00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"נוסטלגיה" נמצאו 40 פוסטים

בי.ג`יי בלזקוביץ`, מלך היהודים

(פורסם גם בבלוג " חדר 404 ") כשהייתי בן 4 שנים ו-9 חודשים אימצתי בלית-ברירה את גיבור הילדות הראשון שלי. דרגתו הייתה תת-אלוף ושמו היה נחמן שי. הוא שימש כדובר צה"ל בימים שבהם מסיכות מפחידות ואזעקות מבעיתות עוד יותר נפגשו לכדי חוויה שאף אדם לא אמור לחוות בחייו, בטח שלא בגיל כה צעיר: מלחמת המפרץ. היה מספיק רק בנראותו של שי כדי להרגיע אותי; הפלאפל האדום, החרב האדומה ועלה הזית שעל כתפיו, עיטוריו, שיערו המסודר, והמשקפיים הגדולים, שריצדו על מסך הטלוויזיה באיכות האירלי-ניינטיז הערוץ-אחדית הדיסטינקטיבית. "לשתות כוס מים" אמר נחמן והרגיע מדינה שלמה. עצם הידיעה הבטוחה הזו שתמיד יהיה שם נחמן, באולפן או בטלפון כשנחש הצפע יחליט להכיש, הפכה את תקופת הבעתה הזו להרבה יותר נסבלת. קו ישיר עובר בין נסיבות מלחמת המפרץ לבין הנסיבות שהביאוני, גם בלי הרבה בחירה, לרכוש לעצמי גיבור חדש. זה כנראה היה מתישהו בקיץ 1992, משום שאת כיתה א` התחלתי בספטמבר 1992 ואני זוכר שעוד לפני-כן, ריסס בכדורים את דרכו לחיי גיבורי החדש. הוא היה אמריקאי ממוצא פולני, הוא הרג הרבה נאצים, ולא כמו נחמן, הוא היה פיקטיבי לחלוטין. שמו היה ויליאם ג`וזף (בי.ג`יי) בלזקוביץ`, והוא שימש כדמות הראשית במשחק המחשב פורץ הדרך, Wolfenstein 3D, או כפי שתורגם מלעז אל שפת הקודש באותם ימים קסומים: "הטירה הנאצית". במועד לא מוגדר כלשהו בזמן מלחמת העולם השנייה, בלזקוביץ`, חייל קומנדו מובחר בצבא ארה"ב, מצוּוה להתגנב אל תוך טירת הולֵהאמר. משימתו: מציאת התכנית הגרמנית הסודית "אייזנפאוסט" (אגרוף הברזל), שבאמצעותה, כך לפי החשד, מתכננת גרמניה הנאצית להקים צבא מושלם, יתכן שבאמצעותם של חיילי-על מושבחים, יצירים דמוניים מן הגיהינום, זומבים, רובוטים אנטישמיים ושאר חסידי אומות עולם. המשימה נכשלת; בלזקוביץ` נתפס ונזרק לצינוקה של טירה אחרת, טירת וולפנשטיין, "ה"טירה הנאצית. הנאצים מתכננים להוציאו להורג, אבל בלזקוביץ` לא יוותר כך בנקל: הוא מחסל את הזקיף שמשגיח על תאו, בוזז ממנו סכין ואקדח, ויוצא במסע בריחה מן הטירה המנואצת, שכורך בתוכו גם מסע נקמה של טיהור אינספור נאצים. ישבתי מול מחשב בחדרם הישן של בני-דודיי, בקומה החמישית בבניין בגבעת-שמואל, בגיל 6 וקצת, ואחזתי באקדח מפוקסל. מצאתי את עצמי בתוך תא כלא עם לבנים כחולות ולרגליי גווייתו של נאצי טבועה
לדף הרשומה

אוברטורת דיאבלו לגיל 26

בקיץ הלח של שנת 1985, בחדר מלון מהודר או אולי על איזו גונדולה מושטת בידיו של איזה ג'וספּה או אצְיו בוונציה, התרחש האירוע שהביא, בחלוף תשעה חודשים ארוכים, את המיילד דוקטור שרגא וקסלר, לשלוף אותי מן המקום שבו כל-כך אביתי להישאר. בדמעות שליש גייסתי את כל כוחותיי האפסיים בניסיון להישאר שם בפנים רק עוד קצת, אך בסוף כוח זרועו האיתנה של דוקטור וקסלר גבר פי כמה מונים על כל הגייסות שגופי התינוקי הצליח לערום. על-פי כל המקורות המהימנים, במקרה שלי לא נדרש ולו אף ספאנק אחד; בכיתי כמו קטן. היום, ברטרוספקטיבה של 9,497 ימים, אני בהחלט יכול להבין את עצמי הוולד. בכי הוא דרך מבריקה לבטא דברים שאי-אפשר באמת לבטא, בין אם על הכתב או באופן מילולי. אני אומר את זה לא על סמך קריאת מאמרים מדעיים אלא על סמך מה שאני מרגיש. לפני שבוע ימים נמצאתי בתוך רכב פרטי, בכניסה לתל-אביב, שדרות רוקח לכיוון הים. זה היה יומיים לפני ליל הסדר ואווירת ה"יומיים לפני ליל הסדר" הדחוסה שלטה ללא עוררין במתרחש. בתוך הפקק המייאש שהשתרך עמוק אל תוך העיקול של רחוב הירקון, בחורה צעירה עוטה שמלה קיצית ורוכבת על אופניים בכיוון הנגדי, תפסה את עיניי. המחזה הוליד בין בני שיחי וביני שיחה ערה על בנות ובני עשרים פלוס שאינם יודעים לרכוב על אופניים. בין טורי האוטומובילים הנדחסים אחד אחר השני, משווים לטיפת מרווח וברכה מהאלה שאחראית על סיום הפקקים, והמוסיקה שאני לא רוצה לשמוע ושאף תחנה, על אף החלפות, לא משמיעה מוסיקה שאני רוצה לשמוע, דחקה אותי השיחה אחורה אחורה, היישר אל שנת 1996 הרחוקה. השעה שעת ביניים מנומנמת בין הצהריים לאחר הצהריים. המיקום מגרש חניה בין שני בניינים, והמשתתפים האקטיביים הם חברי הטוב ביותר דאז, אופני בי.אמ.אקס כחולים ושדופים, ואני, שמנסה לרכוב עליהם. למן שעות הצהריים המוקדמות ועד שעות הערב המוקדמות, ניסה חברי היקר, רוכב אופניים מדופלם ומנוסה ובנו של עיתונאי תרבות אהוב ומושמץ, ללמדני את מה שבאותה עת אף אבי לא הצליח ללמד: לרכוב על אופניים. לא שאבי לא ניסה חלילה וחס; ניסה גם ניסה, אך לא היה לאל ידו להצליח. הבעיה הייתה בי: לא האמנתי בעצמי, לא כל שכן, לא הגעתי בכלל אל עמדה שבה יכולתי לבחור אם להאמין בעצמי או לא. רכיבה על אופניים, באותם הימים שבהם זבולון המר ז"ל ניהל את משרד החינוך, נתפסה בעיניי הצעירות כדבר מה
לדף הרשומה

שוקולד פרה

14/10/2009
אם יש דבר אחד, שרק האזכור הכי שולי שלו, שולח אותי היישר לתחילת-אמצע שנות התשעים, אל הדירה הישנה-מגניבה של סבא וסבתא שלי, אל תמימות שלא יודעת גבול וחלומות באספמיה על מזרח תיכון חדש, או לפחות על סט בובות חדש של כוח המחץ או חיילי צעצוע, זה ללא ספק שוקולד פרה. גאד-דאמן, שוקולד פרה. שיא ההתרגשות, הטופ של הטופ של ההתססה הקולינרית-שוקולדית, השלל הכי נכסף שאתה יודע שתקבל אחרי צלחת מלאה בקציצות אגדיות של סבתא, החפיסה אדומה המתוקה הזו שמושטת לעברך אחוזה בזרועו של סבא שעונד את שעון האוריינט הזה של הזקנים, שנרכשה היישר בשק"ם הישן שהיה נמצא מתחת למגדל המאה באבן גבירול בתל-אביב, ממש ליד הבורגראנץ` המיתולוגי שבטח נסגר ביחד עם השק"ם מתישהו בשלהי שנות התשעים.   יושב אל מול מרקע הטושיבה הישנה שנקנתה איפשהו במערב-גרמניה באמצע שנות השמונים, בוהה בשידורי "תבל" עם השלט הישן והמסורבל שלהם, החלון פתוח לרווחה ודרכו אפשר לצפות בבניין העירייה והמגדל גן העיר הישן והטוב, והרחוב התל-אביבי הכי טיפוסי שיש של שנות התשעים המוקדמות, מכוניות פאסאט ישנות עומדות עצלתיים בשולי הכביש, על חלקן כיסויים לבנים כהגנה מלכלוך או שמש, ואני חושב לעצמי היום, דאמן, כל-כך הרבה ניצולי שואה גרו ברחוב הזה וישבו על הספסלים שם עם כובעי הקסקט ומשקפי הראייה המוצלים, והנה שם, מכוניות פולקסוואגן לתפארת העם הגרמני חונות להן.   יכול אולי אפילו לתפוס איזה מטוס שעושה את דרכו לארצות נכר, לצלילי שאון מלאכת הכנת הגזוז שבוקעים ממה שסבא עושה במטבח. המעדן נאכל לאט ובקפדנות, משתדל לצרוך אותו קובייה קובייה אבל דרייב ההדוניזם נכנע לעיתים אל ההגיון הבריא ורביעיית קוביות נתלשת ועושה את דרכה היישר אל זירת ההתרחשות החשובה שהיא הפה. זה שוקולד פרה קלאסי, לא הגרסה החדשה, לא זו עם הקובייה הגדולה באמצע. לא עם כל התרגומים והביצועים והשינויים שהמודרניזם המקולל הביא עלינו, לא השוקולד פרה הלבן, השוקולד פרה ה"עבה", השוקולד פרה עם הסוכריות המקפצצות בפה וכל ההייברידים המוזרים האלה. קלאסי. חפיסה עם עטיפה אדומה, קלאסית, עם הפונט הישן. סוג של לבנת זהב כזו כמו שהשודדים תמיד גונבים בסרטים, רק עטופה באדום ובתוכה שוקולד משיב נפש.   הבוסריות הזו. לפני כל הבגרות הזו, לפני תיכון, צבא, הכרה בעובדות הקשות של החיים, לפני שוטטות
לדף הרשומה

פורים - אז והיום.

זה לא סוד שפורים הפך לחג די מסואב. לפחות בקרב כל אלו שהושרצו בין אמצע שנות השבעים לאמצע שנות התשעים. אם זה אומר תחפושות פרובוקטיביות, הילולא על שום דבר, נפצים, פצצות ניידות, ושאר פשעים כאלו ואחרים. כשאני הייתי ילד קט ותמים, אי-שם באמצע שנות התשעים, כשהסכמי אוסלו עוד היו בחיים, ואייל ברקוביץ` צבט לאיציק זוהר ת`עניינים, אני זוכר חגי פורים שונים לגמרי. אני וחבריי, דאז, הצטיידנו באקדחי פיקות טעונים ויצאנו לנהל קרבות עקובים מדם וריח חרוך של אבק שריפה ברחובות העיר. המקסימום של המקסימום היו .
לדף הרשומה

פרידה מבורגראנץ`.

21/08/2008
כפי שכולם בטח יודעים, או לפחות אלה שטורחים לגלוש לאתרי חדשות או לרפרף בעיתון מידי פעם – רשת בורגראנץ` צפויה לעזוב את עולמינו בימים הקרובים, לצמיתות. רציתי להקדיש פוסט לרשת בוגראנץ`, ששמה טומן בחובו זכרונות נוסטלגיים לא רק לי, אלא לישראלים רבים אחרים. קודם כל – גילוי נאות. ממרום 22 שנותיי, פקעיות הטעם שלי לעולם לא פגשו את הספרדי המהולל. יכול להיות מאוד שזה בגלל שאני לא אוהב יותר מידי חריף, אני תמיד בחרתי להסתפק בארוחת הראנץ` הסטנדרטית. קציצה אחת מספיקה לענג. אני מוכן להודות בראשי חוצות, בכך שגם .
לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת