00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מפלת השוקובו.

כל חובבי הגלידה בארץ, רציניים, חובבניים, וגם אלו האובססיביים לבן אנד ג`ריס, יודעים שהחלק הכי חשוב והכי טוב והכי אביוני בשוקובו, הוא השוקולד הקשיח שיש בפנים. לאכול את כל הגלידה מסביב עד שנשאר רק השוקולד הקשיח הזה, הוא סוג של חוק לא כתוב, כמו לחטוף מכה מהצד של הדלת בזרת ברגל, לקבל צביטות מדודות בארוחות משפחתיות בילדות (ולפעמים גם בגיל 23), וגם לדעת שלפחות פעם אחת בשבוע מישהו יהיה חייב לצפצף לך כשהרמזור כתום.

אין כמו הנגיסה הראשונית הזו, בשוקולד שנשאר. חגיגת מתיקות מציפה את חוש הטעם, שוקולד שוקולד ואך ורק שוקולד, נמס בפה, עצם פעולת הנגיסה עצמה כיפית ומענגת, קצת כמו איזו גלידה עתיקה שפעם הייתה, באמצע שנות התשעים, ארוכה כזו, מצופה בשוקולד עם פצפוצים כאלה, וגם בתוכה היה שוקולד קשיח. אני זוכר שצפיתי בנבחרת הולנד בטלוויזיה ביורו `96 בעודי לועס אחת כזו.

אז הנה, באחד מסופי השבוע, בכדי להמתיק את שהייתי בבית עקב החלטתי הגורפת לא לצאת להסתאב ולבלות כי הייתי עייף, קפצתי לקיוסק הקרוב למשכני ורכשתי שוקובו. הורוד-קלאסי כמובן. השוקובו הלבן, בכלל לא ראוי לשם שוקובו. אפשר לקרוא לו שוקוניל או משהו כזה, אם זה לא ההעתקה מקרלו הי"ד.

בשצף קצף קרעתי את עטיפת השוקובו והתחלתי במלאכת הנגיסה. היה חלומי. הוא היה עסיסי, קר, נעים, קשה ולא נמס. (והתיאור נשמע קצת רע, אבל נמשיך עם זה) נגיסות זהירות ושקולות, בכדי חס וחלילה לא לפגוע בשוקולד הקשיח שבפנים, שהחשיבות לביטחונו בעת אכילת השוקובו משתווה להסדרי הביטחון של ועידת הג`י-8.

כשארומת גלידה-קרירה-שרק-עכשיו-יצאה-מהפריזר עוטפת אותי, פילסתי את דרכי בביסים אל הגראנד-פרייז של הסוף, הקלימקס השוקולדי – השוקולד הקשיח. אחרי עבודת ניקיון יסודית של השוקולד הפוּשטי מסביב שבטל בשישים לעומת הקשיח, אני נותן את הנגיסה הגורלית שבסיומה אני אמור להרגיש את האוצר האבוד של השוקובו.

גורנישט. אוויר. רק עוד שוקולד. אין שום קשיחות.

הלב שלי נשבר. וכמו בחורה שמתחילה לעשות משהו ומפסיקה לפני הסוף, הקרייבינג שנבנה לי נהרס, נותץ, רוסק. הבחור הזה לא יקבל שוקובו קשיח הלילה.

כן. ממיטב כספי שילמתי על שוקובו ללא שוקולד קשיח בו. סתם גלידת שוקולד. שומדבר יותר. מה כבר ביקשתי? להעפיל למונדיאל? לשקשק ת`עץ של השכנה הבלונדינית החדשה? לקבל 799 בפסיכומטרי? רבאק, בן אדם כולה רוצה שוקובו עם שוקולד קשיח בתוכו, וגם את זה לא מקבל. אין שוקולד קשיח בשוקובו ואין צדק בעולם.

לדף הרשומה

גילוי נאות:

אני דלוק על מישהי בחודשיים האחרונים, פחות או יותר.
 
זה לא קרה לי המון זמן, וזה גם לא היה מתוכנן איתה. זה פשוט קרה, באופן טבעי. דיברנו ודיברנו ואז פתאום קליק. זה היה די קסום, האמת, כשאני חושב על זה. כאילו, על אף כל התסכול והדחיות והאנשים שאהבת שבגדו בך ושברו את הלב שלך, זה כל-כך קסום, הרגע הזה שאתה מכיר מישהי שפשוט גורמת לדברים להיראות יותר טוב, שגורמת לשקיעה בחוף בשלהי יום קיץ דביק להיראות כל-כך הרבה יותר משמעותית ומהממת ובעלת תוכן, שכשאתה מביט על הכביש הסואן ועל כל הרכבים והאוטובוסים ונהגי המוניות החאפרים שמצפצפים לזקנות תמימות, הם פשוט גורמים לך לחייך ולא אכפת לך בשיט, ואתה מפנק את נגן הצ`לו ברחוב בשני שקל ולא רק באחד.
 
אין, זה מדהים. הטלתי ספק באהבה בעבר. אני מטיל בה ספק גם עכשיו ואני מודע לכך שהכל נובע מכימיקלים, על אף שהידלקות ניצתת על-ידי הגיון, אבל כמובן, יגיד הצילעייגר התורן, ההיגיון הוא גם כימיקל. כולנו כימיקלים. הכל כימיקלים. זה תמיד חשוב לזכור את זה, במיוחד בזמנים הקשים, אבל עדיין, יש המון דברים שנשגבים מבינתי. אנשים שלא שותים קולה, אנשים שאוהבים מתמטיקה, האם קיימים חיים מחוץ לכדור הארץ ואהבה. כאילו, איך, איך לעזאזל קורה ששני אנשים פוגשים אחד את השני ופשוט חולקים חיבה הדדית אדירה? העולם סלול בסיפורי אהבה עצובים, דחיות, קפריזות, אהבות עיוורות, אהבות טיפשיות, אבל עדיין, יש אהבה, יש זוגות, יש נשואים, אפילו חמישים שנה, ואילולא אלוהים היה מניאק, סבא וסבתא שלי היו זוכים לחגוג יובל.
 
כאילו, איך זה קורה? אני לא מאמין בגורל ובקונספירציות ובכל השיט הזה, אבל על האספקט הזה אני באמת מסתכל כמו סוג של קסם. גם כשבחור יחיד נדלק על בחורה נייטראלית, אבל בעיקר כשהבחורה הנייטראלית הזו הופכת ללא נייטראלית (מצטער, פדרר) וחולקת את ההידלקות הזו חזרה. כאילו, בעיניי זה די נדיר, אבל מצד שני, זה קורה הרבה.
 
אני מנסה לחשוב על איך זה מרגיש, הרגע הספציפי הזה. החיים האלה. לא יודע, מלאכים מזמרים לך בתוך האוזן או משהו? אני אסתפק גם בארת` וינד אנד פייר. פשוט קליק, ואין שום דרך חזרה, ואם כן, זה רק בשדרת כאב הלב. אבל שוב, אולי יש אנשים שנועדו לכתת רגליהם בשדרה זו הלוך ושוב. כי תמיד הבחורה שתרצה לא תרצה אותך ותמיד הטמבל שלא מגיע לו ישיג במקום.
 
ועל אף הכל, אפילו שהסיכויים שהפעם זה יעבוד עדיין די רפים, אני לא מאבד תקווה. ידעתי לא מעט קרבות על שדה הקרב של האכזבות. עוד אחת, במיוחד זו, בטוח תבאס לי ת`צורה אחושרמוטה ותגרום לי להרגיש כמו קו-הגנה של קבוצה דרג ד` אחרי שאכלה שש חתיכות מאימפריית כדורגל כמו אינטר, ברצלונה או באיירן מינכן, אבל עדיין, אשרוד. אני שורד. זו תשובה טובה לשאלה "מה קורה". אבל לא תמיד, כי אז אנשים יחשבו שאתה אובדני.
 
אז בסך-הכל, יש עוד תקווה. אנחנו חזקים, נשרוד. וגם אם לא הולך וגם אם חוזרים לקרקע ומציאותיים יותר. יש ליגת האלופות, יש יצור קטן ופרוותי שאוהב אותך ללא אינטרסים ובחיים לא ישבור לך ת`לב, יש חברים, משחקי מחשב, ספרים, מוסיקה איכותית, אמא שמבשלת לך שניצל טוב, וקרפעלך אביוני בארוחת החג, ובזה זה מסתכם.
לדף הרשומה

הדרך הלא רצינית אל הקשר הרציני.

20/08/2009
תמיד אומרים שאין הגיון בצבא. בשלוש שנים שלי שם, לגמרי הזדהיתי עם האמרה, ושיננתי אותה בזמן ביצוע משימות חסרות תכלית ומשמעות. אבל אם יש עוד מקום שאין בו הגיון בכלל - זה כל הקטע הזה של להתחיל קשרים רומנטיים. של לרקום את זה. לא מדבר על הקשר אחרי שהוא מתבסס, אלא על ההתחלה.

החברה המודרנית המתקדמת יצרה איזשוהי חוקיות לא כתובה בכל העניין. זה לא אומר שהיא מוכתבת בכל קשר בין זכר לנקבה שנרקם אי-שם בפינה חשוכה של העולם, אבל זה כן משהו - שהוא די גלובלי. תהיה ככה, אל תהיה ככה. לא ליצור קשר עיניים. לא להתלהב. לא להביע עניין. לא להתקשר יום אחרי הדייט ולהגיד שהיה לך ממש כיף. להסיק שאם לא שילמת (בגלל שלא היית בטוח אם זה דייט או לא), אז זה לא היה דייט. ואם היא דיברה איתך על מערכות יחסים ואיך צריך להתחיל עם בחורות, אתה נכנס לפרדנס-זון. ואם היא בהתה בנקודה בקיר בזמן שחפרת, אתה נכנס לגודביי-זון. יש פה איזושהי חוקיות מעצבנת, ספק אבסולוטית-ספק לא, שנובעת מכל-כך הרבה דברים. סרטים הוליוודיים, רומנים מודרניים, מוסיקה, סדרות טלוויזיה קיצ`יות, ספרי "הוא והיא" וקורסים מוזרים שאמורים לעזור לגברים להצליח עם נשים.

ואני באמת מנסה להבין - מה לעזאזל רע, בפשוט לעשות דברים כמו פעם? כן, קדמה זה מגניב. אבל אנחנו סה"כ ברי-חלוף. האבולוציה, החביבה עליי מאוד, הכתיבה לנו חוקים מאוד פשוטים. לשרוד ולהתרבות. לא, אני לא דואב על כך שאנחנו לא נוקטים בשיטת ה"היי בובה, נעליים יפות". נבוט לראש ולמערה. על אף שיש לא מעט בני אנוש שנוקטים בשיטה הזו, רק בשיטות פחות אלימות ובמקומות יותר נוחים, מוצג כמשהו מודרני ש"כולם עושים". ואני לא אוהב מין מזדמן, אבל מכיר בנחיצות שלו עבור רבים, שכן הבסיס הפרימיטיבי שממנו הוא נובע מוצדק מאוד. 

אני אומר, מה רע ברומנטיקה של לפני המאה ה20. נגיד המאה ה19. 

נפגשים. הזכר מביא פרח, טיול לאור הירח, עם האפשרות האקסטרוג`אנטית(!) של להחזיק ידיים, יושבים על ספסל, ומדברים על המצאת הטורבינה.

אהבת? היה "קליק"? אז יאללה, נפגש מחרתיים שוב לטיול כרכרה רומנטי. לא? וואלה. באסה. אבל לא נורא.

והיום, זה אחד מהשניים: או מהר מידי, או לאט עד בלתי זז. מהר מידי זה הבחורה שתפסול אותך בגלל שלא פתחת לה את הדלת כיאה כשיצאתם מהמסבאה, או שתתבאס עד כדי השמדת קשר בגלל שלא התגלחת לפני הפגישה או בגלל שאתה לא אוהב מלפפונים בחומץ. זה לגיטימי, הכל לגיטימי, כשאין משיכה, כשאין את צליל הנקישה המתוק הזה. אבל לפעמים, על פרטים קטנים נופלים דברים גדולים. ולא רק בתחום הפרפרים בבטן, אימוץ שרירי הלשון וההתפשרות על מרחב-מחייה על המיטה.

האפשרות השנייה היא האיטית מידי. זו המסורבלת. שנמשכת המון זמן. ואתה לא יודע מה היא רוצה. ידידות? קשר? שותף לשחזורי קרבות היסטוריים מימי הביניים? זה מגיע למצב שבו אתה מוכרח ללמוד את התשובה רק באמצעים דרסטיים מאוד, למשל: וידוי כואב ומהורהר או ניסיון נשיקה. יובשת? וואחד באסה. הצלחת? שאפו. אולי תעלה גם לחלב, עוגיות שוקוצ`יפס, משחק פלייסטיישן ואולי אפילו החלפת נוזלים אם קוּפידון במצב רוח ממש טוב.

אני מאמין במיסתוריות. אני אפילו חושב שהיא חשובה ברקימת קשר רומנטי עם המין השני. אבל ראבאק, עד נקודה מסוימת. לא צריך להגיד את הכל, לא צריך לחשוף, לא צריך להשתמש במילים המוכרות היטב במפגש השלישי. אבל, גם, נניח, אם כן, זולגת איזושהי הפגנת חיבה מוחצנת. האם על זה אמור ליפול קשר? בגלל שלא שיחקת את המשחק נכון? אנחנו בני אדם. רגשות מעורבות בכל הגשעפט הזה שנקרא "יחסי בנים בנות".

ולמה לעזאזל מכנים את זה משחק? משחקים יש בספורט, במחשב, משחקי קופסא, רוורסי, שחמט עם הזקנים בפארק, וגם הפוקר הבזוי שמשום מה כל תושבי הארץ ואמא שלהם משחקים ללא הפסקה לאחרונה כאילו זה המתכון לפאקינג חיי נצח או משהו כזה.

מבחינתי זה נורא פשוט. שני אנשים נפגשים, רוצים זו את זה, יאללה, מה הבעיה? גיב א שוקל! תעשו מזה משהו. פוטנציאל מבוזבז זה הדבר הכי עצוב בעולם. צריך קצת תעוזה. כמו שצ`ויקוב ניצח את פאולוס בסטלינגרד. כמו שמונטגומרי ניצח את רומל באל-עלמיין. כמו שאתה לא ממש בטוח אם נשאר מספיק ממרח שוקולד בצנצנת אבל אתה עדיין מתחיל במלאכת המריחה המקודשת, מבקש חסדי שמים שהכמות תתאים בדיוק לסנדוויץ` המדומיין.

לא יודע, כנראה שאני רומנטיקן מהסוג הישן. זה מצחיק שאני מדבר על עצמי ככה. חה, רומנטיקן. כן, אני יודע. בהתחשב בעובדה שאף פעם לא היה לי קשר רציני, ואת הבחורות שהיה לי "קטע" איתן, אפשר לספור על יד אחת. "דייט" איכותי מבחינתי יכול להיות גם לגימת טרופית על ספסל ברחוב צדדי עם שם של סופר ציוני משנות החמישים שאף אחד לא זוכר. אבל עדיין, לפעמים כל העניין הזה וההירתמות לחוקים ולמשחקים שלמשהו שאמור להיות טבעי ומובן מאליו מעייפים אותי עד תשישות עוד לפני שהתחלתי.

לדף הרשומה

שכנים מעצבנים.

05/08/2009

למה, למה לעזאזל אני צריך לחכות יותר מדקה עם הכלבה שלי למעלית, בדרך לטיול, בגלל שגברת שכנה צריכה לנהל שיחה עם גברת שכנה אחרת על הקייטנה של הילדות הצווחניות שלהן, כשאחת עומדת במעלית והשנייה בחוץ כבר? למה לעזאזל זה צריך לעניין אותי? למה אי אפשר לנהל את השיחה בדרך כזו ש*לא* מזיקה לסביבה, שלא מפריעה לאחרים ומונעת מהם את המעלית?

למה, למה כל יום מזדיין כשאני יורד למטה יש בכל מקום קרטונים של טלוויזיות LCD? אתם בכוח רוצים לרצוח אותי? לכל העולם יש ולי אין. אלוהים, יש לי פאקינג פלייסטיישן 3, ואין לי היי דפנישן. אבל לכל אחד יש פאקינג LCD חוץ ממני. כל גחמה. LCD. ביום הולדת שנה שעברה של חבר שלי, הבן אדם לא צייץ. לא מקבל מתנות. מה ההורים שלו קונים לו? טלוויזית LCD. בכל סלון שאני מסתכל אליו מהרחוב, פאקינג LCD. אין צדק בעולם.

למה, למה לעזאזל יש שכנים שלא יכולים לחכות לאחרים במעלית? אני תמיד מסתכל לראות אם מישהו מגיע לכניסה ללובי, ומחזיק את הדלת כמה שצריך. אני לא מבין אנשים שרואים שמישהו מגיע, אפילו פותח את הדלת, ופשוט נכנסים למעלית בלי לחכות, כאילו אתה לא קיים. איזה סוג של טינופת אפשר להיות? הורג אותי איך אפשר אשכרה לראות מישהו נכנס בדלת, מישהו ש obviously רוצה להשתמש במעלית, אבל פשוט להכנס ולתת לדלת להיסגר מאחורה, ככה.

ולגבי המעלית -  למה, למה יש שכנים שלא יכולים להגיד "שלום" ו"ביי". כשהם נכנסים ויוצאים מהמעלית. אני תמיד אומר. זה קטע כזה של נימוס בסיסי, אתם יודעים. אבל אני מניח שבמקום שבו טורקים לאנשים דלתות מעלית בפרצוף, פלוני לא אמור לצפות לגדולות בכל הנוגע לנימוס בסיסי. יש מספיק שכנים שכן נוקטים במינימליזם של "היי" ו"ביי", אבל שם זה נגמר. לא, אני לא רוצה לפתח איתם שיחה על חוויות מחדר הזבל או על איך נגמר ממרח השוקולד באמצע המאנצ` המטורף של אמצע הלילה, אבל גאדדאמיט. קצת תקשורת אנושית!

למה, למה לעזאזל השכנה המעצבנת מקומה ראשונה אף פעם, אף-פאקינג-פעם, לא קושרת את הכלבה הויג`ילנטית והצווחנית שלה? מה שמוביל כמובן, לקלאשים בלתי ניתנים למניעה בין הכלבה שלי לכלבה שלה. שלי כמובן, קשורה תמיד, וכדור הפרווה הנבחני שלה תמיד מתנפל ומאיים. אני בכלל לא מבין אנשים שלא קושרים את הכלבים שלהם. הלו, הם לא יודעים מה זה כביש, הם לא יודעים מה זה אוטו. איך מישהו יכול לסכן את הכלב שלו ככה? בחיי שאני לא מבין את זה.

וההיא, למה! למה תמיד אני נתקל בה כשאני חוזר בשעת לילה מאוחרת הביתה, עם החבר המתפנפן שלה, והם מתמזמזים מולי במעלית? כאילו, פאק, 5 שניות ואתם כבר בדירה שלך. הולד יור פאקינג הורסס. אף אחד לא צריך לראות אתכם מחליפים נוזלים בציבור. יש דברים שעושים מאחורי דלת מזורגגת! לא לעיני שכנים תמימים שרק רוצים להגיע ליעדם בשלום!

ולמה הבת הכוסית של השכן הנחמד עם הכלב עזבה? היא הייתה אור לגויים פה. לפעמים היא הייתה שוטפת את הפיאסטה שלה בשבתות בבוקר ואני הייתי מאריך את הטיולים עם הכלבה בשביל להשתתף באוונט כצופה. לעזאזל. למה היא עזבה?
טוב, נו, כשאני קורא את הפוסט הזה, אולי אני מבין למה היא עזבה.

והשכנים מקומה עליונה! פאקינג נכנסו לדירה שלהם לפני שנה בערך, ומאז הבני זונות לא מפסיקים לשפץ. שיפוצים שיפוצים שיפו-פאקינג-צים כל היום. רעשים כאילו פתחו שם מחצבה מזויינת או משהו. בית-ספר לשיפוצניקים מתחילים. וזה לא הקטע הטוב. הקטע הטוב הוא שהממזרים הבני עוולה עשו כל מיני שיפוצים במקלחת שלהם ואז התחילו איכשהו לדפוק אצלי בבית את החדר אמבטיה, ואז כשעשינו הו-הא על זה, התחילו להביא אנשים מחברות ביטוח לבדוק, וכמובן כמו כל דבר בארץ המזורגגת הזו, חודשיים כבר שזה לוקח ועדיין אין שום Verdict ורק סימנים לא יפים במקום בו אני מקלח את גופי הטהור.
 
ואחרונים, אבל לא חביבים, המשפחה מקומה שנייה. אלוהים ישמור. רוב הזמן הם בסדר. אבל מדי פעם, כמו אתמול למשל, יש שם ריבים ענקיים. לא, עדיין לא היו יריות או רעשים של פגיונות חרבות וסכינים, אבל לעזאזל, אפשר לחשוב שהם מנהלים שם ליגה פיראטית של התאבקות מחתרתית. צרחות מפה עד להודעה חדשה. דרמות. צעקות. איומי עזיבת בית. מה לא. תביאו מצלמות לשם, ריאליטי בן זונה. אני אקרא לו "שכנים רצחניים ממאדים 3".
 
אבל בסך-הכל, אני אוהב לגור פה. אני גר פה מאז 1989. גרתי פה עוד כשחומת ברלין עמדה. גרתי פה כשברית המועצות עוד הייתה קיימת. מערב גרמניה עוד טרם ניצחה את מונדיאל 1990. אני אוהב את החדר שלי ואת המיטה שלי. זה פשוט בעייתי עם כל השכנים החדשים שבאים והולכים ובאים והולכים. תנו כבוד לותיקי הבניין, ביצ`ז.
לדף הרשומה

נצחון ההגיון.

אחד ממשפטי הניחומים הנפוצים ביותר שמקבלים במקרים של אהבה נכזבת, לב שבור, דחייה, וכל הבלוּז הזה, זה "עזוב אותך אחשלו, היא לא שווה את זה".

ברוב המקרים, מושא הניחום לא מוצא מפלט בדברים, כי כשממש רוצים מישהי, או גרוע יותר, מאוהבים במישהי, קשה לבטל את כל הסיפור הכימיקלי הזה שמתרחש בראש באמצעות הגיון בריא.

הגיון בריא שאומר: "נכון, אתה רוצה אותה, אבל היא לא רוצה אותך", והבחורה הזו, מושלמת ככל שהיא תהיה, בין אם זה בגלל השיחות ההיסטוריות הארוכות שאתם מנהלים או העובדה שהיא מצליחה להצחיק אותך כמו שאף נקבה אף פעם לא הצחיקה אותך, הבחורה הזו עדיין לא מושלמת, וזה בגלל שהיא לא רוצה אותך. ואלמנט ה"לרצות אותך", הוא אחד מהמרכיבים הויטליים ביותר למערכת יחסים, אהבה, וקשר בין חברים, וברגע שהאלמנט הזה חסר, אין במה להשקיע, אין על מה להתבסס, אין במה להתבוסס.

אף על-פי כן, זה לא פשוט. כולנו היינו רוצים להיות מסוגלים לעשות פשוט סוויצ` במוח על דברים כאלה ואחרים בחיים שלנו. כמו שמדליקים את הבוילר אחרי יום מעייף וחם בחוץ. קליק, שכחתי מהבחורה, קליק, השלמתי עם החבר, קליק, החזרתי למאפיה חוב של 400 אלף יורו.אני בספק רב אם קיימים אי-שם אנשים שיכולים לעשות סוויצ`ים כאלה, אדישים עד כמה שיהיו. ואם כן, הם צריכים ללכת להסתכלות. אבולוציה/אלוהים עשו את ההומו-ספיינס יצור עם תודעה וכל מיני דברים כאלה שגורמים לדברים כמו לבבות שבורים.

אמנם, אפילו עם המחסור בקיום הסוויץ` המגניב הזה, אני בדעה שההגיון תמיד מנצח. לא משנה מה. הגיון בריא, מחשבה בריאה, נפש חזקה ומחושלת. אנחנו יכולים לשקר לעצמנו שאין לנו כזו (או להגיד שאין נפש, אבל יו קצ` מיי דריפט), בעוד שלמעשה, לאנשים שחוו המון אכזבות וספגו המון דחיות בחיים שלהם, אפילו אם הם צעירים למדי, אפילו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, יכולה להיות נפש מאוד חזקה. דווקא ובגלל כל הצויירעס בהן החיים הטבילו אותם. בגלל שאת שאותם "מצליחנים" שאף פעם לא עצרו באמת לחשוב על הדברים האלה, דחייה אחת מספיקה בכדי לשבור.

קיימות ימבה קלישאות לגבי אהבה נכזבת, כמו על הדגים בים והסירים והמכסים וכל המטאפורות שמזכירות את שנות השישים. רובן גם מגיעות, שוב, ממקום של הגיון, כי אם יש מספר מוגדר מסוים של נקבות בסביבות הגיל שלך, באוכלוסיה בארץ בה אתה מתגורר, אז סביר להניח שאי-שם נמצאת עוד אחת עם פוטנציאל גלום להיות נסיכת החלומות שלך, או לפחות לשחק איתך נינטנדו עם חלב ועוגיות שוקוצ`יפס לאורך תקופה מסוימת בחיים.

אבל עדיין, קשה להבין את זה. להסתכל למעלה אל השמיים ולנסות להבין למה, למה לעזאזל הבחורה הזו לא רוצה אותך? הרי יש בה את הכל. את כל מה שאתה רוצה, במצבך הנוכחי בחיים. הרי כל-כך הרבה זמן חיכית, אמרו לך שזה יבוא בלי שתדע ותשים לב וזה באמת קרה, הכל מתקתק כמו שעון הקוקייה בפראג, אתה מתעורר עם חיוך, יש קצת פרפרים בבטן וזה נחמד, פתאום הכל מקבל אור קצת יותר חיובי ושמח.

ולמרות כל זה, היא לא רוצה אותך. היית בטוח שקיימים סיכויים טובים שהיא תרצה אותך. ואז, בום. מתפוצץ לך בפנים כמו בקבוק קולה מלא שנפל פעמיים על הרצפה, בפתיחת פקק אינסטנטית ונחושה. <מדבר מניסיון כואב>

תשובות אף פעם לא תקבל. הזמן יעבור, יעשה את שלו, הפוטנציאל יתבזבז, כמו שהוא תמיד מתבזבז, היא תפגוש אחריך כמובן את הבחור "הכי מדהים בעולם" עליו תיאלץ לשמוע בהנחה שתישארו בקשר, ואתה תמשיך לשקשק את המילקשייק של יטבתה בבקרים מורבידיים, חושב על כמה קלושים הסיכויים שתכיר דופליקציה שלה.

אך למרות הכל, ההגיון ינצח, בסופו של דבר הוא ינצח.

לדף הרשומה
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת