00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לעזאזל, זה היה חתיכת סיוט

16/11/2009

לפני כמה שבועות, התעוררתי באחד הבקרים מסיוט די הזוי. אין לי מושג איך הוא חילחל לתודעת ה-REM של השינה שלי. משהו שם השתבש לגמרי. אולי זה קשור לסדרות טלוויזיה אמריקאיות.  

אניווי, טו קאט א לונג סטורי שורט, חלמתי שאיכשהו, בדרך בלתי מוסברת בעליל, אני מכניס בחורה להריון. אני אפילו לא מכיר את הבחורה הזו, ואני ממש ממש נגד סקס מזדמן. ובחלום, הזכרון שלי מאקט ההזדווגות עצמו מעומעם לגמרי, אבל אני די בטוח שלא היה משהו שבאמת היה אמור להביא להפרייה (יעני, הרכבת לא הגיעה לרציף, הפועלים לא השלימו את בניית טחנת הרוח, לא הגישו ג`אק-אנד-קוק במחלקת עסקים, יו קצ` מיי דריפט), ובחלום הזה, הבחורה האנונימית הייתה די סגורה על להוליד את הרך המתבשל, ואני הייתי די דפוק. דאמן, מה הקשר עכשיו. אני בכלל לא עשיתי כלום. אני בן 23, אין השכלה אין עבודה אין עתיד. מה עכשיו תינוק. זה כאילו החיים שלך נגמרים בגיל 23, ישמור האל.

ואז לפתע מצאתי את עצמי פוקח עין ומביט על הקיר מולו אני שוכב במיטה הזוגית רבויית הכריות שלי, לצלילי מקדחה משתוללת, שאון השיפוצים הסנסציוני הבלתי-נסבל מדירת השכנים העיר אותי, דפקתי חיוך של החיים והודיתי לאלוהי המציאות, אלוהי יחסי הבנים-בנות, ואלוהי הקרמה, שאין לי חיי מין.

לעזאזל, כל כך תודה לכם על זה שאין לי חיי מין.  

אני חושב על איזה דפוק זה. אני בן 23, למה אני צריך להתעסק עם דברים כאלה. אני כולה ילד. ויש המון ילדים בגילי. וחלק מהם כן עושים את זה, אחראיים, או לפחות מתיימרים להיות כאלה, ואז פתאום יש הריון והכל מסתבך. ילדים לא אמורים להתפלש בעסק של הבאת ילדים. תתאפקו, לעזאזל. למה להסתבך עם זה, למה כל ה-Hassle הזה. תתגברו על ההדוניזם שלכם. אל תקשקשו לי שסקס זה מתת אל. כמו שאנחנו לא אוכלים כל יום עוגת שווארצוואלד עם קצפת ודובדבנים, אפשר גם לא לשגל כל פעם שמרגישים צורך עז לפלוש לגוף אחר או להיפלש על-ידי גוף אחר. בשר בתוך בשר וכל הג`אז הזה.

כן, אני יודע, אני בטח נשמע כמו איזה דוס. אז זהו, שאני לא. אני לגמרי Pro-Choice, ואני כורע ברך אל מול מין הנשי ואת מה שיש לו להציע, על אף שאני מקבל חזרה רק דברים כמו "אני מחבבת אותך, אבל לא -ככה-", אני יודע לתת את הקרדיט כשצריך. אבל עדיין, לא יודע, כל השלהוב הזה לגבי סקס ותנוחות וקונדומים ולכתוב מאמרים ענקיים על אקטים פיזיים שמנציחים פשוט את עד כמה אנחנו בהמיים ומונעים מצרכים פרימיטיביים פרה-היסטוריים, בחורים צעירים שמתיזים את עסיס האהבה שלהם לכל עבר בלילות קיץ (או סתיו) ארוכים, ואז לפעמים נאלצים לשלם מזונות עד גיל 40, או בנות-עשרה שצריכות לספר להוריהן על החבר שלא הצליח להוציא את הווילי-וונקה בזמן ועכשיו הם צריכים לממן הפלה לפנים.

עזבו אתכם פוסטינור, קונדומים, גלולות, זה על הפנים, לא מאמין בזה. וגם במימד האחר שבו הייתה לי חברה, נניח, וגם היינו מקיימים את אקט הקויטוּס בתכיפות כלשהי, בחיים, אבל בחיים לא הייתי מבקש מנקבה לקחת גלולות בשבילי, או כל סוג אחר של כדור. דפוק ב-ר-מ-ו-ת בעיניי. לא אמורים לעשות את זה. שוב, נכון, מודרניזם, בחירה חופשית, סקס חופשי, אהבה, שלום, ג`וינטים בחדר הכביסה, אבל לא, פשוט לא.

קיצר, מה שאני אומר זה שבסך הכל אני מרוצה. כאילו, כן, יחסים אינטימיים וסקס וכל הפוילע-שטיקים האלה לא בשבילי. תשאירו אותם לאחרים. מי צריך ת`כאב ראש הזה. התזת בפנים או בחוץ, המחזור שלי מאחר, שכחתי לקחת גלולות, פספסתי כלבו-טק, ס`עמק. 

הכי טוב עם הקפה של הבוקר, או הצהריים, או הערב, והעיתון, דונאט, ליגת האלופות, סרטים טובים, מוסיקה איכותית, ספרים מעניינים, ושם זה מסתכם. עזבו אתכם אקטים ספורדיים שהופכים להיות פחות רלוונטיים אחרי 6 שניות של אושר עילאי, מעדיף לצפות בזה מהצד במסגרת של .mpeg, ז`תומרת, אם ממש מכריחים אותי.

לדף הרשומה

צ`ק נוסח אלכסנדר בל

שלהי אוקטובר 2009. בחוץ, גשם זלעפות שלא היה מאכזב את חודש ינואר בארץ זבת החלב והדבש, שהחליט להכות ביישות הציונית כרעם ביום בהיר (ממש ככה), אנטוניו וחברו ישובים במזללה איכותית עם עיצוב פילם-נוארי-לייט, ולאחר כמעט יום שלם של דחיית סיפוקים וצום מוקפד, מפגינים הם התנהגות שבהחלט הייתה מוגדרת על-ידי המומחים כגרגרנות מועצמת כלפי מאכל מסוים שממש אוהבים באמריקה אפילו שיש לו שם גרמני למכביר, מתדיינים בשצף קצף על נושאים ברומו של עולם כמו: הגרעין האיראני, ההפסד של מכבי ת"א לבוראל ויטוריה, והמלצרית האדיבה שאחד מהם, שיש סבירות גבוהה שכתב את הטקסט הזה, בהחלט לא היה מהסס לחזור בזמן לשמש כפיאון בגרנד ארמי של נפוליאון בקרב העקוב מדם באוסטרליץ, בתנאי שהישרדותו תניב לו ממנה ריקוד-חיק לצלילי פוקסי ליידי של אחד ג`ימי הנדריקס.

הממטרים בחוץ מתגברים ופנים בית האוכל מתמלא בעוד ועוד קליינטים שביקשו להימלט מהסופה המשתוללת ובדרך גם ליהנות מקציצת בשר בתוך שתי לחמניות שיודעת להשמיד את התיאבון היטב ביחד עם דברים אחרים, והנה האמביינס של סופת לילה שקטה נקטע לגמרי כששולחן מלא במקבלי-שירות שנמצאים בגיל הזה של האקנה, מרד כנגד ההורים והריונות לא רצויים, מתחיל להפיק רעש ברמות דציבלים שחורגות בכמה מידות מאלו שעדיין לא מפריעות כל-כך לסועדים האחרים, מחליטה המלצרית השועלית לנסות להוריד את הווליום הגבוה ולאחר שעושה זאת לא בהצלחה יתרה, ניגשת אל זוג האדונים המאולפים בכדי להתנצל על שאון גיל טיפש העשרה שהחל למשול על כל תחום המסעדה.

"זה בסדר גמור, אין לך על מה להתנצל" מתעקשים בפניה זוג הגברים הצעירים, אך זו מתעקשת ומשתדלת להביע את צערה העמוק והמזדהה ביותר, ספק מתוך אכפתיות גרידא ספק מתוך רצון לאסוף קצת יותר מטבעות לאחר שהחשבון ישולם, ומביעה בפניהם משאלת לב שכל הלקוחות יהיו "שקטים נחמדים ויפים" כמוהם, רגע לפני שמסתובבת בעינטוז לעבר הצלחת הבאה שיוצאת מהמטבח. "עוד שנייה הלכתי לשאול אותה אם יש לה בשלוף כרית לברכיים", מציין אנטוניו בפני חברו, בעוד עיניו מתמקדות על הכיס השמאלי-אחורי בג`ינס של המלצרית התאוותנית.

"היא די חמודה והיא אפילו החמיאה לנו. נראה לי שיש לך בסיס די טוב ללבקש ממנה מספר" מפציר בו חברו. "בחייך. אמרתי לך שאני קאפוט עם היצורים רבויי האסטרוגן האלה" משיב אנטוניו בביטול. החלפת הדעות בנושא החשוב של האם יש לבקש מהמלצרית נמשכת לעוד מספר דקות בודדות עד שהצד שאמור להיות משוכנע מחליט לעשות את זה רק בכדי להוכיח לחברו הפוחז שהוא טועה. "בליינד היא אומרת שיש לה חבר", הוא מבטיח לו מספר פעמים בעודו מתחיל במלאכה המספקת של לעיסת קיסם לאחר צריכת הארוחה המזינה, ממתין לרגע המושלם הזה בכדי לדרוש את הנייר עם המספרים בכדי לנעול את הלילה.

"גארסון!" מונפת היד אל-על, והמתח המדומה עולה על גדותיו. המלצרית ניגשת ונשענת מעט על השולחן בצורה חברית-משהו, ואנטוניו מביט היישר אל תוך עיניה, עדיין עם קיסם בפה (שלאחר מכן יסתבר כי שכח מקיומו שם בעודו מנסה את הניסיון הספורטיבי), ומקריא בחיוך שובבי למדי בהטעמה את הרצף הורבאלי שמביא למשפט: "אשמח לקבל חשבון וגם את המספר שלך". לא עוברת בערך חצי-מאייה עד התגובה הידועה מראש של "הבחור הזה שם בחוץ זה החבר שלי", אבל למרות הכל חייבים לציין את המקוריות היצירתית בגלל השימוש בבחור רנדומלי שיכול כן או לא להיות מה שהיא באמת טוענת שהוא.

מצחקק ללא הפסקה, אולי עם קמצוץ של מבוכה, אנטוניו מוכיח את חברו על טעותו, מרוצה מהנבואה הכל-כך קלה שהתגשמה. "יש לי חבר". מה צריך יותר? שפעת חזירים? יש לי חבר! נגמר החלב? יש לי חבר! טיל שיהאב 3 עם סבירות בינונית פלוס לראש נפץ ביולוגי שעושה את דרכו כעת לעבר ישראל ממוקד אל לב גוש-דן? יש לי חבר!

הרבה זמן לא עשיתי את זה. הרבה זמן לא "התחלתי" עם בחורה, כמה שאפשר להגיד "התחלתי" על בקשת מספר שרירותית שבאה לאחר כמה חיוכים הדדיים ותחושת בטן של זכר אחר שטרח לשתפה. זה כמו ספורט כזה. המון זמן לא נקטתי בו. בצורה מזוכיסטית משהו, היה נחמד לחזור, להרגיש שם את ה"יש לי חבר" הזה, שממוטט שוב את כל התאוריות לגבי זה שדברים כגון אלה משתנים בעולם. הדברים האלה אף פעם לא ישתנו. אבל אולי אני אנסה את זה שוב כשישעמם לי, על אף שבפעם הבאה אנסה להתכוונן על קורבנות שאינן "רובים להשכרה" (יעני, מלצריות, מוכרות גלידה, שוטרות בתפקיד, וכד`) והלהביורים יופנו לכיוון בחורות ארעיות לגמרי שלא נמצאות שם רק בגלל שמשלמים להן. בנות ישראל, ראו הוזהרתן.

 

לדף הרשומה

No Show

27/10/2009
קראתי היום בעמוד האחרון של העיתון (מעריב, אם מישהו תהה) ששלושה גופי חיזוי מטאורולוגים צופים שלאחר חמש שנים של חורפים-סופטקור במדינת היהודים, החורף הקרב יהיה הארדקור רציני, רחוק שנות אור מ"יומני הנעל האדומה". בקיצור, החבר`ה האלה אומרים ש"בחורף" הקרוב יהיו ימבה גשמים והבצורת תושמד וכולם יהיו שמחים בעודם אוכלים קרמבו, שותים תה ומתכרבלים עם בחירת ליבם הטמפוררית מתחת לפוך.
 
אני לא מעריץ גדול של ווישפול טינקינג, אבל חוטא בזה מידי פעם, אני מודה. אך עדיין, האנשים האלה, משלמים להם בשביל זה. זה בטח כיף לקבל כסף על להעריך מה יהיה מזג האוויר. הבעיה מתעוררת, לפחות מבחינתי, כשאני מוצא את עצמי פותח מזגן באמצע היום בשלהי אוקטובר, ואין לי שום אשלייה שזה לא יימשך גם לתוך נובמבר ואפילו עד האמצע שלו.
 
לא מאשים את האלים ואת הכוחות העליונים, על אף שהם תמיד אשמים. ככה זה ואין מה לעשות בנדון. כשהעניינים מגעילים, חייבים להפוך אותם ליותר מגעילים. תנו לנו קיץ בלתי נגמר, אבל אל תשכחו להחליף לשעון חורף, בכדי שנתלהב יום, יום וחצי מקסימום יומיים, שיש לנו עוד שעה לישון בלילה, על אף שזה לא משנה ובתכל`ס עדיין נתעורר בלי חשק לצאת אל הפעילויות היומיומיות שלנו, אלא אם אנחנו עובדים במכון מטאורולוגי עם המון כוסיות שרוכנות מעל מערכות מתקדמות של נאס"א בכדי לבדוק אם עוד יומיים יהיה חמים ונעים במוזמביק.
 
אם כן, ממרומי השכלתי המטאורולוגית, אני מרשה לעצמי לתת תחזית לחורף הקרוב. יהיה חם ומגעיל. כן, בטוח יירד גשם כי חייב לרדת מתישהו, נראה לי שאפילו ירדו כמה טיפות דלוחות היום באל-קודס, אבל לא יירד הרבה, בטח שלא לטפל בבצורת או לנקות את כל הלכלוך מהרחובות. יהיו כמה מבולים, מהסוג כמו שקול אנד דה גאנג שרו עליהם בשלאגר סוחט הדמעות שלהם שצוטט בכותרת הפוסט.
מיטשל לא יצליח להשריר פה שלום. הכלכלה תישאר כמו שהיא. איראן תמשיך לעשות שרירים ולצחוק על המערב. כל הגויים ימשיכו לרקוד במסיבות על דגלי ישראל ולהלל את גולדסטון. החינוך בכי רע. ובאמצע פברואר כבר שוב יהיה פה ממש ממש חם שוב וכולנו נתבאס כשנשוטט ברחובות בשעת צהריים מנומנמנת של הברזות מבית-ספר והפסקות צהריים ארוכות מידי מהתירוץ הדי-טוב שבשבילו התעוררנו באותו יום, ונתבאס שלפתע נהיה כל-כך חם ואנחנו התלבשנו במיטב הציוד החורפי. אף על פי כן, יש נקודות חיוביות: אמנם הכדורגל הישראלי ימשיך להצחין, אבל עונת ליגת האלופות עושה רושם של עונה איכותית, וביוּני הלוהט והבא בזמן שכולם ישתגלו בתנוחת הכלבלב ויעשו קוק בוליביאני איכותי, אני אצפה במונדיאל להנאתי. בטח לא בהיי-דפנישן כי אין צדק בעולם, אבל הפעם גרמניה תעשה את זה.
 
אף על פי כן ובהתאם לדברים שנאמרו לעיל, אני עדיין מקווה שהחנונים של מזג האוויר צודקים. תמיד כשאנשים שואלים אותי מה אני מעדיף יותר, קיץ או חורף, אני אומר להם שהשאלה די טיפשית, ושאני מעדיף את שניהם. לכל עונה יש את הזמן שלה. קיץ זה קיץ על כל המשתמע מכך, מזגן, חופשות, מכנסונים קצרצרים על הגברות הענוגות (על אף שאתה לא עושה כלום עם זה), ומקלחות מפנקות אחרי ימים מיוזעים וקשים בג`ונגל העירוני. חורף? נו, כולנו מכירים את הסימפטומים שכולם אוהבים לפנטז עליהם, אז אין צורך לחזור, אבל אם יש משהו שאני באמת אוהב בחורף זה הריח של אחרי הגשם, כן, זה נדוש, אבל הריח הזה, פלוס הרעש של הצמיגים של המכוניות נפגשים עם  שלוליות המים על הכביש, אני חולה על זה. זה וקרמבואים. ועכשיו, כשאני חושב על זה, לעזאזל, נראה לי שאכלתי שניים כאלה בלבד בחורף שעבר. כבר אמרתי שאין צדק בעולם?
 
 
לדף הרשומה

שוקולד פרה

14/10/2009
אם יש דבר אחד, שרק האזכור הכי שולי שלו, שולח אותי היישר לתחילת-אמצע שנות התשעים, אל הדירה הישנה-מגניבה של סבא וסבתא שלי, אל תמימות שלא יודעת גבול וחלומות באספמיה על מזרח תיכון חדש, או לפחות על סט בובות חדש של כוח המחץ או חיילי צעצוע, זה ללא ספק שוקולד פרה. גאד-דאמן, שוקולד פרה. שיא ההתרגשות, הטופ של הטופ של ההתססה הקולינרית-שוקולדית, השלל הכי נכסף שאתה יודע שתקבל אחרי צלחת מלאה בקציצות אגדיות של סבתא, החפיסה אדומה המתוקה הזו שמושטת לעברך אחוזה בזרועו של סבא שעונד את שעון האוריינט הזה של הזקנים, שנרכשה היישר בשק"ם הישן שהיה נמצא מתחת למגדל המאה באבן גבירול בתל-אביב, ממש ליד הבורגראנץ` המיתולוגי שבטח נסגר ביחד עם השק"ם מתישהו בשלהי שנות התשעים.
 
יושב אל מול מרקע הטושיבה הישנה שנקנתה איפשהו במערב-גרמניה באמצע שנות השמונים, בוהה בשידורי "תבל" עם השלט הישן והמסורבל שלהם, החלון פתוח לרווחה ודרכו אפשר לצפות בבניין העירייה והמגדל גן העיר הישן והטוב, והרחוב התל-אביבי הכי טיפוסי שיש של שנות התשעים המוקדמות, מכוניות פאסאט ישנות עומדות עצלתיים בשולי הכביש, על חלקן כיסויים לבנים כהגנה מלכלוך או שמש, ואני חושב לעצמי היום, דאמן, כל-כך הרבה ניצולי שואה גרו ברחוב הזה וישבו על הספסלים שם עם כובעי הקסקט ומשקפי הראייה המוצלים, והנה שם, מכוניות פולקסוואגן לתפארת העם הגרמני חונות להן.
 
יכול אולי אפילו לתפוס איזה מטוס שעושה את דרכו לארצות נכר, לצלילי שאון מלאכת הכנת הגזוז שבוקעים ממה שסבא עושה במטבח. המעדן נאכל לאט ובקפדנות, משתדל לצרוך אותו קובייה קובייה אבל דרייב ההדוניזם נכנע לעיתים אל ההגיון הבריא ורביעיית קוביות נתלשת ועושה את דרכה היישר אל זירת ההתרחשות החשובה שהיא הפה. זה שוקולד פרה קלאסי, לא הגרסה החדשה, לא זו עם הקובייה הגדולה באמצע. לא עם כל התרגומים והביצועים והשינויים שהמודרניזם המקולל הביא עלינו, לא השוקולד פרה הלבן, השוקולד פרה ה"עבה", השוקולד פרה עם הסוכריות המקפצצות בפה וכל ההייברידים המוזרים האלה. קלאסי. חפיסה עם עטיפה אדומה, קלאסית, עם הפונט הישן. סוג של לבנת זהב כזו כמו שהשודדים תמיד גונבים בסרטים, רק עטופה באדום ובתוכה שוקולד משיב נפש.
 
הבוסריות הזו. לפני כל הבגרות הזו, לפני תיכון, צבא, הכרה בעובדות הקשות של החיים, לפני שוטטות אחרי בחורות שאתה בקראש קשה עליהן ברחובות תל-אביב, שהידיעה שלהן של כל פסיעה ושעל את הסמטאות של העיר שלא ישנה אף פעם, גורמת לך להרגיש לרגע כאילו לא באמת נולדת בעיר הזו, כשאתה יודע שבגלל הכוחות העליונים, אף פעם בזמן החיים הזה לא תזכה לבדיקת טעם מהשפתיים המזמינות שלהן, כשאתה יודע שעוד כשעתיים תתהלך ברחובות לבד, אולי עם איזה צליל רנדומלי מוזרם ישירות לתוך עור התוף שלך, מביט על חתולי רחוב מקפצים מתוך פחי אשפה ירוקים וחושב על איזה פשע ושחיתות זה בבית הדין הגבוה של האהבה, ולמה, למה לעזאזל אין צדק בעולם.
 
יש איזשהו אספקט של ההערצה וההערכה של השוקולד הזה שאני כל-כך מתגעגע אליו. משהו כזה ישן, אולי זה נובע מהילדות, אולי זה בכלל השתנה, אולי שוקולדים ושאר תענוגות כאלו שלכאורה ניתן להשיג במכולת בעניין של רגע , הפכו לשרירותיים כל-כך בעינינו בגלל שהתבגרנו, או סתם בגלל שככה זה עובד. זה היה סוג של בונוס כזה אדיר שהיה שווה לחכות בשבילו כל שבוע ולדעת שתמיד יהיה לך אותו שם כשתגיע אל סבא וסבתא.
 
השנים עברו ומכרנו עצמנו לשוקולדים אחרים. וזה בסדר, היו המון טובים ועדיין יש. קליק, פסק-זמן, מקופלת, טורטית, מוגזם, טייגר, טוויקס, טעמי, חלק מהם אולד-טיימרז לא פראיירים בעצמם. אבל כמו לחזור לישון במיטה שלך אחרי המון ימים הרחק הרחק, שוקולד פרה זה הבית האמיתי. הסינופסיס של כל השוקולדים האחרים, מה שבאמת תמיד הכה בנקודה.
 
הבו לי מכונת זמן ואתן לכם את העולם. הבו לי שוקולד פרה קלאסי (בלי הקובייה הגדולה באמצע) ואודה לכם מאוד.
 
<תודה חמה לבלוגרית Galadriel 3000 על מתן מוּזה והשראה לכתיבת פוסט זה.>
לדף הרשומה

הודעת אבל

בצער רב וביגון עמוק,

הנהלת הבלוג מודיעה על מותו הבלתי-צפוי בטרם עת (סתם, על מי אנחנו עובדים, צפוי מאוד) 

של

קראש הקיץ

 

 

 

יולי 2009 - אוקטובר 2009.

 

יהי זכרו ברוך.

הקראש, כיאה לקראש איכותי שכותב הבלוג עלול להתקרשקרש בו (עיין ערך: ללקות בקראש, להידלק, להתעניין עד מאוד בבן-אנוש מזן נקבה, להאמין שיש קצת צדק בעולם אחרי הכל), היה לא צפוי בכלל, אך הצליח להפיח תקווה ואושר, אמנם באותו זמן הביא גם לתסכול רב. הקראש טופח מזה שלושה חודשים ארוכים ושרד חבטות ומהלומות רבות. 

ביום ה` של שבוע שעבר, 1 אוקטובר 2009, בשעת ערב מאוחרת ומדכאת, הקראש התרסק באופן חזיתי בתוך טריבונת ישיבה ליד בית אירופה בשדרות שאול המלך בתל-אביב. כוחות הצלה שהגיעו למקום ניסו לבצע החייאה נואשת בקראש, אך עוצמת הפגיעה הייתה קשה מדי, ובשעה 22:42 נקבע מותו.

הקראש נטמן שלשום בטקס אשכבה צנוע בבית העלמין לקראשים באזור קראשים-לא-ממומשים בחלקת קראשים-לא-ממומשים-ללא-שום-הצדקה-הגיונית. על הקבר הטרי נאמו מספר מנחמים, להלן סיכום דבריהם:

ג`ון סיוואטר, נציג הדגים הרבים שבים, ספד: "על אף שסופו היה כמעט ידוע מראש, אמנם לא בצורה כה טראגית, ואפילו לאור סירובו העיקש לשחות במי הים התיכון, הקראש לחם באמונה ולא הרפה אל מול מכשולים רבים בדרך, וכך אנחנו צריכים לזכור אותו."

ברוּס פוטשטיין, דובר התאחדות הסירים והמכסים, ספד גם הוא: "חייו הקצרים והסוערים של הקראש, כמו גם מותו הטראגי, צריכים להיות לנו לשיעור חשוב ולעדות על עוז ותושייה כנגד כל הסיכויים, כמו המגבת שצריכה לכסות כמעט את כל הסיר בזמן הכנת הפתיתים, עלינו ליישם ולאמץ את הדרך בה יצק הקראש את נפשו הקשוחה והאיתנה."

אירוע יוצא-דופן נרשם לאחר תום ההלוויה, כשתגרה כמעט התפתחה בין נציג דגי הים לבין נציגי הסירים והמכסים, אך ברגע האחרון הצליח יחצ"ן איגוד "זמן מרפא" להפריד בין הניצים.

יושבים שבעה בחדרו של קורבן הקראש, נא להצטייד בטובלרון, קינדר-בואנו או פררו-רושה לפני הגעה. בונבוניירות בצורת לב לא יתקבלו. טוב נו, אולי כן אם הן ממש טעימות.

לדף הרשומה
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת