00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"מלחמה" נמצאו 11 פוסטים

כוסית אחושרמוטה עם תחת טילים!

מישהו אשכרה חיפש את זה בגוגל.   מישהו אשכרה חיפש את זה בגוגל והגיע לבלוג שלי.   לעזאזל. למה אני מרגיש שמשהו לא בסדר פה?   בעבר היו עוד כמה דוגמאות של חיפושים ביזאריים שבסוף, איכשהו, הכניסו קוראים לבלוג שלי.   אבל לזה פשוט שמתי לב, וזה אחד הביזאריים. אבל היי, מה המחפש חטא, לפחות הוא לא מסתיר את רצונותיו האמיתיים.   למרות שאני לא מחפש כוסיות אחושרמוטה עם תחת קטיושה, או סאגר, או חייבר 1, או אפילו יריחו, ואפילו לא הוי-2 של היטלר,   פשוט בחורה נחמדה וחמודה, שיודעת להאזין ולפרגן, ושתבין אותי. מה ביקשתי כבר? לא מבין למה כל הבחורות הטובות תפוסות, ואם לא, הן פשוט לא רוצות אותי. יש דברים שפשוט לא משיגים, יש בחורים שפשוט לא מצליחים, איי ניד טו פייס איט.   אחרי הכל, יש הרבה הנאות אחרות בחיים. נכון?   השישי הזה לאט לאט נהיה שישי גרוע. עוד מעט הוא יהפוך לערב יום שישי של ימי הביניים . אבל אנחנו לא נרצה לתת לזה לקרות, נכון? אז תחזיק את הסוסים שלך, הנרי השלישי.   חיל האוויר מפגיז בביירות, אומרים בוואלה. מי יודע? אולי זילזלנו בזילזל יותר מידי. אולי נדע את זה הערב. אוי, כן.   פצצות נפלאם או פצצות אלקטרו-מגנטיות, הגנרל אנטוניו תמיד אמר שזה הפיתרון. אבל אני מניח שהאנשים עם החרבות והפלאפלים לא רוצים לעצבן כמה פוליטיקאים באירופה.   אז מה עושים? סתם, נהנה מהמזגן. גם מרוי אורביסון ששר לי ברקע כיצד הוא בוכה על הבחורה שעזבה אותו.   אבל רגע, טילים בליסטיים?!
לדף הרשומה

אמיתי.

זה לא סוד שאחד התחביבים הגדולים שלי הוא מוסיקה. לא עשייה, אלא פשוט האזנה. יש כל-כך הרבה שירים שאני אוהב ומצליח להזדהות עם, ובעצם הייתי יכול לכתוב את זה על עוד הרבה, הרבה אחרים, ומי יודע, אולי זה עוד יגיע, אבל הפעם בחרתי בפנינה הזו של ספנדאו באלט, True, הלהיט שלהם מאפריל 1983שיר שנחשב "אחד" משירי האהבה של המוסיקה המודרנית. אגב, ספנדאו היה כלא ששמרו בו על אסירים נאצים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. סתם מציין את זה, ומוזר שלהקה עם שם כזה עושה שירים כאלה יפים. בעוד שהאזנתי לשיר הזה ברדיו, או בדיסק, כבר לא סגור על זה, במהלך השבוע האחרון, לפתע נרקמה בראשי המחשבה על זה שבעצם אני מזדהה איתו. בשיר, מדובר פחות או יותר על סופר/כותב, שרוצה לכתוב משהו, אבל הוא לא יכול בגלל שהוא לא מצליח לכתוב אותו "אמיתי". בגלל שאם הוא יכתוב את מה שהוא רוצה, וזה יהיה אמיתי, אזי הוא יחשוף את החולשה הגדולה שלו, את החור בלב, שקשור לבחורה כלשהי שהוא אוהב - אבל לא רוצה אותו בחזרה. מצב קלאסי, ידוע, אבל תמיד אפשר להזדהות. איכשהו אני חושב שאני, באופן אישי, יכול לקשר את התחושה הזו לדילמות שאני נתקל בהן לפעמים כשאני ניגש לכתוב דבר-מה בדבר הזה שנקרא הבלוג שלי. זה פשוט כאילו יש משהו שם, שאתה רוצה לכתוב עליו, להתעמת איתו, אבל פשוט לא. ולמה לא? בגלל שאתה יודע שברגע שתכתוב את זה ותעביר את זה מהשדות הבלתי נגמרים של הראש שלך לכתב, זה פתאום יהיה מוחשי. ואפילו אם זה יזרום דרך המקלדת - לפתע אתה ממש מבטא את זה, ללא כל קשר שאנשים אחרים קוראים את זה. מאחר ואני דוגל בכתיבה חופשית ובלי יותר מידי צנזורה, לרוב אין לי בעיה לכתוב את כל שעולה על רוחי. אבל כל מי שיגיד שאי פעם לא כתב משהו שהוא באמת רצה לכתוב, הוא פשוט, מצטער, שקרן. אין הכוונה, אפילו בדרך עקיפה, לכך שכתיבה על נושא כלשהו "תחשוף" את הכותב. לא על זה אני מדבר. אני מדבר על העובדה שכתיבה היא דרך "להתמודד". אני, באופן אישי, שוב, כותב פה לפעמים דברים - שנשארים רק פה. לא יוצאים מחוץ לתחומים הסייברנטים של חבילת-הכיף הזו, עם הרקע הלבן, תמונה מטושטשת ובלתי-ברורה שלי בצד, ומחברת-שורות ברקע (באמת שבחרתי את זה בשרירותיות כשהתחלתי לכתוב. זה דווקא נחמד ומתאים.) ועם כל זאת, גם אני נתקל לפעמים ב"פאקים", כמו שטוני, הסולן של ספנדאו באלט, מדבר עליהם (אם בעקיפין או במישרין, כי .
לדף הרשומה

יום האהבה, לא היינו בסרט הזה כבר?

בימים האחרונים התחילו לדבר על ט"ו באב, יום האהבה. ואני מנסה להבין את ההיגיון פה, שוב. כתבתי על זה כבר בפברואר השנה, כשאז נחגג וולנטיינז דיי, ועכשיו אני נזכר שבעצם יש עוד "יום אהבה" רשמי, כאילו - עוד יום כזה שבו זוגות אוהבים יכולים להתנשק בלהט באמצע הרחוב ולהרגיש שזה מעשה לגיטימי.   אני חושב שזה נחמד לראות זוגות אוהבים. מתחבקים, הולכים יד ביד, זה קלאסי, גם אני עשיתי את זה אי שם ב2002 לשעתיים, וזה היה ממש כיף - כל פעם שאני רואה דברים כאלה הלב שלי מתמלא חום אך באותו הזמן, קור, אם אפשר לשים את זה ככה.   חום, בגלל שכמה שאנשים דואגים לעצמם, וכמה שכולם הם סלף-סנטרד, או זה מה שאומרים, אז כן, אני מפרגן, וכיף לי לראות זוגות אוהבים, וזה נחמד שיש עוד דברים טהורים ואמיתיים בעולם הזה, שלא קשורים לרדיפת בצע, שנאה והדוניזם.   למרות שאחד יכול להגיד שהאהבה היא הדוניסטית, אבל זה לא לפוסט הזה.   לגבי הקור, הכותב מניח שלא צריך להיות איינשטיין, בל, או לפחות ג`ינגיס חאן, בכדי להבין. מאות אלפי שירים יכולים לספר את זה בדרך פשוטה. בדידות היא נחלת הרבים. לפחות ככה זה נראה, עם כל הפוסטים שבוקעים להם בכל ימי האהבה המאולתרים למיניהם, אותם אנחנו נראה בט"ו באב.   הרצון הטהור הזה, לפעמים קצת אגו-צנטרי, להיות עם מישהי, לשלוח לה הודעות ס.מ.ס מתוקות, להתנשק, להתחבק, להתעלס. כמה שזה יפה על תיבת הטקסט זה נכון. והמילה הנכונה להשתמש בה פה היא פשוט תסכול. זה מתסכל אותך כשאתה רואה שלמישהו אחר יש את זה ולך אין.   ואתה מתחיל לחשוב. מה אין בי שיש באחרים? זה יכול להיות גם בקונטקסט מיני - שאלה שאני שואל את עצמי המון - למה הוא מצליח ואני לא? במיוחד כשאני מרגיש שאני יותר שווה ממנו? התשובה אולי טמונה באחת הסברות שאני לאט לאט בזמן האחרון מאמין בה יותר ויותר - הרעים תמיד מנצחים. והתאוריות לגבי העובדה שבחורות אוהבות גברים שמתייחסים אליהן רע רק מוסיפה לרעיון הזה שנבנה לי בראש.   זה נראה כל-כך מסובך. לחפש, להתקל, למצוא, להתחיל, להתחבב, להשיג. כשכישלון רודף כישלון צורב, אתה מתחיל להרים את הדגל הלבן - משהו שאני פחות או יותר כבר עשיתי, לא יודע אם בצדק או לא, כי תכל`ס לא הכרתי עד כדי-כך יותר מידי בחורות, רובן פשוט דחו אותי בכל מיני כלי תחבורה ציבוריים, לפעמים באופן בוטה יותר .
לדף הרשומה

זה פשוט לא הגיוני.

זה מוזר, איך שכל הדברים האלה מתרחשים בעת ובעונה אחת.   בכפר-גלעדי נהרגים לנו עשרה אנשים, בזמן שאיזה חייל חסר אנרגיות מסתובב בחוסר חשק בצריפין בכדי לסגור כל מיני סידורים ועסקאות, אי שם בהונגריה, 20 קילומטרים מבודאפסט, נהגי הפורמולה 1 מחממים את המנוע בעודם מתכוננים לעוד גראנד-פריקס.   ניצולת שואה ששרדה את כל החרא הזה של אירופה רק בכדי להגיע לפה ואחרי שנים של חיים שלווים ושקטים למות בגלל איזה טיל שכמה שיעים מזדיינים שיגרו.   חייל בן 19, טנקיסט, בלוגר, בימים הכי יפים של החיים, שבהם הוא לאט לאט נהפך לגבר, מסיים את פרק הזמן שלו על הכדור הזה בגלל איזה טיל שכמה שיעים מזדיינים שיגרו.   ואני חושב על זה, וזה פשוט לא הגיוני. תוך כמעט חודש של עימות כנופיית החיזבאללה הסבה לנו נזק שבימים `יפים` הפלסטינאים היו חולמים על.   זה פשוט לא הגיוני שחבורה של שיעים חמומי-מוח עם משגרים סוביטיים עתיקים עוצרים את המדינה הכי מיליטריסטית בעולם.   זה לא הגיוני שהמיץ של הזבל, לוחמי כנופיית החיזבאללה, עומדים מול צבא ההגנה לישראל כבר כמעט חודש ועדיין משגרים 200 קטיושות ביום.   ובהתחשב בעובדה שהפעם היחידה שאני גנרל זה כשאני משחק בכל משחקי מלחמת העולם השנייה שלי, אני חושב שזה לא הגיוני שצה"ל לא נמצא עכשיו על הליטאני, או לפחות על הזהארני.   אני כולה חייל פשוט, וראיתי את מה שהולך שם, והייתי שם גם השבוע, וכל הזמן הציקה והטרידה אותי המחשבה שחבורה של שיעים חמומי מוח גורמים לכל זה.    לא מעניין אותי כל המתחסדים שמדברים על מלחמת גרילה, ובאמת שהמחשבות שלי לא מתמקדות כרגע לעם הלבנוני וסבלו, לא מספיק כל הניאו-נאצים שמפגינים בכל העולם נגד ישראל במסווה של "להפסיק את ההתקפות בלבנון" בעוד שהבני-זונות הצבועים שלא מגיע להם לחיות יודעים שזה נסראללה (שימות בקרוב) וחבריו שהציתו את האש בגבול המזוין הזה, וכמה שאני לא רוצה שזה יעצבן אותי, זה מעצבן אותי לראות חיות-אדם עם כאפיות מרימים דגלים שרשום עליהם stop the killing of children in lebanon, בני-זונות ניאו-נאצים ששמחים כל פעם שנרצחים פה ילדים יהודים.   הרבה זעם יש בי. על הדם שנשפך, על ילדים כמוני שמתים, על מילואמניקים, על אחי, על אזרחים תמימים וחפים מפשע, ועל מנהיגים ומפקדים כושלים .   .
לדף הרשומה

טוביה שולט.

ראיתי את זה לפני שבוע, לינק שחבר שלח. זה שימח אותי, נורא, מילא אותי בנוסטלגיה מתוקה, למרות שכשזה שודר הייתי בן שנתיים (1988, לדעתי.)   בכל אופן, באמצע שנות השמונים כל אמני ישראל התאחדו לעשות ת`שיר הזה שנקרא עם אחד, שיר אחד. הייתה תוכנית סאטירה כזו עם טוביה צפיר שנקראה "סיבה למסיבה", והוא עשה גירסה של פוליטיקאים לשיר.   לשים לב לכל האנשים שכבר לא איתנו שם, באיזשהו שלב חשבתי שאבא אבן זה ישעיהו לייבוביץ`, הפרופסור שהשווה את החיילים שלנו בלבנון לגרמנים, מצחיק...   לצפות ולהתמוסס.  
לדף הרשומה
123
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת