22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לפעמים זה קורה

החתול יוצא החתול נכנס, החתול לא מגיע החתול לא בא, הדלת נפתחת הדלת נסגרת, בסופו של לילה היא נשארה פתוחה.
ראשון הגיע האריה, רחרח במטבח ונשכב עייף על הפופ בסלון. אחר כך הגיעה הג'ירפה, נתפס לה הצוואר כשנאלצה להתכופף בפתח, נאנקה לה כל הלילה. לרגעים היה שקט וכמעט נרדמתי. אבל אז הגיעה דובת הפנדה ושאלה איפה החתול והביעה משאלה כנה לשחק איתו. הצעתי לה לשכב לידי ואלטף אותה. היא סרבה ותהיתי אם כדאי להעלב. 
זה הזכיר לי את תום, הילד בן ה- 5.6 שהשבוע אביו אחר לקחת אותו. הוא בכה בכי תמרורים, ולמרות שניסיתי להרגיע אותו ולהגיד שאף אבא בעולם לא יוותר על ילד קסם- יפה- וחכם -מתוק - ונפלא כמוהו, הוא שב ואמר: "אבא לא יבוא לעולם!" הבטחתי שאחכה איתו בסבלנות עד שהאב יגיע. בסופו של דבר, האב אחר בכמה דקות ושאל את תום למה הוא בוכה כל כך? תום ענה בכנות השמורה רק לילדים בני 5.6: " חשבתי שעזבת לעולמים, וכל החיים אצטרך להשאר עם אסתי!" לרגעים תהיתי אם זה הזמן להעלב ובחרתי שלא. ממש לא קשור. 
אז הפנדה לא רצתה לשכב לידי ולא התפתתה להבטחת ליטופיי אבל הנמר שנכנס רחרח ברגליי. זה דגדג ואני הדפתי אותו בלי כוונה באפו, הוא נהם וכמעט נגס בכפות רגליי, למזלי נכנס החתול ויילל בדרכו:
"מסיבה עושים פה? שוב לילה לבן?"
לדף הרשומה

בחייאת....את...תגידי:

 

״בחייאת את. זהו, כבר סגרת את הבאסטה? כאילו מה, נשים אחרי 60 זה טוטאל לוס-ט? תעשי טובה: צבעי תשערות שלך, בלונד הכי טוב, תעשי קארה, מה זה כל הקופץ הזה ישועפרוע יבש יבש? תמרחי שמן קוקוס טובטוב על הפרצוף העייף שלך ועל הצוואר, חוחובה על

הידיים שלך, הכי טוב אם את יכולה לארגן לך כמה זריקות בוטוקס שלא נדבר על ניתוח, וואי מה נהיה ממך, את זוכרת שהיית פעם שווה? וואי וואי. הכי טוב תקני לך כמה מסכות בד כאלו ספוגות בג׳ל לחות , מסה מסה, תצאי לך לאיזה חופש,מנוחה מנוחה,קצת מסז׳, קצת

קוסמטיקה וספר, הכי טוב ספר הומו שירומם אותך, מניקור פדיקור, וואי, כזו הזנחה מזמן לא פגשתי, מהלכת לה חופשי ברחוב, ועוד את שהיית.., נו טוב לא נבכה על חלב שנשפך, ובחייך עושים שפם לעיתים יותר קרובות, לא משנה שלבן... וזהו. בחייאת, תורידי איזה 10 קג׳...

אני רחמנית איתך, את שומעת?! באמיתי את צריכה להוריד 15-20. תראי אותי! את רואה? מי היה מאמין למדנו באותה כיתה שאם מישו עובר פה, חסר לך שתגידי ככה, אני מקסימום 45 נותנים לי. וחיים? יש לך קצת חיים? יוצאת? מבלה? שותה? סקס? נו תספרי קצת

בחייך... ותגידי, למה את לא מתלבשת צמוד? האוהל הזה אפשר לגור בתוכו משפחה מרובת ילדים...בעיניים שלי לא יודעת איך זיהיתי אותך בכלל.. ״ 
??????

לדף הרשומה

אני וגופי

קמתי, אבל צווארי לא קם איתי. זה לא פשוט להתהלך עם צוואר סורר. במכאובו מזכיר לי את כל שהעמסתי עליו. עכשיו מעט מאוחר לבקש סליחה ובכל מקרה הוא אינו מתכוון לחזור בו. אני בשלי והוא בשלו.
מנסה לרחוץ כלים, מצמידה את הבטן אל השיש, ידיי נמרצות, נהנות מן הסבון, והוא מושכני לאחור. "אשב מעט, אניחו מעט לנוח..." כך אני ועצמי מנסים דרכנו בתחבולה. 
אני מתיישבת על כורסת המחמד של שנינו, אבל הוא ממשיך להתעקש כאילו היה חמור זקן ועצבני שראה כבר הכל. שוב אני קמה, והוא לא איתי. "אתעלם ממנו קצת, לא תהייה לו ברירה ויצטרף אלי במוקדם או במאוחר..." כך אני שחה לעצמי, משוכנעת בדרכי הצודקת.
מתעלמת, מתעלמת, אבל לא הוא ממני. ככל שאתעלם כך יכביד עלי בכאבו. הוא לוחץ על חוליות הגב, ואז עובר אל השכמות והנה הוא מתחיל לטפס במעלה הקרקפת.
אני מבקשת סליחה ומודה כי הגזמתי. מעט מדי מנוחה, הרבה מדי עבודה, ועוד פגישות חברתיות, ומיני מלאכות של יד, ומחשבות מיותרות, והנה אני שומעת את עצמי אומרת לו: "אין צודק ממך...לא התחשבתי. סלח לי ומחל לי ואזכור שלא להגזים בימים הבאים..."
אני נשכבת פרקדן, קולות בכי וחריקה הוא משמיע לי. "אחח...רגשי האשמה והמניפולצייה שאתה מפעיל עלי, אינם מן ההוגנים...אתה מוכן לסלוח לי ופשוט לחבור אלי בשלום?"
הוא ממלמל לי שאתאמץ לשמוע, מלמולו איתן ונחוש:
"אחרי החגים...אחרי החגים..."
לדף הרשומה

מתוק לי מתוק לי

Zisman Esti

העוזרת ביקשה להגיע בשבע במקום בשמונה זמן רשמי, בפועל שמונה וחצי תמיד, ולמרות אי הנוחות הסכמתי. אסור לעצבן עוזרות בית, הן עלולות לפטר אותך, כלומר: אותי...או לא לנקות בפינה עוד יותר, כלומר, אפילו בפינה שהן מנקות לפעמים כן ולפעמים לא, אז בשביל מה זה טוב בכלל? לא טוב. שמתי שעון וקמתי בשש והכנתי את הבית, הנחתי במרכז השולחן את הכסף ואת המתנה לחג: עוד כסף, ואפילו קיפלתי את ערימת הבגדים שתמיד שוכנת איתי בחדר השינה כפרטנר קבוע. עד שמונה היא לא הגיעה ונהיה לי הרבה זמן פנוי להתעצבן, להרגיש מרומה, להתבכיין וכו׳ מה על מה? על הקימה המוקדמת זו שחיבלה ביקיצה הטבעית המבורכת, אבל ערב ראש השנה כלומר בוקר ערב ראש השנה... אז בחרתי להנעים לי את הזמן במקום. אנרגיות חיוביות וכל הגשעפט. שלחתי שנה טובה עם שלושה לבבות לאקס מיתולוגי אחד, האחד, משכבר הימים. (תרגיעו- למעלה מארבעים ומשהו שנה). כמעט שלא לחצתי על הסנד וכבר הטלפון צילצל. הו הקול שלו... מוחק שנים וסוגר פערים, והוא מברך אותי על זה שאני כותבת ולא מחייגת כי ככה הוא ידע מי זה , כי הסל שלו חדש ובלי זכרון ומי כותבת ולא מצלצלת חוץ ממני וגו׳...ועוד כהנה וכהנה מילים מתוקות מסילן, וכבר אנחנו מתכננים להיפגש ורק נשאר ויכוח קטנטן ביננו מי משנינו ידאג להקים אותו, את המפגש,כלומר לסגור את הקצוות, היום המקום והשעה, ומי משנינו פחות עסוק, והנה עוד רגע והכל שוקולד עם אגוזים. השיחה נסתיימה, החיוך המטופש על הפרצוף שלי לא הצליח לרדת, העוזרת הגיעה וזכתה בו כמובן, וכבר אני כותבת לו: ״תכניס אותי לזכרון... ״ הוא עונה לי כמעט כמו משורר: ״את שם כבר ארבעים וחמש שנים...״ אחח... החיים דבש ופחזנית.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לבד ו/או בבדידות

Zisman Esti  · 

היא ישבה וליטפה את הסירים החדשים. כלילי יופי ועתירי שכלולים. מעת לעת צעדה צעד לאחור והתבוננה ביופים. ״איזו שלמות״! מלמלה ותהתה מי המעצב/ת המוכשר/ת שילד אותם. אחר כך פתחה את ארון הפורצלנים. ארון צר וארוך שדלתותיו ומדפיו זכוכית. הביטה בעונג

ובפליאה בכל הכלים הלבנים, הדקים והענוגים שהשכילה לאסוף. גם כלי זכוכית אלגנטים היו שם. כוסות גאות על רגל דקיקה, גביעים מוארכים כצואר ג׳ירף, וקערות שמנמנות פשוקות אגן. ״כל כך יפים...והם שלי, כולם שלי!״ אמרה בשקט והביטה בהם בעינים מצועפות. בחג

הזה היא תהיה לבד בבית. כל מי שהזמין אותה זכה לתגובה מתחמקת ששודרה בבטחון: ״אהה...תודה אני כבר מוזמנת ל...״ וכך היתלה בין כולם. היא תשאר לבדה בבית, בשקט, תשמח שהפעם הכלים ישארו נקיים , לראותם בלבד. היא והם ודי. הכוח יישמר, שום דבר לא

יישבר, וגם הלב שנשבר לפני חגים רבים לא ישבר שוב או לפחות לא ישבר שנית באותו המקום.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל esti88 אלא אם צויין אחרת