00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיים במילואים

תודות לתקציב המילואים העגום של היחידה שלי שבקושי נותן להם ימי מילואים לתת למילואמניקים שלהם, היום סיימתי את שירות המילואים הפעיל שלי ובשעה טובה ומבורכת חזרתי לחיי האזרחיים המרגשים עד מאוד.
 
 כידוע לכל, או לפחות למי שעשה מילואים, כששולחים לך את צו הגיוס מצרפים גם שוברים לנסיעה "חינם" באגד או בכל חברת נסיעות אחרת. השוברים מיועדים ליום ההתייצבות ביעד ויום סיום המילואים. איתרע מזלי במילואים, כמו גם בסדיר, והבסיס אליו נאלצתי להגיע נמצא באזור הצפון, מה שמנע ממני כל הגעה בצורה אחרת שהיא לא באוטובוס, אלא אם היה מתחשק לי להיחטף לג'נין או משהו. ואכן, כך עשיתי.
 
אך אבוי! הפלא ופלא. איזו הפתעה. משרד הקישור הנפלא שלח לי אך ורק שוברי נסיעה אל המילואים. ההכנות לשכל שיושבים שם לא חשבו על העובדה שהחייל גם ייאלץ מתישהו לחזור מהמילואים הביתה. "זה על חשבונו", אמרו, בעוד שתו שוקו קרלו בשקית על חשבון סבתא רוחמה מקריית טבעון.

וכך התקשרתי אליהם, מספר פעמים, בטלפון המטכ"לי, לתפארת כספי הציבור, ובכל פעם ענתה לי מחדש חיילת נחמדה שהציגה את עצמה כחלק מכוח השלישות היחידתי הכביר שמסרה לי שמש"קיות הקישור הנכבדות נמצאות בהפסקת צהריים ושאנסה עוד חצי שעה. במצטבר, הפסקת הצהריים שלהן נמשכה כשעתיים, עד שבמזל תפסתי את קצינת הקישור, לתפארת משלם המסים.
 
"ווהו!", חשבתי לעצמי בלב, תפסתי את קצינת הקישור. לא חפ"שית. קצינה. בחורה רצינית. תעזור לי. תסביר לי. תתן כתף למילואימניק. לא הרבה זמן חלף עד שהבנתי שישועה לציון לא תגיעה ממנה. וזה ממש לא קשור לעובדה שמנת המשכל שלה הייתה הופכת את הבמבה האדומה האחרונה בשקית לסוג של קארל פרידריך גאוס 2.
מה שקיבלתי מהסג"מית, בסופו של דבר, היה המון גמגומים ו"אני לא יודעת". חוסר מקצועיות משווע. היא הודתה בפניי שהיו אמורים לשלוח לי בדואר שובר נסיעה חזרה בשביל יום סיום המילואים גם כן, שזה לא בסדר ונוּ נוּ נוּ, ושאני יכול להגיע אל המשרד שלה ולקחת אחד מהשוברים. כן, זה היה מאוד פשוט אם לא הייתי אני בפאקינג צפון עכשיו ואת בתל-השומר עם כל הקצינים שמזיעים ועובדים קשה.
 
בסוף השיחה הקצינה גם הוסיפה שאני צריך לשלוח לה טופס החזר נסיעות לחייל מילואים + כל הכרטיסים המקוריים מ-2 הנסיעות המפוארות שלי בחמשו"ש במילואים, בכדי שאקבל את הכסף חזרה, דבר שאכן עשיתי. כרגע אני מאמין שהסיכויים שבאמת אקבל את ההחזר הזה משתווים לסיכוי שמחר ומרדכי וענונו מסתנן לאיראן ומפציץ את הכור בבושהאר בעצמו.
 
בסופו של דבר הגיעה שעת ההכשר: מצאתי את עצמי, מתוח ונרגש, עולה על אוטובוס שיביא אותי לאוטובוס שיביא אותי לאוטובוס שיביא אותי הביתה, לבוש במדי ב' מקומטים וארשת פנים תמימה באופן מחשיד. הצגתי בפני הנהג את אחד מהשוברים המשומשים שהוגרלו בידי, והלה מיד ביטל אותם בקביעתו שהם לא בסדר ושצריך שובר עם "אגד" גדול עליו. חיפשתי, ולא מצאתי. לא היה לי. עם זאת, הנהג יצא גבר וברוב-ציונותו הביא אותי אל היעד הבא שלי: אוטובוס בינעירוני די רציני.
 
באוטובוס הבא הסיפור היה סבוך יותר: עליתי עליו גם כן, תמים, תשוש ולמוד קרבות משירות המילואים המעייף, והגשתי את השוברים הבלתי-יעילים-בעליל. הנהג חזר על מה שאמר הקולגה שלו באוטובוס הקודם, ואני התחלתי לגמגם. תוך רגע הוא הוציא את כרטיס הנסיעה המיוחל (שובר חופשי - נסיעה ליעד - צה"ל) והגיש לי אותו. הודיתי לו מקרב לב ורגע לפני שהתחלתי בדרכי המבורכת אל ירכתי האוטובוס הוא העיר הערה על נעליי האזרחיות, תוך כדי התלוצצות עם שאפה מחוייכת שישבה מאחוריו. הנ"ל מסר לו שהנעליים אזרחיות בגלל שמזדכים על נעליים צבאיות בשחרור או במילואים, אך עמד על כך שברצונו להוכיח כי אין הוא "שקרן".
הנחתי את התיק, הוצאתי את צו הגיוס וחוגר המילואים שלי, והצגתי בפני הנהג, שעיין בכתוב והחזיר לי באומרו "בסדר". אמרתי לו שאני לא שקרן, הוא צחקק ואמר "וולקאם טו יזראל" בעוד עשיתי את דרכי אחורה, עניתי לו בקול רם "כן, יזראל, וולקאם, פה כולם שקרנים".
 
האוטובוס, כצפוי, היה עמוס לעייפה בהמון אנשים וחיילים חשובים עם תיקים עוד יותר חשובים שהיו כל-כך חשובים עד שהגיע להם מושב מזורגג משלהם. חיל-האוויר בכלל קיבל פינה מיוחדת: חיילת מהחיל פקדה 2 מושבים עם הגיטרה האקוסטית שלה וניגנה שירי קומזיץ מעצבנים שבא לך להוציא שוטגאן עם 2 קנים רק בכדי להפסיק את הרעש הנוראי הזה, ועוד חייל מהחיל של פרחי הטיס והתקציבים המוגזמים, ערס כזה עם משקפי רובוקופ ומוסיקת משמרות המהפיכה האיראניות מהפלאפון באוזניות הרועשות, תפס את השורה האחרונה של האוטובוס - כל כולה, כמיטתו האישית.
 
איכשהו הצלחתי לתפוס מקום ליד צעיר מנומנם שהאזין למוסיקה ומשום מה היה מאוד חשוב שגם התיק המעצבן שלו יהיה תקוע בין שני המושבים. בקושי היה לי מקום תמרון, אבל הצלחתי לשרוד. ישבתי שם וחשבתי על כמה דפוק זה שכל-כך מעט אנשים עושים מילואים (3 אחוז או משהו, לפי מה שאומרים, אבל אני לא קונה בטוח) - שזה בכלל דפוק ומעוות שאנשים לא עושים מילואים, אבל רבאק, מי שכן עושה מילואים - למה לעזאזל הוא צריך לאכול את כל החצץ הזה? את ההתעסקות עם קצינות ומש"קיות קישור שלא יודעות מהחיים שלהן כלום חוץ ממסיבות וסושי. את נהגי האוטובוסים שרומזים שהם שקרנים. חיילים שנשלפו מהאזרחות שלהם ובאו לתרום עבור המדינה. ככה, מחוץ למסגרת - "שלאק!". לוקחים אותך לצבא, לשניצל סחוס ופקודות מפגרות. ואתה בא, ועושה, ואוכל, ועדיין, מקבל יחס מסריח, לא מוערך, צריך לעמוד על רגל אחת בשביל הכל, כאילו זה פשוט מובן מאליו.
 
צה"ל. באנו למילואים, חשבנו עושים חיים, קיבלנו זובור לפנים.
לדף הרשומה

חול טימברלנד

14/02/2010
היום בעת חיפושים קדחתניים אחר עזרים כאלו ואחרים מימי הצבא שלי לקראת שירות המילואים הפעיל אליו אתגייס מחר, נתקלתי בתיק ששירת אותי נאמנה לכל אורך השירות הצבאי שלי, וגם הצטרף אליי לטיולי הקצר לאירופה אחריו וגם לשני הקורסים הלימודיים שלקחתי בהם חלק. בתיק לא היה הרבה, חוץ מכמה מזכרות ממשיות של חיי מאז השחרור הצבאי: דפים מצ`וקמקים של תרגילי גיאומטריה מימי הבגרות במתמטיקה, הסטופר המיותר שרכשתי בשביל הפסיכומטרי והטופ של הטופ - חול, ולא מעט ממנו.

בטרם ניגשתי אל תיקי הותיק, תיארתי לעצמי שאמצא את החול הזה, על אף שבסתר לבי קיוויתי שכך לא יהיה המקרה. בגלל שלא נעזרתי בתיק המדובר מאז, המסקנה היחידה היא שהחול הזה מצא את דרכו לשם אי-אז בחודש אוגוסט 2009, ואם להיות מדויק – 13 באוגוסט, ואם להיות עוד יותר מדויק: משהו בסביבות הערב, כ-23:30, חוף בוגרשוב, תל-אביב.

אותו הערב בו, במבט מפוכח וריאליסטי יותר כמו שהייתי צריך לראות אז, נסתם הגולל באופן רשמי ופורמלי, על הסיכוי שאי-פעם קשר רציני ישרור בין קראש הקיץ וביני. בדיעבד, חודשיים נוספים נתפסתי תלוי על המילה "עדיין", אבל מה שהיה היה וזה כבר לא משנה. במימד האחר שבו זה יקרה שוב, אדע שברגע שהיא אומרת "אני לא מוכנה לקשר", אפשר לדפוק את המסמר האחרון. לשלוח את המעטפה בדואר המלכותי של בריטניה. גאד סייב דה אנטוניו. קוז נאט`ינג אלס וויל.

החול הזה הזכיר לי את הוואלק אוף שיים של עוד מפלה רומנטית בדרך חזרה הביתה, מהחוף באותו הערב. את שאלות ה"אנחנו נמשיך לדבר עוד, נכון?" באותו זמן שבו כמעט כל מחשבותיי כוונו אל קפיצה לתוך התנועה הסואנת שבכביש רציף הרברט סמואל הסמוך לטיילת. החול הזכיר לי את ההגעה הביתה לאחר מכן, וריקון התיק תוך כדי נענוע חזק, בידיעה שהחול הזה יזכיר לי משהו בפעם הבאה שאיתקל בו, ולכן עדיף להיפטר ממנו ביעילות. לא הייתי יעיל מספיק, מסתבר.

התוגה, כמובן, לא איחרה לבוא. אמנם לא חזקה ולא שולטת כמו בפעמים הקודמות. סביר להניח שכשמחר אמצא את עצמי בבוקר יום ראשון עסוק, על כביש החוף המלא בהמון אנשים שסדר היום שלהם הרבה יותר חשוב משלך, מתווכח עם נהג האוטובוס של אגד על שובר הנסיעה למילואים, כל זה כבר מזמן יהיה בסל המחזור של הרגשות, מוכן לשבוע חדש של נוסטלגיה צבאית וחוויות חדשות. ההיגיון מזמן ניצח את הרגש, אבל כמה שארצה, אני או כל אחד אחר – הרגש אף פעם לא יובס סופית. קצת כמו צינון. זה פשוט עובר מתישהו, ואין לך יותר מדי שליטה על זה. היגיון זה הדקסמול קולד של הרגש.

לפני שהכרתי את הבחורה עליה נשפך כל המלל הזה, נדרתי לא לנסות להתחיל יותר עם בנות ולנטוש את העניין לגמרי, להילחם במניעים הרבים ובהתקפי האומץ הרומנטיים עד שאלמד לחיות עם זה. ואז היא באה, וריסקה הכל תוך חודשיים. כל החסינות התקלפה כלא הייתה. כמו כשמכינים שעתיים את כל הקוביות של הדומינו ראלי ואז מישהו עובר, פוגע באחד ודופק את כל הקונסטרוקציה. לא שאני מאשים אותה, כמובן. היא לא אשמה בדבר. אף אחת לא. את כל מה שהתרחש, מתרחש, ואם זה לא תלוי בי – גם יתרחש, סיכמו צמד הראפרים (אחד מהם ז"ל) ראן די.אמ.סי יפה מאוד בשירם: "זה ככה, וזו הדרך שזה עובד" בתרגום מעט קלוקל מלעז.

בזמן שרוקנתי בצורה הכי יסודית שאפשר את התיק שלי מכל גרגר חול שנקלע בו מאז הקיץ המדמם של 2009, חייכתי חצי-חיוך כשצצה לי המחשבה על כך שכל זה קורה בסמוך ליום האהבה הלועזי שנחגג מחר, שבו, כאמור, אני גם חוזר לצבא לתקופה של שבועיים. גם בשנה שעברה אמרתי את זה ביום ההוא, וכמובן שלא התכוונתי לחגוג, אבל גם אף פעם לא יצאתי נגדו בצורה מתקוממת כזו. חשבתי שהוא מטופש, בגלל שאהבה, כשהיא קיימת, צריך לחגוג בכל רגע, ולא צריך בשבילה יום מיוחד. כמו גם יום האם ויום המשפחה ויום חיילי המילואים ויום ספי ריבלין. אני פשוט לא בטוח שאהבה קיימת. האמת, אני אפילו נוטה יותר לכיוון הלא קיימת. אנו שכירי יום פשוטים בשדה הקרב של הרגשות. אהבה היא כימיקל, וזו הבחירה שלנו להגדיר בדיוק מה יהיה הכימיקל הזה. ישנם אנשים שזוכים לחוות אהבות אמיתיות וחסרות גבולות בחייהם. הם מעטים.

 

לדף הרשומה

65 שנה לצעדת המוות

26/01/2010
ב-18 בינואר 1945, בחורה צעירה בת שמונה-עשרה עזבה את מחנה אושוויץ-בירקנאו ביחד עם עוד כ-60,000 אסירים, במסגרת צעדה שלימי ימים תזכה לכינוי הנוראי "צעדת המוות", אחת המשוכות האחרונות של הנאצים בהשמדת היהודים ובני הלאום האחרים באושוויץ.
בעקבות מתקפה גדולה של הצבא האדום בפולין, ידעו הגרמנים שזה עניין של ימים עד שהחיילים הרוסים יצעדו לתוך אושוויץ, וכמו שנעשה במחנות ריכוז והשמדה אחרים הוחלט לפנות את מרבית האסירים מהמחנה למחנות ריכוז ועבודה אחרים בגרמניה, הן למטרות השמדה והן למטרות עבודה בכפייה. מחנה אושוויץ שוחרר על-ידי הצבא האדום 9 ימים מאוחר יותר ב-27 בינואר, תאריך שבו מצוין כיום גם יום השואה הבינלאומי.
 
הבחורה הצעירה שצעדה בתוך דבוקת הייאוש הזו, הייתה סבתא שלי, שבאותה נקודה שחורה בהיסטוריה האנושית, הייתה לבד בעולם בצורה טוטאלית לגמרי. כל המשפחה הלכה קאפוט. היא צעדה כמעט יחפה לגמרי בתוך השלג הפולני, כשהיא חוזה מדי פעם בקלגסי הטוטנקופף של הס.ס הגרמנים מוציאים להורג אנשים שהתמוטטו על השלג לאחר שגופם לא יכול היה לשאת במסע הקשה. ברקע רעמה הארטילריה הסובייטית, והגרמנים התמלאו פראנויה והאיצו כל הזמן את הקצב תוך כדי שאמרו בפחד "די ראסן סינד נאחה" (הרוסים מתקרבים).
 
הורג אותי איך לפעמים דברים בחיים נראים כל-כך טריוויאלים. לי או לכל אחד אחר. אוכל על השולחן. מיטה חמה לישון בה. חימום כשקר. מסעדות, חוף ים, מדינה ריבונית, צבא יהודי, משטרה יהודית, ערב פסח אצל הדודה. כשאתה גדל על שואה מגיל 0 ולא מבין למה סבתא שלך ממש ממש רצינית לגבי זה שאסור להשאיר אף קציצה בצלחת, מתישהו מתחוורת ההבנה שכל זה ממש לא הגיע על מגש של כסף כמו ששרים בשיר, ואם היה רוצה הגורל או כל דבר אחר שמנתב את החיים, מתישהו אי-אז בתופת הזו, איזה פריץ או רודולף או דייטר היה יכול לחטוף קריזה ולגרום לכך שבחלוף 50 שנה לא תשב כאן בתל-אביב של שנות התשעים ותאכל קציצות בעודך צופה בערוץ הילדים ב"תבל".
 
זילות השואה שאין לה תהום מעוררת בי חלחלה. ההקבלה של השואה לכל מטרד קטן בחיים. אנשים כאלה שאולי אם היו שומעים את הסיפורים של סבתא שלי על בור של ילדים נשרפים היו מפסיקים לטנף כל-כך. כאלה שאומרים "איזה קור, שואה". בא לי לשאול אותם איך הם היו מרגישים לו היו נאלצים לצעוד בחורף הפולני של חודש ינואר, עם נעליים בלויות וקרועות או בלי נעליים בכלל, תחת ליווי קפדני של קלגסים גרמניים תאבי דם שמאיצים בהם כאילו היו חיות המחמד שלהם, דוחפים, מקללים, מפשיטים כל שארית של אנושיות שנותרה באותם אנשים שגם ככה ירדה לתהום בגיהנום עלי-אדמות שנקרא אושוויץ.
 
היום סבתא שלי היא אישה בערוב ימיה. בכדי להתנייע, היא אוחזת ביד ימין במקל, השנים הרבות שחלפו לא הטיבו על רגליה שאולצו לפלס דרכן ימים שלמים בתוך שלג אירופאי כבד. על זרוע שמאל נמצא מספר כחול, שקועקע אי-אז במחצית הראשונה של שנות הארבעים של המאה העשרים, עת נקלטה היא בבירקנאו. המספר הזה לא נכנע לתכתיבי הזמן, ועל אף השנים הזקנה והקמטים, נותר שם, כאילו קועקע אתמול על-ידי אסיר מיומן אחר שהגרמנים חסו על חייו בכדי שיעסוק במלאכת קליטת וקיעקוע האסירים שהגיעו לעבוד במחנה. היא עוד צלולה בדעתה, אבל סימני הזמן לא פסחו עליה.
לפעמים יוצא לי ללכת איתה ברחוב, יד ביד, ולהסתכל על החיים מסביב. על החנווני שמוציא סחורה מהמשאית, הילד הקטן עם הילקוט שחוצה את הכביש, האיש בגיל העמידה שמדבר בפלאפון. אני מסתכל על התנועה הסואנת ועל החיים שנמשכים כאילו שום דבר לא יכול לעצור אותם, חושב על כמה בלתי נתפס זה שהיא ואני נמצאים כאן כרגע. כמה אני צריך להוקיר לה את העובדה שהיא שרדה את הגיהנום הזה. האנשים שהולכים לעיסוקיהם היומיים לא יודעים שהאישה המבוגרת הזו עברה את הלא-יתואר שהוא אושוויץ. ויש כל-כך הרבה אנשים כמוה, אי-שם, שמסתובבים ברחובות עם מקל, הליכון, או אולי בלי שום עזר-הליכה, ואף אחד לא מסתכל עליהם יותר מדי, אף אחד לא יודע מי הם ומה הסיפור שלהם ואם הם קפצו מהרכבת או התמזל מזלם ומנגלה החליט להצביע לצד של החיים או שאולי הם התחבאו ביער והצטרפו לפרטיזנים. הם פשוט אנשים זקנים שהולכים ברחוב. גיבורים שלא שרו לכבודם.
 
כואב לי לחשוב על כך שהדור שלהם הולך ופוחת. כואב לי ברמות שקשה להעביר על הכתב או בעל-פה. זוהי דרכו של עולם, אני יודע, אבל משהו בעולם הזה ובהוויה הזו ישתנה כשאף אחד מהם כבר לא יהיה בסביבה.
 
אז הנה השיר לכבוד סבתא שלי. גיבורה. ספק-בחורה ספק-נערה צעירה שנשארה לבד בעולם בגיל שש-עשרה וניצחה בדרכה שלה את אחד מכוחות הרשע הכי נוראיים, נבזיים ואפלים שאי פעם נודעו לאנושות. אני גאה שיש לי סבתא כזו, ושמח שזכיתי לכבוד העצום שהוא להיות הנכד שלה.
לדף הרשומה

מכתב לבחור האנונימי

12/01/2010

שלום לך, בחור חביב, סאלוט וגוטן טאג.

תן לי להתחיל בכך שכרגע אין לי שמץ של מושג מי אתה, ולך אין חצי-מושג מי אני. ההבדל היחיד ביננו, הוא שאני ברגעים אלה, יודע שאתה קיים, אי-שם, ויכול להיות שבעתיד גם נכיר אחד את השני, בהנחה שלא אנקוט בצעדים רגשיים-דרסטיים ברגע שאלמד על הצטרפותך הכפויה לפלח מסוים בחיי ההו-כה-מרגשים.

אמנם כרגע אני לא מכיר אותך, אבל אני יכול פחות או יותר לצייר קווי דמות כללים. אתה צעיר, בטח בן-גילי, גיב אור טייק שנה או כמה חודשים. אולי אתה סטודנט לתואר ראשון. אולי אתה משפר בגרויות, או שאולי ברגעים אלה ממש אתה עסוק ברכיבה על אופנוע בשביל אפר שכוח-אל ליד איזה ג`ונגל באיזה חור בדרום אמריקה מלא ביתושים קטלניים ומורדים מזוקנים עם קלאצ`ניקובים.

אני מאמין שיהיה סביר להניח שאתה מתגורר בסביבות אזור המרכז, גוש-דן, ומשום מה יש לי תחושת בטן לא מוסברת שאתה תל-אביבי. אבל היי, בלי רגשות איבה. גם אני תל-אביבי במקור, שם נולדתי ואי אפשר לעשות לגבי זה כלום. אני לא יודע מה התחביבים שלך, אבל אני בטוח שאתה בחור איכותי. מכיר ספר או שניים, ידע בסרטים, בטח אתה מאזין למוסיקה עכשווית מתוחכמת, אינדי מפולפל או היפ-הופ ווקאלי, או שמא, סטרווינסקי עושה לך צמרמורות נעימות.

על פני השטח, אתה ואני, אנחנו לא כל-כך שונים. שנינו בחורים צעירים, בגיל לא קל של החיים האלה בו מנסים להבין מה בדיוק אנחנו צריכים לעשות פה. טוב, אולי רק אני, אבל עדיין, הפערים ביננו לא כאלה גדולים. בסך הכל, הסטטוס דומה. כן, אני בטוח שיש הבדלים בתחביבים שלנו ובתחומי העניין ובספר האחרון שקראנו, אבל הבחורה המדוברת מחפשת משהו כזה שמעבר לגירוי כל הדברים שמגורים מכורח היותנו חיות דרוויניסטיות סימפלסטיות בסופו של יום עבודה ארוך, משמע, גם גירוי אינטלקטואלי.

בחורה? אה, כן! אני גולש. תסלח לי. הנה, אגש לעניין.

אתה ואני לא כל-כך שונים, כפי שאמרתי. אבל יש ביננו פער אחד אדיר. יש הבדל, שהוא שמיים וארץ. אי אפשר להסביר את זה. אני לא חושב שהשכל האנושי המעט רפה שלי עם חריגה שלילית כלפי מטה, יכול להרות את הפער הזה.  ההבדל הוא, שאתה תגרום לבחורה הזו, להידלק עליך. לרצות אותך. לפתוח לך את הדלת איפה שבשבילי היא נסגרה וננעלה.

אתה תיכנס בדלת כאורח כבוד. אותה הבחורה שהייתה בדרך מסוימת היום והלילה שלי בחודשים האחרונים, עד שסגרה עליי את השאלטר בכך שנתנה לי להבין שעל אף כל הרמזים והכיף והצחוקים והתאימות הנהדרת, לא יהיה ביננו שום דבר רציני. אתם תכירו ברנדומליות. אולי על החוף. אולי בספריה. אולי בקולנוע, אולי בסנטר, או סתם ברחוב. אתה תאזור ת`אומץ הזה ותפתח איתה בשיחה קולחת בגלל שהיא אחת כזו שאי אפשר להתעלם ממנה. זה בטוח יקרה בשנה הקרובה, אני מוכן לשים סכום כסף לא מוגזם מידי על החודשים הקרובים, נגיד עד האביב, ככה, פנקו אותי ביום הולדת שלי.

בזמן שתזכה בפרס המפואר, הכביר הזה, של לדעת בדיוק מה הטעם של השפתיים שלה, עליהן הרהרתי בייחול שאין לו סוף, לילות קיץ ארוכים של ימים חמים ומעיקים שאת רובם העברתי במחשבות עליה, בעודי מאזין למרווין שמבטא את צליל הנפש שלי, אני בטח אעשה את אותו הדבר, או אולי אשן, או אלגום קולה אל מול שידור חוזר של אסטון וילה נגד בולטון בערוץ הספורט.

אתה לא תחשוב על זה כמוני, מן הסתם. התפיסה שלך שונה. לא כל ייסורי הנפש האלה, מתיקות מהולה במלנכוליות אדירה שאין לה קרקעית, הימים האלה בהם כיתתי רגליי מנקודת ציון 1 לנקודת ציון 2 בעודי חושב על הבחורה הארורה הזו, מתחיל להאמין שאולי אחרי הכל יש תקווה ויש דברים שאני יכול לעשות, ומטרות שאפשר לכבוש, ושאני מסוגל, ויש בשביל מה להתעורר בבוקר. ימים שביליתי רק בשביל הצ`אנס שאולי אזכה לדבר איתה בלילה, לחוש את הקפיצה הקלה הזו בבטן כשלפתע היא צצה, רעד קל וארעי ברגליים, שפתיים יבשות, כמיהה.

אבל בשבילך, זה יהיה טריוויאלי. אתה לא תצטרך לעשות הרבה. בכלל לא. פשוט תהיה אתה. וזה יעבוד. כי ככה הגורל עובד. על אף שאני לא מאמין בגורל. אני כן מאמין בטמטום הבלתי-נגמר הזה, בהצהרה הרשעית הזו כנגדי על-ידי בנות המין היפה או על-ידי הכוחות שנמצאים למעלה. 

בטח תיקח אותה לדייט, תלכו לאכול סושי או משהו בסגנון, ואחרי הבילוי תוריד אותה בבית שלה, או שתלווה אותה ברוגע לתחנת האוטובוס השלווה, והרגע הזה, זה שמגדיר מה בדיוק הולך פה, כשיתרחש הרגע הזה שאף פעם לא באמת הובן לי, שאיכשהו יביא לנשיקה הצרפתית המוערכת יתר על המידה, עת תאכלו אחת לשני את השפתיים, וכשתיפרדו, היא תביט עליך ותחייך, תעשה את דרכה חזרה למשכנה שאף פעם לא אראה, לחדרה שלעולם לא אפקוד, והפרפרים האלה בבטן שלה ישכיחו לגמרי את הפרח שאחזתי בידי הימנית, מושט ישר כלפיה, כשקראתי בשמה באותו יום יולי לוהט על חוף בוגרשוב, מול סניף המקדונלדס שבטיילת, באותו יום נפלא וקסום בו ישבנו ושכבנו על החוף עד השקיעה ואחריה ודיברנו כאילו אין מחר, שבסופו היא סיימה את שלב האבולוציה הרגשית אצלי של "בחורה נחמדה->בחורה נחמדה מאוד->בחורה מעניינת" אל השלב הכמעט סופי של "בחורה שאני לא מצליח להפסיק לחשוב עליה משום מה, וזה ממש כיף לי ככה".

וככה, יום או יומיים אחרי זה בטח היא תדבר איתי, והזמן ישכיח ממנה את העובדה שהיא צריכה להיות עדינה איתי כשזה נוגע לזכרים אחרים, ובגלל שהיא לא רוצה להסתיר כלום היא תספר לי על הדייט שלכם, ואז אני אמות קצת, או קצת הרבה, והנה, בחורי הטוב, תמצאו את עצמכם טובלים במעיין האסוּר הזה של האהבה, של טוהר, צעירות, שאנשים מבוגרים ממני אומרים לי "תהנה מזה כל עוד אתה יכול" ואני מנסה להגיד להם שאני לא יכול. והזמן חולף ומתגברים והחוויות מצטברות, ובגומחה הבנויה מייאוש הזו שאני נמצא בה לפעמים אני חש כמו גוזל שעדיין לא בקע מהביצה המתפוררת שלו בזמן שחבריי לנשק כבר תרנגולים גאים, ששי אלי קרב אל כל סכנה שעלולה להתעורר. 

ברכותיי, חבוב. הצלחת איפה שאני נכשלתי. ניצחת. אולי תהיו ביחד שנה ואז תיפרדו. אולי שנתיים, אולי זה רק פלינג של שבועיים ואולי בסוף, רחמנא ליצלן, תתחתנו ותביאו שלישייה לעולם האכזר הזה.

היו כמה גם לפניך, עם המספר המועט של הבנות איתן הייתי-איפשהו-אולי-בדרך-של-יש-מצב-שיהיה-משהו-ביננו, על אף שאם הייתי מנטרל מההתחלה את התקוות האלה בעזרת ההגיון הבריא אולי הייתי חוסך כמה כאבי חזה, אבל השלמתי עם זה, ככה זה תמיד עבד, ככה זה עובד וככה זה תמיד ימשיך לעבוד.

אין לי שום הסבר לוגי. זה חוק. כל בחורה שאי פעם היה לי משהו כלפיה, שכמובן לא היה הדדי או לא הסתדר או וואט דה פאק אבר, אחרי שהרדימה אותי בזריקת אנטי-רומנטיקה קטלנית, מצאה מישהו, והייתה איתו בקטע רציני, ופתאום כל מה שלכאורה מסיבה בלתי-הגיונית בעליל לא פרץ כלפיי, פורץ כלפיו. ככה זה תמיד. זה חוק, באמת. כמו שהכוכבים זוהרים בשמיים.

בכל-אופן,

אני מאמין שדי העמסתי עליך. מצטער, כוונתי לא הייתה שלילית. רק רציתי לשתף. אני חושב שבתכל`ס, אתה צריך לצאת מחוזק מזה. אני יודע שאם הייתי אתה, הייתי מקבל וואחד בוּסט לאגו הגברי שלי.

ואחרי הכל, גם כשאני אומר שהתגברתי, גם אחרי ההשלמה המוחלטת עם העובדה הזו, תתנהג אליה יפה, ברנש, ותשמור עליה טוב, כי למרות שכמו כולן גם היא החזירה אותי לרפסודה בים הייאוש הזה, היא חתיכת דגיגה מיוחדת.

לדף הרשומה

לישון אצל מפקד דכאו

21/11/2009
מקודם, בעודי סועד את לבי ונפשי על קערת קוקו-פופס מפנקת של שעת לילה מאוחרת, עלעלתי בכותרת הראשית של "מעריב" עת נתקלתי בכתבה גדולה שהוקדש לה עמוד אחד שזכתה לכותרת "לישון אצל מפקד דכאו". כמובן שסקרנותי הכריעה אותי והחלטתי לבדוק על מה מדובר.
 
אז הנה תקציר: חבורה של סטודנטים ישראלים שהשתתפו בחילופי סטודנטים בגרמניה, מתאוננים על כך שמתוקף הסדרי הלינה שלהם, הם נאלצו להתאכסן באכסניה שבזמן מלחמת העולם השנייה שימשה כביתו הפרטי של אס.אס אוּברגרוּפנפיהרר תאודור הייקה, גרמני שבזמנו הפנוי גם היה מפקד דיוויזית הטוטנקופּף של האס-אס.
 
לפני שנמשיך, קצת רקע בסיסי על הטוטנקופּף ומפקדה הייקה:
דיוויזית האס-אס השלישית טוטנקופּף (בעברית: גולגולת/ראש המוות) נוסדה באוקטובר 1939, חודש לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה עם הפלישה הגרמנית לפולין, והייתה מורכבת בעיקר משומרי מחנות ריכוז שבאותו זמן היו אך ורק בגרמניה (דכאו, ראבנסברוק, זקסנהאוזן, בוכנוואלד).
בזמן שהפלח העיקרי של אנשי הדיוויזיה היו עסוקים בלחימה בחזית המזרחית כנגד הצבא האדום, תת-יחידה של הדיוויזיה עסקה בניהול ובשמירה על מחנות הריכוז וההשמדה.
הייקה עצמו, אנטישמי ואנטי-בולשביק נלהב, היה נאצי ותיק שעלה משורות האס.איי לאס.אס ונכח באופן אישי ברצח של ארנסט רוהם בליל הסכינים הארוכות. היינריך הימלר מפקד האס.אס התרשם ממנו כל-כך עד שמינה אותו כ"מפקח מחנות ריכוז" ב-1934. אנשים שעבדו איתו סיפרו על אדם חם-מזג, רשע, ששנא במרץ את כל מי שחש שהטיל ספק באידיאולוגיה הנאצית.
 
כאמור, הייקה קיבל את הפיקוד על דיוויזית הטוטנקופּף כשנוסדה ולאחר מספר חודשים מינה נאצי אחר שיפקח נקודתית על מחנות הריכוז בזמן שהוא עצמו התרכז בלוחמה בחזית עם הדיוויזיה הלוחמת של הטוטנקופּף בבליצקריג הגרמני כנגד צרפת ומדינות השפלה, וכבר שם אנשיו ביצעו פשעי מלחמה כנגד שבויים בריטים פצועים.
הייקה המשיך ללחום בחזית המזרחית עם חייליו עד שבפברואר 1943 מטוס הקשר בו ביצע טיסת מודיעין נורה על-ידי חיילים סובייטיים, מה שהביא למותו המיידי.
 
אני כדור שלישי לשואה, נכד לניצולת אושוויץ, מאז ומתמיד הייתי בעד נורמליזציה ביחסים עם גרמניה. יצא לי לבקר שם מספר פעמים, יצא לי לקיים שיחות עם גרמנים בני-גילי גם שם וגם בארץ, ותמיד הייתי בדעה שאסור לסלוח אבל אסור לנטור טינה למי שנולד 20, 40, ו-60 שנה, אחרי מה שאבותיו עשו. היו וישנם אנשים שנדרו נדר לא לדרוך בגרמניה בזמן חייהם, ואני מכבד את זה, כל אחד בוחר להתמודד אחרת, ושישים שנה במונחים היסטוריים זה כלום.
כל ישראלי ויהודי שמבקר בגרמניה לא יכול לדעת בדיוק איפה הוא נמצא ואיפה הוא ישן, ואף אחד לא צריך להתחיל לעשות עבודת דוקטורט בהיסטוריה לגבי כל פקקטע צימר בו הוא משתכן, אבל רבאק, כאן עובר הגבול האדום שלי. לסטודנטים האלה נאמר עם הגעתם לגרמניה איפה בדיוק הם הולכים לישון ומי ישן שם לפני שישים שנה. והם ישנו שם שבוע. במקום שמפלצת נאצית, אדם שהיה קבלן מרכזי בהשררת הרגולציות של מחנות ההשמדה וריכוז, קרא לו בית.
 
בכתבה בעיתון רשום אף שהמידע לגבי העבר העסיסי של האכסניה הועבר מבעוד מועד למארגני חילופי הסטודנטים המיותרים, ושאף אחד לא החליט להרים את הכפפה ולהתריע על כך מבעוד מועד. יחי הטמטום והחלם.
בעוד שכמובן אי אפשר שלא להגיד נוּ נוּ נוּ לגרמנים שמלכתחילה לא היו צריכים להציע את הְהֶרבֶרגה (אכסניה) לסטודנטים הישראלים, ונהגו בחוסר רגישות מוחלט, עיקר הבושה והכלימה מופנית כלפי הסטודנטים, חלקם אפילו בני דור-שלישי לניצולי שואה, שעל אף שידעו על מה מדובר, החליטו ללון במקום שבוע. לא אכפת לי אם זה היה חינם או נוח או וואט דה פאק אבר. הם לא היו אמורים לעשות את זה. ועוד אחרי זה, כשהם חוזרים מטיול הכיף שלהם בגרמניה בו הם עשו דברים שאני בטוח שהם מאוד חשובים ומצדיקים את כספי משלמי המסים שבטח הולכים על תקציבים של חילופי סטודנטים "לשם האקדמיה הממלכתית-ישראלית", הסטודנטים העזו להתלונן ולהגיד "הו, אם היינו יודעים מראש לא היינו מגיעים, חבל שאמרו לנו רק שם!".
 
זה עצוב ומרתיח את הדם שאנשים שלכאורה אמורים לעצב ולייצג את עתידה של ישראל, סטודנטים, אקדמאים, ישראלים צעירים, הם אלו שבוחרים ללון בבית של אחד מהמתזמרים של שואת היהודים, מוכרים את האידיאלים ואת האמונות וקמצוץ הגאווה הזו של היותנו עם חופשי בשביל הלוקסוס של לחמניות עגולות בבוקר עם שינקן (שזה לא כוֹשר) ומיץ תפוזים בבוקר. אין גבול לבושה. בוּז.
 
(אגב, אם כבר בענייני מלחמת העולם השנייה עסקינן - ראוי לציין שהיום לפני 66 שנה, ה-19 בנובמבר 1942, הצבא האדום החל במבצע "אוראנוס" שנועד לכתר את הכוחות הגרמניים בסטלינגרד, מה שהביא לאחר כחודשיים את הכניעה של הארמייה השישית הגרמנית, ובכך סימל את אחת מהמפלות הצבאיות היותר גדולות של הרייך השלישי בחזית המזרחית בפרט ובכל חזיתות המלחמה בכלל, ומכאן בעצם פחות או יותר הצבא האדום הפסיק להילחם בנסיגה והחל להילחם תוך כדי שחרור השטחים הכבושים והדיפת הוורמאכט החבוּל עד הסוף הבלתי-נמנע בברלין באפריל 1945).
לדף הרשומה
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת