00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

על מותה של הישראליות

13/02/2011

מסתבר שהסערה התורנית בתוכנית "האח הגדול", בה אינני צופה, טומנת בחובה התבטאות ברברית וגסה של עורך התוכנית המכוונת אל אחת מהמתמודדות היותר-פופולאריות. ההערה נאמרה ללא ידיעתה, לפי הבנתי, אך נתפסה בשידור ישיר על-ידי מאות אלפי הצופים שצפו במשדר אצל זכיינית "קשת". אין שום טעם או סיבה לחזור על הדברים שנאמרו, אך אם אתבקש לסווג אותם, הם נמצאים איפשהו בין הערות ביניים של נערים מתבגרים ערסים עם כובע מצחייה וטרנינג היושבים על הברזלים או זועקים את חוסר התרבות בתוך חלל הכיתה הלימודית, או שמא, על-ידי גברים משולחי רסן, הרואים אישה או בחורה המוצאת חן בעיניהם ועונה על הקריטריונים שלהם, ולכן באה השאגה ההוגה את צירוף המילים הידוע; איזשהו מונח עממי של רחוב המתייחס אל איברי הגוף המוצנעים, מתוך תקווה מוכמנת איפשהו של 1% שאולי האינטראקציה תביא לזיווג, אך בעיקר מתוך הרצון להוכיח לשאר בני השבט את חוזק הפוריות שאותו זועק מחזיק באמתחתו.

הזעקה הראשונית אשר קמה בעקבות השידור הסרוח מוצדקת בכל לשון של הצדקה. בתי-אב הצורכים טלוויזיה לאומית ביום שישי בערב, בטח שלא צריכים להיחשף לתועבה שכזו, לדיאלוג כה מזוקק, נמוך ופוגעני כלפי נשים. לירידה למכנה האנושי הכי נמוך, לדבר שחושף את האדם של המודרנה, הטכנולוגי, המתקדם, שיכול לאבזר מבנה שלם במצלמות ומיקרופונים ולהעביר הכול בשידור חי ברשת האינטרנט, אותו האדם הוא עדיין, בעצם, יצור פרימיטיבי והמוני, שכל מאווייו מתנקזים לכדי נקודה אחת, סופית, פונקט: מתן דרור ליצר מיני כמוס המבוטא דרך פלג גופה העליון של אישה.

אבל הזעקה הזו, כמה שהיא מוצדקת, היא גם מעט, אם אפילו לא הרבה, צבועה. היא צבועה מאחר ואין זה חדש לאף אדם כי התוכנית הזו באופן ספציפי, היא כזו הנדרשת לסוגיות גווני האופל שבאדם. הרי, אם מזקקים את העניין, האלמנט העיקרי בגינו מאות אלפי מקלטי טלוויזיה מכוונים היישר על ערוץ 22 בשעות השידור הקדושות, זהו האלמנט של ההדחה. הסוף. הרגע בו מתמודד מסוים אותו למדו הצופים להעריץ או להעריך, או לשנוא ולהכפיש, מקבל את החיבוק ואת הבעיטה החוצה. זהו הרגע בו הקסם הגדול נעשה. מעין סוג של אביונה חולנית במיוחד, במסגרתה המנחים הממורקים והמחויכים מושכים את צהלת ההתפרצות עד הרגע האחרון, כמו צמית הניצב מול חבר שופטים ההולך לתת גזר הדין מעורר הפלצות, הנה בעוד רגע זה יבוא. השם מוכרז, הקהל צורח, לפעמים גם השכנים, כאילו ראובן עטר הבקיע איזה שער מול נבחרת צרפת, ואז הרגיעה, ספירה לאחור, זעקות, צרחות, וצופי הקולוסאום המטונף באו על סיפוקם. ראינו דם, עכשיו אנחנו רואים דמעות, ולאחר סיום התוכנית נלך לישון מחויכים ושבעי רצון.

אז בטח כאשר איזו מילה גסה ומטונפת מסתננת אל גבולות השידור החי, יזעקו על כך שבני-נוער צופים בכך, והם בהחלט צופים. אבל האם אותם ביטויים נלוזים חדשים להם? הבה לא נשלה עצמנו, אין הם חדשים להם כלל וכלל. זה הוא חלק אינהרנטי מדיאלוג הרחוב בישראל, ולא רק. ביטויי סמטא המיוחסים לאיברי גוף שונים בישראל הפכו לנחלת הכלל בכל מקום אליו תשים פעמיך; במסעדות, בפארקים ציבוריים, מסיבות, אוטובוסים, מוסדות אקדמאיים. על שפתי כולם, אפילו אם לפעמים עם חיוך שובבי והסמקה קלה, מתגלגלים אותם ביטויים נפסדים, ביטויים המשקפים את המוות של הישראליות, על כל צרותיה ורעותיה וחסרונותיה. הישראליות הצנועה והשמרנית, אבל כזו שמרנית עם זיק של קונדסות, כזו שיש בקוויה הכלליים סדרי עולם בלתי משתנים, דברים שלא ייאמרו, מעשים שלא ייעשו, אך עדיין, זיק של שובבות נצרכת ומוצדקת, לצד קולקטיב רעיוני ותפיסתי, של נימוס, דרך ארץ והליכות בסיסית, היכול לשלב שתי גישות אלו באופן הולם.

כל זה נותץ כמעט באופן אבסולוטי. לא על-ידי "האח הגדול", הרבה לפניה. אבל "האח הגדול", היא, בין השאר, רב המלצרים שמגיש את המנה. השירות הינו טוב למיליונים, ולכן הס.מ.ס לובש התפקיד של התשר ומסומס והמפיקים והבמאים והעסקנים מרוויחים כדי להאכיל את הלקוחות המפוטמים, סינריהם מלאי נתזי אוכל, ריר ודם, בעוד עונה, ובעוד עונה, וחזור חלילה. "האח הגדול", בה כל פלוני אלמוני מהרחוב הופך ל"לב זהב", "אדם מיוחד", או "מכשפה חסרת תקנה". "האח הגדול" עליה נשפכים לתוך דפי וורד ריקים טונות על גבי טונות של טקסטים של פרשנות מפולפלת וחריפה, הנדרשת לכל מתמודד ומתמודד. ניתוחי אופי נרחבים ומקיפים בעניינו של כל פרט, ביאור מניעי המעשים של כל אחת מהנפשות הפעילות והערכה לגבי ההתרחשויות העתידיות, מעין שדרוג לפרלמנטי ה"ווינר" המפצחים גרעינים לרקע ג'ונגל המוצרים הצבעוניים בפיצוצייה המקומית, משוחחים על הבלם של מילאן ומפללים עבור הנס הבא שיביא את 500 השקלים המיוחלים בהימור.

טלוויזיה חינוכית

בשנות החמישים המאוחרות ובשנות השישים המוקדמות של המאה ה-20, כאשר ישראל הצעירה, שנכנסה זה אז לתנופה כלכלית שביטאה העצמה של 10 עד 12 אחוזים שנתיים במשק, ביקשו מראש הממשלה דוד בן-גוריון, שיפעל לביסוסה של טלוויזיה ישראלית. "לא", בן גוריון קבע. "הטלוויזיה תהפוך אנשים לטיפשים ותמנע מהם קריאת ספרים" הוא טען, מבסס את רוב קביעותיו על טעימותיו מהתרבות האמריקנית, "הלוונטינית", אותה לא ביקש עבור הישראלים החדשים, "האיש החדש", התחליף של ה"מענטש" הגלותי מביאליסטוק. והנה, באחד מביקוריו בפריס, כאשר ישן בביתו של צרפתי יהודי (ולא בבית מלון על חשבון משלמי המסים), נתקל הוא בתוכנית שלימדה צופיה על דבורים. נלהב מהמחשבה שהטלוויזיה יכולה גם לשמש ככלי חינוכי, שינה דעתו מיד; הרעיון שצעירים יתחנכו דרך מרקע הטלוויזיה קסם לו. ואכן, בשידור הטלוויזיה הראשון בישראל ב-1963, התוכניות הראשונות שהוצגו היו לימודיות. הן עסקו בביולוגיה ובמתמטיקה.

אותן תוכניות המשיכו היטב הלאה אל תוך ההתקדמות ההדרגתית של ישראל בפרט והעולם ככלל, כך גם הטמעתה של תרבות הפופ בחברה המערבית. במקביל לתוכניות שנועדו לשעשע ולעניין הצופה בהן לצרכי בידור ותו לא, עדיין הופיעו על המרקע, בשעות המיועדות לרוב, תוכניות מלמדות ומחנכות. בן-גוריון לא טעה, הטלוויזיה לימדה. אפילו אני, שלא זכיתי לחיות באותו עולם בו חי ופועל בן-גוריון, שנפטר 13 שנים לפני הולדתי, צפיתי ולמדתי והתחנכתי דרך אותן תוכניות חינוכיות. הן היו רלוונטיות וכיפיות אז. אינני יודע מה נתוני הרייטינג שלהן כיום, שכן לא ביצעתי על כך תחקיר. אך אינני חושב שאטעה אם יתברר כי פחות ילדים צופים באותם תכנים בשעות הצהריים ואחר-הצהריים. המשימה של לתלות אשמה בגורם מרכזי שהיווה קטליזטור להידלדלות הצפייה הזו, זוהי משימה הגדולה עליי פי כמה מידות, יכול אני רק לזרוק לאוויר דברים כמו: האינתיפאדה השנייה, האינטרנט, שנות התשעים, שנות האלפיים, או בקצרה – המודרנה ומה שהיא הביאה.

מה שבטוח בעיניי הוא שמלבד למודרנה ותחלואיה, יש כאן אלמנט של מנהיגות. סוג של מנהיגות שעברה מן העולם ב-4 בנובמבר 1995. על כל מגרעותיהם של מנהיגי המדינה עד אותו ערב ארור, הם גילמו מידה מסוימת של קולקטיב, של הצעידה כלפי המטרה הגדולה. מאז, התפרקה הלכידות הזו. היא עברה לייצג אינטרסים כיתתיים ותו לא. כל אדם שיש בלבו הופך את הבעיטה בישבנו של ביבי למושא הנכסף ביותר של שיא הפנטזיות שלו; אהוד ברק שעשה די והותר למען מדינת ישראל נהיה מטרה קלה לתיעוב, ייצוג קוקטייל כל מה שרע בתרבות ה"אח שלי" הישראלית; הנפוטיזם, המיליטריזם, הקפיטליזם, תרגילים מסריחים. אל כל אלו אני מתנגד התנגדות מרה, אך באותה נשימה, אני מתנגד להכפשה והקלס הבלתי נסבל של אותם אנשים. אין ספק שהם פועלים בצורה שגויה. אין ספק שהם צריכים לשנות את דרכיהם או לדרוך אחורה מבמות ההנהגה. אך יש לזכור כי הגיעו לאן שהגיעו גם בזכות המעשים שעשו, למען הקולקטיב.

הקולקטיב הזה התפרק. השיוך הפוליטי הפך לבינגו שרירותי מאחורי הקלפי. "נלך ונחליט כבר שם למי מצביעים ואז נפרק לאפה באווזי". לא דרך חיים, לא התפקדות, לא צעידה משותפת ומלוכדת כלפי מטרה כלשהי. זה הוא רק חלק מאותם האלמנטים שכירסמו, מכרסמים, וימשיכו לכרסם בישראליות, עד הגדשת הסאה באופן טוטאלי.

מעם הספר לעם הס.מ.ס

"האח הגדול", במובנים רבים, היא מותה של הישראליות. לא, לא מוות במובן של טנקים עיראקיים רומסים את כוחות משמר הכנסת, לא במובן של רובי ריבלין עוטה ג'טפק ומרחף אל-על לבלום המיגים הסוריים במו ידיו, לא ראש-גשר של טנקי אבראמס מצריים ברצועת עזה. מוות במובן של איזושהי הגעה לנקודה מסוימת, שהחזרה לזו שבה היינו לפניה, היא בלתי אפשרית. נזק בלתי-הפיך. משהו ששנים על גבי שנים של חינוך בעשור השני של המיליניום השלישי לספירה, לא יוכל לפתור. משהו שהופך לאינהרנטי, למוסכם, לסטאטוס-קוו. תרבות שהיא מקובלת, מובנת מאליו, על אף אינספור המחאות.

תרבות של וולגריות, של ביטול הישן אבל באותו הזמן אי-ידיעה או הבנה מה הוא ההווה, מה העתיד צופן. תרבות של העמדת הפרט במרכז הבמה, סקילתו או הערצתו, גם אם לא ביצע שירות צבאי מלא וגם אם סיפר בגאון על סם האונס באמצעותו זכה להגיע אל סיפוקיו. גם אם נטל עימו הספר הקדוש ביותר לדת היהודית בבית הכיסא, גם אם קילל והכפיש והריץ לשונו עד שכמעט שריר עם-הארץ נמתח וביקש לצאת החוצה עם דגל לבן. עד שנתזי ריר של איבה מילאו את השטיח היוקרתי. כל אלו בחסות אותם אנשים המתעשרים, הבזים ולועגים ומזלזלים בצופים הנסחבים אחריהם, החלילנים מהמלין בגרסת הרייטינג. אותם נסחבים שספגו את אותה התבטאות נמוכה בגינה נכתב הטקסט הזה, שימשיכו, על אף מספר צווחות וקרקורים שיכונו בפיהם "מחאה" ואולי אף "חרם", להיסחב, להיגרר, להימרח, ולצעוק על כמה שזה מבוזה ורע וחסר טוהר מידות ושצריך לצאת כנגד ומרד תרבותי, והכל באצטלא של איזושהי לכידות ישראלית ושמירה על טוהר מידות. אבל המרד האמיתי, בינתיים, הוא זה שלוקח חלק בארץ הנילוס הדרומית לנו. פה מסמסים פעם אחר פעם, ללא לאות, תוך כדי גיוס קמפיינים המוניים, כדי להדיח את החתיך העכשווי. שם האנשים מסמסים ויוצאים לרחוב כדי להדיח מנהיגים.

לדף הרשומה

חמש שנים לחזית המזרחית

יולי 2010 הגיע די מהר. ביחד עם המון מכנסונים קצרצרים בחוץ, נבחרת גרמנית אחת בחצי גמר המונדיאל, ומזגן שעובד אקסטרא משמרות ליליות, החודש הזה הביא איתו גם בלוגולדת 5 לבלוגי העניו ואני חייב לכתוב פוסט על כך, כי מה לעשות, אני חלשלוש כשזה מגיע ללציין "כמה זמן חלף" בנוגע לכל מיני דברים. אז זה פוסט די מאולץ. לא מתחשק לי לכתוב אותו, אבל כשהדיוּטי קוֹלז, חייבים להצדיע לדגל. וגם הבוּטי.

מזה חודש שלם שמצלצל בראשי התאריך הנ"ל. ה-6 ביולי 2010. כיצד אציינו? בכל-זאת, חמש זה מספר די עגול ומכובד איך שלא מסתכלים על זה. אבל אנטוניו מונטנה אף פעם לא היה מעריץ גדול של ציונים גרנדיוזיים בדברים הקשורים למספרים. טוב, נו, אולי קצת, אבל זה בסך-הכל תאריך אחרי הכל. בחמש שנים של קיום הבלוג כתבתי כאן 413 רשומות, 377 מהן פורסמו, ואלו שעלו בתוהו כנראה נגדעו עם הזמן או שסתם התבזבזו עם הלילה ולא נגמרו.

לא אתעכב יותר מדי על ההיסטוריה, אז הנה: בדיוק היום לפני חמש שנים חייל בן 19 שבוז, מותש, ומגולח למשעי, פתח בלוג באתר הפופולרי תפוז. ממש עכשיו הוא כבר אזרח בן 24. עברו עליו כמה דברים בדרך, לא משהו מרגש, לא לכתוב על זה הביתה. עברתי כברת דרך מכובדת עם התפוז, והתפוז עבר דרך די מכובדת גם איתי. אני כתום לנצח וכל הג'אז הזה.

אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של מתנות. אולי זה קשור לעובדה שקיבלתי בערך מתנה וחצי בכל ימי ההולדת שלי (לא של הבלוג) מאז גיל 19. ואולי זה סתם קשור לעובדה שאני לא מעריץ גדול של מתנות. כן, נתפשר על זה. אמנם השנה אחרוג ממנהגי ובבלוגולדת הזו, אבקש רק מתנה אחת. לא, לא עוגת שווארצוואלד ענקית ממנה יזנקו 3 מיידלעך מקליפי מוסיקת היפ-הופ ודרייב מטורף לנענועי שֵׁת. לא! גם לא עוד לקוסט להשלמת המלתחה. על אספקת לייף-טיים של קינדר בואנו אולי אפשר לנהל מו"מ.

למי שיצא לעקוב אחר כותב בלוג זה בטח יצא להתרשם כי הלה מעריץ נבחרת גרמניה בכדורגל מושבע. שמונה שנים שאני גומע בתענוג כל משחק של המאנשאפט שאני יכול לתפוס. מתרגש, קופץ וצוהל, נמתח, מתעצבן, ובסוף צופה בקרדיטס של הטורניר עם דמעות בעיניים, כאב לב, שומרוני של שבורי הלב.

והשנה אני אומר - לא עוד דמעות. לא עוד בכי. לא עוד ימים שלמים של אסיפת שאריות הלב. מאז קיץ 2008 הסוער בו גרמניה הפסידה את גמר היורו לספרד, משאבת הדם המרכזית שבגופי עברה מספיק טלטלות ושיפוצים. הלב שלי לא יהיה מסוגל לשאת עוד אכזבה בקנה מידה כזה. אם המאנשאפט תפסיד ביום רביעי שוב לספרדים, האומה הגרמנית לא תצטרך לשלם פיצויים רק לסבתא שלי, אלא גם להורים שלי, על מותי המצער בטרם עת בעקבות ניתוץ לב.

אז כל שאני מבקש עבור הבלוגולדת הזו זה רק דבר אחד: נצחון גרמני על ספרד. נקמה על גמר יורו 2008. רק זה. רק לנצח את הספרדים. להעיף אותם ואת הטוקבקיסטים המתלהמים. עם הגמר נתמודד אחר-כך. שהספרדים יחזרו לחצי האי האיברי שלהם ואני אהיה מחנאי שמח. זה הכל. זוהי בקשתי. זוהי משאלת לבי.

מלבד לכך, תודותיי נתונות לכל הקוראים הגלויים והסמויים של הבלוג הזה, המגיבים והמגיבות, וכל מי שמצא לנכון להשקיע את זמנו היקר בקריאת החזית המזרחית לאורכה ולרוחבה. בסך-הכל אלו היו 5 שנים נפלאות. אני לא יכול להבטיח גן של שושנים ועוד 5 שנים, אבל בינתיים האי שלנו עומד איתן. אנטוניו סאלוּטס יוּ.

לדף הרשומה

ג`ינג`יות

יש לי חבר ותיק מימי החטיבה, מהמוצלחים. בחור נאה, גבוה, שרירי, כוכב נבחרת הכדורסל של התיכון, בגרות של מאיות ותשעים. מעין היי-סקול ג'וקי ללא הפוזה. בנוסף לכל הוא גם היי-טקיסט, מאלה שסומנו לגדולות, וכיום מתגורר באחת מבירות אירופה בשליחות היי-טקיסטית יוקרתית שכזו. שירת בצבא בטופ של הטופ של האליטה-דה-לה-שמעטע בגבעתיים עם כל החנבעצים שמשחקים אותה "אני לא יכול לספר לך מה אני עושה בצבא" וגורמים לך לחשוב שאולי שימשו כנושאי הכלים של אהוד ברק במבצע אביב נעורים, אבל בפועל הם הריחו אבק-שריפה אולי פעם אחת במטווחים בטירונות ויכול להיות שאולי איזו שורת קוד שהם רשמו תרמה לכך שחובב-מערב כלשהו באזור המפרץ הפרסי פגש את אללה יותר מוקדם מן הצפוי, ואיך שהם משתחררים חברות ההיי-טק המהוללות מגייסות אותם עם רכבי חברה ומשכורות שאנשים בני 50+ שעובדים שלושים שנה יכולים רק לחלום עליהן.

אז כזה בחור. אבל כפי שאמרתי, לא תופס תחת. כלומר, כן, אבל לא את של עצמו. אלא של בחורות קנדיות ג'ינג'יות שהוא פוגש בגני ורסאי בפריס. כן, בדיוק ככה. לא פחות ולא יותר. הבן-אדם חווה רומנטיקה (או תינוי אהבים תשוקתי ומטומא) בבירת האורות, האהבה והרעלות. אני מודה בראשי חוצות שאני מקנא בו. תמיד בלבי הסתתר איווי נפש מוזהב על נשיקה צרפתית לוהטת ורבויית אוושת-פה עם טעם קל של באגט לצלילי אקורדיונים ולרקע נופים אקסטראוג'נטיים פריסאיים, יהיו הם בכיכר הפלאס דה לה קונקורד כשברקע תיירים יפנים מצלמים את המקום המדויק בו מארי אנטואנט ומקסימיליאן רובספייר הזיזו את צווארם בפעם האחרונה לפני שסכין הגיליוטינה חרצה את משפט העם, או מגדל אייפל, ליד דוכן של מוכר בלונים ומזכרות תיירים, כמו בקליפ של דוראן דוראן רק מינוס גלויה שמתפוצצת.

פלטפורמת ההתקשרות העיקרית שלו ושלי היא תוכנת המסנג'ר הטובה והישנה, אליה אני נוטה לחזור לפעמים אחרי ימים ארוכים רק בכדי לראות שהוא השאיר לי הודעה בזמן שהייתי אוואי על איזו אוסטרית שהתפשטה מולו בוובקאם או סטודנטית מבולגריה בהופעת רוק, שאיכשהו לשונה עשתה את דרכה אל הדבר אצלו שנקרא גם קוק. קיצר - חי לא רע, בעל פוטנציאל להיות אבא של המון ילדים. כך היה גם בשבוע שעבר, בו הוא שוחח עימי באנגלית-עברית מהמלון בו הוא שוהה בפריס בעקבות כנס היי-טקיסטי כלשהו אליו הוא נשלח להשתתף מטעם החברה שלו.

"Ziyanti Be Paris", כך נפתחה השיחה האחרונה שלנו, שכנאמר, הכילה את כל המידע שהובא בפסקה הלפני-קודמת. הבחורה התורנית, כאמור, זו שכנראה צפתה בשער הנצחון מתקרב ומתרחק לצלילי קפיצי מזרן בעל פרסטיז'ה מכובדת בחדר מלון פריסאי, זו שגרמה למישהו עם פורטרט של שארל דה-גול (או אייתולה רוחאללה חומייני) בדירת החדר וחצי שלו להישאר בעבודה עוד קצת בשביל לנקות את הבלאגן שהאורחים השאירו, הייתה היא ג'ינג'ית. קלאסי.

בעוד שכל הנשים יפות ללא יוצא מן הכלל, הג'ינג'יות תמיד קיבלו קצת יותר אלומת אור. בכלל כל הג'ינג'ים, אבל בואו נדבוק אל אלו שבזרעון של אבאל'ה כרומוזום X נשאר לשמור 2-6. הג'ינג'יות אפילו קיבלו להקה ישראלית מצוינת ונדירה על-שמן, שמתה מהר מדי, ונמשים זה בהחלט נחמד. לכל הדעות, אדומות שיער זה אחלה של דבר. כך השיחה הקולחת של חברי ושלי התנהלה על מי מנוחות במסנג'ר כשהוא רושם לי באנגלית-עברית על מעשי אהבהבים עם הג'ינג'ית הקנדית ואני מגיב בהלצות חולפות על חיים בעולם של נשורת גרעינית. בשלב כלשהו בין החלפת דברים על סגולות איברי שרירים מרכזיים בפה, עומקי גרון, ותהודות על העולם המודרני אילולא היה מתקפל ג'ון פ' קנדי במשבר הטילים הקובני, הפנה אליי חברי היקר והאהוב שאלה נוקבת למדי:

"Ata ba keta shel Jinjiot?".

"לא", עניתי לו, "לא בצורה מיוחדת יותר משאר הבנות".

"Muzar", הוא ענה, "Nira li matim lecha leehov Jinjiot". קביעה מוזרה למדי, הרהרתי לעצמי, על אף שזה לא כל-כך נדיר למצוא אנשי-חיל עם חיבה יתרה לבחורות אדומות שיער. השיחה המשיכה באופן שגרתי למדי עד שנגמרה באופן הדי פופולרי של לסיים שיחות בימינו, כאשר לאחר מצב סרק ארוך צד אחד מתנתק ועובר למצב אופליין.

בתום אחרית הדבר הגיתי על הדברים שנאמרו: מה אמור להפוך אותי לחבר במועדון הגברים האקסלוסיבי שחובבים ג'ינג'יות? האם ג'ינג'ית רנדומלית, כזו שהיא לא קלבסה, תהיה הגורם הנשי שישלח את חבל ההצלה אל תוך בור הנחשים בו אני נמצא 24 שנים? הייתכן ועם אדומת-שיער אוכל להעביר את הקיץ הקרוב רבוי המזגן אך נטול טלוויזית LCD לצפות עימה במונדיאל, בהבעות אהבה המתבטאות באכילת שפתיים-הדדית, כאלו שאתה כל-כך שמח על התרחשותן האפּית והקסומה שלא אכפת לך מכלום מלבד הרגע הזה, בקיום הנוכחי, במימד העכשווי, בגלקסיית שביל החלב? היכול להיווצר מצב בו המצור על הנאת החיים העילאית הנוספת לצד קינדר בואנו ומוסיקה יוסר באמצעות חבֶרַה בליגת אדומי הראש?

לא נראה כך. לא סביר להניח. סיכויים שמשתווים לסיכוייה של נבחרת ישראל בכדורגל להעפיל ליורו 2012. נתפשר על לא מוחלט וזהו. נַיין. נוֹן. אּי. נגטיב.

אז עם כל הכבוד שאני רוחש כלפי כל הג'ינג'יות באשר הן: נראה לי שאוותר על המחשבות על לנסות, בהינתן האפשרות הראשונה. אפילו שהן מיוחדות ואף על פי שגם אני סבור כי דנה פישמן בת זונה שטינקרית. כי בסופו של יום קיץ ארוך כשחוזרים הביתה מיוזעים עם כיסופים מוגברים למקלחת קרה, קרוב לוודאי שגם הן ימכרו את משאבת הדם המרכזית שבגופי לאלטע-זאכן, בדיוק כמו הברונטיות, השטניות, הבלונדיניות, ושחורות השיער שלמיטב ידיעתי טרם קיבלו שם המייחד אותן בזכות צבע שיערן. אז איך אמרו? כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל. אני ממש לא סובל, אבל מה שבטוח – פוּסי הל.

לדף הרשומה

65 שנים לנפילת ברלין

(אילוסטרציה: כוחות הצבא האדום המנצח מתקדמים לרקע שער ברנדנבורג. אפריל 1945, ברלין)

בשעות אלו ממש לפני 65 שנים בדיוק, התפתל הרייך השלישי על הרצפה בפרפורי הגסיסה הפתטיים והאחרונים שלו. הרייך השלישי הגדול, הרייך של אלף השנים, זה שצבאו הדהים את אירופה ואת העולם בכיבושים צבאיים מרשימים שטרם נראו עוד בעידן הלוחמה המודרנית והמשוריינת, בליצקריג, צניחות מרשימות בכרתים, מבצע ברברוסה. הרייך השלישי שהובס שוק על ירך במערכה באפריקה, שהארמייה השישית של הוורמאכט המהולל שלו כותרה והוכנעה בקרב על סטלינגרד, שנדחף אחורה על-ידי בעלות הברית במערכה המפוארת על שחרור מערב אירופה שהחל במבצע אוברלורד*. כחיה בהמית, עוצמתית ותוקפנית, שאך לפני מספר רגעים השתוללה ושאגה, ריר ניגר מקצה פיה החושף שיניים מחודדות ומאיימות, מוכנה לטרוף ולהרוג, כעת נגררת על האדמה הבוצית של מאורתה בעזרת הציפורניים שתהילתן חלפה מן העולם זה מכבר, בשארית כוחותיה מתייפחת ומייללת את יללותיה האחרונות, לפני זריקת ההרדמה הסופית.

המתזמר הראשי בסימפוניית המוות, אדולף היטלר, הסתגר בשעות אלו ב"פיהררבונקר" שלו מתחת לרייכקנצלריה, מושב שלטון גרמניה הנאצית. עימו התחפרה והסתודדה אהובתו ואשתו הטרייה, אווה בראון, עימה התחתן יום לפני-כן. במרחק רחובות ספורים ממנו, חיילי הצבא האדום לחמו את דרכם אל בונקרו. היטלר ושאר פוקדי הבונקר שמעו והרגישו היטב את רעם הצבא האדום האיתן ואת פגזי הארטילריה הסובייטית ממוטטות את שאריות ההתנגדות האחרונות של הוורמאכט והס.ס, שנותצו לראווה על-ידי כוחו האדיר של הצבא האדום. אזרחים גרמנים שגויסו ל"פולקשטורם"** להילחם על ביתם מצאו את מותם חסר-המשמעות אל מול ה"ברברים הבולשביקים מן המזרח". נערים גרמנים צעירים, אוחזים בפאנצרפאוסטים***, השליכו את חייהם בניסיונות, לעיתים מוצלחים, לרוב לא, לפגוע בטנקי הטי-34 הרוסיים השועטים בסערה אל תוך מאורת הרייך הגוסס.

(אילוסטרציה: שאריות מעורבבות של לוחמי וורמאכט וואפן ס.ס מתכוננים לקרב בסמוך לתחנת הרכבת פוסטדאמר באהנוף. אפריל 1945, ברלין)

פעמוני השעה הגדולה צילצלו עבור הצדק והנקמה. זוועות נוראיות שטרם נודעו לאנושות התחוללו על-ידי הגרמנים ושותפיהם על אדמות ברית המועצות. אף אחד לא ידע רחמים: נשים, גברים, זקנים וטף. נערות צעירות נאנסו בברוטאליות, תינוקות נזרקו כנגד קירות או נורו למוות בזרועות אמהותיהם, אוכלוסיות שלמות נדחסו לתוך מבנים שהועלו באש. כפרים שלמים נמחקו מן העולם, שושלות הוסרו לחלוטין מן ההיסטוריה. שישה מיליון מבני העם היהודי הגדול, בעל המורשת המפוארת וארוכת השנים, נרצחו באופן שיטתי ואכזרי שטרם עוד נראה בהיסטוריה האנושית. הגרמנים הצליחו ב-6 שנים למשוך את האנושות לנקודה הכי שפלה ושחורה שנראתה מאז שחר האנושות, כשהאדם הראשון הלם על חזהו במסעות צייד וצייר על קירות המערה.

אותה גרמניה נפלאה, גדולה ותרבותית, הלב הפועם של אירופה. אותה אומה נהדרת שהביאה את מיטב הפילוסופים, המדענים, המוסיקאים, הוגי הדיעות. המצאות פורצות דרך, רומנטיקה, דרכי חשיבה חדשות, מהפיכות תודעתיות ופוליטיות. אותה גרמניה של גתה, שילר, בטהובן, גאוס, הומבולדט. אותה גרמניה שב-6 שנים הפכה לאומה שאחראית לפשע הכי ידוע לשמצה בכל ההיסטוריה, אומה שכתם אדיר ומטונף יעטר את שמה לדיראון עולמים.

(אילוסטרציה: כוחות הצבא האדום נעים לעבר הרייכסטאג. אפריל 1945, ברלין)

הייתה זו שעת הנקמה. שעה של מסר להיסטוריה, להווה ולעתיד, שזהו גורלו של כל רשע, ושל כל עם החורט על דגלו את השמדתו של עם אחר. מסר אחד כנגד הגזענות, השנאה העיוורת, הלאומניות קיצונית. מסר כנגד כל עם שלם הנגרר אחר מנהיגים תאבי-כוח וכיבושים, ההופכים את השנאה לדת הלאומית, שחפצים בכיבוש ושלטון אבסולוטי על עמים אחרים, שבזים לבני החורין, לערכי השלום וזכויותיהם הבסיסיות של בני-האדם, ללא שום זיקה להשתייכותם האתנית, דתית או לאומית.

תימרות עשן של תבוסה ומפלה קישטו את שמי ברלין הגדולה, היפה, של הקונצרטים והנשפים, של בתי-הקפה ורוכבי האופניים עם הכובעים המהודרים והפרחים בכיס המקטורן המדוושים לאיטם בעונג בשנות השלושים המאוחרות ושנות הארבעים המוקדמות של המאה ה-20 לצלילי מוסיקת סווינג נאצית. האלכסנדרפלאץ, אונטר-דן-לינדן, פרידריכשטראסה. כעת עולה ברלין הזו בלהבות, ערימות חצץ מעטרות את כל פינותיה, חלוקי אבנים מספרים סיפורים של ימי קיץ יפים בבתי הקפה הפינתיים בימי הזוהר, בזמן הנצחונות הגדולים של תחילת המלחמה והרציחות המאסיביות של היהודים. מנהיגיה הנפשעים שוכבים ללא רוח חיים בחדרים קטנים או על ספסלים בפארקים הפסטורליים, לאחר שלקחו את חייהם. אחרים נסים על חייהם כעכברושים מפוחדים, משנים את זהויותיהם, יודעים כי הגיעה שעתם לשלם על פשעיהם הבלתי-יתוארים.

(עיבוד מחודש, אחד מאלפים, לתמונה המפורסמת שצולמה על-ידי יבגני חלדאי. דגל ברית המועצות מעל הרייכסטאג והבירה הנאצית המובסת. מאי 1945, ברלין)

באותו יום, ה-30 באפריל 1945, אדולף היטלר שם קץ לחייו ב"פיהררבונקר" שלו. קארל דניץ, מפקד הקריגסמארין (חיל הים) שהתמנה כמחליפו, הודיע באותו ערב ברדיו הלאומי על "מות הגיבורים" של הפיהרר בקרב מול הבולשביקים בברלין, וישר לאחר מכן התנגן האדאג'ו מהסימפוניה השביעית של אנטון ברוקנר, מהמלחינים האהובים על הפיהרר המנוח, אותו אדאג'ו שהתנגן גם לאחר פרסום הידיעה על כניעת הכוחות הגרמניים בסטלינגרד בפברואר 1943. לאחר זמן לא רב הונף דגל ברית המועצות מעל הרייכסטאג, באופן שגם תועד במצלמתו של יבגני חלדאי הצלם הצבאי של הצבא האדום, יהודי כשר, שתמונותיו מספרות באופן מצוין את סיפורה של רוסיה במלחמה הפטריוטית הגדולה, שהמשיך לתעד במצלמתו את משפטי נירנברג שיחלו בחלוף חצי שנה. גרמניה הנאצית נכנעה באופן רשמי וללא שום תנאי לבעלות הברית לאחר מספר ימים, הרייך השלישי הובס והמלחמה בחזית אירופה הסתיימה. מבצע ברברוסה הגיע לקיצו המר לאחר 3 שנים ו-10 חודשים, בגרנדיוזיות לא פחוּתה מזו שאפיינה את תחילתו.

* מבצע "אוברלורד" – הפלישה לנורמנדי ביוני 1944, תחילת הסוף של הכיבוש הנאצי במערב אירופה.

** פולקשטורם - "משמר אזרחי" שהוקם על-ידי הנאצים לקראת הימים האחרונים של המלחמה, אליו גויסו גברים גרמנים כשרים מגיל 16 ועד 60, שלא היוו חלק מהכוחות הלוחמים.

*** פאנצרפאוסט – מטול אנטי-טנקים גרמני נפוץ ששומש באופן רווח מאוד במלחמת העולם השנייה.

לדף הרשומה

ייבוש הפייסבוק הגדול

01/04/2010

יום שלישי, ה-23 במרץ 2010. אנטוניו מונטנה, שדוף ותשוש אך עדיין מוכן ומזומן לכל קרב או מארב, ישוב בלובי בניין נפתלי באוניברסיטת תל-אביב, מקום שכנראה ישמש כבסיס לרכישת ההשכלה האקדמאית שלו ב-3 שנים הבאות, וממתין ליום פתוח של אחד ממסלולי הלימוד המוצעים. בעודו לוגם מים עם מעט עלי נענע ושומר עוד כוס פלסטיק לחברו שאמור להגיע בכל דקה כעת, מבחין הוא בבחורה נאת מראה לכל דבר ועניין: בלונדינית, עיניים כחולות, תלתלים, צו האופנה, סוג של פרינססה דה לה שמעטה, אבל עם פוטנציאל לא להיות אחת ממסתערות הייצ'-אנד-אמ. גיבורנו ממשיך ללגום מכוס המים השקופה, מעריך את קורטוב הנענעיות המהולה במשקה הקר, מנסה להימנע בכל מחיר מכאב הראש הבלתי נמנע לו יבושש מלהרוות את צמאונו, כשלפתע בזווית העין, מבחין כי הציפור זהובת השיער מביטה בו בצורה די בולטת וברורה.

פעולת הלגימה ממשיכה בד בבד עם נעיצת המבטים והחיוך הממותן. בשלב כלשהו, כשהובן על-ידי <מעבר חד לגוף ראשון> שחברי לא יגיע מספיק מהר בכדי לגמול אותי מהסיטואציה המביכה שנוצרה, ושלקום ולעבור למושב אחר תוך-כדי חזרה להאזנה באייפוד קלאסיק הסורבייבאליסט שלי יהיה אקט די מעליב, החלטתי לקחת את המושכות לידיים ולפנות אל העלמה הצעירה. ניכר על פניה ששמחה מאוד ברגע בו פציתי פי לכיוונה. שאלתי אותה בפרוטרוט על טיב עיסוקיה בישיבה על ספסל זה בשעת צהריים מנומנמת באוניברסיטת תל-אביב, מה היא עשתה, מה היא עושה, ומה היא מתכננת לעשות. היא השתחררה לא מזמן מהצבא, היא עושה עוד יומיים פסיכומטרי, כלומר, בזמן כתיבת פוסט זה, היא כבר שותה שוקו-לאטה-מקיאטו-אספרסו-אידי-אמין עם חברותיה אחרי הפוגרום הקשה.

ללא ספק, בחורה להביא לארוחת ערב שישי עם אמא וסבתא. ניהלנו שיחה קצרה בנושא עצם ההתקבצות שלנו באותו מקום רבוי ספסלים, והסתבר כי אנחנו חולקים את אותו תחום עניין ספציפי. בערך בשלב זה, חברי הגיע לזירת הפעילות, ושמח ועלץ לאור כוס המים ששמרתי לו ומחברת המין היפה עימה פטפטתי. מכשנקראנו להיכנס אל ההרצאה של היום הפתוח הנדון, בחרה הפראולין להתיישב במקום שהוא לא לידי וליד חברי. לא הצעתי לה כזה דבר בשום אופן, חס וכרפס, אך חשבתי שמכורח הנסיבות היה מתבקש באופן נימוסי שזה קורה, לאחר שהנעמתי את זמנה בהמתנה במקום להאזין לאחת מלהקותיו של פרינס באייפוד.

בסוף ההרצאה נתקלתי בשוכנת הספסלים הביישנית שוב כאשר ניגשה היא לצאת מהאודיטוריום, שאגב, צריך פיינטג'וב דחוף. איחלתי לה "המון בהצלחה!" בפסיכומטרי, היא הודתה לי ודרכנו נפרדו.

בעת שיחות ההיכרות שלנו בהמתנה, למדתי את שמה המלא, והיא למדה את שמי הפרטי. סתם יצא ככה – לא משהו מכוון. לאור היותי אדם סוציאלי למדי, החלטתי לעשות מעשה ולהוסיף את הקולגה-עתידית-בפוטנציאל לרשימת חבריי המקודשת בפייסבוק, אתר בו אני מתחזק פרופיל עוד מקיץ 2007, לפני שכל העולם ואמא וסבתא של סבא אליעזר התחברו. וכך למחרת (אתמול, יעני) בשעת צהריים עוד יותר מנומנמת, לפתע נזכרתי בנערה הפוחזת. חיפוש מהיר הביא אותי ישר אליה. עשיתי מעשה שלא כל-כך מאפיין אותי, מאחר ואינני מאמין בחברויות שרירותיות בספרצוף, אך למרות זאת – שלחתי לה בקשת חברות והוספתי בתיבת הטקסט מלל קצר לגבי העובדה שאני הוא מי שהיא פגשה אתמול וגם שיבחתי את החבר האחד (!) המשותף שאנו חולקים.

אתמול בערב ניגשתי אל פייסבוקי, בדיוק כשחברי טילפן אליי ובין השאר שאל לגבי הנקבה הססגונית. אמרתי לו ששלחתי לה בקשת חברות ובלייב, בעודו עימי על הקו, גיליתי שסטטוס החברות שלנו נהפך ל-"Add as Friend". כידוע לכל משתמש פייסבוק, כששולחים למישהו בקשת חברות, הסטטוס הוא "Waiting for Confirmation" עד האישור המיוחל או הדחייה הצורמת. אם דוחים אותך, אין איזושהי נוטיפקציה שמודיעה על כך. ואכן, כך, למדתי על הסינון המעליב.

וזה, חברים, עוד סיפור של דחיה בעולם המודרניסטי וההיי-טקיסטי בו אנו חיים. לא שחס וחלום, חס וכרפס, שמעון פרנס וגפילטע בלי חריין, נדלקתי על הקנדיטטית, או הבעתי בה שמץ כזה או אחר של עניין רומנטי (אולי רק קמצוץ, כי היא עדיין הייתה די יפה ונחמדה וחברה במועדון המין היפה) אבל בכללי – לא הייתה שום ציפיה, כוונתי הטהורה הייתה רק להתעדכן בתהליכי המיון ולהרחיב את מעגל חבריי. אני עם המין הנשי סיימתי כבר באוקטובר 2009 בערך. בעבר כשבחורה עניינה אותי בפייסבוק, נהגתי קודם-כל לשלוח הודעה פרטית עם תוכן כלשהו, ובהדרגה, אם התנאים וההתפתחויות הכשירו זאת – היה מתבצע הצעד של מעבר לחברות פייסבוק נאמנה. אבל כל זה באמת זניח לעומת הידיעה שבשבוע הבא יש קניידעלך. ובכך מסתכמת משמעות החיים הללו.

לדף הרשומה
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת