00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"צבא" נמצאו 12 פוסטים

חיילים מרושלים וקייזר וילהלם השני

שלהי יולי 2011. האוטובוס הבינעירוני בו אני עושה את דרכי מעוד מבחן אוניברסיטאי מתיש בחזרה אל כוך מבטחי, עוצר בתחנה מיוזעת של שעת צהריים קיצית-כנענית. על כלי התחבורה הציבורי עולה חייל, תג היחידה שלו אומר חיל החינוך, חולצת האל"ף הנשפכת לכל מקום חוץ מאל תוך המכנסיים, לפי הפקודות הצה"ליות, אומרת אחרת. בנעלי ספורט מאובקות צועד המגויס שאמוּן על ביטחוני אל עבר המושב הריק המיוחל, שבאופן מקרי, נבחר כזה הסמוך אליי. באוזניי המבקשות לברוח מן ההמולה האורבאנית ומצלילי חווית התחבורה הציבורית, מתנגן ה"קייזרג'אגר מארש"/"גבירגסג'אגר מארש", מארש חיילי ההרים הגרמני והאוסטרי. לצלילי שאון הקורנית, המצילתיים הבאס והחלילים השמחים של אחד מן המארשים האהובים עליי ביותר, מתיישב לצדי החייל המרושל, מתחיל לפתוח כפתורי חולצת האל"ף ונפטר מכומתתו במהירות גלקטית. אינני מספיק לומר "אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק" כשחולצת האל"ף כבר מושלת במהירות בזק מעל פלג גופו העליון של החייל, מקופלת ונדחסת לתוך תיק ג'אנספורט מסוגנן. כבל שחור של אוזניות טלפון סלולרי מתקדם משתפל לידי, כמעט פוגע ברצפה, מורם ונדחס אל אוזניי כשל המשטרה הצבאית וכל רס"רי המשמעת. שיחת טלפון מיד מתחילה, כזו שצליליה הרמים מצליחים אפילו לחדור את מעטה האוזניות שלי, בשעת החלפת רצועה. בראשי צועדים טורים של חיילי הרים מאומנים, מדוגמים ומצוחצחים. הם צועדים בסנכרון פרוסי מדויק לרקע האלפים, קרני השמש מתנפצות על כלי הנשיפה בצהריי יום קיץ מרכז-אירופאי בריזי, אף אחד לא מתאונן, אף אחד לא פותח כפתור, הכול קדימה, רכטס-לינקס, למען הקייזר, ממושמעים ומהוללים כמו שחיילים אמורים להיות. בעולם המציאות לידי, ולאחר-מכן מסתבר גם שבמושב שמלפניי, קמים שני חיילים בצבא ההגנה לישראל, בלתי מגולחים בעליל, שהדבר היחיד שאפשר לזהות באמצעותו את שיוכם אל הצבא המהולל הזה, הוא המכנסיים הצבאיים שהם לובשים. הם קופצים החוצה בדיצה ובמרץ, מוכנים לכלות את האפטר או את החמש תשע יומיות או את הרבעוש, בשעה 13:05 ביום רביעי, ואני חושב, לעזאזל, היכן ישנם עוד חיילים כמו החיילים ההם.  
לדף הרשומה

חיים במילואים

תודות לתקציב המילואים העגום של היחידה שלי שבקושי נותן להם ימי מילואים לתת למילואמניקים שלהם, היום סיימתי את שירות המילואים הפעיל שלי ובשעה טובה ומבורכת חזרתי לחיי האזרחיים המרגשים עד מאוד.    כידוע לכל, או לפחות למי שעשה מילואים, כששולחים לך את צו הגיוס מצרפים גם שוברים לנסיעה "חינם" באגד או בכל חברת נסיעות אחרת. השוברים מיועדים ליום ההתייצבות ביעד ויום סיום המילואים. איתרע מזלי במילואים, כמו גם בסדיר, והבסיס אליו נאלצתי להגיע נמצא באזור הצפון, מה שמנע ממני כל הגעה בצורה אחרת שהיא לא באוטובוס, אלא אם היה מתחשק לי להיחטף לג'נין או משהו. ואכן, כך עשיתי.   אך אבוי! הפלא ופלא. איזו הפתעה. משרד הקישור הנפלא שלח לי אך ורק שוברי נסיעה אל המילואים. ההכנות לשכל שיושבים שם לא חשבו על העובדה שהחייל גם ייאלץ מתישהו לחזור מהמילואים הביתה. "זה על חשבונו", אמרו, בעוד שתו שוקו קרלו בשקית על חשבון סבתא רוחמה מקריית טבעון. וכך התקשרתי אליהם, מספר פעמים, בטלפון המטכ"לי, לתפארת כספי הציבור, ובכל פעם ענתה לי מחדש חיילת נחמדה שהציגה את עצמה כחלק מכוח השלישות היחידתי הכביר שמסרה לי שמש"קיות הקישור הנכבדות נמצאות בהפסקת צהריים ושאנסה עוד חצי שעה. במצטבר, הפסקת הצהריים שלהן נמשכה כשעתיים, עד שבמזל תפסתי את קצינת הקישור, לתפארת משלם המסים.   "ווהו!", חשבתי לעצמי בלב, תפסתי את קצינת הקישור. לא חפ"שית. קצינה. בחורה רצינית. תעזור לי. תסביר לי. תתן כתף למילואימניק. לא הרבה זמן חלף עד שהבנתי שישועה לציון לא תגיעה ממנה. וזה ממש לא קשור לעובדה שמנת המשכל שלה הייתה הופכת את הבמבה האדומה האחרונה בשקית לסוג של קארל פרידריך גאוס 2. מה שקיבלתי מהסג"מית, בסופו של דבר, היה המון גמגומים ו"אני לא יודעת". חוסר מקצועיות משווע. היא הודתה בפניי שהיו אמורים לשלוח לי בדואר שובר נסיעה חזרה בשביל יום סיום המילואים גם כן, שזה לא בסדר ונוּ נוּ נוּ, ושאני יכול להגיע אל המשרד שלה ולקחת אחד מהשוברים. כן, זה היה מאוד פשוט אם לא הייתי אני בפאקינג צפון עכשיו ואת בתל-השומר עם כל הקצינים שמזיעים ועובדים קשה.   בסוף השיחה הקצינה גם הוסיפה שאני צריך לשלוח לה טופס החזר נסיעות לחייל מילואים + כל הכרטיסים המקוריים מ-2 הנסיעות המפוארות שלי בחמשו"ש במילואים, בכדי שאקבל את הכסף חזרה, דבר שאכן
לדף הרשומה

חול טימברלנד

14/02/2010
היום בעת חיפושים קדחתניים אחר עזרים כאלו ואחרים מימי הצבא שלי לקראת שירות המילואים הפעיל אליו אתגייס מחר, נתקלתי בתיק ששירת אותי נאמנה לכל אורך השירות הצבאי שלי, וגם הצטרף אליי לטיולי הקצר לאירופה אחריו וגם לשני הקורסים הלימודיים שלקחתי בהם חלק. בתיק לא היה הרבה, חוץ מכמה מזכרות ממשיות של חיי מאז השחרור הצבאי: דפים מצ`וקמקים של תרגילי גיאומטריה מימי הבגרות במתמטיקה, הסטופר המיותר שרכשתי בשביל הפסיכומטרי והטופ של הטופ - חול, ולא מעט ממנו. בטרם ניגשתי אל תיקי הותיק, תיארתי לעצמי שאמצא את החול הזה, על אף שבסתר לבי קיוויתי שכך לא יהיה המקרה. בגלל שלא נעזרתי בתיק המדובר מאז, המסקנה היחידה היא שהחול הזה מצא את דרכו לשם אי-אז בחודש אוגוסט 2009, ואם להיות מדויק – 13 באוגוסט, ואם להיות עוד יותר מדויק: משהו בסביבות הערב, כ-23:30, חוף בוגרשוב, תל-אביב. אותו הערב בו, במבט מפוכח וריאליסטי יותר כמו שהייתי צריך לראות אז, נסתם הגולל באופן רשמי ופורמלי, על הסיכוי שאי-פעם קשר רציני ישרור בין קראש הקיץ וביני. בדיעבד, חודשיים נוספים נתפסתי תלוי על המילה "עדיין", אבל מה שהיה היה וזה כבר לא משנה. במימד האחר שבו זה יקרה שוב, אדע שברגע שהיא אומרת "אני לא מוכנה לקשר", אפשר לדפוק את המסמר האחרון. לשלוח את המעטפה בדואר המלכותי של בריטניה. גאד סייב דה אנטוניו. קוז נאט`ינג אלס וויל. החול הזה הזכיר לי את הוואלק אוף שיים של עוד מפלה רומנטית בדרך חזרה הביתה, מהחוף באותו הערב.   את שאלות ה"אנחנו נמשיך לדבר עוד, נכון?" באותו זמן שבו כמעט כל מחשבותיי כוונו אל קפיצה לתוך התנועה הסואנת שבכביש רציף הרברט סמואל הסמוך לטיילת. החול הזכיר לי את ההגעה הביתה לאחר מכן, וריקון התיק תוך כדי נענוע חזק, בידיעה שהחול הזה יזכיר לי משהו בפעם הבאה שאיתקל בו, ולכן עדיף להיפטר ממנו ביעילות. לא הייתי יעיל מספיק, מסתבר. התוגה, כמובן, לא איחרה לבוא. אמנם לא חזקה ולא שולטת כמו בפעמים הקודמות. סביר להניח שכשמחר אמצא את עצמי בבוקר יום ראשון עסוק, על כביש החוף המלא בהמון אנשים שסדר היום שלהם הרבה יותר חשוב משלך, מתווכח עם נהג האוטובוס של אגד על שובר הנסיעה למילואים, כל זה כבר מזמן יהיה בסל המחזור של הרגשות, מוכן לשבוע חדש של נוסטלגיה צבאית וחוויות חדשות. ההיגיון מזמן ניצח את הרגש, אבל כמה שארצה, אני או כל
לדף הרשומה

המארש של ראדצקי.

(בתמונה: קרב נוברה, 1849.)     אתמול, בשעת צהריים מנומנמת של יום שישי כשההולכת על ארבע שלי ריחרחה איזושהי פיסת אדמה כאילו מינימום מסתתר מתחתיה האוצר האבוד, ללא שום הסבר, נימוק או סיבה הגיונית, לפתע נזכרתי במארש של ראדצקי. המדובר כמובן באחת היצירות, אם לא הפופולרית ביותר, של יוהן שטראוס האב. האמת היא שאני מעדיף את הבן שלו, עם כל הואלסים הוינאיים המשובחים - אבל כשצריך לתת קרדיט ליצירה כה מיוחדת ויחידה במינה, צריך.   הזכרון של המארש הגיע מצורף עם עוד פרט קט שנידף .
לדף הרשומה

אני אוהב את המזגן שלי.

כמה שאני אוהב את רעש המזגן בחדר שלי. צליל חרישי כזה, מזכיר לי כל קיץ שעבר מאז שהתקינו לי אותו ביולי 2002. טור דה-פראנס, בגרויות, אהבות, אכזבות, משחקי מחשב עד מאוחר, שינה מתוקה, ביקורים של חברים מחו"ל. צליל חרישי, נעים, מלטף, גורם לי להיזכר באותו לילה קסום במלון קמפינסקי בשדה התעופה במינכן. דברים בחיים שגורמים לך להעריך את הכרית הלבנה עליה אתה מניח את ראשך. צליל ממכר כזה שקשה להסביר אותו, אבל עוטף אותי בתחושות נוסטלגיות קשות, ומשמח אותי עד אין-קץ. זה צליל שליווה כל קיץ וקיץ מהשלושה שהעברתי בצבא, .
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
123
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת