילה עם פנסים, בין מצבות ישנות בבית עלמין עתיק בקרקוב....

על אחת המצבות דימיתי לראות מעין צללית דמות אישה, די מבהיל למען האמת...

 

 

 

 אחד החלונות בקיר בית העלמין הפונה לרחוב, מנותץ ושבור.

 קרה לי משהו מוזר עם הרשומה הזו, כשבאתי להמשיך לעבוד עליה לאחר חודשיים של הפסקה, פתאום גיליתי שהיא "קפצה ותפסה" מקומה של רשומה אחרת, מיולי 2009, מחקה אותה לחלוטין מלבד התגובות, ופשוט התפרסמה לה באופו עצמאי רק עם תמונות, וכמעט בלי טקסט....

לדף הרשומה

הציירת והחסיד

הפעם ברצוני לספר ואף להמליץ, על תערוכת ציורים מדהימה, של ידידה טובה שלי, הציירת רות קסטנבאום בן דב.

(רשומה זו מתאים לה שתעלה בדיוק כאן, באמצע תיאור רשמי המסע לפולין  שערכנו לפני כשלושה חדשים. ותיכף תבינו מדוע)

בסדרת ציורים זו מתואר מפגש ויזואלי דמיוני בין ציירת  ילידת פראג- מלווה שאלק, שלא שרדה את מוראות השואה,

וציוריה נתגלו לאחר המלחמה בין שני קירות בבנין בגטו טריזנשטאט, לבין חסיד- האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלונימוס קלמיש

שפירא, יליד פולין, שכתביו נתגלו טמונים בתוך כד חלב, בין הריסות גטו ורשה. (כתביו הוצאו לאור בישראל בספר ששמו: "אש קודש") אף הוא לא שרד את השואה.

 

 

כל הציורים שמן על בד, גוונים חומים כהים, אפורים, עמומים משהו, צופנים בחובם סוד, מיסתורין, רואה, לא רואה,

 

 

 

דמויות מגיחות מן העבר הנסתר, מן החושך.

האמנית מנסה לגעת, להתחבר, היא מציירת את עצמה מנסה להתקשר לדמויות הרחוקות הללו.

בציורי דיפטיכון המרמז על שני עולמות, על דבר והיפוכו, נוצר דיאלוג ויזואלי, ללא מילים, אבל מבטא רגש חזק.

מורגש ניסיון האמנית לאהוב את הדמויות הרחוקות, ללטפן, להשתתף איתן, לחוש אותן, אפילו להחיות אותן.

"ההתמודדות עם שתי דמויות אלה, היתה הסדק שדרכו יכולתי לגעת, ביד רועדת בטראומה הגדולה של המאה ה-20, או בלשונו של הרב שפירא, ב"שנות הזעם". הסדק הזה הוא האמנות, שיכולה למרבה הפלא להיווצר גם בתנאים של רעב ומצוקה, ומלחמה על החיים. הקשר שלי לאותן דמויות לא התחיל כאמירה גדולה על השואה, אלא כפליאה אישית מול יוצרים, מנקודת המבט של מי שנאבקת ליצור רק מול העייפות והיסח הדעת של היום יום". (ציטוט מדבריה של רות בטקסט הנלווה לתערוכה)

 

 

"מול דמותו של הרב שפירא שיחד עם הכאב הגדול והשבר, מבטא בכתביו את האמונה הבלתי מעורערת, היא מבטאת הקבלה בין המאמץ ליצור והקושי להאמין, בפרט מול מציאות קשה וחסרת פשר, ואת הקשר בין אמנות ואמונה, את שורשם ומקורם המשותף היחודי. לעיתים היא מתבוננת על המילים והאותיות בכתב היד המקורי, שדרכם ביטא את השקפתו הפילוסופית, כמו גם את תחושותיו ורגשותיו, ודרכם הינחה את האחרים, מתוך מקומה כאמנית העוסקת שנים רבות בחיבור בין טקסט לתמונה. בכתב ידו הבלתי קריא היא מוצאת את הדחיפות העצומה והיא הופכת אותו לדימוי צורני ציורי. (ציטוט מדברי האוצרת יפעת בן נתן, בטקסט הנלווה לתערוכה)

 

 

דרך היצירות מעלה רות את השאלה, מהם מניעי היצירה של האמן, של האדם היוצר? האם צורך בלתי תלוי ליצור, ללא תלות בחשיפה, במי שיראה ויקבל את מסר היצירה? או שמא יוצר האמן מתוך רצון לתקשר עם סביבתו? מתוך תפיסת עצמו ככח משפיע, והיותו צינור המעביר מסר לעולם? רות אף משיבה- מעצם החבאת כתבי הרב בתוך כדי חלב, במטרה להצילם, מעיד הדבר כי המאמץ ליצור נובע יותר מצורך עז בתקשורת, וניסיון להשפיע, גם בתנאים קשים מאד, וחוסר ודאות קיומית.

כשקראתי דברים אלו, מדברי האוצרת בטקסט הנלווה, נזכרתי בפירוש מעניין מאד שקראתי פעם בנוגע לתפקיד האמן בעולם.

 בפרשת ויקהל המספרת לנו מענייני בניית המשכן מופיע הפס' הבא: בפרק לה:

 ל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.

הרב משה פיינשטיין זצ"ל, עמד על המילה: 'קרא', והסביר כי 'קרא' הוא לשון זימון ונבואה. כלומר גילוי רצון הקורא לנקרא- "התקרב אלי, ברצוני לגלות לך דבר מה". לא מצאנו כי בצלאל היה נביא, אלא מצאנו כי היה האמן היהודי הראשון אותו מזכירה התורה, אלא, אומר הרב כי ישנו גילוי נבואה ישיר, וגילוי נבואה עקיף, וכאשר אדם מתברך בכישרונות מסוימים הרי הם כקריאה מלמעלה להשתמש בהם לקודש, לרוחניות, לגילוי כבוד ה' בעולם. לעשיית טוב. לאמן, כמו לנביא, תפקיד בעולם. כשם שהנביא היה מתנבא בדברים האמורים לקרות והיה מזהיר את העם, ומנחה אותם ללכת בדרך הישר, בדרך מקבילה, האמן שנתברך בכשרונות, חייב לרתום אותם לאותה מטרה של השפעה חיובית על סביבתו, אם זה בהעברת מסרים ערכיים, הפצת האמונה בה', התראה מפני עוולות, וכד'. (לא סתם מכונים אנשי האמנות: 'אנשי הרוח'...)

הקריאה היא גם כמו קריאה לסדר – מעין: "יש לך תפקיד, עלייך לקיימו"...

הקריאה היא קריאה על מנת לקרב את האמן לקיום תכליתו, שהינה קרוב הסביבה למלכות ה'.

הנה המילה 'קרא', שורש: ק.ר.א, והמילה 'קרב' שורש: ק.ר.ב., הקריאה גורמת להתקרבות.

 

 רות נותנת לחלק מיצירותיה את השם: "בתי גוואי" מושג בשפה הארמית המופיע בתלמוד, ופירושו: "חדרים פנימיים".

אותם "חדרים פנימיים" מבטאים שני דברים סותרים בעת ובעונה אחת, מצד אחד את געגוע הנפש לנקודת האור הפנימית, החיבור לה', לאינטימיות, ומצד שני, המקום בו שוכן הספק, השבר, והפחד.

"בתי גוואי, מושג מופשט ביסודו, משמעותו המקום האיטימי אליו נכנס כביכול הקב"ה כדי לבכות על הסבל הגדול של עמו." .... "רות מורידה את המקום רוחני, שמימי מופשט, אל מעבה האדמה ומציירת אותו ככד חלב חלוד, טמון בחושך, אותו כד בו הוסתרו כתביו של הרב שפירא." (מתוך דברי האוצרת)

 

התרגשתי מאד לקרוא ציטוט של הרב שפירא שהובא בדף ההסבר לתערוכה: "ויש שהאיש בעצמו תמה על עצמו, הלא נשבר אני, הלא כמעט תמיד אני במצב של בכיה, וגם בוכה כפעם בפעם, ואיך יכול אני ללמוד תורה, ובמה אני מתחזק לחדש תורה וחסידות?... נבוך הוא אותו האיש על עצמו, אבל כנ"ל הוא יתברך, נמצא בבתי גוואי ובוכה, ומי שדוחק ומתקרב אליו בתורה, אז בוכה הוא שם עם הקב"ה, וגם לומד תורה עימו. וזה החילוק, הבכיות שבוכה עם הקב"ה יחד מחזקים אותו, בוכה ומתחזק, נשבר ומתאמץ ללמוד ולעבוד... כשמתאמץ ומושיט את ראשו ונוגע בתורה ובעבודה, אז נכנס הוא אל הבתי גוואי, ששם הקב"ה, ושם בוכה ומילל איתו כביכול יחד, אף מתחזק ולומד תורה ועובד עבודתו יתברך".

דברים אלו מדהימים ומרגשים מאד בעיני. עולמם הרחוק החשוך והמיוסר של הציירת והחסיד, נראה שונה כל כך משלנו, כמו שתי פלנטות שונות, ויחד עם זאת, אלו דברים שלא מעטים מאיתנו בודאי מתנסים בהם כל אחד במה שהחיים מזמנים לו, בנסיונות שלו, בצרות שלו. מצד אחד בריחה למקום המסתור, החשוך הפנימי, רק שם אפשר לבכות על הצער, על הסבל, לתת פורקן לרגש הסוער, ומצד שני דווקא שם באותה נקודה חשוכה ונסתרת, דווקא שם מוצאים את ה',  בוכה איתנו, ומתחזקים.

תודה לידידתי  היקרה רות, ששיתפה אותנו והכירה לנו שתי דמויות יקרות מן העבר,  והצליחה לגעת  ולהעביר בציוריה המרגשים

נקודות עדינות כל כך.

אוצרת: יפעת בן נתן.

התערוכה מוצגת עד 20.2.2011  בגלרית קרית האמנים החדשה, רשת מתנ"סים קרית טבעון.

רח דגניות 12. טלפון: 04-9038105

 

לדף הרשומה

מסע לפולין 3 - ליז`נסק, טרנוב, קרקוב.

 בבוקר יום השלישי התחלנו לנוע מכיוון לובלין לליז'נסק, שם ציונו של רבי אלימלך מליז'נסק.

בפולין אין הרבה דרכים מהירות, אלא כבישים ישנים כמו של פעם לפיכך התנהלה הנסיעה לאט בתוך אזורים כפריים. בכל המסע הזה עברנו מאות קילומטרים בדרך, עם נופים יפים, אין מה לומר, אבל לא משתנים- מרחבים עצומים ירוקים, עם בתים קטנים כפריים פה ושם, עצים, נחל קטן זורם. נוף יפה אמנם אבל חוזר על עצמו.

 בדרך הרהרתי ביני לביני על ההבדל הגדול בין ארצנו להרבה ארצות אחרות. אצלנו הכל קטן, אבל מאד מאד מגוון. מן הצפון המושלג בחרמון ועד לאילת בדרום כמה משתנה הנוף בדרך. ארץ קטנה ויש בה הכל. (סוד הצמצום...)

ובכן- כך נסענו לנו, נהנים מנופיו של הבורא, ונהנים מהחכמה שחנן את ברואיו. הרב נויגרשל כהרגלו בקודש, לא מניח לנו דקה, וכל הדרך מספר, ומדבר דברי תורה וחכמה. הפעם הוא מתמקד בסקירת תנועת החסידות ולידתה, התפתחותה, הדמויות המרכזיות שבה, וזאת עקב נסיעתנו לליז'נסק, לציונו של רבי אלימלך מליז'נסק, אחד מהענפים המרכזיים הן בתנועת החסידות, והן בחכמת הקבלה.

כתביו של המהר"ל מפראג (רבי יהודה ליווא בן בצלאל) שחי בשנים: 1520-1609, מהווים את הבסיס והמקור לתנועת החסידות. (שקמה כ- 100 שנה אח"כ) הרב טוען שהיום קיימת עדנה בלימוד כתביו של המהר"ל מפראג, דווקא בקרב ציבור לא חסידי, דבר שהתחיל אצל רבי יצחק הוטנר, שהושפע מהרב קוק.

מי שירצה לקרוא ולהרחיב על המהר"ל מפראג יוכל לעשות זאת בכל מיני אתרים ברשת, רק אציין במילים ספורות שהמהר"ל מעבר לבקיאותו הרבה בתלמוד, בספרות האגדה, ובקבלה, היה גם בקי בפילוסופיה, (בפרט האריסטוטלית), וכן באסטרונומיה, ובשאר המדעים של תקופתו. כמו כן, היה מנהיג רוחני-פוליטי ובעל מהלכים אצל רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הידע הנרחב שלו בפילוסופיה ובמדעים אפשר לו ליצוק את תכני הקבלה לתוך מסגרת פילוסופית מדעית, ובכך כמו "גאל" אותם ממסתריהם. (המודגש לקוח מויקפידיה)

הרב נויגרשל מסביר בקצרה את ההבדל בין חסידות חב"ד שהתפתחה באוקראינה, לבין חסידות פולין:  עשר הספירות של הקבלה מחולקות באופן זה: חב"ד חג"ת, נהי"ם. חב"ד- של חסידות חב"ד באוקראינה:  חכמה, בינה ודעת, עבודה מלמעלה למטה, חג"ת נהי"ם, (של חסידות פולין): חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד מלכות, עבודה מלמטה למעלה.

אכתוב קצת מדברי הגותו של המהר"ל כפי שסיפר הרב נויגרשל:

במסכת נידה דף ל עמוד ב': מתוארת צורת הולד במעי אימו :

"דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו שתי אציליו על ב' ארכובותיו וב' עקביו על ב' עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו..."

צורה זו של העובר במעי אימו משמשת בסיס לצורת האדם השלם, אותה מפרט הרמח"ל  בספרו: מסילת ישרים:

"וכן היה רבי פינחס בן יאיר אומר: 'זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים"

רמז יש דווקא "ברבי שמלאי"- לשון שמלה= שלמה=בגד, הבגד המושלם. רבי שמלאי כמו מלמד  אותנו לתפור 'שמלה', בגד, שמביא לשלימות.

כשהעובר במעי אימו דומה לפנקס סגור, כשהוא נולד הפנקס נפתח ומתחילה העבודה....

זוכרים איך נראה עובר במעי אימו?

"שתי ידיו על שתי צדעיו"- פעולה המבטאת מחשבה", "שתי אציליו על שתי ארכובותיו"- הרגלים מבטאות את המעבר לחיי עולם הבא. ההליכה מתאפשרת ע"י כיפוף הברכיים. מי שאינו מסוגל להתכופף, אינו מסוגל להתקדם... "ושני עקביו, על שתי ארכובותיו", דבר היוצר תנועת כריעה."וראשו מונח לו בין ברכיו", דבר  היוצר את תנועת הפנקס הסגור.

ישנן פעמים נוספות במקורות בהם מובא הביטוי: "הניח ראשו בין ברכיו". אחת מהן במסכת עבודה זרה, דף יז, עמוד א, המביא את סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא, עליו מסופר שהיה עובר כל עבירות של גילוי עריות, וכשבסופו של דבר ביקש לחזור בתשובה, הבין כי אין הדבר תלוי אלא בו, ואז נאמר: "הניח ראשו בין ברכיו, ובכה ויצאה נשמתו". ללמדנו כי העיניים נמצאות קדימה, ההליכה היא רק קדימה, מתי כן אפשר לחזור? אפשר לחזור בתשובה- לנקודת המוצא, למצב הטהור- לצורת הפנקס הסגור במעי אימו...כשראשו בין ברכיו....

בהמשך מסכת נידה דף ל עמוד ב בתאור העובר במעי אימו, כתוב: "ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ... ומלמדין אותו כל התורה כולה ... וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה". סטירת המלאך על פיו של העובר, (השקע שיש לנו מעל השפה העליונה) היא כפעולת "המכה בפטיש", אחת  מל"ט מלאכות של שבת, המבטאת סיום הכנת הכלי. כאן מבטאת הסטירה סיום יצירתו של העובר, ואז הוא שוכח  כל מה שלימדו אותו במעי אימו, יוצא לאויר העולם, הפנקס נפתח והעבודה מתחילה...

שואל ומשיב המהר"ל מפראג, מדוע דווקא  מלאכת "המכה בפטיש" מבטאת סיום כל המלאכות? והוא מסביר כי כל מלאכה כמו היתה "רוצה" להמשיך להתפתח ולגדול, וכאילו נוצר צורך לתת לה מכה שהוא  ככאב בשבילה, כמו צער הכרחי על מנת לעצור "רצונה" להמשיך ולגדול. משה רבנו לא קיבל את פעולת "המכה בפטיש", לא סטר לו המלאך על פיו, ולכן היה מאד רוחני, וגבוה, כביכול רצה לגדול ולהתפתח כל הזמן, לכאורה לא נגמרה בו המלאכה. היה לו קשה לרדת אל העם כפי שהוא מעיד על עצמו: "לא איש דברים אנוכי"... דבר= אמירה=אימרה, גם לבגד בשוליו יש אימרה ששמה לו גבול, למשה לא היתה אימרה- אמירה זו, לכן לא היה איש דברים. היה לו קשה לרדת אל העם (חב"ד- מלמעלה למטה) במעמד הר סיני הצליח לתקשר עם העם כי העם עלה אליו. (כאמור חג"ת נהי"ם, מלמטה למעלה)

 

 בפתח ציונו של רבי אלימלך מליז'נסק

 בית העלמין היהודי בציון

 

 פינה להדלקת נר נשמה בתוך הציון.

  בדרך ליער טרנוב, שם קברו הנאצים ימ"ש כ- 800 ילדים בתוך בור משותף

 אמרנו קדיש, אל מלא רחמים, שרנו: המלאך הגואל, על אלה אני בוכיה.

בצילומים היתה לי תחושה כאילו  נשמות הילדים הנרצחים... מרחפות מעלינו

 

 בערב הגענו לקרקוב.

 המשך ברשומה הבאה.

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

מסע לפולין 2- מיידנק, לובלין

היום השני למסע התחלק לשניים.

לקראת הצהרים הגענו למיידנק, עוד אחד ממחנות ההשמדה של מכונת המוות הנאצית.

במחנה זה הושמדו כ- 60,000 יהודים. המחנה נשאר כמות שהוא עם אותם צריפי עץ, מגדלי השמירה,

הגדרות המחושמלים, תאי הגזים, המשרפות, התנורים, הכל אותנטי, כאילו רק אתמול הסתיימה המלחמה.

הרב יוסף וליס, יו"ר ארגון ערכים שהינו בן לניצול שואה, סיפר לנו על הסיור הראשון שעשה במחנות ההשמדה עם אביו לפני כ- 10 שנים, אביו מאד רצה שבניו ידעו על מה שקרה בשואה, אבל כשהגיעו לשער המחנה לא יכול היה להיכנס, ורק ביקש מבנו ומלויו, שהוא מעוניין שהם פשוט יעמדו רגע לפני כניסתם פנימה למחנה וירגישו עם כל החושים את מה שהם הרגישו אז- שישמעו את רעש הרכבות המגיעות, שיריחו את הריח השרוף של הגופות, שינשמו ויטעמו את הפיח שמילא את כל האויר, שיראו את כל מה שמסביב, ובמיוחד שיגע אותם מראה הילדים הקטנים הנסחבים לכל מקום עם סיר הלילה שלהם... גם כאן בתופת הנוראה הזו רצו להתפנות בכבוד, ובצניעות.

 

בתחנה הראשונה אליה היו מגיעים העצירים, היו מפשיטים אותם מבגדיהם, ויחד עם זה מפשיטים אותם מכבודם, ומיכולתם להתגונן, ולהתנגד. מה כבר יכול לעשות אדם ללא בגדים???

אח"כ מגלחים את שיער הנשים, בתואנה שזה לצרכי הגיינה וניקיון, אבל למעשה הנאצים הארורים ימ"ש התייחסו לגופם של היהודים כאל מצרך, שמכל מה שניתן להפיק משהו כדאי לעשות זאת ולא סתם להשמיד. ולכן גילחו את שיער הנשים על מנת להשתמש בו לצרכי צוללות וכד'.

במיידנק לא רק ניסו להרוג את הגוף, אלא גם ובעיקר את הנפש.

 כמובן שלא היו שום מקלחות ובעצם האסירים נכנסו לתאי גזים שם המיתו אותם בחנק איום ונורא. במיידנק נעשו הניסויים להריגה בסוגי גז שונים.

הסופר  פיליפ מילר  ששימש כזונדר קומנדו והיה מבין היחידים ששרדו מתפקיד נוראי זה, כתב ספר על השואה, שם הוא מתאר כי רוב הקבוצות שנכנסו לתאי הגזים, צעקו 'שמע ישראל' לפני מותם. הרב נויגרשל טוען כי בתאי הגזים- הגיעו היהודים לשיא החירות. כי מה  היא למעשה חירות ? בשיא העבדות האובייקטיבית, פרצה החירות הסובייקטיבית. היהודים שצעקו 'שמע ישראל' ברגעיהם האחרונים בעצם כמו צעקו: אתה שנתת לנו את החיים, וכעת לוקח אותם בצורה קשה כל כך, לא תוכל לקחת את אמונתנו..... אין היא תלויה בשום מעשה שתעשה לנו, ולכן זו חירות אמיתית.

רעיון זה הזכיר לי הסבר ששמעתי פעם לפסוק של רבי היהודה הלוי: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי". לכאורה קושיה- הרי עבד ה' שמחוייב למצוות כל הזמן, ובכל דקה שלו הוא צריך לשעבד רצונו לרצון ה', עליו יאמר חופשי?  וכן מה הכוונה ב- 'עבד הזמן'? ומפרשים חכמינו- כי מתי למעשה האדם הוא בן חורין אמיתי? כשהוא משליט את הרוח על הגוף הבא לידי ביטוי ביצרים ובתאוות- הגוף רוצה לאכול, לשתות, להנות... והאדם העבד לגופו נשמע לו, אולם אותו אחד שהינו עבד לה', דהיינו משעבד כל רצונו לה'- הרי בכל רגע יש לו אפשרות בחירה בין השתיים- להישמע לגוף ותאוותיו, או לצו ה'? והוא שמאמין כי יש ה' בעולם, ובחר לקיים ציווייו, דבר לא יסיט אותו מאמונתו זו, ולכן יגביר הרוח על תאוותיו ויקיים צו ה', ולכן הוא קרוי חופשי, כי הוא חופשי לרצון האמיתי שלו- האמונה בה' ולא לרצונות הזמניים שלו- רצונות הגוף המתעתעים בנו... יכול אדם להיות אסיר בבית כלא עם התנאים הגרועים ביותר, ועדיין  להיות חופשי. החירות האמיתית היא חירות הרוח, ולא הגוף...

הרבנית אסתר יונגרייז ששרדה את השואה סיפרה: "אמונתי בה' ובתורתו עזרה לי להתעלות מעל הזוועות. מדי יום אמרתי, "תודה לא-ל שאני יהודיה ולא אחת מאותן חיות רעות, שמבצעות מעשי זוועה אלה, שלא ניתנים לתיאור".

הרב נויגרשל מספר שכשנפגש עימה סיפרה לו שכשהיתה קטנה מאד ראתה את סבה בוכה, ולא הבינה מדוע, ואז הוא לקח אותה החוצה לשלג, פסע על השלג, והזהיר אותה לפסוע בתוך עקבותיו, כי אחרת תאבד את דרכה, וכך הוא בעצם הסביר לה שהוא מנבא שעתיד להיות שבר גדול בעמ"י... בו סטינו קצת מן הדרך...

במסע הזה זכינו להכיר  חברים חדשים, חלקם צאצאים לגדולי עולם. בתמונה הבאה הרב גלבשטיין מבני ברק, צאצא לבעל התניא. בעלי צילם את התמונה הזו, כי היא ביטאה עבורו  תחושת ניצחון: "הנה- חזרנו לכאן! עטורי זקן, וחובשי כיפה!  מתהלכים בחופשיות! על אפכם וחמתכם- עם ישראל חי וקיים!"

 

הכניסה לקרימטוריום

בהלכות כיבוד אב ואם נכתב: "מכבדהו בחייו, מכבדהו במותו", כבוד המת הוא דבר הנחשב בכל האומות והדתות אך לא אצל הנאצים ימ"ש - על "המיטה" הזו הניחו הארורים את גופות הנשים הקדושות הנרצחות, לוודא שמא הן החביאו בגופן חפצי ערך.... במשפט  אייכמן  סופר על הנהגתן של הנשים הצדקניות בגטו. בן שהיה צריך ל"בחור" בין אימו לאשתו, התלבט ולא ידע מה יעשה, מצד אחד הוא מחוייב בכיבוד אם, מצד שני נכתב: "על  כן יעזוב איש את אביו ואימו ודבק באשתו", הלך והתייעץ עם אימו וזו יעצה לו לבחור באשתו... בנקודה זו במסע שרנו את הפיוט 'אשת חייל'.

 מה שאותי הדהים לאורך כך המסע היה קרבת בתי המגורים של השכונות הפולניות למחנה שהתרחשו בו כל הרבה זוועות.

מילא, בימינו, אבל אז- העולם ראה ושתק...???

הרב מסביר כי אחת הסיבות שהגרמנים בחרו לרכז בפולין את מחנות השמדה היא כי היתה בה האוכלוסיה היהודית הגדולה ביותר. לפני מלחה"ע השניה חיו  בפולין 3.5 מיליון יהודים, ברוסיה 2 מיליון, בארה"ב 2 מיליון, בהונגריה 1 מיליון במרוקו לוב ואלג'יר כ- 800,000 יהודים. כמו כן האנטישמיות בלטה והורגשה יותר במקומות בהם אנשי המקום היו דתיים יותר, ואמנם בפולין האוכלוסיה מאד קתולית מאמינה ואדוקה. (גם אני שמתי לב בנסיעה לצלבים ה"מקשטים" את החצרות פה ושם.) ההמונים בפולין היו טובים שלא שיתפו פעולה, אבל הממשל היה גרוע מאד. היו מבין ההמונים שהצילו, וזה בכלל לא היה פשוט, כי היו עונשים מחמירים כנגד אלו שיחביאו ויעזרו ליהודים... אין טענות לאותם שלא הסכימו להחביא יהודים, כי היה בזה סיכון בשבילם ולא כל אחד מסוגל לקחת סיכון. הטענה היתה בעיקר נגד מערכת שלימה של שיתוף פעולה הלשנות והסגרות תמורת טובות הנאה קטנות.

 ב- 3.11.43  ביצעו הגרמנים מה שהם כינו "חג הקציר". במבצע זה התקבלה פקודה לחסל את שארית האסירים ב- 3 מחנות ריכוז ובתוכם מיידנק. נחפרו בורות, והיהודים נצטוו להתפשט ולשכב בתוך הבורות, ונורו ע"י אנשי ס"ס. סה"כ נהרגו במבצע זה במיידנק 18,400 יהודים. להלן הבורות לאחר שהוצא מהם אפר הנרצחים, והושם באנדרטה שנבנתה במקום. 

במחנה מיידנק הסתובבנו בערך כ- 3.5 שעות, ומשם נסענו לבית העלמין העתיק בלובלין

בצילום- ציונו של רבי יצחק יעקב הורביץ המכונה- החוזה מלובלין. שהיה תלמידו של המגיד ממזריץ', מפיץ החסידות בע"פ לאחר הבעש"ט. היו לו עיניים טובות, ולכן כונה בשם זה. חי בשנים 1745-1815 בלובלין.. באתר עמלנט מצאתי עליו את הסיפור הבא שמצא חן בעיני: רבי דב בר מראדשויץ ביקש מהחוזה שילמדו  דרך כללית בעבודת הבורא, והשיבו הצדיק -כי אין זו מן המידה ללמד הבריות איזו דרך ילכו, כי הנה יש דרך לעבוד את ה' ע"י לימוד התורה, ויש דרך לעובדו ע"י אכילה ושתיה. (!) כל אדם צריך ליתן דעתו איזו דרך  מושכו ליבו ובה עליו ללכת בכל כוחו.

זהו בקצרה גם המהפך שחוללה תנועת החסידות שקרבה את התורה אל כל העם ולא רק ללמדנים ולתלמידי החכמים, יש דרך נוספת לעבוד את ה'- דרך החסידות, דרך ההתבודדות, הדיבור הבלתי אמצעי עם ה', השמחה בכל מצווה שעושים, כן, גם האכילה לכבוד הקב"ה- האכילה עם כוונה שיהיה לי כח לעבוד את ה', היא אכילה לכבוד ה'.....

בבית העלמין העתיק בלובליו ביקרנו בקברי צדיקים נוספים כדרכנו בקודש- אמירת מס' פרקי תהילים, לעיתים קדיש, ואוירה של חרדת קודש, לעמוד בציונם של גדולי עולם.  בצילום ציונו של הרב יעקב פולק יוצר החידוד והפלפול בלימוד הגמרא.

 בצילום ציונו של הרב שלום שכנא מלובלין

 ציונו של המהרש"ל הרב לוריא

 אח"כ הגענו לישיבת חכמי לובלין בלובלין, בניין שעבר תהפוכות רבות. אחד מראשיה היה הרב מאיר שפירא שייסד את שיטת "הדף היומי" בגמרא.

 צילום של הישיבה בימיה הראשונים

 בישיבה סיפר לנו הרב הרבה דברי תורה, אחד המשתתפים עשה סיום מסכת- והגברים שרו ורקדו עימו. בתמונה אחד הגברים מרים אותו על הכתפיים.

אחת המשתתפות במסע- הגב' גלבשטיין מצאה על אחד הקירות בישיבה תעודה על קבלתו של אביה אחד מתלמידי הישיבה תעודת הוקרה. אביה הספיק לעלות ארצה לפני פרוץ המלחמה הארורה. חברים יש פה ייחוס- ויש גם הסטוריה....

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גל עיני1 אלא אם צויין אחרת